18. לטענת העותרים, חוק הסמכת השב"כ פוגע גם בזכות לחירות. בהקשר זה נטען כי כתוצאה מהחוק עשוי מי שבא במגע עם חולה לקבל הוראה להיכנס לבידוד וכן כי האפקט "הממשטר" של מעקב המגעים עלול לגרום לאדם לשנות את התנהלותו בשל הידיעה כי מהלכיו מנוטרים. אשר לטענה בדבר חיובו של אדם להיכנס לבידוד, ברי כי נגרמת כתוצאה מכך פגיעה בחירות הפרט, אך מקובלת עליי טענת המשיבים כי מקורה של פגיעה זו הוא בחיקוקים אחרים אשר קובעים את חובת הבידוד ולא בחוק הסמכת השב"כ שאינו קובע חובה מסוג זה. בכל הנוגע לפגיעה הנטענת בזכות לחירות בשל האפקט הממשטר של מעקב המגעים, פגיעה זו נכללת בגדר הזכות לפרטיות, ועמד על כך בית משפט זה בקובעו כי "הזכות לפרטיות מצויה בליבתו של מושג החירות, ניתן אף לומר כי היא תמציתו. היא ציר מרכזי המגדיר את יחסי הפרט אל מול החברה במשטר הדמוקרטי" (עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, [פורסם בנבו] פסקה 19 (19.5.2009)). בענייננו, אף אם ניתן לומר כי חוק הסמכת השב"כ פוגע בזכות החוקתית לחירות, פגיעה זו נגזרת מן הפגיעה הקונקרטית בזכות לפרטיות, ומשכך המשך הניתוח החוקתי יתמקד בפגיעה בזכות זו.
19. העותרים לא חלקו על כך שהפגיעה בזכות לפרטיות בענייננו היא "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה", וטענותיהם ככל שהדבר
--- סוף עמוד 17 ---
נוגע לתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התמקדו אך במבחני המידתיות, ובפרט בשני המבחנים האחרונים: מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה ומבחן המידתיות במובן הצר. העותרים טוענים כי קיימים אמצעים שפגיעתם בזכות לפרטיות פחותה, ובכללם השקעת משאבים בטיוב מערך החקירות האפידמיולוגיות האנושיות ובפיתוח חלופה טכנולוגית אזרחית, והם מוסיפים כי הנזק הרב הכרוך בהסתייעות בשב"כ עולה על התועלת המופקת מן השימוש בכלי. המשיבים, מנגד, מטעימים כי בנסיבות הקיצוניות והחריגות שבהן אנו מצויים, ההסתייעות בשב"כ היא הכרחית וכי בעת הזו אין בנמצא אמצעים אחרים שיוכלו להחליפה. לשיטת המשיבים, בחוק הסמכת השב"כ נקבעו מגבלות ומנגנונים שנועדו למזער את הפגיעה בזכות לפרטיות ולהבטיח כי פגיעה זו לא תחרוג מן הנדרש.
20. יודגש כבר עתה כי בהתאם לנוסח הצו על תנאי, מתמקדת בחינת חוקתיותו של חוק הסמכת השב"כ בכך שסעיפים 3 ו-5 לחוק מקנים לממשלה אפשרות להסמיך את השב"כ באופן גורף לבצע מעקבי מגעים, וזאת מבלי לצמצם את האפשרות להסתייע בשב"כ אך למקרים שבהם החולה המאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגית, או שלא מסר כלל דיווח על מגעים. בהקשר זה יש לציין כי חרף חריגותו של חוק הסמכת השב"כ, בחינה מעמיקה של החוק בהקשרו הכולל, תוך עיון בסעיפיו ובמנגנונים הקבועים בו, מלמדת כי נעשה ניסיון ממשי על-ידי המחוקק לצמצם את הפגיעה – החמורה – בזכויות אדם הנגרמת בעטיו. בשל חשיבותם של היבטים אלה לבחינת מידתיותם של סעיפים 3 ו-5 לחוק, אעמוד עליהם בפירוט להלן.