91. סעיף 35(א) לחוק קובע:
"35. (א) ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע."
הנה כי כן, חזקה היא כי ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא היוצר. חזקה זו ניתנת לסתירה, ככל שיוכח כי הוסכם אחרת בין המזמין לבין היוצר, במפורש או במשתמע. מכאן נובע כי הנטל להוכיח כי "הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע", מונח על כתפיו של המבקש לסתור את החזקה כי הבעלים הראשון של יצירה מוזמנת הוא היוצר. עוד נובע מסעיף 35(א) כי לא קיימת דרישת כתב לצורך הקצאת הבעלות הראשונית בזכות היוצרים.
92. ההסכמה בין היוצר והמזמין בדבר הקצאת הבעלות הראשונה בזכות היוצרים עשויה, אם כן, להיות מפורשת – למשל במסגרת הסכם מפורט בין הצדדים, או משתמעת – או אז יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, למשל באמצעות פרשנות תכליתית של העסקה (אפורי, עמוד 284). לעניין הסכמה משתמעת ניתן להסתמך גם על נוהג ענפי (שם, עמוד 286), ועל התנהגות הצדדים לאחר השלמת היצירה (שם, עמוד 287).
מן הכלל אל הפרט – הקצאת הבעלות הראשונה בזכות היוצרים ביצירה מוזמנת
93. מן הראיות שהובאו בפניי, לרבות הצעת המחיר ועדויות הצדדים, עולה כי התובעת היא זו שיצרה את היצירות האמנותיות באופן בלעדי. עוד עולה כי היצירות האמנותיות הן בגדר יצירה מוזמנת, אשר הוזמנה מהתובעת על ידי הנתבע. מכאן, ולאור סעיף 35(א) לחוק, שהבעלות ביצירות האמנותיות שייכת לתובעת, אלא אם הוכח כי הוסכם בין הצדדים, במפורש או במשתמע, שהבעלות בהן תועבר לנתבע.
94. כאמור, נטל ההוכחה בדבר קיומה של הסכמה מפורשת או משתמעת כי הבעלים הראשון ביצירה מוזמנת הוא המזמין, מוטל על כתפי המזמין – הוא הנתבע. הנתבע לא הביא ראיות אשר יש בהן כדי להרים את הנטל ולהוכיח קיומה של הסכמה – מפורשת או משתמעת – כי התובעת ויתרה על בעלותה בזכות היוצרים ביצירות האמנותיות, וכי הנתבע הוא בעל הזכות.
כך למשל, הנתבע לא טען (וממילא אף לא הוכיח) כי תכליתו העסקית של החוזה בינו לבין התובעת מחייבת כי זכות היוצרים ביצירות האמנותיות תהא שייכת לו; הנתבע לא טען (וממילא אף לא הוכיח) כי אומד דעת הצדדים בעת כריתת החוזה ביניהם היה כי זכות היוצרים ביצירות האמנותיות שייכת לו; הנתבע לא טען (וממילא אף לא הוכיח) כי הנוהג בענף העיצוב הגרפי של ספרים מסוגו של הספר מושא התביעה – דהיינו ספרים עתירי איורים ועיצוב – הוא כי זכות היוצרים ביצירות האמנותיות שייכת למזמין; הנתבע לא טען (וממילא אף לא הוכיח) כי התנהגות הצדדים לאחר השלמת היצירה מלמדת כי הוא בעל זכות היוצרים ביצירות האמנותיות.