--- סוף עמוד 21 ---
לצמצם את הפגיעה בזכות לפרטיות. כך, הכרזות הממשלה על הסמכת השב"כ נתונות לפיקוח פרלמנטרי רציף בוועדת החוץ והביטחון אשר רשאית – ובכל הכרזה שנייה אף חייבת – לדון בהחלטת הממשלה ולקבל החלטה לגביה (סעיף 3א לחוק). כמו כן מקבלת הוועדה דיווחים שבועיים מראש השב"כ וממשרד הבריאות על היבטים שונים ביישום החוק (סעיף 19 לחוק). מנגנונים נוספים שנועדו לצמצם את הפגיעה בזכות לפרטיות של החולים ושל מי שבא עמם במגע נקבעו בסעיפים 18-13 לחוק, הכוללים הוראות בדבר אופן שמירת המידע הנאסף בשב"כ ובמשרד הבריאות ובדבר אופן השימוש בו, העברתו ומחיקתו.
27. לאור כל האמור, נשאלת השאלה האם בחירת המחוקק שלא להגביל בחוק את סמכותה של הממשלה להסמיך את השב"כ אך למקרים שבהם החולה המאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגית, או שלא מסר כלל דיווח על מגעים, מעידה על כך שההסדר הקבוע בסעיפים 3 ו-5 לחוק הסמכת השב"כ אינו מידתי?
מאז החלה הסמכת השב"כ לפני כשנה הובהר על-ידי בית משפט זה במספר הזדמנויות כי ההסתייעות בו היא בגדר חריג ומענה למצב החירום שנוצר בשל התפשטות מגפת הקורונה, וייתכן כי מן הראוי היה שהדבר יבוא לידי ביטוי בחוק עצמו בהגבלת היקף ההסתייעות בשב"כ. עם זאת, בהינתן השינויים התכופים בידע על מגיפת הקורונה ובאמצעים הנתונים בידי הממשלה להתמודדות עימה, יש טעם ביצירת חוק מסגרת המותיר את שיקול הדעת ביחס לעצם ההסתייעות בשב"כ והיקפה בידי הממשלה בהתאם לשינויים אלה. זאת, תוך הצבת "תמרורי אזהרה" ברורים, אשר נועדו למתן את הפגיעה בזכות לפרטיות הנגרמת כתוצאה ממעורבותו החריגה של השב"כ בעניין שאינו נמנה עם הפעולות השגרתיות בתחום הביטחון המסכל שעליהן הוא אמון.
28. כפי שטענו המשיבים בצדק, החוק עצמו אינו מסמיך באופן ישיר את השב"כ לנקוט פעולות כלשהן במהלך תקופת תוקפו. החוק קובע מנגנון המאפשר לממשלה, אם מתמלאים התנאים שנקבעו בו, להכריז על הסמכת השב"כ לתקופה מוגבלת של עד 21 ימים בכל הכרזה – והכרזה זו מאפשרת, בתורה, למשרד הבריאות להגיש לשב"כ בקשת סיוע. מדובר, אפוא, בחוק מסגרת הנותן מענה לקושי שעליו הצבענו בעניין בן מאיר וקובע בחקיקה ראשית, מוגבלת בזמן, אך את האפשרות העקרונית להסמיך את השב"כ לסייע בביצוע חקירות אפידמיולוגיות.
--- סוף עמוד 22 ---
על כן, ובהינתן השיקולים המנויים בחוק שאותם מחויבת הממשלה לשקול והמנגנונים השונים הכלולים בו שנזכרו לעיל, אני סבורה כי חרף חריגותו של חוק הסמכת השב"כ, אין מקום להורות על שינוי אילו מהוראותיו. משמעותה של קביעה זו היא כי מרכז הכובד של הביקורת השיפוטית בענייננו מצוי במישור המנהלי והוא מתמקד באופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הממשלה במסגרת החלטות ההסמכה העתיות. לפיכך, יש לבחון אם בבואה להכריע בעניין ההסתייעות בשב"כ, הממשלה אכן שקלה כנדרש את מכלול השיקולים הקבועים בחוק, איזנה ביניהם כראוי ונתנה להם ביטוי בהחלטותיה.