כך ביתר שאת, כאשר המשיבה שימשה בתפקיד בכיר באלבר ששכרו בצדו. העובדה כי לא היה בידה להצביע ולו על נכס חלופי בודד – מעוררת תהיות. בתהיות כמובן אין די, אולם המשיבה הייתה ערה לקביעת בית המשפט המחוזי אשר במוקד הערעור, ולא הפיגה את הערפל בעניין. אף התשובה לשאלתי כמצוטט, הייתה עמומה.
שנית, לשיטת המשיבה הנזק הכלכלי אשר נגרם כתוצאה מתפיסת הכספים ברישום, הוא כי "[...] היא לא יכולה לממש או לקחת הלוואות, וכן לא יכולה להעביר את הקופות לפוליסות טובות יותר [...]" (פרו' מיום 10.3.2022, עמ' 3, ש' 11-10). לעניין זה התייחס גם בית המשפט המחוזי: "הנזק הממשי למשיבה נעוץ בחוסר יכולתה להשתמש בכספים שבחשבונות הנ"ל כבטוחות להלוואות וכן להעבירם לקרנות גומלות יותר". רצונה של המשיבה להשתמש בכספים שבקופות האמורות כבטוחות להלוואות סותרת את ההנחה שהיה והמשיבה תורשע לבסוף, ניתן יהיה לחלט כספים אלו.
23. לצד קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומו של סיכון נמוך לסיכול חילוט עתידי, בבסיס החלטתו לבטל את הצו שניתן ניצבו טעמים נוספים – הזמן שחלף מתחילת החקירה הפלילית ותפיסת הרכוש וכן מה שהוגדר על ידו כ"ממשות הפגיעה במשיבה".
אכן, חלוף הזמן מהווה שיקול ובמסגרת בחינת מידתיות החילוט הזמני נדרש לבחון את פרק הזמן שבו צפוי הצו הזמני לעמוד בתוקף. בהיבט זה יש לקחת בחשבון את פרק הזמן שחלף וכן את צפי הזמנים לסיום ההליך (עניין אהוד מאיר, פסקה 22). במקרים המתאימים משמעות הדבר היא כי יש לצמצם את הסכום התפוס או לשחררו. אולם, בענייננו, בהתחשב במורכבות הליך החקירה ובטיב הרכוש התפוס, הזמן אשר חלף אינו מצדיק את שחרורו באופן חלקי או מלא, בעת הזו.
אשר לנזק שנגרם למשיבה מתפיסת הרכוש – אין ספק בדבר קיומה של פגיעה מעצם תפיסת רכושו של אדם טרם הרשעתו. לצד זאת, ככל ששחרור הכספים נדרש כבטוחה להלוואה – הדבר רק מחדד את הצורך בצו הזמני, וממילא טענה זו נטענה בעלמא; וככל ששחרור התפוס נדרש על מנת להעביר את הכספים לקרנות עדיפות, המדינה הבהירה גם בהליך זה כי בידי המשיבה האפשרות לפנות בנדון ולבקש שינוי בתנאי ההשקעה או העברת הכספים לקרן אחרת, ובקשה זו תיבחן לגופה. משכך, הפגיעה הנוספת לנזק המובנה שבתפיסת הרכוש, ככל שקיימת, היא מינימלית. מטעמים אלו, אין בחלוף הזמן או בנזק שנגרם למשיבה כדי להצדיק את ביטול הצו הזמני.
היקף חילוט כספם של נאשמים שכירים
24. לכאורה, די באמור עד כה כדי לקבל את הערעור. אולם, בדומה למחלוקת בבית המשפט המחוזי גם בהליך שלפניי המשיבה שבה ומיקדה את טענותיה בהיותה עובדת שכירה אשר לטענתה כלל לא הרוויחה מביצוע העבירות. באשר לחלק זה של החלטת בית המשפט המחוזי, המדינה היא שסומכת ידיה על שנקבע ואילו המשיבה חולקת על מסקנותיו.
25. טענת המשיבה מורכבת משני רבדים: רובד ראשון – לטענתה, היא כלל לא נהנתה מפירות העבירה ולא קיבלה תקבול כלשהו מהן; רובד שני – בשל מעמדה כעובדת שכירה, בשילוב העובדה כי לא נהנתה כביכול מפירות העבירה כאמור, אין מקום לתפוס ולחלט מרכושה.
26. אשר לרובד הראשון – בית המשפט המחוזי צדק בקובעו כי התמונה ביחס לתקבולי העבירות המתוארות בכתב האישום טרם התבהרה. ככלל, שאלה נכבדה היא כיצד יש להתמודד עם קושי להפריד בין כספים כשרים אשר התקבלו כשכר בגין עבודה חוקית ולגיטימית, לבין כספים שהתקבלו כתוצאה מן הפעילות העבריינית (ראו והשוו: ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פסקה 264 [פורסם בנבו] (12.7.2010); ע"א 6212/14 מדינת ישראל נ' ג'סארי, פסקה 8 [פורסם בנבו] (8.1.2016)).
בענייננו, עסקינן בשלב של מתן צו חילוט זמני ואילו עניין זה, על מורכבותו הרבה, ראוי שיתברר בהליך העיקרי. אין חולק כי המשיבה זכתה לשכר ובונוסים מאלבר, אולם קיים קושי לקבוע, ודאי בשלב זה, האם השכר או הבונוס שאותם קיבלה הושפעו מהעבירות או לא. בהתאם, אני נכון להניח לצורך ענייננו בשל אי-הבהירות הקיימת כי פירות העבירה לא הגיעו ישירות לידי המשיבה.
בנסיבות העניין, גם הנחה מקלה שכזו אינה מסייעת למשיבה. לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון ניתן לחלט רכוש בשווי הרכוש בו נעברה העבירה ללא תלות בשאלה האם מלוא שווי הרכוש האמור הגיע לכיסו של הנאשם או שמא בחלקו הגיע לכיסו של אחר (ע"פ 7701/17 סנדלר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 [פורסם בנבו] (23.10.2017); ע"פ 6145/15 פישר נ' מדינת ישראל, פסקה 27 [פורסם בנבו] (25.10.2015)). המשמעות היא שגם אם תקבולי העבירות לא הגיעו לידי המשיבה במישרין, אין בכך כדי למנוע באופן גורף חילוט או תפיסה זמנית של רכושה.
27. כעת לרובד השני – היותה של המשיבה עובדת שכירה באלבר. ככל שטענת המשיבה היא במישור סמכות החילוט, אין לקבלה. סיווגה של המשיבה כעובדת שכירה אינו מקים מחסום מפני חילוט. מסקנה זו עולה כבר מהחקיקה הרלבנטית, כפי שנסקרה לעיל, אשר אינה מלמדת על הבחנה כלשהי בין נידון אשר ביצע את העבירות כעובד שכיר, לבין נידון שביצע את העבירות בכל מסגרת אחרת.
זאת ועוד, תאגיד אינו אלא ישות משפטית. תורת האורגנים היא שמעניקה לו תו אופי אנושי המאפשר להטיל עליו אחריות אישית בפלילים (עניין חסדי דוד, פסקה 30 והפסיקה הנזכרת שם). בהמשך לכך, בפסיקה הובהרה החשיבות של הטלת אחריות פלילית על נושאי המשרה, לצד התאגיד:
"ככלל, ראוי להימנע ממתן 'פטור' לנושאי המשרה תוך נקיטת צעדים פליליים נגד התאגיד בלבד. הטלת אחריות על נושאי המשרה בתאגיד במקרים המתאימים תתרום למימוש תכליות ההרתעה והכוונת ההתנהגות של המשפט הפלילי. [...] הטלת אחריות גם על נושאי המשרה תבהיר למקבלי ההחלטות בתאגידים כי הם עלולים לשלם מחיר אישי על עבירות שביצעו בחסות המסך התאגידי. יש בכך כדי לתרום להרתעה ולמניעת עבירות חוזרות" (דנ"פ 8062/12 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, פסקה 45 לחוות דעתו של הנשיא (בדימוס) א' גרוניס [פורסם בנבו] (2.4.2015)).
מן האמור עולה החשש מפני "ריכוז" האחריות הפלילית על כתפי התאגיד, באופן שבו נושאי המשרה בו יחמקו מענישה. על אותה הדרך, אם אותם עובדים שכירים יהיו "חסינים" מפני חילוט רכושם, עבריינים יוכלו לעצב את פעילותם העבריינית בהתאם, וליטול מידה רבה מהאפקטיביות של כלי החילוט. זאת, כאשר התכליות שבבסיס החילוט, הקניינית וההרתעתית, יפות גם בעניינו של עובד שכיר.
כפי שקבעתי בעניין אחר: "[...] גישה חלופית לפיה סמכות החילוט נסוגה באופן מוחלט מפני המחיצה התאגידית, עלולה להוביל לתוצאה לא רצויה בדמות שימוש במסגרות תאגידיות לצרכי פעילות עבריינית כדי להקשות על חילוטם של נכסים. מפלט שכזה איני רואה להכשיר, ולו ברמז" (ע"פ 7464/21 רוגוזניצקי נ' מדינת ישראל, פסקה 39 [פורסם בנבו] (16.12.2021) (להלן: עניין רוגוזניצקי)).
סמכות החילוט אינה נסוגה אפוא באופן מוחלט מפני מחיצות תאגידיות והיא אינה נסוגה גם מפני "מחיצה" פרי דיני העבודה, ובפרט – סיווגו של אדם כעובד שכיר. דומה כי דרכו של עולם היא שהפשיעה, ודאי הפשיעה ה"מתוחכמת" ובכלל זה הפשיעה הכלכלית, פושטת ולובשת צורות שונות. לכלל צורות אלו יש לספק מענה מקום שבו סמכות החילוט, כפי שהיא מעוגנת בדין, מאפשרת זאת.
האמור אינו גורע מכך שבמישור שיקול הדעת, בשונה ממישור הסמכות, ניתן ואף נדרש להתחשב במעמדה של המשיבה בחברה והחלק המיוחס לה בעבירות בבחינת מידתיות הצו הזמני. בעוד שעצם היותו של נאשם בגדר שכיר אינה בעלת משמעות של ממש, חלקו בעבירות מושא כתב האישום – בהחלט רלוונטי.
28. אם כך, ניתן להורות על חילוט רכוש שברשות המשיבה. בין כך לבין אימוץ טענת המדינה כי בשלב זה היקף החילוט האפשרי הוא בגובה 400 מיליון ש"ח – מרחק רב מאוד. יוזכר, כי על בסיס הנחה זו נטען שחלקו של הרכוש שנתפס אצל המשיבה מכלל הרכוש בו בוצעו העבירות הוא 0.5% ולכן "מזערי". לשיטת המשיבה אף ניתן, באופן תיאורטי, לחלט בסופו של ההליך 400 מיליון ש"ח מכל אחד מבין הנאשמים. כתב האישום המתוקן הוגש נגד עשרה נאשמים, ועל כן מדובר בסכום כולל של לא פחות מ-4,000,000,000 ש"ח.
טענה זו, הגם שהיא מרחיקת לכת עד מאוד, נטענה באופן לאקוני ביותר. אף הסתמכות המשיבה כביכול על עניין ביידון אינה אלא הרחבה ניכרת של הקביעות שם, בהינתן שמדובר היה בקנה מידה שונה לחלוטין, ונוכח הלשון הדו-משמעית של המשפט הבודד שעליו מבקשת המשיבה להסתמך. כמו כן, באותו מקרה הדברים נכתבו על רקע העובדה כי המדינה נקטה בהליך לתפיסת נכסים גם של שותפיו של המערער שם, ואולם נמצא כי הנכסים שנתפסו אינם שייכים להם. על כן הובהר, כי היכן שלא ניתן היה לתפוס מנכסי השותפים, ממילא "כל אחד מהשותפים לביצוע העבירה הינו בר-חילוט על מלוא ערכה".
29. כלי החילוט רב עוצמה ורב חשיבות. יש לעשות בו שימוש נחוש ומושכל במסגרת הלחימה בפשיעה. אולם, גם לכלי זה יש גבולות וחשוב להציבם ולעצבם בפסיקה. אין דינו של מי שהחלק המיוחס לו בעבירות קטן ושולי, ואיני קובע כי כך במקרה שלפנינו, כדינו של מי שחלקו בעבירות הוא העיקרי ואשר נהנה מפירות ביצוען באופן בלעדי. אם לא נבחין בין המקרים, ואם נאמץ את גישת המדינה, אנו עלולים להגיע לתוצאה מרחיקת לכת שבה מבוקש, בגדר צו זמני, לתפוס סכומי עתק מכספם של מי שלא קיבלו לידם מתקבולי העבירה וחלקם בעבירה שולי ביותר.
אני רואה קושי מיוחד בעמדת המדינה בשל השלב הדיוני שבו היא מוצגת – שלב הצו הזמני. יש שיאמרו כי למעט ביחס לנאשמים בעלי משאבים כלכליים יוצאי דופן, עצם הטענה המוטחת בפני חשוד או נאשם בדבר קיומה של אפשרות תיאורטית לחלט מאות מיליוני ש"ח מרכושו, יש בה כדי להרתיעו מפני המשך עמידה על חפותו. לא כל שכן, אם מדובר במקרה שבו נאשם לא הרוויח דבר באופן ישיר מביצוע העבירות; כאשר חלקו בעבירות קטן ואולי אף שולי ביחס ליתר המעורבים; ואם מדובר בסכומים גבוהים במיוחד ובד בבד בנאשם אשר משאביו הכלכליים אינם רבים.
בכך עלול "להפליג" כלי החילוט למחוזות רחוקים, אשר הקשר בינם לבין התכליות שבבסיסו – הולך ונחלש. הנה אנו מתרחקים מ"הוצאת בלעו של גזלן מפיו", וצועדים לעבר מחוזות ההרתעה. לא הרתעה מפני ביצוע עבירות, אלא הרתעה מפני המשך ניהול ההליך הפלילי.
30. דומה כי מטעמים אלו הודגש בפסיקה כי בשלב צו החילוט הזמני יש לבחון את היקף החילוט הצפוי בסופו של יום, בעקבות ההרשעה, וכן כי "פוטנציאל החילוט בשלב הסעד הזמני נגזר מהענישה הנוהגת" (עניין חסדי דוד, פסקה 39; ראו גם: עניין רוגוזניצקי, פסקה 60). בהתאם לקביעה זו, מכוחו של עקרון המידתיות וכנובע לשיטתי מחובת ההגינות הכללית המוטלת על רשויות התביעה (בש"פ 9287/20 אלוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 51 [פורסם בנבו] (14.1.2021)) – על המדינה להציג בפני בית המשפט עמדה ריאלית המבוססת על הפסיקה הנוהגת באשר להיקף החילוט האפשרי בסופו של הליך (ראו והשוו: עניין ברוך, פסקה 10). לאור עמדה זו יש לבחון האם הסכום שנתפס, בהשוואה להיקף החילוט האפשרי, עומד בדרישת המידתיות. עמדה שכזו לא הוצגה לפניי ואף לא הוצגה לפני בית המשפט המחוזי.
31. בשלב זה, ניתן לומר כי האפשרות התיאורטית שהוצגה לפיה יחולט מכל אחד מבין הנאשמים סכום של 400 מיליון ש"ח, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הנהוגה. ככל שהתשתית הראייתית לא תשתנה באופן דרמטי – גם ביחס למשיבה, לבדה, לא ניתן לצאת מנקודת הנחה כי היקף החילוט האפשרי הוא 400 מיליון ש"ח.
כאמור, במסגרת דיונית זו עצם הצבת רף שכזה אינו ראוי. אדרבה, דומה כי המדינה מודעת אף היא לקושי שבעמדתה, שהרי כלפי אלבר התבקש צו לתפיסת רכוש בשווי משוער של כ-102 מיליון ש"ח "בלבד", תוך שהוסבר בפני הערכאה קמא כי שווי זה הוא "מידתי ומצומצם" (נספח ה.2. לערעור, סעיף 14). אם כך ניתן להסיק שהמדינה מכירה, גם ביחס לאלבר, כי אין בכוחה לתפוס בשלב זה 400 מיליון ש"ח מנכסיה. קל וחומר ביחס למשיבה.
המסקנה המתבקשת היא כי העמדה שהוצגה לפני בית המשפט המחוזי לוקה בחסר. מצופה היה כי תוגש מצד המדינה עמדה קונקרטית המתייחסת למגוון שיקולים, ובכלל זה להיקף החילוט הצפוי מכספי המשיבה בסופו של ההליך בהתאם לפסיקה הנוהגת, היקף השכר וההטבות הכספיות שהמשיבה קיבלה מאלבר בתקופה הרלבנטית, ובחלק המיוחס לה בביצוע העבירות בהשוואה לנאשמים נוספים.
בענייננו, המדינה הציבה רף חילוט אפשרי גבוה של 400 מיליון ש"ח. משעלה בידה לתפוס כ-2.2 מיליון ש"ח מנכסי המשיבה, הסיקה כי סכום זה הוא מידתי ואף כינתה אותו "מזערי". כאמור, לדעתי קיים בכך כשל, שכן הרף שהוצב הוא גבוה מדי, ודומה שהדבר הוביל לכך שלא התקיים דיון מפורט בהתחשב בנסיבות המקרה.
32. בסופו של יום, כמתואר לעיל, בית המשפט המחוזי ביטל את צו החילוט הזמני שניתן מטעמים אחרים. מאחר שאני קובע כי טעמים אלו שגויים, יש לשוב לבחון האם הסכום המוחזק מכוח הצו, בעת הזו, הוא מידתי.
בהקשר זה אבהיר, כי לא נכון להפנות מבט דווקא לעבר הסכום שנתפס אצל מנכ"ל אלבר, כ-1.1 מיליון ש"ח. אין הצדקה להפחית מסכום התפיסה בעניינה של המשיבה, ולו בשל העובדה כי לא עלה בידי המדינה לשים את ידה על נכסים נוספים של נאשמים אחרים, ככל שישנם. על כן, בית המשפט המחוזי צדק בקובעו שבנסיבות העניין אין לראות בהיקף הרכוש שנתפס קביעה נורמטיבית באשר לסכום החילוט הראוי בסופו של ההליך הפלילי.
33. בשל האמור לעיל, במקרה אחר ייתכן שנכון היה להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי. אולם, לאחר ששקלתי היבט זה, הגעתי לכלל מסקנה כי בשל העובדה שלא הוצג נזק משמעותי הנגרם מתפיסת הרכוש, בהתחשב בכך שמדובר בתפיסה ברישום של קרנות השתלמות וגמל; בהינתן נכונות המדינה לבחון את האפשרות להעביר את הכספים לקרנות אחרות, ככל שהמשיבה תגיש בקשה בנדון; מאחר שלא הוצג כל נכס חלופי על ידי המשיבה; ונוכח העובדה שגם אם נבחן את סכום התפיסה המבוקש בהשוואה לרף נמוך פי כמה וכמה מ-400 מיליון ש"ח, מדובר בסכום מועט ביחס להיקף עבירות הלבנת ההון המיוחסות למשיבה – ניתן לומר, חרף הפגם האמור, כי הצו הזמני שהתבקש הוא מידתי.
34. אשר על כן, הערעור מתקבל. צו החילוט הזמני המורה על תפיסה ברישום של הכספים אשר בשליטת המשיבה כמפורט בנספח הרכוש שצורף לבקשה יוותר על כנו. זאת, עד לתום ההליכים בתיק העיקרי או עד מתן החלטה סופית בבקשת החילוט שצורפה לכתב האישום, לפי המאוחר.
ניתן היום, ט"ז בחשון התשפ"ג (10.11.2022).