לאותה מסקנה נגיע, נוכח הוראות סעיף 16(ב) לחוק, הקובע כי חזקה על נתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו. הנתבע בדה ארוע שלא התרחש וברור שלא האמין באמיתותו. לכן, חזקה עליו שעשה את הפרסום שלא בתום לב.
29. הנתבע אינו זכאי להגנות הקבועות בחוק. לכן, הוא אחראי על פי דין בעוולה של פרסום לשון הרע ועליו לפצות את התובע בגין נזקיו.
30. במישור הנזק - התובע עתר לחייב את הנתבע לפצותו בסך של 200,000 ₪, ללא הוכחת נזק, מכח סעיפים 7א(ב) ו - 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.
סעיף 7א(ב) לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן והוא עומד כיום על למעלה מסך של 70,000 ש"ח). סעיף 7א(ג) לחוק קובע, כי מקום בו הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור, ללא הוכחת נזק.
31. הפיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע ולהשיג שלושה יעדים - לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב, שנפגעה. לשם השגת מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד רק להצהיר על הפגיעה ומנגד, הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם, לא פחות ולא יותר. רק כך יהא ניתן לקיים את האיזון הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. עוד נקבע בפסיקה, כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות ואין בכוחו להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו (רע"א 4740/00 לימור עמר ואח' נגד אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510). בנוסף, לפסיקת הפיצויים יש ערך הצהרתי, שיש בו כדי לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ושמו הטוב נפגע ללא הצדקה (א. שנהר, לעיל, בעמ' 369 וע"א 802/87 עקיבא נוף נגד אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 492 - 493).
32. בקביעת הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, על בית המשפט לשקול את היקף הפגיעה במעמדו של הניזוק, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, מידת פגיעתו, בהתנהגות הצדדים ומידת הזהירות בה נקט המפרסם טרם ביצוע הפרסום (רע"א 4740/00, לעיל; א. שנהר, לעיל, עמ' 370).