--- סוף עמוד 16 ---
הקבוצה. מדובר בחברת סחר אשר הוקמה עוד בשנות השמונים ורוב המכירות שלה היו בשלב מסוים של החברה דנן. היקף פעילות אותה חברה לא הצדיק להחזיק מנכ"ל שם ולכן גם לחברה זו נתן שירותים, כנגד תשלום, אשר התקבל לכיס החברה. העד ציין כי הוא הופתע מבקשת הפירוק והבין שבכך נחסמה הדרך בפני סיכוי לשיקום החברה. לדבריו - עד לאותו מועד המשיך והמשיך, חרף הקשיים שעלו מעת לעת, אך עת הוגשה פניה לפירוק החלו כל בעלי החובות להתקשר עם השאלה מה עם התשלום שלהם והוא הבין שכעת לא נותר כל סיכוי לשיקום. חברות שביטחו את האשראי יצאו מיד (הוא שמע על כך מנושה, אף בטרם ידע על בקשת הפירוק) . הוא הבין כי מדובר למעשה במפולת מידית. העד עמד נחרצות על כך שהמפעל המשיך לעבוד עד לפירוק ולא הייתה כל הברחת נכסים. הוא ציין כי הבין מעדויות שהמפרקת למעשה הצליחה לחלץ רק 550,000 ₪ בהליכי הפירוק ולטעמו הדבר מלמד כי היא נכשלה למעשה במימוש. בחקירה הנגדית הבהיר כי כל עת שפנו אליו מהקיבוץ היה מעדכן במצב הכלכלי, ערך סיור במפעל לפונה ולא הסתיר מידע. עוד הבהיר כי סרג'יו לא הגיע במשך כחצי שנה בשנת 2017 מחמת אירוע רפואי והנסיעה אליו בשנת 2018 הייתה בהמשך לכך והתקיימה באירופה. העד לא חשב שהיה זה מתפקידו לסייע באיתור סרג'יו לצורך מסירת התביעה והוא שב והדגיש כי הבעלים הביאו כסף מהבית כאשר היה צריך. בעדותו נדרש גם לחברות בת של הקבוצה ומערכת היחסים בניהם. העד נשאל ארוכות על חב' מידל איסט ועלה כי אין הוא יודע על חברה זו למעט העובדה שהבעלים אלברט וסרג'יו מאחוריה. מאחר והקיבוץ הסכים לחתום עם חברה זו על הסכם המכר כבעלת חוב, הוא לא ראה מניעה לכך שיסמכו עליה להיות ערבה, כפי שנקבע בהסכם המכר החדש. הוא עמד נחרצות על כך שלא הייתה הברחת נכסים כנטען ובהקשר זה אמר בין השאר: "אני מקווה שיש לך ראיות לזה כי זה בליל של מילים" (ר' עמ' 94 ש' 11). עוד אמר -" "אין לך ראיות לזה כי זה לא קרה" (שם, ש' 22). הוא שב מספר פעמים בנחרצות על כך שלא הוברח ציוד ואין כל יסוד לטענה כאילו ראו ציוד שמוציאים מהמפעל על גבי משאיות. בהתאם לעדותו - דבר זה לא קרה. באשר לשווי הזעום יחסית שהתקבל בידי המפרקת רמז לכישלונה של זו ועמד נחרצות על כך שחוץ מאותה מכונה שלא הייתה בשימוש ונמכרה בשווי שוק, כל ייתר הציוד היה במקום (ר' לדוגמא עמ' 97 החל מש' 6) . הוא הבהיר כי ללא אותו ציוד, לא היה ניתן להמשיך לייצר כפי שעשו עד לסוף פעילות החברה. נתבע 4 רמז שהמפרקת הביאה אנשים לא מקצועיים ואף לא נעזרה בניסיונו. ההפניה של אנשי הקיבוץ לשיחה עם יוסי - הייתה לאחר שסיכמו שכאשר תהא תכנית מגובשת, יוסי הוא שיציג אותה לקיבוץ. הוא אמר כי היה בטוח שיוכלו להגיע להסדר עם הבעלים. היה ניכר כי הוא מצר על כך שהקיבוץ, כמו נושים נוספים לא יקבלו את כספם לנוכח המצב הכלכלי אליו נקלעה החברה וכניסתה לפירוק בעקבות פנית הקיבוץ לערכאות.
26. נתבע 1, אלברט דואר, הבהיר כי הוא בא ממשפחה עם עסק משפחתי ונכנס למפעל בעיקר משיקולים ציוניים ולאו דווקא כלכליים. הוא ציין כי בחמש עד עשר - השנים הראשונות, הוא היה מעורב יותר בענייני המפעל, אך בהמשך פחתה מעורבותו, לאור עסקים רבים אחרים בהם היה עסוק בחו"ל וכן לאור העובדה שהייתה לו בהמשך חברה נוספת בישראל (יו בי קיו). הוא ציין כי עוד לפני הסכם המכר, ניסה הקיבוץ למכור מניות בהסכם דומה להסכם המכר, אך הסתבר כי המניות היו
--- סוף עמוד 17 ---
משועבדות ורק לאחר שעניין זה הוסדר, נחתם לבסוף הסכם המכר ב-2006. הוא בחר אז שלא לתבוע את הקיבוץ, חרף העובדה שמכרו לו למעשה מניות משועבדות. הוא הסביר כי בעברו כבחור צעיר היה בקיבוץ דליה ואז הבטיח לעצמו שיגיע לישראל אחת לשנה בהמשך חייו. הוא ראה שלא עמד בכך שנים רבות ואחד משיקוליו להיכנס להשקעה בקיבוץ הייתה שהדבר יחייב אותו בקשר רציף עם ישראל. העד ציין כי הוא לא היה מעורב בהסכם 2017 (דבר זה תאם את עדות הנתבע 4) ומנגד הוא ציין כי בתקופה בה היו קשיים למפעל, הוא השקיע מכספו בניסיונות להפוך את החברה לרווחית. צוינה השקעה של 120,000 $ ברכישת מכונה תוך הבהרה שניתנה עוד בעת ההשקעה כי אין בנכונותו להתגייס בדרך זו, להוליד אחריות אישית שאינה קיימת לו (ר' בהקשר זה מוצג כ"א, השקעה אשר הייתה בשנת 2014). גם הוא לא ראה פסול בהמחאה שבוצעה בהסכם 2017 מחב' מידל איסט לחברה. הבנתו הייתה כי הדבר נעשה מאחר והקיבוץ רצה ערבויות נוספות ובאופן זה החברה הייתה צריכה לשלם וחב' מידל איסט נותרה ערבה. הוא סבר שהדבר נעשה מאחר וחב' מידל איסט רשומה בחו"ל והקיבוץ לא רצה שרק היא תהיה אחראית לחוב. במילים אחרות העברת החוב מחב' מידל איסט ישירות לחברה, כאשר חב' מידל איסט נשארת כערבה, הייתה למעשה להבנתו לבקשת הקיבוץ (ר' עמ' 120). עלה כי למעשה הוא היה מעין משקיע פחות מעורב. הוא סמך על סרג'יו אשר עימו היו לו יחסים עסקיים עשר שנים לפני שנכנס לעסק בקיבוץ (עוד לפני עסקת המכר). סרג'יו עסק בצד המקצועי בהיותו איש טכני והנתבע 4 עסק בהרחבת השווקים. העד התייחס לקשים שעלו במהלך השנים, בהתאמה לדברים שאמר בעדותו הנתבע 4. הוא ציין מנגד מאמצים בלתי פוסקים מצדם להוביל את החברה לרווחיות ולעמידה בהתחייבויותיה. בין השאר, הוכנס ציוד חדש ונפתחו קווים חדשים. הובהר כי בעסק מדובר למעשה בניסוי וטעייה וכי בתהליך הזה - "הקיבוץ היה בעניינים כל הזמן" (ר' עמ' 113 ש' 16-15) . עלה כי מעורבותו פחתה בשנים 2017-2014 הוא פחות היה מעורב בהסכם 2017 וכך גם פחות מעורב כאשר התקיימה השיחה עם נציגי הקיבוץ בשנת 2018. בהתאם לדבריו - "יש פה מחזור של ניסוי וטעייה ומשקיעים שוב ומנסים עוד משהו...אבל זה היה מאוד מתסכל, כי אומנם שמנסים לפעמים נכשלים, אבל זה היה מאוד מתסכל. בעסקים דף הרווחים וההפסדים הוא כמו תעודה בבית ספר" (ר' עמ' 113 החל מש' 14). באשר לחברת מידל איסט עלה כי מדובר בחברת אחזקות אשר הוא וסרג'יו בעלי מניותיה באופן עקיף (ב"כ התובעים לא המשיך לחקור בעניין זה כדי להבין מהי בדיוק אותה חברה אשר עמה בחר הקיבוץ לערוך מלכתחילה את עסקת המכר). הוא ציין כי הופתע מאוד מהפירוק והתייחס לתכתובת שהייתה בינו ובין אריק לוי. אריק ציין באותה תכתובת כי הקיבוץ מעוניין שהפירוק יהיה בפיקוח בית משפט ולפיכך לא ראה נתבע 1, טעם בהמשך מגעים ביניהם. בהתאם לדבריו הפניה לפירוק מכניסה למסלול "חד סיטרי" (ר' עמ' 115 ש' 27). הוא התייחס מספר פעמים לכך שהרגיש נבגד מדרך ההתנהלות של הקיבוץ. נבגד שלא דברו איתם לפני שרצו לאותו מסלול אשר הביא לחיסול החברה, חרף המאמצים שנעשו לאורך כל השנים להביא את זו לרווחיות, הכול תוך השקעות במהלך השנים. העד טען כי אם הקיבוץ לא היה פונה לפירוק כפי שפנה, הפסד הקיבוץ היה פחות מזה שנשאר לבסוף. בהקשר זה אמר - "אני יכול להבטיח דבר אחד, אילו היו נותנים לנו לעשות מה שאנחנו רצינו כולם היו מקבלים יותר כסף ואני הייתי מפסיד הרבה פחות כסף. אני הפסדתי מיליונים בפירוק הזה. וכשאני אומר אני, אני מתכוון לחברת מידל איסט. הם לא קיבלו שום דבר עבור החברה" (ר' עמ' 116 ש' 25-23). בדבריו ציין כי האופן בו פעל הקיבוץ דומה
--- סוף עמוד 18 ---
למקרה בו שוכר לא משלם שכר דירה ובעל הבית (הקיבוץ), במקום לפעול בדין ודברים עם השוכר - כדי לקבל את שכר הדירה, שורף את הבית ואז מתלונן שאין לו בית ואין לו גם דמי שכירות (ר' עמ' 116). לדבריו, בפנייה לפירוק, גרמו למעשה לשריפת החברה. באשר למסר של יוסי בשיחה עם נציגי הקיבוץ כי הבעלים מתכוונים לשלם את החוב, הבהיר כי בשום שלב לא נטל עליו התחייבות אישית, הכוונה הייתה שכמו שעד כה המשיכו לפעול בניסיון להפוך את החברה לרווחית גם כדי לשלם את החוב - כך הייתה כוונה להמשיך ולנסות לפעול. גם אם לא היו מצליחים, מכל מקום הקיבוץ היה יוצא עם יותר כסף מהנזק שנגרם לו עת פנה להליך הפירוק. מרגע שפנו לאותו הליך, ממילא לא נותרה דרך לסייע והם בחרו שלא להתנגד לרצון הקיבוץ אשר עתר לפירוק. הוא ציין כי הם לא התנגדו לבקשת הפירוק וזאת עת שהקיבוץ קיבל החלטה עסקית שהוא רוצה באותו פירוק. היה ניכר כי העד נפגע באופן אישי מהתנהלות הקיבוץ, שכן הוא פעל עוד מלכתחילה, לאו דווקא מטעמים עסקיים. עשה ככל יכולתו כדי לסייע להצלחת החברה והמפעל, היה זמין לשאלות העולות וניסה לסייע כאמור גם באמצעות כספו האישי, אך בתמורה קיבל בקשת פירוק מפתיעה, ללא דין ודברים קודם עמו. הוא לא הסכים שניצל את הנאיביות של חברי הקיבוץ אשר המתינו כאשר לא משלמים להם שכר דירה. הוא הבהיר כי גם לו יש עסקים ויש המתקשים לעמוד בתשלומים אליו, אך הוא לא הולך ותוקע "עוד סכין נוסף ללב" (עמ' 120 ש' 7), אלא מנסה לסייע כדי שיוכלו לעמוד בתשלומים. הוא נשאל האם לא היה כאן ניצול של תמימות הקיבוץ והשיב כי המצב היה הפוך - "הם ניצלו את התמימות שלי. אני הייתי תמים כי אני הייתי ציוני, היה לי חלום ציוני שהרבה ישראלים כבר לא חולקים אותו. אני הייתי נאיבי. הדבר הזה...לא היה קורה לי באף מדינה אחרת חוץ מכאן, בגלל האהבה העצומה שיש לי למדינה הזאת" (ר' עמ' 119 החל מש' 18). הוא הבהיר שהקיבוץ היה מעודכן במה שקורה במפעל ומכל מקום יכול היה להתעדכן בכל עת ולא הוסתר ממנו דבר.
27. הנתבע 3, יוסי נוימן, ציין כי הוא אכן עסק בחברה, אך זאת בין השנים 2012-1987. בהתאם לעדותו הייתה תקופה שהמפעל היה במקום והמשיך לפעול, אף שהקיבוץ המקורי התפרק ולא היו חברי קיבוץ פעילים. בהמשך הייתה מכירה לסרג'יו באמצעות חב' מידל איסט. לדבריו אחרי הסכם המכר בשנת 2006 החברה התנהלה ככל חברה רגילה הגיעו למחזור גבוה והרחיבה הפעילות גם לרוסיה. בתחילה התבצע המכר שם באמצעות חברת שיווק רוסית ובהמשך אף הוקמה חברת יצור ברוסיה. בשנת 2012 סרג'יו חשב שיסתדר בלעדיו והוא למעשה הפסיק פעילות בחברה ופעילותו עברה לחברת בת. הוא חזר לפעילות בחברה רק בשנת 2018 וזאת לבקשת סרג'יו אשר ביקש לבחון את המצב הכלכלי, בסוברו שיש גידול לא מוסבר בחומרי גלם. בדיקתו העלתה כי הייתה בהקשר זה בעיה רישומית בלבד (מלאי חי שהועבר למלאי מת), אך אגב זאת בדק את מצב החברה. בהמשך לבדיקתו סבר כי ככל שזו תמשיך בפעילותה הנוכחית, הדבר יהא כרוך בהפסד של כ-600,000 $ בשנה (ר' עמ' 128). בהקשר זה שימש מעין יועץ לבקשת סרג'יו. מר נוימן היה זה שהציע את ההצעה להעביר את החברה לשמש כחברת סחר, זאת הייתה נראית לו אופציה אפשרית. עד זה נכח באותה פגישה ממרץ 2018 עם סרג'יו ועם חיים קלמן פרידמן ושם הציג את הצעתו לשינוי בחברה. בהמשך לאותה פגישה הוא גם נפגש עם נציגי התובעים במאי 2018. בעדותו הבהיר כי לא הבין בסוף הפגישה שפניהם של
--- סוף עמוד 19 ---
התובעים להליך של פירוק. לדבריו, הוא רמז להם להיות בקשר עם אלברט דואר, הנתבע 1, אשר היה ברור כי הוא מרגיש מחויבות כלפי הקיבוץ. מעיון בהקלטת השיחה וכן מדברי העד - עולה כי למעשה הבהיר להם שהבעיה המרכזית תהא בכך שהמפעל היצרני יפסיק לעבוד במקום וממילא לא תהא נכונות להמשך תשלומים הקשורים בשכירת המקום. הבעלים אומנם ימשיכו להפעיל את החברה כחברה מסחרית כדי לפרוע חובות לספקים ולקיבוץ, אך הקושי העיקרי יהא בהפסקת היצור וממילא העדר צורך בהחזקת מבנה המפעל. העד ציין כי הוא אכן נותר רשום כדירקטור בחברה גם לאחר שהפסיק לעסוק בה, החל משנת 2012. בהתאם לדבריו כלל לא היה מודע לכך ומכל מקום בשנת 2018 הוא כבר לא היה רשום ככזה (ר' עמ' 145). יוער כי לא הוצג מסמך באשר למועדים בהם היה רשום כדירקטור. לדבריו, כאשר התובעים פנו להליך הפירוק, היו במפעל עוד חומרי גלם ומכונות ולולא תהליך הפירוק, היה המפעל ממשיך בייצור במשך עוד כחצי שנה. לדבריו, הדבר היה מאפשר תקבולים של עוד כ-1.5 מיליון דולר (ר' עמ' 150 ש' 18) וברור כי מדובר על סכום העולה על מה שהתקבל בהליך הכינוס. הבנתו בסוף הפגישה בשנת 2018 הייתה שנציגי הקיבוץ הבינו שיהא קושי בהמשך תשלומי שכר הדירה ולא תהא נכונות לשלם ארנונה והוצאות על מבנה שלא מחזיקים בו עוד ובאשר לחובות אליהם - יש לפנות לבעלים לנהל דין ודברים במטרה להגיע להסכמות שימוסדו. הוא הופתע מבקשת הפירוק ואף הוא, כייתר עדי ההגנה, סבר שהקיבוץ שגה בפנותו לכך. הוא לא הכחיש שנבחנה גם אפשרות של פירוק החברה, אך ההבנה לבסוף הייתה שעדיף המשך פעילות, בשיתוף פעולה עם כלל הנושים, כדי לצמצם ככל הניתן את החובות. כאמור, גם באמצעות שינוי פני החברה. עלה למעשה כי בכוונתו הייתה לפנות לנושים נוספים לאחר אותו שיח עם נציגי הקיבוץ (הליך שנגדע עם הגשת הבקשה לפירוק). הוא הסביר כי לא היה לו כל קשר להליך הפירוק ולא היה לו כל קשר עם המפרקת. העד התייחס עוד לחברת אופל ולעסקה עימה. נתבע 3 שימש כדירקטור מטעם החברה בחברת אופל והוא הסביר את מערכת היחסים שקדמה להקמת חברת אופל ושנלוותה לעסקת מכירת אופל, בהתאמה לעדות הנתבע 4.