--- סוף עמוד 79 ---
הבדואים בישראל נ' עיריית באר שבע, [פורסם בנבו] פסקאות 6-5 לחוות דעת השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (22.6.2011), ויוער כי אני ערה לכך שהדברים נאמרו בדעת מיעוט). כאן המקום לשוב ולהזכיר כי העותרים בחרו מסיבותיהם שלא לתקן את העתירה לאחר פיזור הכנסת ומשנמסר כי החוק מוארך לפי סעיף 38 – והם עמדו על מתן הכרעה בעתירה במתכונתה, תוך שהם ערים היטב להיקפו של הצו על תנאי שניתן בה.
משיקולים אלה כולם, ובעיקר בהצטברם, לא ניתן להורות בשלב זה על בטלותו של חוק הסמכת השב"כ – חרף הפגם החוקתי שנפל בו. במצב דברים זה, ומאחר שהגבלת אופן הפעלת מעקב המגעים לפי המתכונת שהוצעה על ידי הנשיאה עשויה ליתן מענה לקשיים החוקתיים שבחוק (גם אם לא באופן מלא), אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיעה. עם זאת, אני סבורה כי יש להוסיף סעד של "התראת בטלות" – שתכליתו להותיר מסר ברור שלפיו מאחר שבעת הזו הסמכות הגורפת שקבועה בחוק איננה מידתית, בנסיבות הקיימות אין מקום להאריך את תוקפו במתכונת גורפת זו (לכל הפחות) מעבר להארכה האוטומטית שנעשתה מתוקף סעיף 38; וככל שהדבר ייעשה, החוק צפוי להתבטל לפי התראה זו. אמנם מדובר בסעד חריג, אך בנסיבות המקרה סעד זה עומד בהלימה לפגיעה הקשה והבלתי מידתית שהחוק מסב לזכות לפרטיות ולמרקם החיים הדמוקרטי בישראל (ראו והשוו: בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ל"ד והאסמכתאות שם (6.9.2017); בג"ץ 3002/09 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה מ"א (9.6.2009); ולהרחבה ראו: חנן מלצר ואוריאל רוזנברג "התראת הבטלות: דוגמה לדרך האמצע של השופט א' רובינשטיין" ספר אליקים רובינשטיין 1175 (אהרן ברק, אילה פרוקצ'יה, מרים ביטון ורינת סופר עורכים, 2020)).
סוף דבר
15. ממד הזמן הוא שחקן ראשי בעתירה שלפנינו – והוא חוזר בכל אחת מ"מערכות" הדיון. התמשכות השימוש באיכוני השב"כ מעצימה את הפגיעה בזכות לפרטיות ובמרקם החיים הדמוקרטי בישראל. זמניות החוק וחקיקתו לכתחילה כהוראת שעה, מטילה צל כבד על המשך השימוש בו עתה – לאחר שהחוק הוארך באופן אוטומטי ומבלי שהתקיים הליך חקיקה חדש ומלא שבחן את כלל השיקולים הרלוונטיים לשעה זו. ושינוי דרמטי שאירע בחלוף הזמן בכל הנוגע להתמודדות עם מגפת הקורונה – שילוש מערך החקירות האפידמיולוגיות וטיובו, הגדלת וייעול היקף
--- סוף עמוד 80 ---