העצומה משנת 2019 – שנחתמה על ידי פרופ' גולדרייך ועל ידי כמאתיים אנשי אקדמיה מכל רחבי הארץ – קוראת לפרלמנט הגרמני לבטל את ההכרה בתנועת ה- BDS כתנועה אנטישמית. השאלה אם יש לזהות קריאה לחרם על ישראל עם אנטישמיות שנויה במחלוקת בשיח הציבורי בארץ ובחו"ל. יש הסבורים כי מטרתה של תנועת ה-BDS היא לפעול כנגד החזקתה של ישראל בשטחים, ולדידם, אין לזהות ביקורת חריפה על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים כאנטישמיות. דומה שרוב הציבור אינו רואה כך את תנועת ה-BDS, ורבים וטובים סבורים כי לפנינו תנועה אנטישמית בתחפושת, וליתר דיוק, אנטישמיות בצורתה החדשה, אנטישמיות מדינית השוללת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ושוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל. כך סבר גם הפרלמנט הגרמני, שאליו מצאו לפנות חותמי העצומה. יש שיתמהו מה מצאו אנשי אקדמיה בישראל לפנות לגרמניה (דווקא לגרמניה) כדי להעמידה על "טעותה" ולהסביר לפרלמנט הגרמני מהי אנטישמיות. מכל מקום, אין בחתימה על אותה עצומה, כשלעצמה, כדי להכניס את פרופ' גולדרייך אל אותן נסיבות חריגות שבהן "ניתן יהא לשקול שיקולים שאינם מקצועיים גרידא" (עניין שטרנהל, בפסקה 10).
20. העצומה בנוגע לאוניברסיטת אריאל מעוררת לכאורה קושי מסוים לנוכח ההגדרה בסעיף 1 לחוק החרם הקובע כלהלן:
'חרם על מדינת ישראל' – הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית.
חוק החרם מטיל אחריות נזיקית ושולל הטבות מינהליות מסוימות כמפורט בחוק. אני נכון להניח כי קריאה לחרם על מדינת ישראל או לחרם על האקדמיה במדינת ישראל, במיוחד מפיו של מי שיוקרתו והישגיו צמחו לו בערוגות האקדמיה בישראל, עשויה להיכנס לגדר המקרים הקיצוניים והחריגים של התחשבות בשיקול "חיצוני". זאת, מאחר שקשה להלום כי איש אקדמיה ישראלי, שפועל במסגרת האקדמיה הישראלית ונהנה מחסותה, ישתתף בקריאה לחרם על האקדמיה בישראל. מצב מעין זה הוא בבחינת אבסורד שקשה להעלותו על הדעת. את דעתי על החרם האקדמי הבעתי בעניין אבנרי:
"החרם הוא כלי יוצא דופן בארגז הכלים של חופש הביטוי [...] יש משהו אורווליאני בטענת העותרים כי החוק מגביל את חופש הביטוי. חרם אקדמי-תרבותי מהווה סתימת פיות במובן הפשוט של המילה, מונופול של דוכן אחד ויחיד בשוק הדעות, אנטי-תזה מובהקת לחופש הביטוי ולרעיון של שוק דעות חפשי. החרם התרבותי-אקדמי על ישראל, נועד לשתק ולהשתיק את הביטוי הפוליטי, לכפות דעה אחת ו'אמת' אחת".