גם בהמשך שנת 2008 עם התקדמות הבניה, המשיך פינס לבקש רשות מאברג'יל בענייני גן-רווה והמיזם באילת:
112. שיחה 490 מתאריך 18.5.08 – השיחה נפתחת בענייני שיפוצים. כפי שהורגלנו בעבר, השיח גלוי ללא שמות קוד, ואז עוברים הצדדים לשוחח על המיזם באילת:
"פינס: ...אתה זוכר שדיברתי איתך...זה שאני עובד אצלו אמר לי לקחת מאחות של החבר שלי עוד ככה וככה ואמרת לי לא?
אברג'יל: ממ...
פינס: אז בינתיים אני לא עושה כלום.
אברג'יל: בסדר.
פינס: בסדר? עוד נדבר על זה".
פינס התבקש להסביר את פשר השיחה, אך לא עשה זאת. הוא אישר ש"זה שאני עובד אצלו" הוא בלולו (ולגבי האח של החבר, כבר אישר בעבר שמדובר ביאיר ביטון), והעלה השערה כי יתכן שמדובר בנושא הקידוחים שלא עזב את בלולו, ואברג'יל יעץ לו בעבר שלא ילחץ יותר מדי.
ההסבר אינו מספק לסיטואציה שהיא אפילו יותר קיצונית משיחה 1532 לעיל. שם ביקש בלולו מפינס להתייעץ עם אברג'יל מה לעשות, ואילו כאן בלולו נתן לפינס הוראה, לקחת מיאיר ביטון עוד כסף ואברג'יל הטיל וטו על המהלך. פינס מציית לאברג'יל בניגוד להנחיות בלולו.
--- סוף עמוד 34 ---
113. שיחה מס' 1 מתאריך 14.5.08 - בשיחה זו נשמע פינס מספר לאברג'יל שחבר שלו רכש שלוש יחידות במיזם, מבקש שינויים (שעל גן-רווה לבצע) ושואל את אברג'יל אם לאשר לו את השינויים.
"...קיבל מחיר מצוין ורוצה לעשות שינויים שאנחנו צריכים לעשות אותם זה לא קשור...אז רציתי לדבר אתך על זה, אם לתת לו או לא לתת לו". השניים מסכמים להמשיך לשוחח על הנושא פנים אל פנים. פינס מבהיר כי הנושא דחוף, כי החבר עומד לחתום מחרתיים על הסכם הרכישה.
פינס הסביר בחקירתו כי החבר בשיחה הוא אילן בן שטרית, שהוא ואחיו דודו רכשו דירות במיזם, וביקשו מגן-רווה לעשות שינויים בדירה (על חשבון גן-רווה). היות ומדובר באדם בעייתי ("אני לא צריך להגיד לכם מי זה אילן"), בחר פינס לדבר עם אברג'יל, כדי שאברג'יל יגיד לאילן שאם הוא רוצה שינויים עליו לשלם. לפינס היה קשה יותר להגיד את הדברים (פרוטוקול עמודים 2858 - 2859).
ההסבר אינו מתיישב עם בקשת הרשות מאברג'יל "לתת לו או לא לתת לו?". משפט כזה מתאים יותר לסיטואציה שבה ההחלטה אם לתת לחבר של אברג'יל שינויים על חשבון גן-רווה, היא בידיו של אברג'יל. מעניין לציין שבתשובתו המתפתלת בבית-המשפט הוסיף פינס את הדברים הבאים: "יצחק אמר בוא תדבר אתי כי גם יצחק הבין שדבר כזה לא יעבור את שמעון" (פרוטוקול עמוד 2859). אמירה זו מחזקת את המסקנה שהיה בגן-רווה יותר מבעל בית אחד, ולעיתים היו חילוקי דעות בין השניים, אך בלולו היה הפוסק האחרון בענייני הוצאות. מתחזקת גם המסקנה כי פינס לא היה אחד מבעלי הבית הללו.