ו) האפשרות לבצע בדיקות סרולוגיות המוניות – נושא שהוצג כחלופה לאיכוני השב"כ עוד בעניין בן מאיר מפיה של פרופ' סדצקי מטעם משרד הבריאות.
ז) אי-קידום והטמעה מספקים בקרב הציבור של השימוש בטכנולוגיה אזרחית לאיתור מי שהיו במגע קרוב עם חולים – בניגוד להוראות סעיף 1 בחוק להסמכת השב"כ (סעיף המטרה) ולהוראות סעיף 12א לחוק.
משיבי הממשלה הצהירו כי יפעלו בכיוון זה עם הפעלת אפליקציית הרמזור, ויש לבחון אם אכן עשו כך, ולכן בשלב זה אין להפוך את הצו על-תנאי שהוצא בעניין זה למוחלט. בהקשר זה תשומת לב המשיבים מופנית למחקרם של פרופ' מיכאל בירנהק וד"ר מיקי זר יחד עם מר אלון זוז מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, שהוגש באוגוסט 2020 למשרד המדע והטכנולוגיה וכותרתו: "פרטיות במשבר: עקרונות פעולה משפטיים לפיתוח טכנולוגיות לאיתור מגעים".
7. בנוסף לכל האמור לעיל – על משיבי הממשלה להביא בחשבון, בהגבלה העצמית הנדרשת בהפעלת החוק להסמכת השב"כ, כי הם הודו בכך, שככל הידוע, ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בתבל שעושה שימוש בשירותי הביטחון שלה, או באמצעי טכנולוגי דוגמת הכלי, כדי לאתר מגעים עם חולים מאומתים (אף כי ייתכן שבמדינות אחרות – כלי כזה איננו בנמצא כלל).
הזהירות המתחייבת כאן היא איפוא רבה, שכן לא רק שנפגעת פה במישרין הפרטיות, שהיא זכות קונסטיטוציונית מפורשת, המעוגנת בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ובחוק סדר הדין הפלילי
--- סוף עמוד 38 ---
(סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח-2007, אלא שהשימוש בכלי מביא גם לפגיעה בכבוד האדם, ובעקיפין גורם להכנסת אדם לבידוד (מה שאף פוגע בזכויותיו החוקתיות: לחירות ולחופש תנועה, וכן, לעתים, בחופש העיסוק).
עיינו והשוו: בג"ץ 5936/97 ד"ר אורן לם נ' מנכ"ל משרד החינוך פ"ד נג(4) 673 (1999); בג"ץ 7385/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל [פורסם בנבו] (22.09.2014); Michael C. Dorf, Incidental Burdens of Fundamental Rights, 109 HARV. L. REV. 1175 (1996); אהרן ברק מידתיות במשפט 140-139 (2010).
8. גם בשאלה השנייה שעמדה לפתחנו (כיצד, אם בכלל, משפיעה הארכתו של החוק להסמכת השב"כ מכוח סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת על ענייננו), אני רואה עין בעין עם חברתי הנשיאה. זו גזירת המכונן לנוכח המצב שאליו נקלענו עם פיזור הכנסת ה-23.