31. אפילו התובע עצמו הודה כי היה ללא מסיכה גם לפני שהנתבעת החלה לצלם את הסרטון, אלא שטען כי לא שירת לקוחות (ראה פר' הדיון עמ' 7, ש' 30 – 33).
32. מהשיחה של התובע עם בעל העסק, שנערכה לאחר הפרסום של הסטורי וביום הפרסום שלו ואשר צוטטה על ידי בסעיף 12 לעיל, עולה כי בעוד בעל העסק רצה שהתובע יעטה מסיכה כל העת, למעט אולי ממש באותם הרגעים שבהם שהוא מכניס לתנור או מוציא ממנו את הפיצות (וכפי שאמר לו - "ביקשתי לשים מסכות, ביקשתי. זה שטות הדבר הזה של הפס החם, כי עובדים פרונטלי עם לקוחות. ביקשתי שמי אמרתי שאני מעדיף שתשים מסכות"), התובע היה זה שהצליח כנראה לשכנע אותו לא לעמוד על כך, משום הקושי הנעוץ בכך מבחינתו (וכפי שכתב לו: "לגבי מסיכות זה קשה להיות איתן שם בחום של התנורים") וזאת אנו למדים מדברי בעל העסק אשר כתב לו בתגובה: "זהו טעינו בחישוב שלנו, לא מאשימים אותך, מהיום כולם עם מסיכות, תודה".
33. עוד יש לשים לב לכך שכאשר התובע אמר לבעלים, כפי שציטטתי בסעיף 12 לעיל - "היא סתם חיפשה פרובוקציה, קז כן היה עם כפפות וגם אני שם כפפות כשאני מתעסק עם ההכנה של האוכל. לגבי מסיכות זה קשה להיות איתן שם בחום של התנורים", הוא עצמו לא טען שהוא עוטה מסיכה בעת הכנת האוכל, אלא רק כפפות.
34. לבסוף, התובע גם לא הביא לעדות את העובד שעבד עמו באותו היום, כדי שהלה יעיד שהתובע עבד רק מול התנור או כי נהג לעטות מסיכה כשלא היה מול התנור וכאשר שירת לקוחות בדלפק או כאשר הכין את הפיצות, בין אם באותו היום ובין אם בכלל ונדמה שלא בכדי שהתובע לא הביא אותו לעדות, שכן הראיות כולן מצביעות על כך שלא אלה היו פני הדברים, וזה גם ההסבר לכך שגם את הבעלים של העסק לא זימן התובע לעדות.
35. לסיכום עד כאן, הדברים שהטיחה הנתבעת בתובע במסגרת השיחה שלהם שתועדה בסרטון, לפיהם הוא משרת לקוחות בדלפק ללא מסיכה, היו אמת.
36. לגבי התנאי הנוסף הנדרש להקמת הגנת האמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק, התנאי לפיו היה עניין ציבורי בפרסום, אני סבור כי תנאי זה מתקיים בחלקו.
37. רוצה לומר, מחד, היה עניין ציבורי בפרסום ההתנהלות של התובע בניגוד להוראות משרד הבריאות, כדי להתריע על כך ולשמור על בריאות הציבור, אולם מאידך גיסא, לא היה עניין ציבורי בפרסום, בדרך שבו בחרה הנתבעת לפרסם את המקרה ועל כך עוד אפרט מיד.
38. ויובהר כבר עתה, הדיבור "עניין ציבורי בפרסום", אין משמעותו כל פרסום שמעניין את הציבור או יספק עניין לסקרנים או ימלא יצר של רכלנים, אלא פרסום שיש לציבור בתור שכזה, עניין בפרסומו ואין זה מספיק שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנו עניין לדעת על הפרטים שפורסמו בפרסום (ראה בעניין זה ספרו של המלומד אורי שנהר, בספרו "דיני לשון הרע", בסעיף 17.3.2".