18. למקובץ עד כה יש להוסיף את חובתה הכללית של המדינה להביא לידיעת הנאשם כל ראיה שלפי הערכתה עשויה לספק תמיכה מהותית לגרסת החפות שלו או לעורר ספק סביר ביחס להאשמות המיוחסות לו. חובה כאמור, ועמה האיסור להסתיר מהנאשם ראיות בעלות פוטנציאל מזכה, חלים על המדינה כחלק מחובתה הכללית, בעלת מעמד חוקתי, לספק לנאשם הליך משפטי הוגן (ראו ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 429, 433 (1950) (להלן: עניין מלכה); בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 426, 430-429 (2001); בש"פ 3921/19 ח'לף נ' מדינת ישראל (4.7.2019), פסקאות 10-9 והאסמכתאות שם). עניין זה קשור קשר הדוק לחזקת התקינות אשר חלה על המדינה במסגרת הליכי הגילוי המוקדם ולהשלכות הפרכתה של חזקה זו במקרה אינדיווידואלי כזה או אחר. שני הנושאים הללו יידונו להלן בפרק נפרד.
ראיון עד – אימתי ייחשב לחומר חקירה?
19. תובעים המייצגים את המדינה במשפטים פליליים נדרשים לא אחת להיפגש עם עדיהם כדי לראיינם, לרענן את זיכרונם ועל ידי כך להכינם לישיבת ההוכחות – כפי שנעשה גם במקרה שלפניי. האם קיימת חובה לתעד ראיונות אלו, במלואם או בחלקם, ולהעביר את התיעוד הדרוש לידי הנאשם במסגרת הליכי הגילוי לפי סעיף 74 לחסד"פ או מכוחו של דין אחר?
20. בידוע הוא, שתיעוד ראיונות ההכנה שהתביעה מקיימת עם עדיה הוא פרקטיקה נפוצה ומקובלת, אף שאיננה מתחייבת מהוראות הדין (ראו בג"ץ 841/19 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב (8.4.2019) בפסקה 24 (להלן: בג"ץ 841/19)). בעניינה של פרקטיקה זו והקשר שבינה לבין זכות הנאשם לקבל לעיונו ולהעתיק את
--- סוף עמוד 13 ---
חומר החקירה, כאמור בסעיף 74 לחסד"פ, כבר הזדמן לי לסכם את המצב המשפטי הקיים במילים אלו:
"הדין המצוי [...] אינו מקנה לנאשם זכות לדעת כיצד התביעה מתכוננת למשפטו. מידע כאמור חוסה בצלו של החסיון לפי סעיף 48 לפקודת הראיות, אשר חל על עבודתו של עורך-דין עבור לקוחו; וכפי שכבר נפסק, גם מדינת ישראל נחשבת ללקוח לעניין החסיון (ראו רע"א 4999/95 alberici international שותפות רשומה זרה הרשומה בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39 (1996)). [...] בית משפט זה כבר פסק פעמים רבות כי תרשומת של ראיון פרקליט עם עד, כמו גם תרשומות פנימיות אחרות, אינן בגדר "חומר חקירה". זאת, בכפוף לחריג החל במקרה בו עולה במהלך הראיון עם העד מידע חדש אשר מביא לשינוי מהותי בגרסתו. נאשם ללא ספק זכאי לקבל לידיו מידע זה כחלק מחומר החקירה, וזאת מבלי שתהא לו הזכות לדעת כיצד התביעה מתכוננת למשפט. יצוין, כי אף במסגרתו של חריג זה, ניתן על-פי רוב להסתפק בהעברת החלק הרלוונטי מהתרשומת לידי ההגנה והתביעה איננה חייבת להעביר להגנה את כל התרשומות (בעניינים אלו, ראו בש"פ 2103/06 פרי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (2.4.2006); בש"פ 687/00 מסיקה נ' מדינת ישראל (3.2.2000); בש"פ 3221/12 פלוני נ' מדינת ישראל (1.7.2012); בש"פ 62/02 מדינת ישראל נ' נרקיס, פ"ד נו(4) 625, פסקה 5 (2002); וכן בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(5) 224 (1997))." ראו בש"פ 213/19, פסקאות 38-37 (ההדגשות הוספו – א.ש.).