בעניין אחר, נפסק על-ידי השופט ע' פוגלמן: "[...] מכל מקום, מבלי לטעת מסמרות בשאלה אילו רכיבים צריכים להיכלל בתצהיר המוגש בתמיכה לבקשת חילוט עובר לכתב האישום נוכל לומר כי תצהיר כזה ראוי שיכלול התייחסות לתשתית הראייתית הידועה למדינה נכון למועד הגשת הבקשה, ואשר מבססת את החשש כי 'הרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט' [...]" (ע"פ 9700/10 אמזלג נ' מדינת ישראל, פסקה 5 [פורסם בנבו] (5.1.2011)).
19. המסקנה מדברים אלו, בשילוב עם כוונת המחוקק והרציונאל שבבסיס המדרג שעוצב כאמור, היא כי המחוקק ביקש לנהוג ביתר זהירות בתפיסת רכוש בצו זמני טרם הגשת כתב האישום. במובן זה, בהעדר כתב אישום התצהיר נדרש לכלול תשתית ראייתית מתאימה, שהרי בהעדר תצהיר אין לפני בית המשפט כל מסד עובדתי, ולו מינימאלי, המצדיק פגיעה שכזו בזכויותיו של החשוד.
ניכר אפוא, כי הדרישה שתצהיר זה יגלה "יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט" (סעיף 36ו(ב) לפקודה), היא-היא דרישה לקיומו של חשש קונקרטי ל"העלמת" הרכוש בשלב זה. ההיגיון ברור: בהעדר חשש קונקרטי שכזה, המחוקק לא ראה הצדקה לאפשר ליתן צו זמני ביחס לרכושו של אדם שכלל לא הוגש נגדו כתב אישום באותה העת. זאת, בשונה ממצב הדברים לאחר הגשת כתב האישום – שבו מדובר באיזון אחר.
20. הנה כי כן, נקודת המוצא של המחוקק, הן לפני הגשת כתב אישום הן לאחר הגשת כתב האישום, היא שקיים חשש אינהרנטי כי יבוצעו פעולות לסיכול החילוט. משהוגש כתב אישום, בהתחשב בכך שאין מדובר עוד בחשוד, אלא בנאשם; בעובדה שהתגבשו, לשיטת התביעה, די ראיות על מנת להעמידו לדין; ובשים לב לטיב העבירות שלגביהן ניתן להפעיל את כלי החילוט – המשמעות היא כי התגבשה תשתית ראייתית המאפשרת את מתן הצו, בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. בשונה ממצב שבו הצו הזמני מתבקש טרם הגשת כתב אישום, לא נדרש להראות תשתית ראייתית קונקרטית המלמדת על חשש לסיכול אפשרות החילוט. קיימים כאמור טעמים טובים להבחנה בין המקרים, אשר באה לידי ביטוי גם בלשון החוק.
21. מן הכלל אל הפרט: לא היה מקום לדרוש מהמדינה גם בשלב שלאחר הגשת כתב האישום מסד ראייתי נוסף, אשר המחוקק ראה בו צורך רק בשלב שלפני הגשת כתב האישום. על כן, לא היה מקום לבטל את הצו הזמני מתוך הנחה כי "נראה שמדובר בסכום שניתן יהיה לגבותו ממנה [מהמשיבה – י' א'], אם אכן תורשע", כקביעת בית המשפט המחוזי. יודגש, כי אף הצדדים לא סברו כי קיימת דרישה לתשתית ראייתית קונקרטית שכזו, שכן לא המדינה ולא המשיבה התייחסו בטענותיהם בפני בית המשפט המחוזי לסוגיה זו.