--- סוף עמוד 18 ---
חברי ההרכב כולם מצאו כי התוודותו והודאותיו של המבקש – בפני המדובב, בפני החוקרים, ובמסגרת השחזור – הן בעלות משקל פנימי רב, מכילות מידע מוכמן למכביר, ומתיישבות עם ממצאים שונים שנמצאו בזירת הרצח, וכי יש בכל אחת מראיות אלו משום נדבך העומד בפני עצמו, כאשר בכולן מתקיימת עקביות לגבי מרבית הפרטים. על אף שעמדת המיעוט מפי השופט י' דנציגר גרסה כי יש לייחס משקל מסוים לאי-דיוקים שנפלו בגרסת המבקש, שיש בהם כדי לעורר ספקות – עמדת הרוב אימצה למעשה חלקים נרחבים ממסקנותיו של השופט י' דנציגר בכל הנוגע לקבילות ההודאות ומשקלן. כפי שמציין השופט י' עמית בחוות דעתו:
"מצאתי עצמי מצטרף לחלקים ניכרים מפסק דינו של חברי, ובאופן פרדוכסלי-משהו, דווקא לאחר שקראתי את פסק דינו, ובעיקר את הניתוח הדקדקני והמפורט של ההתוודות בפני המדובב, השתכנעתי עוד יותר כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את הרשעתו של המערער על כנה" (בפיסקה 5 לחוות דעתו).
ההסכמה בין כל שופטי ההרכב ניכרת גם לגבי מרבית הפרטים המוכמנים שנכללו בדבריו של המבקש, כאשר עמדת הרוב מצאה להשיג ולהעיר רק לגבי נקודות המחלוקת שנפלו בין השופטים (ראו למשל: בפיסקאות 5 ו-68 לחוות דעתו של השופט י' עמית).
24. בכל הנוגע למישור הקבילות – השופט י' דנציגר הרחיב בניתוח טענות המבקש, לרבות באשר לאפשרות כי ההתוודות וההודאות שמסר המבקש הן הודאות שווא, ולגבי ההיתכנות, כפי שטענה ההגנה, כי גירסת המבקש ניתנה מתוך פיתוי והשאה, ובעקבות לחצים שונים ותחבולות שהופעלו עליו מצד החוקרים והמדובב ארתור, תוך הפרת זכות ההיוועצות שלו בעורך דין. בצד זאת, נדונה באריכות האפשרות כי פרטי מידע מוכמנים כביכול שנמסרו על-ידי המבקש – הובאו לידיעתו בדרכים שונות, לרבות: באמצעות פרסומים שראו אור בערוצי התקשורת השונים, או שנאמרו לו מפי חוקרי המשטרה עצמם. בהקשר לכך נקבע בדעת הרוב כי האמצעים הפסולים, להם טענה ההגנה (והמבקש אף שב והעלה טענות אלה גם בבקשה שלפני) בדבר הפרת זכות ההיוועצות, פיתוי והשאה, וכן לחצים פסולים – לא פגעו בחופש הרצון של המבקש, או בטוהר ההליך השיפוטי במידה המצדיקה את פסילת ההתוודות, או ההודאות, בשים לב למכלול נסיבות המקרה (בחוות דעת המיעוט של השופט י' דנציגר אמנם נקבע כי בכל הנוגע לדרכי פיתוי והשאה – התקיימה בעייתיות מסוימת באופן התנהלותם של
--- סוף עמוד 19 ---
החוקרים, אולם גם הוא לא מצא כי יש לייחס לכך משקל במישור קבילות ההודאות – ראו: פיסקה 86 לחוות דעתו).
25. באופן פרטני, נמצא כי משקלה של ההתוודות בפני המדובב הוא רב. לעמדת השופט י' דנציגר (שאליה הצטרפה גם דעת הרוב), לא נמצא כי נפל פגם מכביד בפרשיית ההתוודות של המבקש בפני המדובב, למן מעצרו של המבקש וחקירותיו במשטרה, ועד להודאה שמסר, לראשונה, בפניו. בתוך כך, תואר כיצד המדובב רכש את אמונו של המבקש, עד אשר המבקש ניאות לגולל באזני המדובב את דרך ביצוע הרצח: כיצד נתקל ב"ילדה בקומה הראשונה והלך אחריה לכיוון השירותים, שם רצח אותה בסכין שברשותו וברח, וכי לא אנס אותה בהינתן 'שהיה צריך לברוח מהר'". מעבר לכך המבקש התוודה בפני המדובב כי עשה טעות כאשר לא ניקה טיפות דם שטפטפו מלהב הסכין בשירותי הבנים (שם אכן נמצאו לאחר מכן טיפות דם), ותיאר כיצד זרק את מכנסיו "כדי לא לקחת סיכון שיתגלה" וכן את להב הסכין; המבקש אף ציין כי הוא מאמין שדרך על הדם בשירותים, אולם היה סבור שנעליו נקיות.
נוסף לכך, הודגש הפירוט הרב שמסר המבקש לארתור (המדובב): באשר לאופן ביצוע הרצח – כיצד שיסף את גרונה של המנוחה, תוך שהוא מגלה בקיאות בשני כלי הדם המרכזיים העוברים בצוואר. כמו כן צוין שהמבקש סיפר לארתור שהוא למד להרוג בסכין מספר לוחמה של הקג"ב, שאותו השיג וקרא באינטרנט, ואף הודגש שהמבקש ביצע שחזור "יבש" על המדובב, כדי להדגים כיצד ביצע את הרצח.
26. שופטי ההרכב הסכימו כולם כי לכל אורך התוודותו בפני המדובב – המבקש דיבר "בשני קולות", תוך שאת ההתוודות הוא עשה בלחש, ואילו בקול רם אמר כי הוא "נקי" וכי הוא מקווה שבית המשפט יקבע את חפותו (על תיאור ההתוודות בפני המדובב ראו: פיסקאות 98-96 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר; על משקלה הפנימי הרב של התוודות זו – ראו: פיסקאות 11-7 לחוות דעתו של השופט י' עמית).
בית המשפט קבע איפוא בערעור, על דעת כל חברי ההרכב, כי אותו דיבור "בשני קולות" נעשה באופן אותנטי, וכי אף התחקות אחר הדינמיקה שהובילה למעמד ההתוודות מלמדת כי בחירתו של המבקש להודות בפני ארתור מקורה בנקודת מפנה שחלה ביחסי האמון בין השניים.
נוסף לכך, נקבע כי ההסברים המאוחרים שמסר המבקש בחקירה ובעדות ביחס להתוודות זו (כדי לנסות ולחזור בו מהדברים) – אינם משכנעים, ואינם מתיישבים עם
--- סוף עמוד 20 ---
טענתו בחקירה כי הודה "מאחר שהשתכנע כי אכן רצח את המנוחה וכדי לקבל הקלה בעונשו" (וראו את ניתוחו המפורט של השופט י' דנציגר בעניין זה בפיסקאות 106-100 לחוות דעתו). לעמדת השופט י' עמית, התוודות זו של המבקש בפני המדובב היא לבדה בעלת משקל רב, אשר בצירוף עם יתר הראיות (שיפורטו להלן), מבססת היטב את הרשעתו. ראוי להביא כאן דווקא מדבריו של השופט י' דנציגר, אשר חרף התוצאה הסופית של הזיכוי מן הספק, שאליה הגיע, ראה בהתוודות הנ"ל כראיה בעלת משקל פנימי גבוה. כך, למשל, הוא קבע בהקשר זה כדלקמן:
"בחינת הודאתו של המערער לארתור מובילה למסקנה ברורה בדבר משקלה הפנימי הגבוה. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לפנינו תיאור סתמי, "רזה" של הדברים, כי אם הודאה משופעת פרטים, קטנים כגדולים, מלווה בהדגמות ובהמחשות. המערער פרש לפני ארתור את עיקרי השתלשלות האירוע, האופן שבו שיסף את גרונה של המנוחה, המניע כביכול למעשה והתחושה העומדת ברקע לו, האופן שבו ניקה את הראיות לאחר מכן וחששותיו והערכותיו לגבי הימצאות ממצאים מפלילים נגדו. תיאורו לא היה מילולי בלבד אלא לווה בהדגמות והמחשות, לרבות פירוט כלי הדם המצויים בצוואר והמיקום המדויק שבו יש לפגוע על מנת להביא להרג מהיר של הקורבן, למיטב ידיעתו של המערער. ההודאה משובצת בשני פרטים מוחשיים מאד, החורגים מהפרטים "המתבקשים" או "החיוניים" למתן הודאה ביחס לאירוע שכזה: התייחסותו של המערער, מיוזמתו, להסתרת האוזניות בחולצה על מנת שלא תתלכלכנה בדם – פרט שולי ביותר, שהמאזין להודאה לא היה מעלה בדעתו בהכרח; ודריכתו בדמה של המנוחה – פרט גרפי ומוחשי, שעשוי להסגיר או ללמד על התנסות או חוויה ממשית ובלתי אמצעית. גם עיסוקו של המערער בטעויות אפשריות שעשה (אמר לחוקרים שלא היה אונס; לא ניקה את טיפות הדם בשירותי הבנים), הפירוט שסיפק בנוגע לניקוי וטשטוש הראיות (זריקת המכנסיים ולהב הסכין למקום בו שופכים בטון כל יום) והערכותיו לגבי הממצאים בזירה (הנעליים, החולצה וידית הסכין תהיינה נקיות מדמה של המנוחה) הם בעלי נופך מפליל ואינם "מתחייבים" מההודאה. ועוד, המערער תיאר לארתור במידה מסוימת גם את תחושותיו במהלך ביצוע הרצח – מיאוס ופחד, ולאחריו – "לחץ" פנימי בעקבות המעשה. לכך יש להוסיף כי הודאתו היא קוהרנטית, בעלת היגיון פנימי ועקבית בעיקרה, למעט בהתייחסותו לשאלה מדוע בחר לרצוח דווקא את המנוחה, שיתכן שכלל אין לה תשובה ברורה" (בפיסקה 100 לחוות דעתו).
--- סוף עמוד 21 ---
27. ביחס להודאה הראשונה בפני החוקרים, שניתנה בתאריך 19.12.2006, מצא בית המשפט, בדעת הרוב, כי זו עומדת, מבחינת הרף הראייתי, על רגליה שלה, ובתוכנה היא תואמת במידה רבה את הדברים שמסר המבקש לארתור, אך בגירסה מפורטת יותר. במסגרת חקירה זו, אף נמסרו פרטים שונים לגבי ביצוע הרצח וביחס לדרך ההימלטות מתא השירותים, אשר תאמו בחלקם לממצאים בזירה. כך, למשל, המבקש מסר כיצד דקר את המנוחה (בשיסוף גרונה, אך גם בדקירה בידה), וכן מסר מספר גרסאות לגבי דרך יציאתו מתא השירותים, אף שבתחילה טען כי רק סגר "קצת" את הדלת. עמדת הרוב מצאה כי בדומה להתוודות בפני המדובב, הסתירות והחוסרים בפרטים אלה נובעים מניסיונו של המבקש "לרקוד על שתי חתונות", ולצד מסירת עיקרי גרסתו, הוא ביקש "להכין את הקרקע לטענה של אי-שפיות זמנית" (פיסקה 12 לחוות דעתו של השופט י' עמית).
מסקנות דומות נקבעו אף ביחס לשחזור שבוצע על-ידי המבקש בבית הספר. בתמצית ייאמר, כי במסגרת השחזור המבקש תיאר מספר פעמים כיצד ביצע את הרצח, באמצעות שיסוף גרונה של המנוחה ובדקירות סכין שביצע בה כ-4-2 פעמים. אשר לדרך היציאה מהתא, המבקש מסר בתחילה מספר גרסאות במהלך השחזור, אולם לבסוף "לאחר שהות קצרה של מחשבה הסביר כי יצא "מלמעלה" – עלה על האסלה וקפץ מעל הדלת בעזרת הידיים, שהניח על דפנות התא, אל מחוץ לתא ולאחר מכן ניגב עם חולצתו את סף הדלת" (פיסקה 116 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר). לאחר מכן, המבקש תיאר כיצד שטף את שאריות דם המנוחה מידיו ומלהב הסכין, ולאחר מכן חזר אל המקלט להמשך עבודתו. בהמשך היום, כך תיאר המבקש, אף ראה בשירותי הבנים טיפות דם טריות, שאותן לא ניגב. בסוף היום, הוא שבר את להב הסכין וזרק אותו לפסולת הקרמיקה שליד המקלט, והשאיר את בגדיו ואת כלי עבודתו בתיק שבמקלט, אותו אסף לביתו רק ביום שישי (שלאחר הרצח). לבקשת חוקרי המשטרה, המבקש אף שיחזר כיצד יצא מהתא, כשהוא נעמד אל מול דלת התא, עלה על האסלה, ותוך היעזרות בדפנות התא – קפץ אל מעל לדלת.
28. אשר להודאת המבקש מתאריך 21.12.2006 (ההודאה השנייה בפני החוקרים), יצוין כי במסגרתה המבקש "נע בין הודאה להכחשה", ומסר בגדרה פרטים שונים מאלה שציין בהודאותיו הקודמות לגבי דרך ביצוע הרצח. בחקירותיו שלאחר מכן, חזר בו המבקש מהודאותיו, וטען כי חוקרי המשטרה "שתלו במוחו" תודעת שווא כי הוא שביצע את הרצח, וכי זכרונו בוגד בו בעניין זה כיוון שפעל ב"בלאק אאוט".
--- סוף עמוד 22 ---
בית המשפט דחה את טענות המבקש כי רצח את המנוחה מתוך התקף ושכח מכך, ואף שלל את האפשרות כי חוקרי המשטרה הם שהביאו ל"שתילת" התודעה כי הוא שביצע את הרצח והביאו אותו להודות במעשה, לשם תועלת בגזירת העונש, או מתוך שכנועו (לשווא) כי הוא אכן ביצע את הרצח. על בסיס ניתוח נרחב של הספרות העוסקת בהודאות שווא, כמו גם של ההלכה הפסוקה בישראל ובדין הזר, קבע בית המשפט כי על אף תחבולות שונות שננקטו על-ידי המדובב ועל-ידי חוקרי המשטרה – ממכלול הפרטים והעובדות עולה כי המבקש כלל לא סבל מאובדן זיכרון משמעותי, וכי אפשרות זו לא נשתלה על-ידי מי מהגורמים שלפניהם נמסרו הודאותיו (אדרבה, נקבע כי המבקש הוא שהעלה את האפשרות כי איננו זוכר את האירוע לפרטיו, והוא שטען בפני המדובב כי שיקר לחוקריו כאשר טען לאובדן זיכרון). מסקנה זו נתמכה, כאמור, במובאות שונות, מהן בית המשפט הסיק כי אין שחר לטענה שהמבקש הולך שולל על-ידי מי מגורמי החקירה.
סיכום – התוודותו והודאותיו של המבקש בפסק הדין בערעור
29. בית המשפט בפסק הדין בערעור, מצא כי במסגרת ההתוודות בפני המדובב, ההודאה הראשונה בפני החוקרים והשחזור נמסרה גרסה עקבית ואותנטית, הכוללת פרטים רבים, חלקם קטנים ואזוטריים, שיש בהם כדי להצביע על זיכרון מקורי וחזותי של האירוע. בית המשפט ציין (אף בדעת המיעוט) כי התרשם מכך שערכי האמת אינם נר לרגליו של המבקש, דבר שיכול להסביר פערים מסוימים שעלו מגרסאותיו. לאי-דיוקים ולסתירות שעלו מההודאות שמסר המבקש ניתן משקל מזערי – בין מחמת האפשרות כי המבקש לא זכר את כל פרטי מעשה הרצח לדקדוקיו (למשל, ביחס למנח גופת המנוחה לאחר הרצח), ובין משום שלהתרשמותו של בית המשפט, ראוי להעדיף את אחת מהגרסאות שמסר המבקש לגבי פרט מסוים, ככל שההתרשמות היא כי זו ניתנה באופן אותנטי וכנה (למשל, בכל הנוגע לדרך היציאה מהתא – ראו: בפיסקאות 18-15 לחוות דעתו של השופט י' עמית).
נוסף לאמור, בית המשפט דן בחוסר העקביות שעלה מהודאותיו של המבקש ביחס למספר סוגיות, כגון העובדה כי ממגמת פניו של המבקש במהלך השחזור נראה היה כי כוונתו היתה לפנות אל הקומה העליונה של בית הספר, לפני שזיהה את הזירה הנכונה בה בוצע הרצח (או הוכוון אליה, כמו שנטען במסגרת הערעור), וכן ביחס
--- סוף עמוד 23 ---
לגרסאות השונות שנמסרו ביחס לשאלת המניע. אף סוגיות אלו לא נמצאו בדעת הרוב כנתונים שיש בהם כדי להפחית באופן ממשי ממשקל ההודאות.
ממצא נוסף, שלגביו קבע השופט י' דנציגר כי יש בו כדי להפחית ממשקל ההודאות, התמקד בשבע חבלות שנמצאו בראשה של המנוחה, שמקורן לא נזכר בהודאותיו השונות של המבקש. גם ביחס לחוסרים אלה בהודאות המבקש, מצא בית המשפט, בדעת הרוב, כי אין בנתונים האמורים כדי להשפיע באופן ממשי על משקל ההודאות והשחזור (ראו: פיסקה 18 לחוות דעתו של השופט י' עמית; ועיינו גם בפיסקאות 20-19 לחוות דעתו, העוסקות בראיות נוספות, אשר, לגישת הרוב, אין לייחס להן משקל ממשי).
30. על-פי קביעות בית המשפט בדעת הרוב, ניתן לדמות את המארג הראייתי העולה ממכלול חומר הראיות לפירמידה המובילה להרשעה, שבבסיסה עומדות שלוש ה"לבנות" של התוודות-הודאה-שחזור, ומעליהן נערמות ראיות נוספות. הצטברות זו היתה, לעמדת הרוב, מעבר לרף הנדרש לצורך הרשעה בפלילים.