סיכום ביניים
המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא, שלנתבע אין זכות יוצרים בחנות, שכן לא עלה בידו להראות "מקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו"- כדרישת סעיף 4(ב) לחוק. אמנם, הנתבע השקיע מאמצים ושיקול דעת בבניית החנות, אותה גם ניהל בהמשך, אולם אלה אינם יכולים לזכות אותו בזכות יוצרים בחנות המקוונת.
המסקנה לעיל, לפיה החנות שהקים הנתבע באתר Etsy אינה יכולה להיות מושא לזכות יוצרים, מייתרת למעשה את הדיון בשאלה הראשונה הניצבת במרכזה של תובענה זו והיא מיהו בעל זכות היוצרים בחנות המקוונת באתר Etsy, הידועה בשם Neta Jewelry.
אף אחד מהצדדים אינו בעל זכות יוצרים בחנות, ואיש מהם אינו יכול לטעון להפרת זכות קניינית או מוסרית הנובעת מהוראות חוק זכות יוצרים.
הדיון יעבור מעתה לטענות אחרות שנטענו על פי חוק עוולות מסחריות, ביניהן הטעיה, התערבות בלתי הוגנת ועשיית עושר ולא במשפט.
בטרם אדון באלה אתאר את המשך התנהלות הצדדים.
המשך ניהול החנות הנושאת את שמה של התובעת לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים
43. הנתבע אישר, כי המשיך לנהל את החנות גם לאחר שהסתיימה תקופת ההתקשרות עם התובעת. הנתבע נשאל על ידי בית המשפט מדוע פעל כך:
"כב' השופטת: ... כשסיימת עם ההתקשרות עם נטע וולפה, למה המשכת לנהל את החנות הזאת? ...
...
ת: כי זה הדבר היחיד שנשאר לי, זה המוניטין היחיד או הקלף היחיד שהיה לי" (עמ' 169, שו' 1-2).
כאשר התבקש הנתבע להסביר מהו אותו "קלף יחיד שהיה לו", חזר בו מדבריו והשיב כך:
"זה לא מה שאמרתי... ברגע שסיימתי את ההתקשרות איתה, לא היו מוצרים באתר. פשוט כל המוצרים ירדו" (עמ' 171, שו' 11-16).
הנתבע הסביר, כי המשיך להפעיל את החנות משום ש"אנשים יעדיפו לקנות מוצר חדש מחנות עם היסטוריה". לשאלת בית המשפט השיב הנתבע, כי ההיסטוריה הזו נצברה ממכירות תכשיטים של התובעת (עמ' 171, שו' 17-25).
44. הנתבע ניסה לטעון, כי אנשים קנו את התכשיטים לא בשל שם המותג של התובעת, אלא משום שהחנות המקוונת נמצאת בפלטפורמת המסחר של אתר Etsy, שכן הם "סומכים עליו". כאשר נשאל הנתבע על ידי בית המשפט, מדוע אנשים בחרו דווקא את המותג של התובעת, השיב תחילה, כי הוא מייחס זאת לפעולות השיווק המוצלחות שביצע, אולם בהמשך השיב: "בד"כ אנשים שקונים תכשיטים הם קונים תכשיט בגלל שהם אוהבים את התכשיט" (עמ' 183-184).
45. התובעת טוענת, כי המוניטין בחנות הוא בבעלותה משני טעמים: האחד, תפקידו של הנתבע התמצה בפעולות טכניות, והוא לא טרח להוכיח כי השקיע מאמצים מעבר לכך. לגישתה, מקור המוניטין נעוץ בה עצמה ובעיצוביה, ולא במעשי הנתבע. השני, הנתבע היה "שקוף לחלוטין ללקוחות החנות", דהיינו רוכשי המוצרים לא ידעו מי הוא ומה תפקידו, ועל כן אין כלל בסיס לטענתו בדבר רכישת מוניטין או "תדמית חיובית" בעיני הלקוחות.