--- סוף עמוד 31 ---
שאמרה בעדותה במח"ש, על כן אני מקבל את הבקשה, מכריז על העדה כעדה עוינת ומתיר את חקירתה על ידי ב"כ המאשימה בחקירה נגדית"
31. כך נשאלה והעידה לגבי תוכן הצוואה (עמ' 55, שורות 19-27):
"ש. מה כתוב בצוואה?
ת. צוואה שהורישו לכך וכך... אני לא זוכרת.
ש. לבית המשפט – מי הוריש למי מה?
ת. אידית איתן מורישה את הירושה לטובת מירה כרסנטי, אני לא יודעת אם היא ראשונה שם, וגם דני כרסנטי.
ש. למה חשוב לעשות צוואה בפני עורך דין?
ת. אני שאלתי אותה למה את לא עושה את זה אצל עורך דין? למה אני?
ש. את שואלת "למה אני", למה את שואלת את זה?
ת. כי אני צריכה לעשות טובה, מה זה למה. אני צריכה ללכת לבן אדם ואני שואלת "למה אני", כאילו מה, לא הבנתי"
רונית המשיכה לענות לשאלות (עמ' 56, שורות 9-21):
"ש. האם את יודעת למי בצוואה הורישו שקל אחד?
ת. אני לא יודעת. ממש לא.
ש. את זוכרת שקראת את זה בצוואה בכלל?
ת. אני קראתי, ואני לא זוכרת אם היה שקל או לא היה שקל, אני יודעת שחתמתי על הצוואה שהורישו למירה.
ש. לשאלת בית המשפט – כשאת קוראת צוואה שאדם מוריש משהו למישהו, אם היית קוראת שקל, לא היית זוכרת דבר כזה?
ת. קודם כל אני לא הייתי זוכרת, אולי לא שמתי לב בגלל שזה שקל, אפילו אני לא זוכרת שהיה שם אחר, אני באמת לא זוכרת. אני זוכרת שהיה דף אחד עם דני ומירה כרסנטי. אני לא מרגישה טוב. מאז שקרה מה שקרה, אני אפילו לא זוכרת כמה זמן, עברתי אירוע לבבי. על כל פנים, באמת שאני לא זוכרת.
ש. לבית המשפט – לא היית זוכרת שקל?
ת. לא"
תשובותיה של רונית היו מתפתלות, וברור לי שאינה דוברת אמת. משטענה רונית, שעדותה הראשונה במח"ש, ת/5, היא אמת, הקריא לה ב"כ המאשימה חלק מדבריה שם (עמ' 57, שורות 16-20):
"ש. מקריא לך. בחקירה הראשונה שלך, שם אמרת שאמרת אמת, מקריא לך את שורה 94. "ש: האם לאחר שחתמתם על הצוואה, הגעת פעם את ומירה לדירה של אדית?" ת: כן. אנחנו הגענו, אבל אני לא נכנסתי איתה לדירה, אני חושבת שאתי הייתה איתה פעם בדירה, לשאלתך אני לא יודעת למה הגיעה לדירה". מה שכתוב פה נכון?
ת. אם אמרתי כנראה שכן. אני לא נכנסתי לדירה. זה בטוח"
--- סוף עמוד 32 ---
והמשיכה לענות שאלות שהופנו בעניין זה (עמ' 57, שורות 23-24):
ש. לשם מה באתם לדירה אחרי שהמנוחה נפטרה?
ת. לשם מה? מירה רצתה לראות את הבית. זה הכל"
רונית המשיכה בגרסתה המתפתלת והלא אמינה, עת נשאלה "את אמרת קלסר ורוד שמירה יצאה איתו, אני אומר לך שהחוקר גם לא היה ממציא את הצבע הורוד אם היה רוצה להמציא", ותשובתה "אני לא זוכרת שאמרתי קלסר בצבע ורוד. אני לא זוכרת שהיה שם קלסר בצבע ורוד או קלסר בצבע אחר" (עמ' 58, שורות 1-4), אך כן זכרה שהייתה יחד עם הנאשמת בבית המנוחה "חמש דקות או שלוש דקות. אני לא יודעת מה הם עשו בדירה" (עמ' 58, שורה 8).