"אותו אדם מן היישוב, ידענו כולנו, הוא חלף דיבור לאדם הסביר, ידידנו הווירטואלי המלווה אותנו משכבר הימים במשפט הנזיקין, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובמקומות אחרים בדין. אותו אדם סביר אינו אלא בית המשפט, הוא עצמו, ומתוך שיש זהות בין אותו אדם מן היישוב לבין בית המשפט, יקל עליו על בית המשפט לדעת מה היה האדם הסביר יכול לצפות מראש, קרא: מה היה חייב לצפות מראש. ובלשונו של הנשיא שמגר בע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 264 (כפי שצוטט בפסק הדין נושא העתירה, שם [1], בעמ' 547-546):
"האדם הסביר אינו תוצר של ממוצע סטטיסטי אלא מדגם, המורכב מתכונותיהם של יצורי אנוש, המשקפים את הערכים והתפיסות של חברתנו. דא עקא, מבחן משפטי, בו משתקפת, בין היתר, גם מדיניותן המשפטית של הערכאות השיפוטיות, הופך בשל תכונתו האמורה למיוחד בתחולתו; היינו, ככל שהדבר מתבטא בהיקף תחולתו נוצרת צמידות או הקבלה בינו לבין המטרה המיוחדת, אותה באה המדיניות המשפטית האמורה לשרת. כאשר מדובר, למשל, על עיצובה של אמת המידה, שעל פיה נמדד הקיום של חובת הזהירות כלפי הזולת, הרי... עשוי בית המשפט 'להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם...'"". [ההדגשות שלי.]
ראה גם: פרשת אבנת; פרשת בוחבוט; פרשת יעקובוב; פרשת עדי; ע"פ 9826/05 ג'מאל מחאג'נה נ' מדינת ישראל (נבו 09.07.2008); וכן קרמניצר וגנאים - הרפורמה בעבירות ההמתה והביקורת המוצגת שם.
תיקון 126 לחוק העונשין
480. בשנת 2016, קודם להגשת כתב האישום בענייננו, פורסם ברשומות תיקון מספר 126 לחוק העונשין (להלן: "תיקון 126"), אשר בין היתר תיקן את סעיף 21(א)(2) לחוק העונשין.
481. נוסחו של הסעיף לפני תיקון 126 קבע:
"(א) רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –
....
(2) שאפשרות גרימת התוצאה לא היתה בגדר הסיכון הסביר. ..";
ואילו נוסח הסעיף לאחר התיקון:
"(א) רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –
--- סוף עמוד 84 ---
...
(2) שבעבירה שעם פרטיה נמנית תוצאה שנגרמה על ידי המעשה או סכנה העלולה להיגרם בשלו – העושה נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה כאמור."