המשיבים ישאו בהוצאות העותרת בסך 15,000 ₪ ובהוצאות המשיב 5 בסך 15,000 ₪ (סה"כ 30,000 ₪).
25. אחר הדברים האלה, משהונחה לפני חוות דעתם של חברי, השופט נ' סולברג והשופטת י' וילנר אוסיף מילים מספר בנוגע למסקנה האופרטיבית שאליה הגיעו.
במקרה שלפנינו התוצאה היא בהכרח בינארית – קבלת הפרס או שלילתו. אין מדובר במקרה שבו עומדות לפני הרשות המינהלית מספר אפשרויות בתוך מתחם הסבירות, שאז יש לעיתים טעם להחזיר לרשות המינהלית את ההחלטה על מנת שתבחר באחת האפשרויות בתוך מתחם הסבירות. ובכלל, לא כל אימת שבית משפט זה מוצא כי נפל פגם בהחלטת הרשות המינהלית, הוא מחזיר את ההחלטה אל הרשות המינהלית לצורך עיון מחדש בהחלטה, והדברים הם מן המפורסמות (ראו, מני רבים, בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393 (1984); בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2) 62 (1999); בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי – צבא ההגנה לישראל, פ"ד ס(3) 121 (2005)).
כפי שנאמר בעניין תומרקין, וצוטט גם על ידי חברי, החלטת ועדת הפרס "כמעט חסינה מפני התערבות מהותית בשיקוליה מצדו של שר החינוך". אזכיר שוב כי על פי תקנון פרס ישראל, המלצת ועדת השופטים מקבלת תוקף לאחר אישור השר, ומשהגענו למסקנה כי דין החלטת השר במקרה דנן להתבטל, הרי שביטול החלטת השר מביא מאליו לפתרונה של הסוגיה. כל הנתונים והשיקולים הצריכים לעניין כבר הונחו לפתחנו והתוצאה אפוא ידועה וברורה – שר החינוך צריך היה לאשר את החלטת ועדת השופטים להעניק לפרופ' גולדרייך את הפרס, כעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה שסבר כי הנסיבות דנן רחוקות מהנסיבות הקיצוניות והקשות שבהן תיתכן התחשבות, חריגה כשלעצמה, בשיקולים חיצוניים. דווקא לאור דברים הנחרצים והנכוחים של חבריי, שאליהם אני כמובן מצטרף, כי שר החינוך שקל שיקולים שאינם ממין העניין כמו תרומתו של המועמד למדינת ישראל, התוצאה האופרטיבית מתבקשת מאליה. משכך, איני רואה טעם ותוחלת בהחזרת הנושא לשולחנה של שרת החינוך, מה שיביא מן הסתם להחזרת הנושא אל שולחננו.
ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
1. דברי חברי, השופט י' עמית, בחלקם, מקובלים ורצויים; אך למסקנתו, לא אוכל להצטרף. אפרט ואבאר.
2. פרס ישראל מוענק בראש ובראשונה כאות ומופת להצטיינותו ולתרומתו המקצועית של מי שנבחר לזכות בו; לא בכדי ועדה מקצועית יושבת על המדוכה, וממליצה על הזוכים. חייו האישיים והתבטאויותיו הפרטיות של הזוכה, הרי הם שיקולים 'חיצוניים', ועל פני הדברים, הם זרים להחלטה זו. הצטיינות ומקצועיות, עשויות להימצא אצל מי שדעותיו האישיות נטועות בלב הקונצנזוס הישראלי, ובאותה מידה גם אצל מי שדעותיו קיצוניות. אלה כמו אלה, עשויים להימצא ראויים לעטרה נכבדה זו – פרס ישראל – אם הצטיינותם ותרומתם המקצועית רמה ומוּכחת. הדברים עולים מן האמור בחלק א' לתקנון פרסי ישראל, שבו נקבע כך: "פרסי ישראל יוענקו על-ידי שר החינוך, ביום העצמאות במעמד ראשי המדינה, לאזרחי ישראל יחידים, שהצטיינו מאוד וקידמו את התחום באחד המקצועות והתחומים המפורטים להלן, ושנבחרו על-ידי ועדת שופטים ציבורית". כדברים האלה אמר השופט (כתוארו אז) א' מצא בבג"ץ 2769/04 יהלום נ' שרת החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נח(4) 823, 839 (2004) (להלן: עניין תומרקין): "הדעת נותנת שלא בכדי נמנעו שר החינוך בן-ציון דינור, שבימי כהונתו (בשנת 1953) נוסד פרס ישראל, וכל שרי החינוך שבאו אחריו מלעגן את פרס ישראל בחקיקה. נראה כי ייסודו של הפרס על הסדר וולונטרי מבטיח ביתר-שאת את עצמאותן של ועדות השופטים ומגן על הפרס – חרף היותו פרס ממלכתי – מפני השפעותיהם של גורמים פוליטיים. מאותם טעמים כנראה נמנעו נסחיו של תקנון פרסי ישראל מלכלול בתקנון תנאי סף להכרה בזכאות המועמד שעליו המליצה ועדת שופטים, לקבל את הפרס".