30. דומה כי מטעמים אלו הודגש בפסיקה כי בשלב צו החילוט הזמני יש לבחון את היקף החילוט הצפוי בסופו של יום, בעקבות ההרשעה, וכן כי "פוטנציאל החילוט בשלב הסעד הזמני נגזר מהענישה הנוהגת" (עניין חסדי דוד, פסקה 39; ראו גם: עניין רוגוזניצקי, פסקה 60). בהתאם לקביעה זו, מכוחו של עקרון המידתיות וכנובע לשיטתי מחובת ההגינות הכללית המוטלת על רשויות התביעה (בש"פ 9287/20 אלוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 51 [פורסם בנבו] (14.1.2021)) – על המדינה להציג בפני בית המשפט עמדה ריאלית המבוססת על הפסיקה הנוהגת באשר להיקף החילוט האפשרי בסופו של הליך (ראו והשוו: עניין ברוך, פסקה 10). לאור עמדה זו יש לבחון האם הסכום שנתפס, בהשוואה להיקף החילוט האפשרי, עומד בדרישת המידתיות. עמדה שכזו לא הוצגה לפניי ואף לא הוצגה לפני בית המשפט המחוזי.
31. בשלב זה, ניתן לומר כי האפשרות התיאורטית שהוצגה לפיה יחולט מכל אחד מבין הנאשמים סכום של 400 מיליון ש"ח, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הנהוגה. ככל שהתשתית הראייתית לא תשתנה באופן דרמטי – גם ביחס למשיבה, לבדה, לא ניתן לצאת מנקודת הנחה כי היקף החילוט האפשרי הוא 400 מיליון ש"ח.
כאמור, במסגרת דיונית זו עצם הצבת רף שכזה אינו ראוי. אדרבה, דומה כי המדינה מודעת אף היא לקושי שבעמדתה, שהרי כלפי אלבר התבקש צו לתפיסת רכוש בשווי משוער של כ-102 מיליון ש"ח "בלבד", תוך שהוסבר בפני הערכאה קמא כי שווי זה הוא "מידתי ומצומצם" (נספח ה.2. לערעור, סעיף 14). אם כך ניתן להסיק שהמדינה מכירה, גם ביחס לאלבר, כי אין בכוחה לתפוס בשלב זה 400 מיליון ש"ח מנכסיה. קל וחומר ביחס למשיבה.
המסקנה המתבקשת היא כי העמדה שהוצגה לפני בית המשפט המחוזי לוקה בחסר. מצופה היה כי תוגש מצד המדינה עמדה קונקרטית המתייחסת למגוון שיקולים, ובכלל זה להיקף החילוט הצפוי מכספי המשיבה בסופו של ההליך בהתאם לפסיקה הנוהגת, היקף השכר וההטבות הכספיות שהמשיבה קיבלה מאלבר בתקופה הרלבנטית, ובחלק המיוחס לה בביצוע העבירות בהשוואה לנאשמים נוספים.
בענייננו, המדינה הציבה רף חילוט אפשרי גבוה של 400 מיליון ש"ח. משעלה בידה לתפוס כ-2.2 מיליון ש"ח מנכסי המשיבה, הסיקה כי סכום זה הוא מידתי ואף כינתה אותו "מזערי". כאמור, לדעתי קיים בכך כשל, שכן הרף שהוצב הוא גבוה מדי, ודומה שהדבר הוביל לכך שלא התקיים דיון מפורט בהתחשב בנסיבות המקרה.
32. בסופו של יום, כמתואר לעיל, בית המשפט המחוזי ביטל את צו החילוט הזמני שניתן מטעמים אחרים. מאחר שאני קובע כי טעמים אלו שגויים, יש לשוב לבחון האם הסכום המוחזק מכוח הצו, בעת הזו, הוא מידתי.
בהקשר זה אבהיר, כי לא נכון להפנות מבט דווקא לעבר הסכום שנתפס אצל מנכ"ל אלבר, כ-1.1 מיליון ש"ח. אין הצדקה להפחית מסכום התפיסה בעניינה של המשיבה, ולו בשל העובדה כי לא עלה בידי המדינה לשים את ידה על נכסים נוספים של נאשמים אחרים, ככל שישנם. על כן, בית המשפט המחוזי צדק בקובעו שבנסיבות העניין אין לראות בהיקף הרכוש שנתפס קביעה נורמטיבית באשר לסכום החילוט הראוי בסופו של ההליך הפלילי.
33. בשל האמור לעיל, במקרה אחר ייתכן שנכון היה להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי. אולם, לאחר ששקלתי היבט זה, הגעתי לכלל מסקנה כי בשל העובדה שלא הוצג נזק משמעותי הנגרם מתפיסת הרכוש, בהתחשב בכך שמדובר בתפיסה ברישום של קרנות השתלמות וגמל; בהינתן נכונות המדינה לבחון את האפשרות להעביר את הכספים לקרנות אחרות, ככל שהמשיבה תגיש בקשה בנדון; מאחר שלא הוצג כל נכס חלופי על ידי המשיבה; ונוכח העובדה שגם אם נבחן את סכום התפיסה המבוקש בהשוואה לרף נמוך פי כמה וכמה מ-400 מיליון ש"ח, מדובר בסכום מועט ביחס להיקף עבירות הלבנת ההון המיוחסות למשיבה – ניתן לומר, חרף הפגם האמור, כי הצו הזמני שהתבקש הוא מידתי.
34. אשר על כן, הערעור מתקבל. צו החילוט הזמני המורה על תפיסה ברישום של הכספים אשר בשליטת המשיבה כמפורט בנספח הרכוש שצורף לבקשה יוותר על כנו. זאת, עד לתום ההליכים בתיק העיקרי או עד מתן החלטה סופית בבקשת החילוט שצורפה לכתב האישום, לפי המאוחר.
ניתן היום, ט"ז בחשון התשפ"ג (10.11.2022).