--- סוף עמוד 12 ---
שביצע (ראו בפיסקה 31 לפסק הדין המשלים). כמו כן הודגש כי לא ניתנה התייחסות מצד ד"ר פורמן לעובדה שבכל שאר הפצעים שנמצאו על גופת המנוחה – לא נתגלו סימנים שיש בהם כדי להצביע על שימוש בלהב משונן, ונאמר כי בכך היא התעלמה מהחשיבות שבהסתכלות על מכלול החתכים והפציעות.
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע בפסק הדין המשלים כי אף אם היה מקבל את מסקנתה של ד"ר פורמן – לא היה בכך כדי לזכות את המבקש. זאת, בשים לב לנתונים הבאים: שהמבקש שינה את גרסתו שוב ושוב; שלהב הסכין בה בוצע הרצח מעולם לא נמצא; ומאחר שהחתכים שהביאו למות המנוחה הם אלו שנעשו בצווארה ולא החתך המינורי בסנטר, ולא ניתן לשלול את העובדה שהמבקש השתמש בסכין יפנית בעלת להב משונן מלכתחילה, או שהסכין נעשתה משוננת מחמת שחיקה ושימוש בעבודות הריצוף והקרמיקה שהמבקש ביצע בה (ראו: פסק הדין המשלים, בפיסקה 31).
כיוון איבחת הסכין שהביאה למות המנוחה – מחלוקת נוספת נפלה בין הצדדים בכל הנוגע לכיוון תנועת החיתוכים שבוצעו בגרונה של המנוחה. בהקשר לכך בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את חוות דעתו של ד"ר חן קוגל, אשר טען כי ביצוע החתך יכול היה להתבצע רק על ידי מי שהוא איטר יד ימין כיוון שהחתך בוצע, לשיטתו, מימין לשמאל (נטען כי המבקש איננו כזה). גם בהקשר זה בית המשפט אימץ את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה (ד"ר זייצב), בין היתר מכיוון שזה טען כי בנסיבות – לא ניתן היה לקבוע את כיווני החתך. עוד צוינה בהקשר זה העובדה שד"ר קוגל לא שלל לחלוטין את האפשרות שהרוצח הוא ימני, וכן אוזכר הנתון שגם אם החתכים בוצעו מימין לשמאל, הרי שהדבר איננו סותר את הדגמותיו של המבקש של אקט שיסוף הצוואר בפני המדובב ובשחזור.
10. פרטי מידע נוספים – לצד האמור לעיל, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי המבקש סיפק לחוקרים בהודאותיו צבר רב של מידע אמין, עד כי קשה להעריך כי זה "נשתל" בגרסה שקרית בעיקרה, וזאת אף בשים לב להסבריו העמומים והמפליגים של המבקש ביחס למעורבותו ברצח. בית המשפט ייחס בהקשר זה, בין היתר, משקל רב לנתונים מוכמנים שלא היו בידיעת החוקרים, וגם המבקש לא יכול היה לדעת על קיומם מכלי התקשורת (שדיווחו בהרחבה על הרצח), וביניהם:
ידיעת המבקש את העובדה כי לא ניתן היה לנעול את דלת התא בו בוצע הרצח מבחוץ, מידע שאותו מסר טרם שנודע לחוקרים כי המנעול היה אכן שבור ועל כן איננו
--- סוף עמוד 13 ---
מאפשר נעילה מבחוץ; תיאור המבקש את תנוחתה של המנוחה בשעת הרצח, באופן המתיישב עם הממצאים בזירה; שיחתו של המבקש עם אדם שביקש להעסיק אותו, ראובן ג'נאח (להלן: ג'נאח) בערב שלאחר הרצח, שלאחריה אמר המבקש לרעייתו כי "ילדה נפלה מאסלה בשירותים" (אף שהוא טרם נחשף באותו שלב לפרטים אלה על אודות הרצח מג'נאח ומכלי התקשורת; ראו הודעת רעייתו של המבקש, ת/684 וכן פיסקה 101 לפסק הדין המשלים).
משקל גבוה בהכרעת הדין ניתן גם לפרטים שהיו בידיעת המבקש (אך היו ידועים אף לחוקרים, או לכלי התקשורת). בקטגוריה זו נכללו: ידיעת המבקש כי המנוחה נרצחה בתא השירותים השני מבין ארבעת התאים שהיו בחדר השירותים; העובדה שהמבקש ציין בפני החוקרים כי ביום הרצח ראה מספר טיפות דם בשירותי הבנים, כשבפועל אכן נצפה ממצא שכזה על-ידי אב הבית; דבקותו העיקשת של המבקש בטענה כי הוא לא אנס את המנוחה, באופן המעיד על ידיעתו כי המנוחה אכן לא נאנסה וכן שלל פרטים שהמבקש מסר בנוגע לאקט הרצח עצמו, לרבות החתכים בצוואר, בחזה ובידיה של המנוחה.
משקל מופחת בהקשר זה ניתן לתיאור שמסר המבקש לגבי אופן היציאה מהתא, וזאת מן הטעם שהוא לא הזכיר כי הניח את גופת המנוחה על האסלה בטרם דרך על האסלה; אף היכרותו של המבקש עם מיקום זירת הרצח (בחדר שירותי הבנות) לא היתה חד משמעית, זאת מאחר שבשחזור חלף המבקש על פני חדר השירותים בקומת הביניים, והתכוון להמשיך לכיוון הקומה שמעליה, ורק לאחר שהחוקרים עצרו אותו שם לצורך פתיחת אזיקיו והוא הביט לעבר דלת חדר השירותים "הנכון" (עליה התנוססו שלט וכתמים שחורים) – הוא הצביע על שירותים אלו כזירת הרצח. לבסוף, נכלל בקטגוריה זו תיאורו של המבקש את מראה המנוחה ופרטי לבושה שלא היה מלא, שכן הוא החסיר את המעיל שלבשה.
11. פרט לאמור לעיל, בית המשפט המחוזי הנכבד התרשם מקיומן של ראיות מחזקות חיצוניות נוספות. כך, למשל, בית המשפט קבע כי העובדה שהמבקש בחר לזרוק את המכנסיים שלבש ביום הרצח (מאחר שעל פי דבריו עלה במשקל והם נעשו קטנים למידותיו) היה בה, בעיניי בית המשפט, משום: "צירוף מקרים וזמנים האומר דרשני". זאת ועוד – השקרים והסתירות שמצא בית המשפט בגרסתו של המבקש לעניין
--- סוף עמוד 14 ---
סוג המכנסיים שלבש באותו היום ונסיבות השלכתם נזקפו לחובתו, כחיזוק נוסף לאשמתו.
כן צוינה העובדה כי ממצאי בדיקות המעבדה (שנערכו על-ידי ד"ר פרוינד) גילו כי על-אף שכפות נעלי הנאשם נמצאו כשהן בלויות, מרופטות ומוכתמות קשות – סוליית הנעל נמצאה "נקייה להפליא". עובדה זו לגבי סוליות הנעליים, אשר שימשו לעבודות ולשיפוצים – איששה אפשרות של שטיפת הנעליים בחומר ניקוי, לשם העלמת שאריות הדם שהיו עליהן.
12. נוסף לכך, אוזכר הריב האלים ויוצא הדופן שהתרחש בין המבקש לבין אחיו עוד במדינת מוצאם, כפי שתואר על ידי המבקש בפני ארתור. נקבע כי מקרה אלימות שכזה מטיל "ענן כבד" על עברו של המבקש, ומציגו כמי שיכול היה לנקוט באלימות קשה כאשר הוא נתקל בהתנהגות שאיננה מוצאת חן בעיניו.
13. נדבך נוסף של חיזוק נמצא במידע שאותר במחשבו האישי של המבקש, לרבות: חיפוש אחר סרטי "סנאף" (Snuff) – סרטים המתעדים מעשי רצח ואונס, שנעשה כשבוע וחצי עובר לרצח המנוחה; ביקור באתר אינטרנט ובו מאמר העוסק ב"שיטות להטלת מורא" שהתרחש כארבעה ימים עובר לרצח ומספר רב של "שאריות" תמונות פורנוגראפיות של "קטינים, ובעיקר קטינות".
14. יתר על כן – בית המשפט המחוזי בחן את טענת האליבי שהעלה המבקש, ושלל אותה. המבקש טען כי התחקות אחר זמני תנועותיה של המנוחה והצלבתם עם נתוני זמנים באשר לתנועות המבקש, מלמדת כי המנוחה עלתה כביכול במדרגות המובילות לשירותים בין 10 ל-15 דקות בטרם שב המבקש לבית הספר, לאחר שאסף דבק ממעסיקו משער בית הספר. בית המשפט דחה את ההנחה שעליה התבססה טענת אליבי זו, שלפיה המנוחה עלתה במדרגות לכיוון חדר השירותים בשעה 13:21, וקבע כי מהעדויות השונות לא ניתן לקבוע מסמרות בנוגע למועד המדויק שבו עלתה המנוחה במדרגות, או באשר למסלולה בתוך בית הספר, בטרם פנתה לשירותים. לצד זאת, נקבע כעובדה כי המבקש נכנס לבית הספר כשהדבק באמתחתו לכל המאוחר בשעה 13:30, וכן כי בפועל לא היה בפיו הסבר למעשיו בין השעות 14:00-13:30. כללו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי לטענת האליבי – אין אחיזה מבוססת במציאות, וכי למבקש נקרתה ההזדמנות לבצע את המיוחס לו בשעה הרלבנטית.
--- סוף עמוד 15 ---
15. בכל הנוגע למחדלי חקירה שונים שנטענו (למשל, בחיפוש אחר מכנסי המבקש, או בתפיסת נעליהם של תלמידים אחרים שנחקרו באזהרה בפרשה) – בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי גם אם ראוי היה שצוות החקירה יפעל בנקודות מסוימות בצורה שונה מזו שבה נהג, הרי בסופו של יום – לא היה בכך כדי לפגוע בהגנת המבקש באורח ממשי.
16. כללו של דבר, בית המשפט המחוזי שוכנע כי מארג הראיות שהוצג – "איכותי, צפוף וממשי" והוא מצביע מעבר לספק סביר על אשמת המבקש. בשולי הדברים מצא בית המשפט להוסיף, בין היתר, כי קיומן של עקבות הנעליים הזרות בתא השירותים (עליהן עוד ארחיב את הדיבור בהמשך) – איננו מגבש ספק סביר בנדון, בשים לב לתשתית הראייתית שהונחה, וציין כי: "לא פעם נותרות שאלות ללא מענה בקשר לפסיפס ההתרחשות בזירה".
נוכח כל האמור לעיל ובעקבות ההרשעה ברצח – בתאריך 14.09.2010 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד על המבקש עונש של מאסר עולם, מיום מעצרו. בהתאם להסכמת הצדדים, למאסר העולם התווספו שנתיים מאסר בפועל בחופף ושנת מאסר על תנאי, וזאת בגין העבירה של שיבוש מהלכי משפט.
ערעור המבקש על הרשעתו לבית המשפט העליון וההתפתחויות שחלו במסגרת זו
17. כאמור, המבקש הגיש ערעור על הרשעתו לבית משפט זה, ובצדו בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בין אותן ראיות שהגשתן התבקשה, נכללו חוות דעת מומחה הנוגעות לזיהוי עקבות הנעליים שעל גבי מכנסי המנוחה (חוות דעת בודזיאק הנ"ל), וכן חוות דעת הנוגעת לסוג הסכין שבה בוצעו הרצח והחבלות שנגרמו למנוחה (חוות דעת פורמן הנ"ל). נוסף לכך, בית משפט זה התבקש לצרף לחומר הראיות, בין היתר, הודעות ונתונים מחקירתו של אדם בשם א"ח, שמהם עלה כי בת זוגו בעת הרצח (המשיבה 2, להלן: א"ק) התוודתה בפניו ביום האירוע כי היא שרצחה את המנוחה והציגה בפניו סכין ובגדים מגואלים בדם, אשר שימשו אותה, על-פי הטענה, לביצוע הרצח.
--- סוף עמוד 16 ---
18. בתאריך 06.03.2013 קיים בית משפט זה (בהרכב: השופטת ע' ארבל; השופט י' דנציגר; והשופט צ' זילברטל) דיון בעניין הבקשה להוספת ראיות מטעם המבקש, ובתאריך 17.03.2013 הוא הורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי הנכבד, לשם גביית חוות דעת מומחה ביחס לזיהוי טביעת הנעל כבאה מנעליו של המבקש, וכן לצורך גביית חוות דעת מומחה באשר לשאלת ההיתכנות כי מעשה הרצח בוצע באמצעות סכין יפנית שאיננה משוננת. כך התבטא בית המשפט בכל הנוגע להחזרת הדיון בסוגיות הנ"ל לבית המשפט המחוזי:
"אנו סבורים כי בחינת השיקולים השונים בענייננו, [...] מובילה למסקנה כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי, כאמור. הראיות העוסקות בטביעות הנעל, כלי הרצח והחבלות בראשה של המנוחה נוגעות לסוגיות מרכזיות בהכרעת הדין - סוגיות אובייקטיביות שבמומחיות - ועשויות הן לשפוך אור על מסכת הראיות שבתיק זה. על פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות בעניין, התרשמנו כי מדובר בראיות מהותיות ובעלות משקל סגולי המצדיק נקיטה בהליך החריג של גביית ראיות נוספות בשלב הערעור והחזרת התיק לערכאה הדיונית..." (שם, בפיסקה 4; וראו גם בפיסקה 24 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר בפסק הדין בערעור).
כפי שיצוין להלן, החלטת בית משפט זה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי – לא כללה התייחסות עניינית כלשהי לראיות הנוגעות להודעות ולנתונים שמסר א"ח, והבקשה להוספת ראיות ביחס לעניין זה נדחתה. ממילא, בית המשפט המחוזי הנכבד כלל לא נדרש לטענות ההגנה בעניין זה במסגרת הדיון המחודש שקיים.
19. כפי שצוין לעיל – לאחר שהדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי ונגבו עדויות מטעם מומחים שונים לצורך בירור שאלת זיהוי טביעות הדם על מכנסי המנוחה וסוג כלי הרצח – בית המשפט המחוזי הנכבד חזר והרשיע את המבקש בתאריך 24.02.2014 (הנשיא י' כהן, סגן הנשיא ב' ארבל והשופטת א' הלמן).
מבלי להאריך בדבר, שכן הדברים פורטו כבר לעיל, יש לציין כי חוות הדעת שהוגשו לאחר החזרת הדיון החלישו אמנם את עמדת התביעה ואת ממצאי בית המשפט בפסק הדין הראשון בכל הנוגע לזיהוי טביעת הנעל של המבקש על גופת המנוחה ובאשר לאפיון כלי הרצח (להב "חלק", או "משונן"), אך בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי על אף שיש בחלקן של הראיות החדשות כדי להקהות חלק מהממצאים שנקבעו בפסק
--- סוף עמוד 17 ---
הדין הראשון – עדיין יש במכלול הראיות האחרות שבתיק ובהסברים השונים שניתנו לגבי הפערים כדי להוכיח את אשמתו של המבקש בביצוע הרצח מעבר לספק סביר.
פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור
20. לאחר שהמבקש ערער על פסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי, ערך בית משפט זה מספר דיונים במכלול.
21. פסק דינו של בית משפט זה, שניתן בתאריך 23.12.2015 (לעיל ולהלן: פסק הדין בערעור), הרשיע את המבקש ברצח המנוחה (בדעת רוב של השופטים: י' עמית ו-צ' זילברטל), כאשר עמדת המיעוט (מפי ראש ההרכב, השופט י' דנציגר, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית), סברה כי יש לזכות את המבקש ממה שיוחס לו – מחמת הספק.
22. פסק הדין בערעור, המחזיק ביחד 292 עמודים, מנתח בפרוטרוט את המסכת הראייתית, אשר שימשה בסיס להרשעת המבקש, ובכלל זה עומד על: ההתוודות בפני המדובב, ההודאה הראשונה וההודאה השנייה בפני החוקרים ובמהלך השחזור, סוקר פרטים מוכמנים שרק הרוצח יכול היה לדעת עליהם לכאורה, ודן באמירות אותנטיות המצביעות על "אותות האמת" בהודאות, כנגד שקריו של המבקש (בשלבים שונים של חקירותיו ובמהלך משפטו).
כל אלה הביאו את בית המשפט לקבוע בדעת רוב כי המבקש הוא שביצע את הרצח, ואילו שופט המיעוט סבר כי הספקות שנותרו – מצדיקים את זיכויו. אסקור עתה בקצרה כל אחד ממרכיבים אלה ואציג את דעות השופטים לגביהם.
פסק הדין בערעור ביחס לקבילות הודאותיו של המבקש ומשקלן
23. מכיוון שהתוודות המבקש והודאותיו הן הבריח התיכון שעליו נשענה המשיבה במסגרת ההליך, הוקדש חלק ניכר מפסק הדין בערעור לניתוח התוודותו והודאותיו המפורטות (הדבר נעשה בעיקר בפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר, אשר כתב כאמור את חוות הדעת המרכזית, אף שהוא ראה לנכון, בסופו של דיון, לזכות כאמור את המבקש מחמת הספק).