גרסת רונית הנ"ל, לעניין השארת פרטים של תעודת הזהות של הבת שלה אצל המנוחה, הינה גרסה כבושה, שלא עלתה באף אחת משלושת החקירות של רונית במח"ש.
רונית נשאלה "לבית המשפט – היא אמרה לך למי היא רוצה להוריש?" ותשובתה (עמ' 49, שורות 26-30):
"אחר כך היא אמרה לי. כשבאתי לקחת אותה ל... אני לא זוכרת. אני חושבת ל-30. משהו כזה. ואז היא אמרה לי הנה אני עשיתי את הצוואה, השארתי למירה כרסנטי את הצוואה, הייתה צוואה, מה היא השאירה? היא קודם אמרה אני משאירה את הצוואה לדני ולמירה כרסנטי בגלל הבן שלה. זה הכל. הבן שלה זה הבן של מירה"
רונית שוב "משדרגת" את גרסאותיה הכבושות, וטוענת כי בפעם הראשונה המנוחה לא אמרה לה למי היא רוצה להוריש, אלא רק בפעם השניה, והמשיכה ואמרה (עמ' 50 שורות 3-6):
"בפעם השלישית, עוד פעם כשבאתי, זה היה מוכן, היא הראתה לי, אני חתמתי לה, קראתי לבת שלי, שאלתי אם היא יכולה לבוא, היא באה, ישבנו, היא חתמה, גב' אדית, אני והבת שלי, נדמה לי שהבת שלי נסעה לפני ואני נשארתי. ובזה נגמר העניין, אח"כ הלכה הביתה והיא נתנה לי את הצוואה ביד"
בגרסתה זו של רונית, שהועלתה לראשונה בבית המשפט, היא קיימה שלושה מפגשים עם המנוחה בנוגע לצוואה – בראשונה המנוחה דיברה איתה על חתימה על הצוואה, מבלי לומר לרונית מי היורשים, ורונית מסרה למנוחה את פרטי תעודת הזהות של בתה, אתי. במפגש השני אמרה המנוחה לרונית שהיא מורישה לשני הנאשמים, בגלל הבן של הנאשמת, אך רונית עדיין לא חתמה על הצוואה, וחתימתה מתבצעת בפגישה השלישית ביניהן, ואז היא קראה לבת שלה, ושתיהן חתמו. רונית הבינה, ככל הנראה, שגרסאותיה במח"ש היו בלתי הגיוניות, על כן החליטה "לפרוס" את שלב החתימה על הצוואה לשלושה מפגשים, כשבשלישי התבצעה החתימה, יחד עם בתה. מדובר בגרסה כבושה, שלא עלתה בחקירותיה במח"ש, גם לא בחקירה הראשונה שרונית טענה שהייתה אמת. עדותה של רונית בעניין זה הייתה הססנית, וניכר שאינה אומרת אמת, אלא "מדקלמת" דברים שהגיעה בכדי לומר אותם, לבל תשכח אותם, בשל היותם רחוקים מהאמת. אני דוחה גרסה זו של רונית על הסף, וקובע שמדובר בגרסה שאינה אמיתית. הסנגורים טענו, שרונית ציינה בעדותה, שנפגשה עם המנוחה 3-4 פעמים, כאשר באחד מהם היא העבירה את מספרי תעודות הזהות שלה ושל בתה למנוחה, לשם הכנת הצוואה, ומכאן ביקשו לקבוע שמדובר במסמך אותנטי – אין בידי לקבל טיעון זה, שהרי גרסת רונית