עבירה על חוק רשתות מידע ותקשורת הנ"ל מהווה עבירה פלילית שעונשה מאסר לתקופה של חמש שנים או קנס בסך של 50 מיליון וון קוריאני כמו גם עוולה נזיקית. יסודות העוולה הנזיקית על פי החוק הקוריאני הם: מעשה שלא כדין; כוונה או רשלנות; נזק; קשר סיבתי בין המעשה שלא כדין לנזק. מכאן שחדירה בלתי מורשית למערכת מחשב, השתלת תוכנת ריגול במחשבים שנפרצו והעתקה בלתי מורשית של מידע מהמחשבים שנפרצו מהוות כל אחת לכשעצמה, הן עבירה פלילית והן עוולה נזיקית.
לדברי המומחה, עבירה על חוק רשתות מידע ותקשורת מהווה "מעשה שלא כדין", ומכיוון שהפעולות המפורטות בסעיפים 48 ו-49 לאותו חוק מצריכות כולן כוונה, פעולה כאמור תהווה עוולה נזיקית ככל שקיים נזק וקשר סיבתי בין המעשה שלא כדין והנזקים.
225. בעדותו בבית המשפט חזר המומחה על האמור בחוות דעתו וציין כי לפי חוק רשתות מידע ותקשורת אשר נכנס לתוקף בקוריאה בתחילת שנות ה-2000, פריצה למחשב של אדם בקוריאה אינה חוקית (עמ' 1171 לפרוטוקול). הנתבעות לא הציגו חוות דעת של מומחה לדין הזר מטעמן, וחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים לא נסתרה.
--- סוף עמוד 80 ---
226. בענייננו התקיימו יסודות העוולה על פי חוק רשתות מידע ותקשורת הקוריאני כאמור בחוות דעת המומחה. אבירם, באמצעות החברה ההודית, חדר למחשבי יאנג ודה וואי שלא כדין וללא הרשאה חוקית, ככל הנראה באמצעות תוכנת ריגול. החומר הועתק ללא הרשאה הן על ידי אבירם והן על ידי אחיעד. אין ספק כי מתקיימים יסודות הכוונה או הרשלנות אצל אבירם ואחיעד. לתובעים נגרם נזק הנובע מהפריצה למחשבים והעתקה בלתי מורשית.
227. הנתבעים טענו, כי מחקירתו הנגדית של המומחה עלה כי לא הוצגו בפניו ראיות, ועל כן הוא לא יכול היה לבחון אם על פי הדין הקוריאני בוצעה עוולה. אין לקבל טענה זו. המומחה פירט בחוות דעתו מהו הדין הזר הרלוונטי, ואין זה מתפקידו להכריע בראיות ולקבוע ממצאים עובדתיים. בענייננו הוכח שאבירם ואחיעד ביצעו עוולה בניגוד להוראות חוק רשתות מידע ותקשורת הקוריאני. יודגש כי גם אם אחיעד לא היה שותף בתחילת הדרך לפריצה למחשבי יאנג ודה וואי, אין ספק כי ידע עליה לפחות מהרגע שהמסמכים הגיעו אליו, וחרף זאת הוא ביצע "העתקה בלתי מורשית" של המידע ממחשבי יאנג ודה וואי.
228. לטענת הנתבעים, גם את העילות על פי חוק הגנת הפרטיות ועל פי חוק עוולות מסחריות יש לברר לפי הדין הקוריאני. ואילו לטענת התובעים, טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה ולכן דינה להידחות. לדידם, די בכך שהעוולות הנטענות בוצעו בישראל על מנת להחיל את הדין הישראלי.
229. אין חולק כי אחיעד העתיק, מיין, תרגם ועיין במסמכים בישראל תוך גזל הסודות המסחריים ותוך פגיעה בפרטיות התובעים, ששניים מהם (טלקאר ואונגר) ישראלים. הדבר נכון במיוחד לגבי אחיעד שטוען, כי לא היה שותף למעשה הפריצה למחשב, אך אין כל ספק שהוא היה הגורם, שותף עיקרי, והפעיל ביותר בהעתקת החומר מאותו שרת מרוחק. החומר שנגזל והועתק תוך ביצוע העוולות כפי שיפורט, פוגע באונגר וטלקאר, שמקום הימצאם בישראל ופוגע גם ביאנג ודה וואי אף שמקום הימצאם בקוריאה. אין ספק שהמרכיבים המשמעותיים ביותר של העוולות בוצעו בישראל. לפיכך מירב הזיקות הן לדין הישראלי. משכך ייבחנו עילות אלו לפי הדין הישראלי.
לעניין זה, ראו גם את כלל הפיצול (dépeçage) במשפט הבינלאומי הפרטי, אשר מקובל בדיני חוזים (סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך ב 1588–1591, 1577–1582 [2013]).
כלל זה מאפשר פיצול סוגיה לשאלות נפרדות והכפפתן לדינים שונים. על פיו ניתן לפצל בין המעשים, ככל שהם נפרדים זה מזה ונעשו בטריטוריות שונות. ראו גם ע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345 (2004), שעניינו בדיני נזיקין:
"סוף דבר, נותרנו ובידנו הכלל שלפיו הדין החל על העוולה הוא דין מקום ביצועה. לכלל האמור נכיר בחריג שעל-פיו לא יהא זה צודק להחיל את דינו של מקום ביצוע העוולה במקום שבו הקשר בין מקום ביצוע העוולה לעוולה הוא מקרי. במקרה חריג – ונדיר – שכזה יהיה על בית-המשפט להחיל את דין המדינה שלה הקשר ההדוק ביותר לאותה העוולה. אכן, קיומו של חריג שכזה מוסיף, מטבע הדברים, עמימות לדין; יהא זה תפקידו של בית-המשפט להבהיר בהדרגה
--- סוף עמוד 81 ---
עמימות זו בעת שיבוא ליישם בכל מקרה ומקרה את הכלל ואת החריג לו. הפסיקה תעמוד גם בפני הצורך לקבוע מבחנים לקביעת מיקומה של עוולה חוצת גבולות (בעיה דומה קיימת בקשר לפרשנות תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי [...], שעניינה בכללי הסמכות). יהיו, ללא ספק, מקרים שבהם לא בנקל יעמוד בית-המשפט על מיקומה הגאוגרפי של העוולה [...]".
בענייננו, הפריצה למחשב נעשתה במרחב האינטרנטי הגלובלי וניתן לפצל אותה מעוולות על פי חוק עוולות מסחריות וחוק הגנת הפרטיות, שהן שונות ונבדלות ממנה ומקום ביצועם הוא בישראל מתוך כוונה לפגוע במטרות אשר בישראל ובמסגרת משפט שמתנהל בישראל. לעניין זה יש לציין, כי חוק עוולות מסחריות קובע שלוש חלופות ל"גזל" סוד מסחרי: נטילה, שימוש או קבלה. כך גם בחוק הגנת הפרטיות העוולה מיוחסת למי שהעתיק והשתמש וזאת במנותק ממעשה הפריצה למחשב. אין ספק שיסודות העוולות הללו, העתקה, קבלה ושימוש נעשו בישראל, כל אחד בפני עצמו מהווה עוולה של גזל סוד מסחרי או פגיעה בפרטיות.
אעבור אפוא לבחינת עוולות אלו;
עוולה לפי חוק עוולות מסחריות
230. לטענת התובעים, המסמכים שנגזלו מהמחשבים של יאנג ודה וואי הם בגדר "סוד מסחרי". נטען כי אבירם ואחיעד שיתפו פעולה וביצעו תוכנית לנטילת סודות מסחריים באמצעים פסולים מהמחשבים של יאנג ודה וואי. הם סייעו לתוכנית האמורה, מימנו אותה, ציוו על ביצועה, הרשו ואשררו אותה. אבירם ואחיעד קיבלו את הסודות המסחריים ועשו בהם שימוש, ללא הסכמת התובעים או מי מהם, תוך ידיעה כי הסודות המסחריים הועברו אליהם באופן אסור לפי סעיף 6(ב)(1) לחוק עוולות מסחריות. בכך התקיימו יסודות סעיף 6(ב)(3) לחוק עוולות מסחריות.
231. סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות קובע:
"(א) לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר.
(ב) גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:
(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;
(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;
(3) קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו".
--- סוף עמוד 82 ---
סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות קובע ש"סוד מסחרי" או "סוד" הוא "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
232. לצורך קיום יסודות סעיפים 6(ב)(1) ו-6(ב)(3) לחוק עוולות מסחריות, די להוכיח כי המידע הסודי התקבל, וכי ניכר על פניו שמדובר במידע שהושג באמצעים פסולים. על מנת שאדם שקיבל סוד מסחרי יהיה אחראי כלפי בעל הסוד, יש להוכיח כי הוא ידע או עצם את עיניו מלדעת כי עסקינן בסוד מסחרי שניטל מבעליו (ת"א [מחוזי ת"א] 2117/07 גאמידה מדאקויפ בע"מ נ' Fisher Scientific Company L.L.C, בפסקה 16 [פורסם במאגרים, 5.12.2012] [להלן: "עניין גאמידה"]).
בענייננו, נדלו אלפי מסמכים ממחשבי יאנג ודה וואי, ביניהם גם כאלו אשר כללו מספר תכניות עסקיות של טלקאר, הצעות של דה וואי לקיה למנות את טלקאר כיבואנית קיה, פרופיל עסקי של טלקאר, מסמכים פנימיים של קיה שכוללים התייחסות לטלקאר והצעתה העסקית ועוד מיזמים עסקיים שאינם קשורים לקיה, שכן יאנג הוא סוכנו של אונגר למיזמים עסקיים מזה למעלה מ 20 שנה (סעיף 6 לתצהיר אונגר). מחשבו של יאנג אגר גם מידע עסקי רב של דה וואי, הזדמנויות עסקיות שונות בשלבי מימוש שונים, לרבות רשימת לקוחותיה של דה וואי (סעיף 9 לתצהיר יאנג). מדובר בסודות מסחריים מובהקים המקנים יתרון לטלקאר, דה וואי, וחברות אחרות אשר בבעלות אונגר. חשיפת סודות אלו תאפשר למתחריהם לעמוד ולאמוד את מצבם והצעותיהם העסקיות, אסטרטגיות עיסקיות, רשימת לקוחות, יוזמות עיסקיות וכיוצ"ב. אין צורך להכביר במילים כדי להבהיר את המובן מאליו, כי כל אלו מקנים יתרון עסקי וכלכלי לבעל הסוד המסחרי. אחיעד ואבירם ידעו, או שהדבר היה גלוי על פניו (תאוריית הדארקנט), כי המסמכים המכילים את המידע הסודי הועברו אליהם באופן אסור, אך חרף האמור עשו בו שימוש. אחיעד העתיק ומיין את אלפי הקבצים בעצמו, תרגמם ללא עזרת מתורגמן מהשפה הקוריאנית וללא ידיעת באי כוחו, אחיעד ואבירם העבירו את המסמכים לבאי כוח הנתבעים בדרך תכסיסנית במעטפות שהגיעו כביכול out of the blue באמצעות הדואר מקוריאה ביודעם שמעשיהם אינם כדין והמסמכים הושגו בדרך שאינה חוקית. קבלת המסמכים המכילים סודות מסחריים ועשיית שימוש בהם בידיעה כי הושגו שלא כדין מהווה עוולה של גזל סוד מסחרי.
233. אין קבל את טענת הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו שננקטו אמצעים סבירים לשמור על סודיותו של המידע. ראשית המידע שעל המחשב של יאנג היה מוגן באמצעות סיסמאות ו"בקרות כניסה בטחוניות" (סעיף 8 לתצהיר יאנג, סעיף 72 לתצהיר אבירם). שנית, "הכלל הוא כי מי שנקט אמצעים פסולים לנטילת הסוד, לא ישמע בטענה שהסוד לא היה מוגן דיו" (עניין גאמידה, בפסקה 14, ובפסקה 26).
--- סוף עמוד 83 ---
עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות
234. לטענת התובעים, אבירם ואחיעד ביצעו פגיעה קשה וחמורה בפרטיותם, עת העתיקו את תוכן המסמכים ועשו בהם שימוש ללא רשותם, בכך הפרו את סודיותם והשתמשו בידיעות על ענייניהם הפרטיים, פרסמו אותם ומסרו אותם לאחרים תוך פגיעה בפרטיותם.
235. לענייננו רלוונטיים סעיפים 2(1), 2(5), 2(9), 2(10), הקובעים כדלקמן:
"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;
[...]
(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; לענין זה, 'כתב' – לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א–2001; [הדגשה שלי – צ.צ.]
[...]
(9) שימוש בידיעה על ענינו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);
[...]".
החדירה למחשבים ולתיבות הדואר האלקטרוני של יאנג ודה וואי נועדה מלכתחילה להתחקות אחר מהלכי אונגר ויאנג תוך כוונה לפגוע בפרטיותם של אונגר ויאנג. מיון המסמכים והשימוש שעשה בהם אחיעד מהווים פגיעה בפרטיות, וכך גם העתקתם להחסן נייד, ומסירתם לבאי כוח קמי וסמלת.
236. נדחית טענת הנתבעים על פיה, יאנג ואונגר לא נטענו בעניין פגיעה בפרטיות בכתבי הטענות. הטענה נטענה הן בכתבי הטענות, הן בתצהירי התובעים ובחקירתם והן בסיכומיהם. נטען על ידי הנתבעים כי חוק הגנת הפרטיות אינו חל על תאגיד. לא נמצא להידרש לסוגיה זו בנסיבות דנא, עת ממילא טלקאר ודה וואי זכאיות לפיצוי מכוח חוק עוולות מסחריות. עוד טוענים הנתבעים כי הפריצה אירעה במחשבי דה וואי ולא הוכח כי הועתקו מסמכים פרטיים של יאנג. בעניין זה הצהיר יאנג, כי כתובת הדוא"ל של דה וואי משמשת אותו גם להתכתבויות עסקיות וגם להתכתבויות פרטיות ללא הבחנה ביניהן. כן נדחית הטענה בדבר ההגנה שקמה לתובעים מכוח סעיף 18(2)(א) לחוק הגנת הפרטיות, הנתבעים ידעו והיו צריכים לדעת שבכל תיבת דוא"ל, קיימת התכתבות פרטית, גם אם היא כרוכה בעסקים או נכתבה מתיבת דוא"ל עסקית. כל
--- סוף עמוד 84 ---
חדירה לתיבת דוא"ל היא פגיעה בפרטיות וכפועל יוצא הפגיעה נעשתה בחוסר תום לב ועל מנת להתחקות אחר התנהלות יאנג ואונגר. מדובר בעניינם הפרטי, כולל אסטרטגיות פרטיות, פגישות פרטיות, עניינים אישיים של אדם וכיוצ"ב שאינם נחלת הכלל.
237. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר ב"פגיעה שאין בה ממש". קשה להלום טענה בדבר "פגיעה שאין בה ממש", עת נגזלו 10,000 קבצים ממחשבי יאנג ודה וואי. המסמכים הושגו אומנם תוך פריצה למחשבי יאנג ודה וואי, אך היא נועדה לחשוף גם ובעיקר מידע לגבי יאנג, אונגר וטלקאר. אין כל ספק, כי במסמכים שהושגו היה הן מידע עסקי הן מידע אישי. חלקם מסמכים של אונגר ויאנג. אני קובעת על כן כי פרטיותם של יאנג ואונגר נפגעה על ידי אבירם והנתבעים (למעט לוי).
238. לאור מסקנתי כמפורט לעיל מתייתר הצורך לדון בעילת התרמית הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין ובעילת של הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63 לאותה פקודה.
הסעדים
239. סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות וסעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות מחילים את פקודת הנזיקין על העוולות שבענייננו.
סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובע:
"לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם".