ב. בשעה 16:57 חנה התובע את הרכב בחזית הבית, יצא מהרכב עם בתו הקטנה והם נכנסו לבית בשעה 16:58 ו - 50 שניות.
ג. כעבור כשעה, בשעה 17:47, יצא התובע מביתו עם בנו הבכור (כשהוא לבוש בתלבושת כדורגל) ובתו הקטנה. הרכב עזב את החניה בחזית הבית בשעה 17:48.
ד. כעבור כ - 6 דקות, בשעה 17:54, חנה התובע את הרכב פעם נוספת בחזית הבית. התובע, בנו האמצעי והבת הקטנה יצאו מהרכב ונכנסו לבית בשעה 17:55.
ה. בשעה 18:56 יצא התובע מביתו יחד עם בתו הקטנה, להחזיר את הבן הבכור מהחוג. הם נכנסו לרכב ונסעו בשעה 18:57 ו - 50 שניות.
ו. בשעה 19:10 נראה הרכב נכנס לחניה בחזית הבית. התובע, בנו הבכור ובתו הקטנה יצאו מהרכב, התובע נעל את הרכב והשלושה ונכנסו לבית בשעה 19:10 ו - 58 שניות. מאותה עת לא נסע רכבו של התובע באותו יום.
ז. בשעה 21:55 נראה רכב נוסף מסוג סוזוקי איגניס נכנס לחניה בפתח הבית, בצד רכב רשות שמורות הטבע. אשתו של התובע נראית יוצאת מהרכב ונכנסת לבית בשעה 21:56.
(ראה עמ' 39, שורה 36 עד עמ' 44 שורה 11 ועמ' 44, שורות 28 - 36 לפרוטוקול).
26. עדות התובע באשר לשגרת יומה משפחתו באותו יום נתמכה היטב גם בעדותה של גב' איילה מילר, אשתו (עמ' 63 - 66 לפרוטוקול). השניים נחקרו על ידי ב"כ הנתבע וגרסתם לא נסתרה במאומה. השערת ב"כ הנתבע, לפיה יכול היה התובע ליטול רכב אחר של הרשות ולצאת מהיציאה האחורית של הבית, לא רק שלא נתמכה בבדל ראיה, אלא הופרכה לחלוטין על ידי העדים. ברשות התובע היה רכב אחד בלבד של הרשות וממילא, באותו יום הוא היה צמוד לילדיו ובפרט, לבתו הקטנה בת החמש וחצי. גם הטענה לפיה ביתו של התובע מצוי 2 דקות נסיעה מהאנדרטה חסרת בסיס ומופרכת לחלוטין. התובע הבהיר, כי ביתו מצוי מרחק 20 ק"מ מהאנדרטה (עמ' 49, שורות 33 - 40 לפרוטוקול) וגב' מילר השיבה לב"כ הנתבע, כי מדובר בנסיעה בת כ - 15 דקות (עמ' 65, שורות 24 - 26 לפרוטוקול). גרסתם בעניין זה לא נסתרה. גם בהתעלם מהעובדה שהתובע היה צמוד לילדיו באותו יום, ובהנחה שהתובע "ניחש" שהנתבע וחבריו יהיו באנדרטה באותו יום, לא קיימת ולו אפשרות תיאורטית, שהתובע הספיק להגיע מביתו לאנדרטה ובחזרה, באותו יום.
27. סיכומה של נקודה זו - הנתבע ייחס בפרסומיו לתובע עבירה פלילית חמורה ולכן, נדרשות ממנו, כמי שטוען לתחולת ההגנה מכח סעיף 14 לחוק, ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות. הנתבע לא עמד בנטלים הרובצים לפתחו, ולו ברף הנמוך, לצורך הוכחת הארוע. להיפך, הוכח באופן פוזיטיבי, כי הארוע הנטען בשני הפרסומים לא התרחש כלל ומדובר בבדיה. אעיר, למעלה מן הצורך, כי הנתבע גם לא הוכיח שהתובע נהג באלימות או הפעיל כח בלתי סביר בארועים אחרים. טענות הנתבע בעניין זה אך העמיקו את חוסר האמינות בגרסתו. לפיכך, הנתבע אינו זכאי להגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק ואף אין צורך לבדוק האם מתקיים היסוד המצטבר השני בסעיף 14 הנ"ל.