ח. חוקרת הכנ"ר הגב' שקרטשי הסבירה בעדותה, כי הזנת ביטול הליך נגד חייב מבוצעת באמצעות המזכירות, על יסוד הקיים בתיק, ופרסום הביטול ברשומות הוא באחריות הכנ"ר (פרוטוקול עמודים 2026-2025).
האם בנוסף להחלטה למחיקת הבקשה מחוסר מעש, ניתנה גם החלטה לביטול הליכי פשיטת הרגל?
300. המאשימה טוענת שהפרסומים דלעיל מטעם הכנ"ר נעשו בטעות, והליך הפש"ר לא בוטל בחודש 11/09.
ההגנה טוענת, שחזקה על מזכירות הכנ"ר שהיא פועלת באופן תקין, ולא הייתה מודיעה שהליך פשיטת הרגל של פינס בוטל ב-22.11.09, אלמלא הייתה בידיה החלטה שיפוטית. עמדת המאשימה חותרת תחת חזקת התקינות המנהלית, בהעדר ראיה לסתירת הפרסום ברשומות.
הסנגור מפנה לסעיף 34א. לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 הקובע: "דבר שפורסם ב"רשומות" חזקה שנעשה כראוי, והוא הדין בכל דבר שפרסם המדפיס הממשלתי אף שלא ברשומות", ולסעיף 230(א) לפקודה, לפיו: "עותק של "רשומות" שפורסמה בו הודעה לפי פקודה זו ישמש ראיה לעובדות המפורשות בהודעה." לטענתו, המדינה מנועה מלהסתמך על חוסר תקינות פעולותיה שלה, במסגרת הליך פלילי נגד נאשם. הטוען נגד פרסום ברשומות, עליו נטל ההוכחה כי
--- סוף עמוד 108 ---
נפל בו שיבוש, אך המדינה לא פעלה לתיקון ה"טעות" בפרסום. העובדה כי בתיק הפש"ר לא אותרה ההחלטה לביטול ההליך, אינה מלמדת כי מעולם לא ניתנה, מה גם שהנושא לא נחקר לעומקו על ידי גורמי החקירה. בתקופה הרלוונטית נכתבו החלטות שיפוטיות גם בכתב יד על גבי בקשות, ולא נעשה כל בירור, שמא ההחלטה לביטול ההליך אבדה בדרך כלשהי. המאשימה לא הצליחה לסתור את עצם רישומו של ביטול ההליך, והספק צריך לפעול לטובת הנאשם.
המאשימה טענה מנגד, כי מכיוון שהחקירה הסתיימה בשנת 2014 והרישום בדבר הביטול התפרסם בשנת 2015, היא לא הייתה מודעת בזמן אמת לטעות. לפיכך, אין מדובר במחדליה כרשות. במכתבו הרשמי של הכנ"ר מאותו מועד, אושר כי תלוי ועומד נגד פינס צו כינוס והכרזת פשיטת רגל ולא נאמר דבר אודות ביטול ההליך (פרוטוקול עמודים 4960 - 4961). ב"כ המאשימה מפנה גם לסעיף 230(ב) לפקודה לפיו: "עותק "רשומות" שיש בו הודעה על צו כינוס או על הכרזת פושט רגל, ישמש ראיה חלוטה בכל הליך משפטי על נתינתם כשורה ועל תאריכם", זאת להבדיל מסעיף 230(א) אליו הפנתה ההגנה, לפיו הפרסום משמש ראייה לעובדות שבו, ולא ראיה חלוטה.
301. אני מקבלת את עמדת המאשימה. רישום ברשומות אינו ראייה חלוטה, וניתן להוכיח כי נעשה בשגגה. המאשימה הראתה כי בקשת הביטול נמחקה מחוסר מעש, כפי שאף קבע כב' השופט ברנר. מכאן המסקנה שרישום הביטול בטעות יסודו. טענת הסניגור, שמא על אותה בקשה לביטול הליכים ניתנה באותו היום גם החלטה "כמבוקש", שאבדה בדרך כלשהי, אינה אלא ספקולציה.