בבית המשפט העליון
ע"פ 5316/22
לפני: כבוד השופט י' אלרון
המערערת: מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבה: אירית פרנקו
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ב-צ"א 56645-08-21 [פורסם בנבו] מיום 30.6.2022 שניתנה על ידי השופט ע' דרויאן-גמליאל
תאריך הישיבה: ט"ז באלול התשפ"ב (12.9.2022)
בשם המערערת: עו"ד מורן פולמן; עו"ד רותם גולשטיין;
עו"ד יהושע מלק
בשם המשיבה: עו"ד אורן אדרת
פסק-דין
במוקד הערעור שבפניי שתי סוגיות מרכזיות לדיון והכרעה – הסוגיה האחת: האם לצורך מתן צו זמני להבטחת חילוט עתידי על המדינה להוכיח חשש שלא יהיה ניתן לממש את החילוט היה והנאשם יורשע בדין; הסוגיה השניה והאחרונה: מה המשמעות שיש ליתן למעמדו של נאשם כעובד שכיר בתאגיד שנגדו הוגש כתב האישום.
1. הערעור מופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ע' דרויאן-גמליאל) מיום 30.6.2022, המורה על ביטול צו תפיסה שהוצא בעניינה של המשיבה בד בבד עם הגשת כתב אישום נגדה. מכוח הצו נתפסו כ-2.2 מיליון ש"ח מכספיה המוחזקים בקופות גמל ובקרן השתלמות על שמה.
העובדות הצריכות לעניין
2. כתב האישום המתוקן מפרט מסכת אירועים בעניינה של חברת אלבר ציי רכב בע"מ (להלן: אלבר) אשר התרחשו בין שלהי שנת 2013 ועד לחודש יולי 2015. באותה עת, המשיבה שימשה כסמנכ"לית הכספים וחברת הנהלה באלבר. יוער, כי כתב האישום הוגש גם נגד אלבר, מנכ"ל אלבר, מנהלת הרכש בחברה ומעורבים נוספים.
על פי הנטען, המשיבה, מתוקף תפקידה בחברה, ניהלה את ההיבטים הכספיים של פעילות היבוא המקביל של אלבר; הייתה מעורבת ברישומים הכוזבים במסמכי החברה; נתנה הוראות בקשר להזמנת חשבונות מכר מזויפים, הזמנת תעודות מקור כוזבות וכן פעילות מול עמילי מכס לשם הגשת הצהרות יבוא כוזבות ועריכת רישומים כוזבים בספרי אלבר. עוד נטען, כי הייתה בקשר עם השותפים האחרים לעבירות ומידרה בעלי תפקידים אשר היו כפופים לה ארגונית ולא היו בסוד המעשים מושא כתב האישום המתוקן.
3. תשעה אישומים מונה כתב האישום המתוקן. מבין אלו מיוחסים למשיבה, לצידם של נאשמים נוספים, האישום השני והאישום השלישי בלבד. בהעדר מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד המשיבה, כפי שיוסבר בהמשך, אפנה למתואר באישומים אלה בתמצית בלבד.
האישום השני עניינו בכך שהמשיבה, יחד עם אחרים, ייבאו 1,828 כלי רכב לישראל מארצות הברית, בכוונה להונות את רשות המיסים ומשרד התחבורה ובמטרה לעקוף את הגבלות היבוא. לצורך כך, עשו שימוש בחשבונות מכר מזויפים על מנת להניח את דעתן של הרשויות כי היבוא תואם את היתר היבוא ורישיונות היבוא. כן עשו שימוש בתעודות מקור כוזבות, אשר הופקו עבור אלבר במטרה להטעות את רשויות המכס ולקבל העדפה בתשלום מסי הייבוא. במסגרת זו, הוגשו 1,600 הצהרות יבוא ומסמכים כוזבים לרשויות המכס ואף נמסרו ידיעות כוזבות במטרה שאלבר תשתמט מתשלום מסי יבוא.
באישום השלישי מפורט כי היתר ורישיונות היבוא שהתקבלו במרמה כמו גם חשבונות המכר המזויפים והכוזבים והזכויות המגולמות בהם הם בבחינת רכוש אסור בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון). בדומה, 1,828 כלי הרכב אשר יובאו מכוח היתר ורישיונות היבוא מהווים רכוש אסור בהיותם רכוש שמקורו בעבירות. על כן יוחס לחלק מהנאשמים, בכלל זה המשיבה, כי ייבאו את כלי הרכב האמורים תוך שימוש במסמכים הכוזבים והמזויפים, ותוך שימוש בהיתר וברישיונות היבוא אשר התקבלו במרמה. זאת, במטרה להסתיר או להסוות את מקורו של הרכוש האסור או את זהות בעלי הזכויות בו. כמו כן, נטען כי מכרו ללקוחות 956 מתוך כלי הרכב, בידיעה כי מדובר ברכוש אסור. 543 רכבים נוספים הועברו לבעלות אלבר ושימשו אותה לשימושים שונים, גם זאת בידיעה שמדובר ברכוש אסור. בנוסף, נטען כי הנאשמים באישום זה עשו שימוש ב"חברות קש" וכספים שהועברו לשם רכישת כלי הרכב, ובכך עשו פעולות ברכוש אסור במטרה להסתיר את בעלי הזכויות בו ולהסתיר את המטרה שלשמה נרכשו כלי הרכב.
4. בגין אישומים אלו יוחסו למשיבה מספר רב של עבירות לפי פקודת המכס, וכן עבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין; רישום כוזב במסמכי תאגיד (ריבוי עבירות), לפי סעיפים 423 ו-29 לחוק העונשין; מספר רב של עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 וחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952; ריבוי עבירות של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסתיר את מקורו, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין; וריבוי עבירות לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין.
5. כתב האישום הוגש ביום 25.8.2021, ולאחר מספר חודשים, ביום 7.3.2022, הוגש כתב אישום מתוקן. בד בבד עם הגשת כתב האישום המקורי הוגשה בקשה לחילוט רכוש ובקשה למתן צו זמני ברכוש, בהתאם לסעיפים 21 ו-23 לחוק איסור הלבנת הון, בצירוף סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה).
בנספח לבקשה זו פורט הרכוש בשליטת המשיבה אשר נתפס ברישום – כספים בסכום כולל של כ-2.2 מיליון ש"ח המוחזקים על שמה בקופות גמל ובקרן השתלמות. לאחר הגשת הבקשה ניתן על ידי בית המשפט המחוזי צו זמני לתפיסת רכוש זה עד למתן החלטה אחרת.
יצוין, כי בגדרי אותה בקשה למתן צו זמני, התבקש גם צו זמני לתפיסת רכוש חברת אלבר בשווי משוער של מעל ל-100 מיליון ש"ח, ולתפיסה של כ-1.1 מיליון ש"ח מרכוש אשר בשליטת הנאשם 2 – מנכ"ל אלבר בתקופה הרלוונטית.
החלטת בית המשפט המחוזי
6. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי קיים "פוטנציאל חילוט", בין היתר בהסתמך על כך שההגנה "לא כפרה בקיומן של ראיות לכאורה" כלשונו. כמו כן אומצה עמדת המדינה ונקבע כי שווי הרכוש שנתפס נמוך "פי-כמה" משווי הרכוש בר החילוט. משכך, נמצא כי אין מניעה ליתן צו זמני על כלל הסכום אשר התבקש לתופסו – 2.2 מיליון ש"ח.
לאחר זאת, בית המשפט המחוזי נדרש לטענות בדבר משמעות היות המשיבה עובדת שכירה באלבר, שביצעה לכאורה את העבירות במסגרת עבודתה. נקבע, כי אין מניעה עקרונית לחלט מרכושו של נאשם במעמד של עובד שכיר, שכן באמצעות שכירים, אורגנים של התאגיד, בוצעו העבירות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעובדת שהיא חברת הנהלה בכירה בחברה. לצד זאת, צוין כי "[...] במקרה טיפוסי שבו הרווח המשמעותי נותר בידי התאגיד ובעליו, ושלהם האינטרס בביצוע העבירות, יש מקום לבחון הקלה-יחסית, תוך הבאה בחשבון של מעמד השכיר בתאגיד, תפקידו, מעורבותו בביצוע העבירות וכיו"ב".
בהמשך, ועל רקע טענת המשיבה כי היא כלל לא נהנתה מפירות העבירה, בית המשפט המחוזי קבע כי בעוד שבשלב זה אין בפניו את מלוא התמונה הראייתית, אין חולק, כאמור, בדבר קיומן של ראיות לכאורה. עוד הודגש, שאף אם כעולה מתלושי השכר שהמשיבה הציגה לא חל שינוי לטובה בהכנסותיה בתקופה זו, תלושים אלו אינם חזות הכל, מאחר ש"[...] קיימות דרכים נוספות ומגוונות לתגמל שכיר שסרח, לא כולן יבואו לידי ביטוי בתלוש השכר דווקא", כלשונו של בית המשפט.
בנוסף, נדחו השגות המשיבה על הפער שבין סכום הרכוש בשליטתה אשר נתפס, לעומת הסכום שנתפס מידי מנכ"ל אלבר באותה העת. נקבע, כי המדינה תפסה את הרכוש שעלה בידה ואין לגזור מכך מסקנה נורמטיבית של אפליה. בהתייחס לטענות המשיבה על חלוף הזמן מאז תפיסת הרכוש והפגיעה שנגרמה לה בשל כך, צוין כי ה"נזק" למשיבה נעוץ בהעדר יכולתה להשתמש בכספים אלו כבטוחות להלוואות או להעבירם לקרנות גומלות יותר. נקבע כי יש להעניק משקל משמעותי לכך שמדובר בעובדת שכירה שמקורות הכנסתה מוגבלים ואף לכך שהסכום שנתפס אינו גדול ביחס לשווי הרכוש הקשור בעבירות.
עוד נקבע כי הצו הזמני נדרש, בראש ובראשונה, על מנת להבטיח את אפשרות מימוש החילוט היה והמשיבה תורשע בבוא העת במיוחס לה ו"אף שאין לזלזל בשווי הכולל של הרכוש שנתפס משליטת המשיבה, נראה שמדובר בסכום שניתן יהיה לגבותו ממנה, אם אכן תורשע".
בסופו של דיון, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה וביטל את צו התפיסה הזמני, תוך שנקבע כדלקמן: "מטעמים מצטברים אלו, מוצדק לבטל את הצו הזמני – חלוף הזמן, שכבר עבר ושעוד יעבור; ממשות הפגיעה במשיבה; סיכון נמוך לסיכולו של חילוט בתום ההליך, אם תורשע המשיבה; ומידת הריסון שבה נוקטים בתי המשפט לעניין רכוש כשר שמתבקש חילוטו [...]".
7. יחד עם זאת, בהחלטה מיום 13.7.2022 בית המשפט המחוזי הותיר את הצו הזמני על כנו עד להכרעה בערעור זה.
טענות הצדדים בערעור
8. לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו לבטל את הצו הזמני בנימוק כי בסופו של יום ניתן יהיה לגבות מהמשיבה את הסכום שנתפס אם תורשע. מדובר, לשיטתה, בנכסים אשר ניתן להעלימם בקלות רבה או לשעבדם, באופן אשר עלול לחסום את דרכה של המדינה מחילוטם בסופו של ההליך.
עוד נטען, כי קביעת בית המשפט בהקשר זה נטולת בסיס עובדתי, אינה מידתית וכי אין כל הצדקה להנחה שכזו. המדינה מוסיפה כי קביעת בית המשפט המחוזי בדבר הנזק שנגרם למשיבה בשל כך שאין באפשרותה להשתמש בחשבונות אלו כבטוחות להלוואות, סותרת את ההנחה שיהיה ניתן להשיב כספים אלו בסוף ההליך הפלילי בעניינה.
בנוסף הודגש, כי היקף הלבנת ההון המיוחסת למשיבה, יחד עם אחרים, עולה על 400 מיליון ש"ח, כאשר חלקה של המשיבה במעשים המתוארים הוא "מרכזי ומכריע". משכך, נטען כי תפיסת סכום בשווי של 0.5% מתוך כלל הרכוש שבו בוצעו העבירות, הוא "מזערי", ואף כי "ניתן היה לחלט מכל אחד מהנאשמים כ-400 מיליון ש"ח". כל זאת בהפניה לקביעות בית משפט זה בעניין ע"פ 6009/19 ביידון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.10.2019) (להלן: עניין ביידון).
אשר להשפעת התמשכות ההליכים הפליליים כאשר בכל אותה העת צו החילוט הזמני עומד בעינו, נטען כי היא אינהרנטית לתיקים כלכליים מורכבים ורחבי היקף. לכן גם לוח הזמנים במקרה דנן – תחילת החקירה בשנת 2015, תפיסת הרכוש בשנת 2018, והגשת כתב אישום בשנת 2021 – אינו חריג. צוין, כי העבירות בוצעו בחלקן מחוץ לישראל וחקירתן חייבה עבודה מאומצת וממושכת אשר כללה חיקורי דין ופעולות חקירה מורכבות.
כן נטען, כי באופן עקרוני התמשכות הליכים עשויה להשפיע על מידתיות הצו, אולם בענייננו הרכוש נתפס ברישום בלבד, והפגיעה שנגרמת למשיבה היא מינימלית. הודגש, כי החשבונות ימשיכו להשיא תשואות, וככל שבתום ההליך הפלילי בית המשפט יורה על שחרורם, לא תהא פגיעה בכספי הפנסיה של המשיבה. עוד נטען, כי בידי המשיבה האפשרות לפנות למדינה ולבקש לבצע שינוי בתנאי ההשקעה או את העברת הכספים לקרן אחרת, ובקשתה תיבחן לגופה. בהיבט זה, המדינה עומדת על כך שהמשיבה לא העלתה כל טענה קונקרטית בדבר הנזק שנגרם לה כביכול ואף לא הגישה תצהיר התומך בטענה שכזו.
9. מנגד, בליבת השגות המשיבה ניצבת הטענה כי בשל היותה עובדת שכירה בחברת אלבר אין לחלט מרכושה. לשיטתה, כאשר עסקינן בעובד שכיר בחברה המנהלת עסקים חוקיים, ככל שנעברה עבירה של הלבנת הון במסגרתה ותקבולי העבירה התקבלו בחברה ולא עברו לידיו – אין מקום לתפוס ולחלט מרכושו הפרטי.
כן נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שבשלב זה לא ניתן לקבוע כי המשיבה לא הרוויחה דבר מביצוע העבירות, בהינתן פירוט הכנסותיה בתלושי השכר שקיבלה מחברת אלבר. לטענת המשיבה, גם אם יונח כי ה"רווח" שהפיקה מהעבירות היה בעצם הישארותה בתפקיד, סך הרווח מתמצה, לכל היותר, בשכר ובבונוס שקיבלה באותה התקופה – 680,000 ש"ח ברוטו. עוד מבקשת המשיבה להסתמך על הערותיו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, אשר נרשמו בפרוטוקול דיון שהתקיים בבית משפט זה בעניין אחר (ע"פ 7804/18), שבו נדונה האפשרות לחלט מרכושו של עובד שכיר.
המשיבה עוד חולקת על טענת המדינה כי פוטנציאל החילוט מידי המשיבה עומד על 400 מיליון ש"ח, ועל כן הסכום שנתפס הוא "מזערי" ועומד על 0.5% בלבד מסכום החילוט האפשרי. לגישתה, מדובר בטענה אבסורדית, בין היתר מאחר שהרכוש שנתפס לא הושג בעבירה, אלא נצבר בעמל רב של שנים רבות. המשיבה הוסיפה ועמדה על הנזק שנגרם לה מהמשך תפיסת הכספים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. לדבריה, נזק זה כלל אינו דרוש הוכחה היות שהוא, כלשונה, "ברור מאליו".
אשר לחשש כי תסוכל האפשרות לגבות מהמשיבה את הסכום התפוס בהעדר צו זמני, נטען כי העובדה שסכומים אלו נתפסו בשנת 2018, כאשר כבר בחודש יולי 2015 המשיבה נחקרה תחת אזהרה, מלמדת על כך שאין בכוונתה להבריח את נכסיה.
10. בדיון שבה באת-כוח המדינה על נימוקי הערעור והבהירה כי אם ברצון המשיבה לעשות שינוי כלשהו בקרנות שבמסגרתן מופקדים הכספים, אוזנה של המדינה כרויה לכך. מנגד, בא-כוח המשיבה שב וטען כי "פירות" העבירות לא הגיעו לכיסה של המשיבה, והכספים מושא ההליך דנן הם כספים שאותם היא צברה ביושר. עוד הדגיש כי לאור קצב התקדמות ההליך הפלילי לא צפויה הכרעה בו לפני שנת 2025, וכי יש להתחשב בעובדה זו – כפי שעשה בית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
מסגרת נורמטיבית – צו זמני להבטחת אפשרות מימוש החילוט
11. חילוט רכוש מהווה אחד הכלים המשמעותיים שבהם נעשה שימוש בהתמודדות עם עבירות הלבנת ההון. התפיסה המקובלת היא כי אפשרות החילוט משרתת שתי תכליות: האחת, הרתעתית – במטרה למנוע מצב בו חוטא יצא נשכר ממעשה העבירה, ולפגוע בתמריץ העיקרי לביצוע העבירה ובבסיס המימון של העבריין; השניה, בעלת אופי קנייני – להוציא מידיו של העבריין רכוש שאינו שייך לו ואינו מוחזק בידיו כדין משהושג בעבירה (ע"פ 8591/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 [פורסם בנבו] (24.12.2014)). האפשרות לחלט רכושו של נידון מעוגנת בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, הקובע:
"21. (א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא –
(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;
(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך."