--- סוף עמוד 12 ---
כי נתבע 4 היה חבר הקיבוץ המקורי והיה לו צער רב על הפירוק של המפעל ("יש פה, בן אדם, שהמפעל הזה היה מפעל חייו כחבר קיבוץ נערן מקורי, מאמין שהיה צער..." ר' עמ' 12 ש' 35-34).
24. עוד העיד מטעם התביעה לוטם פרן-פרח. עד זה היה במזכירות הקיבוץ בשנים 2013-2012 והחל משנת 2017 שימש כמנהל עסקי. הוא לא היה מעורב במו"מ שקדם לחתימת הסכם המכר החדש. אף מעדותו עלה כי הקשר למעשה היה בעיקר עם נתבע 4, המנכ"ל אשר במקום. העד ציין כי הקיבוץ היה מוטרד מהמצב לקראת סוף שנת 2017 (ר' עמ' 33 ש' 32) ואותו חשש עלה וגבר כאשר הם פנו לנתבע 4, חיים קלמן פרידמן, אשר בדרך כלל היה מעדכן אותם במצב, ברם, הפעם אמר להם - לפנות לנתבע 3, יוסי נוימן, כנציג הבעלים - על מנת שיעדכן אותם במצב הנוכחי. הפניה עם הבקשה לפגישה הייתה במרץ 2018 וזו נקבעה לסוף מאי 2018. גם הוא הבין באותה פגישה במאי 2018 שבסוף אוגוסט, באותה שנה, המפעל כבר לא יהיה במקום ולא ישלמו יותר את שכר הדירה. הוא זה שפעל לכך שהדברים באותה שיחה יוקלטו (שלא בידיעת הנתבע 3). על בסיס תדפיס נסיעות של אחד מעובדי המפעל (חוסאם) נטען שכבר חודש לאחר הסכם המכר החדש, החלו להעביר באמצעות אותו עובד מידע ללקוחות מחו"ל. גם עד זה אמר כי הוא אישית לא ראה הוצאת מכונות מהמפעל ("אני לא ראיתי שמוצאים מכונות מהמפעל, אני יודע כי זה שאמרו לי", ר' עמ' 54 ש' 5). עלה כי הוא למד בדיעבד ממסמכים שמצא בתיק הפירוק - על כך שנמכרה אחת מהמכונות כנגד 300,000 $ (אעיר כי ממוצג שהוגש - עולה כי דובר במכירה אשר נערכה רק במאי 2018, ר' מוצג י"ג). העד לא יכול היה לשלול את כדאיות העסקה של אותה מכירה (ר' בשולי עמ' 54). הוא הסכים כי "יכול להיות שכביכול הכל עסקאות כלכליות נורא משתלמות" (ר' עמ' 55 ש' 4-3). אף שהוסיף, ללא שהבהיר עמדתו זו - כי לדידו המציאות לא מסתדרת עם אותה תזה. העד התייחס גם להליכים באמצעות המפרקת שמונתה ועלה כי התקבל באמצעותה שכר דירה תחום בגין החודשים יוני 2018 עד פברואר 2019 והחל מחודש אפריל 2020 התקבל שכר דירה של 13,500 ₪ לחודש ומאפריל 2023 הוא עומד על 15,000 ₪, לחודש (העד הדגיש כי סכום זה כולל גם עלות של בדיקה ביטחונית לעובדים הנכנסים למפעל). אגב התייחסותו לפעולות המפרקת בתיק הפירוק. נאמר כי למעשה המפעל הושכר לשוכר בעייתי, אשר בהמשך נדרשו הליכים לפנותו והדבר גרר נזק כלכלי נוסף לקיבוץ. העד לא ידע להשיב האם סכומים שהתקבלו מאז החל הליך הפירוק בגין שכירות (מעל ל 450,000 ₪) קוזזו מהסכומים הנתבעים כאן (ר' עמ' 57 ש' 2 - שם נרשם בשגגה בפרוטוקול כאילו התשובה ניתנה על ידי בית המשפט). עת נשאל מה האחריות אשר הוא מייחס לנתבעים - מיקד הטענה בכך שלא סביר שחתמו על הסכם המכר החדש ב-2017 ולא ידעו כבר אז את מה שידעו במאי 2018, בדבר מצב המפעל. מצב אשר למעשה מנע אפשרות לעמוד באותו הסכם. עוד טען כי למעשה מכרו החזקות של החברה בחברות בת (בהקשר זה התייחס לעסקת אופל. ר' לעיל וכן התייחסותי בהמשך הדברים), כאשר התמורה שימשה לכיסוי חובות הבנקים, אך לא לכיסוי חובות לתובעים. עת הוטח בעד כי למעשה לבנקים היה שיעבוד שוטף ובאמצעות התמורה צמצמו את החובות של החברה לבנקים ובהחרגה אף שמרו על אפשרות להשתמש במחצית לטובת החברה - הוא למעשה לא חלק על כך (ר' החל מעמ' 52). עם זאת, טען שכך פרעו גם ערבות אישית של סרג'יו, הנתבע 2. בפועל - לא הוצג כל מסמך התומך בטענה בדבר שימוש לרעה כביכול
--- סוף עמוד 13 ---
בכספי התמורה לצורך פירעון חוב אישי של סרג'יו. כך גם הסתמך על אותו דו"ח נסיעות לחו"ל של העובד חוסאם (ר' מוצג ח') אשר שהה בחו"ל כחודש ימים מאמצע אפריל 2017. אף שהדו"ח עצמו אינו מפרט מה מטרת הנסיעה. הוא הודה כי אין הוא יודע את מטרת נסיעת חוסאם ואין לו מושג מה הייתה המטרה הספציפית של אותה נסיעה (ר' עמ' 53 ש' 31). כאמור לעיל העד אישר במפורש כי הוא לא ראה הוצאת מכונות מהמפעל (ר' בראש עמ' 54). עלה כי בחלק ניכר מעדותו מהווה למעשה עדות שמועה אשר גם לא פרט מקורה - כך באשר לדבריו כי שמע שהועברו עוד מכונות מהמפעל או כי הוציאו חומרי גלם מהמפעל. הוא לא ידע לפרוט טענות כלליות אלה, לא ביחס למועד ולא ביחס לפריטים אשר כביכול הוצאו. בעת עדותו טרם הוכרעה תביעת החוב של הקיבוץ על ידי מפרקת החברה.
25. מנגד, העידו ביום 21.3.23, שלושת הנתבעים;
העד המרכזי חיים קלמן פרידמן (נתבע 4), ציין כי בעבר אף התגורר בקיבוץ המקורי שהיה במקום, שם נישא ושם נולדו ילדיו (כאמור לעיל, מדובר בקיבוץ שבשלב כלשהו פורק ואז הוקם מחדש על ידי אחרים). העד יצא עם משפחתו לחו"ל וכאשר שב לארץ - הוא מונה כמנכ"ל החברה וזאת מדצמבר 2004 ועד לפירוקה בשנת 2018. במועדים אלה כבר לא התגורר במקום. צוין כי דובר במפעל שהוקם עוד באמצע שנות השמונים. בהתאם לדבריו, בתחילת ימי המפעל, התמקדו בשיווק בשוק המקומי ללא ייצור סחורה מוגמרת ורק בהמשך המפעל הפך ליצרני. אף שהוא חתם על הסכם המכר כמנכ"ל, הוא טען שלא היה מעורב במו"מ שקדם לכך. העד הסכים שמסכום של כחמישה מיליון דולר, לא שולם לבסוף סכום של כ-1.5 מיליון דולר. כלומר שולם סך של 3.5 מיליון דולר. בהתאם לעדותו, במשך עשר השנים הראשונות לאחר חתימת ההסכם, שולמו תשלומי שכה"ד, בהתאם למחויבות אשר בהסכם המכר (הקיבוץ לא היה למעשה מעורב כמעט, למעט פעילותו לקבל אישורים ביטחוניים להכנסת עובדים פלסטינים למפעל). העד ציין קושי ראשון שעלה במימוש ההסכם שהיה בשנת 2008, אז הסכימו לפרישת סך של 230,000 $ למספר תשלומים. הוא טען כי בשנים 2012-2011, חלו שינוים בתנאי הסחר העולמיים. בהקשר זה ציין בין השאר את העובדה שהייתה עלייה בייבוא של מוצרים דומים מתורכיה וממדינות במזרח - והדבר יצר תחרות. עוד דיבר על כך שחלק ניכר מהמכירות של המפעל היה לרוסיה וכאשר היה ברוסיה מיתון גדול בשנת 2012 ובהמשך משבר רובל בשנים 2014-2013 - ממילא נפגעו הכנסות המפעל (ר' בעיקר עמ' 64-61, שם פרט באופן סדור את דבר הירידה ברווחיות, תוך הפניה לנתונים והצגת הגורמים ור' מוצג ט' - דוחות המתיישבים עם הנתונים שמסר). בעזרת נתבע 2, סרג'יו, בוצע שינוי מקצועי - טכנולוגי במכשור וכן בוצע מאמץ למצוא שווקים חדשים. לדבריו, סרג'יו וכן נתבע 1, אלברט דואר - הבעלים, הזרימו כסף כמימון ביניים לצורך שיפור מצב החברה. עם זאת ,למרות כל המאמצים, המצב לא השתפר. בכלל זה הפנה לכך שהחוב של החברה לחברת מידל איסט עלה משלושה - ארבעה מיליון ₪ בשנת 2010, ל - 18 מיליון ₪ בשנת 2017, וזאת לנוכח הזרמות כספים מצד הבעלים בניסיונם להגדיל את רווחיות החברה (ר' עמ' 63 החל מש' 9). סרג'יו היה מגיע לביקורים אחת לחודשיים ונתבע 1 כאחת לשנה. העד תיאר בצורה סדורה את העלויות הנוספות בארץ ברכיבים של אנרגיה ושכר עובד, והתייחס להתייקרות במהלך השנים, תוך השוואה
--- סוף עמוד 14 ---
למקומות בחו"ל (לדוגמא עלות שכר עובדים בתורכיה נמוכה באופן משמעותי). אף שהחובות הלכו וגדלו - מנגד, היקף המכירות ירד. בשנים 2017-2014 היו קשיים במימוש הסכם המכר אך הם נפתרו בדין ודברים בין הצדדים. העד תיאר את מגעיו עם נציגי הקיבוץ, אותם היה מעדכן מעת לעת לבקשתם, כאשר הם מצדם מתעניינים רק בקבלת התשלומים. לקראת הסכם המכר החדש - הציע נתבע 4 לפרוש חוב של החברה כשכר דירה לעוד עשר שנים. ביסוד הצעה זו עמדה העובדה שתשלומים שוטפים מסוימים לבנקים (נושים מובטחים) עמדו להסתיים ואז הייתה צפויה הקלה תזרימית כך שהתשלומים הקבועים שכבר מוטמעים בתזרים יופנו לטובת התשלומים לקיבוץ (ר' בראש עמ' 66). כך גם שכר הדירה שהיה עתיד להסתיים בפברואר 2017 - "היה צבוע כחלק מההוצאה של החברה"(ר' עמ' 108 ש' 32). מאחר וידע כי עומדים להסתיים תשלומי שכ"ד כאמור, היה ניתן באמצעות המשך התשלומים הנ"ל המוטמעים כבר בתזרים, לפרוע את החוב (ר' עמ' 108). באשר להמחאת החוב בהסכם המכר החדש מחב' מידל איסט לחברה, הבהיר כי לא מדובר בהליך חריג, אלא אותה המחאה אפשרה כי במקום שהחברה תעביר לחב' מידל איסט כספים וזו תשלם לקיבוץ על חשבון חובה - תוכל החברה להעביר כספים ישירות לקיבוץ וחב' מידל איסט תקזז מנגד מחוב החברה כלפיה. זאת, כאשר חב' מידל איסט נשארת בו זמנית ערבה לחוב ככל שהחברה לא תעמוד בו. הוא לא מצא כל פסול גם היום בסידור זה באומרו "מה לא בסדר בזה? זה תקין לחלוטין" (ר' עמ' 89 ש' 12-11). הוא הבהיר כי דובר בסך הכול בפרוצדורה טכנית שהייתה אמורה לפשט את התשלומים (ר' עמ' 67 ש' 18). לחתימת הסכם המכר החדש קדם מו"מ והקיבוץ בחר לבסוף לקבל ההסכם. לאחר החתימה אף הועברו כשבעה תשלומים ע"ח שכ"ד כפי שהוסכם שם. כך גם נפרעו עוד שני שטרי הון (ר' עמ' 66 החל מש' 19). העד ציין כי חרף כל המאמצים והניסיונות - החל מתחילת שנת 2018, הוחזר הנתבע 3 לתפקיד כדי לבחון את מצב החברה והאם ניתן להוציאה ממצבה. הוא ונתבע 3 נסעו ביחד במרץ 2018 להיפגש עם סרג'יו בחו"ל לאור הקשיים בחברה. בסמיכות לאותו מועד החלו לבחון אפשרות שהחברה תפסיק לייצר ותעסוק במכר מוצרים דרך מערך המכר שלה. רעיון זה נבחן באותה פגישה עם סרג'יו כאשר סרג'יו הבהיר שבכל מקרה חב' מידל איסט תמשיך לערוב לחוב שלה כלפי הקיבוץ (ר' מוצגים י'- י"א, באשר לרעיון חברת סחר במכתב לפני הפגישה ובסיכום לאחריה). התכנית החלה להיות מקודמת רק בסוף אפריל 2018. העד כפר בטענה שבוצעה הברחת נכסים, הוא ציין כי נמכרה רק מכונה אחת שעמדה ללא שימוש וזאת כנגד 300,000 $ שהיה "מחיר הוגן לחלוטין" (ר' עמ' 69 ש' 32). הוזכר כי דובר במכונה משומשת. 175,000$ התקבלו במזומן והוזרמו למפעל ובאשר ליתרה ניתן אשראי של 3 חודשים. העד ציין כי אין הוא יודע אם התשלומים האחרונים שולמו, שכן תשלומים אלו נפלו בתקופת הפירוק, אחרי תקופתו. מכירה זו בוצעה רק במאי 2018. העד טען כי המפרקת מטעם בית משפט מכרה את כל יתרת הציוד שהייתה רבה יותר באופן משמעותי ב- 550,000 ₪ והדבר מלמד על סבירות המחיר בו נמכרה אותה מכונה. את סבירות אותה מכירה הוכיח גם בהסתמך על הערכה נכונה לצורכי ביטוח משנת 2014 (מוצג י"ב), שם ערך כינון לשני קווים עמד על 800,000$, כלומר 400,000$ לקו - וכאמור הוא מכר בחלוף שנים מכונה אחת כנגד 300,000$. העד התייחס גם לעסקת אופל בסוף שנת 2017 (ר' החל מעמ' 71). הוא הסביר שחברת "אריזות אלומיניום אופל בע"מ", ייצרה אף היא ניילון, אך שווקה מוצרים גם למשק ביתי (להבדיל ממכירה בגלילים גדולים למשק
--- סוף עמוד 15 ---
העסקי). עיקר העיסוק של אותה חברה לא היה בתחום הניילון, אך בהקשר לתחום זה, זו הייתה מתחרה של החברה. בשנת 2003 הוקמה לכן שותפות בין החברות, באמצעות הקמת חברה משותפת - "אופל אריזות אלומיניום וניילון (2002) בע"מ" (להלן: "חברת אופל"). החברה החזיקה ב- 33% מהמניות בחברה האחרונה, וחברת אריזות אלומיניום אופל בע"מ החזיקה ביתרה. בעוד לפני הקמת החברה המשותפת נהגה חברת אריזות אלומיניום אופל בע"מ לקנות פלסטיק מחו"ל (ולא מהחברה, בהיותה מתחרה מקומית) ולגלגל אותו באופן שיתאים למשק ביתי - הרי שלאחר האיחוד (באמצעות החברה החדשה - אשר להקמתה ניתן אישור הממונה על הגבלים עסקיים), אותה חברה קנתה את הניילון מהחברה (ר' ההסבר החל מעמ' 71). העד ציין כי כדי להקל על תזרים המזומנים ובעיקר לאור לחץ כבד של הבנקים להקטין את מסגרות האשראי וכן מאחר והעריכו כי חברת אופל הגיעה לאיזה שהוא שיא - הם החלו לחפש גוף חיצוני כדי למכור לו את מניות החברה בחברת אופל. בתחילה התקבלו הצעות נמוכות שלא סיפקו את דעתם (העד ציין הצעה של ארבעה מיליון ₪ אשר לא סיפקה את דעתם). בהמשך הציעה חברת אריזות אלומיניום אופל בע"מ לרכוש את חלקה של החברה בחברת אופל וזאת כנגד שישה מיליון ₪. העד הבהיר כי מאחר ולבנקים היה שיעבוד שוטף על כל נכסי החברה, בעוד החברה רצתה כי לפחות חלק מהתמורה ישמש להשקעה בקו יצור למוצר חדש שהחברה חשבה לפתוח, נעשתה פניה מטעם החברה לבנקים הרלוונטיים, לקבלת מכתבי החרגה של מחצית התמורה. התקבלה הסכמה כי בכפוף לכך שכל הכסף יועבר לבנקים מחצית מהכסף יוחרג בכפוף להצגת תכנית השקעות. אכן הוצגו מסמכי החרגה תואמים, ר' מוצג ט"ו. העד כפר בטענה שהמכירה נעשתה כדי לשפר את מצב הבעלים. נתבע 4 חלק על טענת התובעים כאילו היה כאן ניסיון למלט את סרג'יו מערבות אישית שלו. בהתאם לעדות זו - סרג'יו חתם בכל השנים רק על ערבות אישית אחת וזו כבר הסתיימה באותה עת (ר' מוצגים ט"ז - י"ז מסמכי הערבות ודבריו בשולי עמ' 73). עסקת אופל הייתה בסוף שנת 2017. העד הסביר כי גם לאחר אותה עסקה נמשכה רכישת ניילון מהחברה מצד אופל, אלא שהחברה לא הייתה יותר שותפה במערכת הגלגול מחדש של הניילון לטובת מכירתו לצרכן ביתי. עסקה זו אפשרה להקטין אשראי כפי שדרשו הבנקים (לאור היחס בין האשראי ומצב החברה) ובד בבד הייתה תקווה שתתאפשר השקעה באמצעותו לקו יצור חדש. הודגש כי עסקת אופל הייתה בסוף שנת 2017, בעוד הרעיון להפסיק את הייצור במפעל עלה רק במועד מאוחר יותר בפגישה עם סרג'יו בסמיכות למרץ 2018. העד חלק על הטענה שבוצעה הברחת נכסים או העברת מידע. בהתאם לעדותו, כאשר עלה הקושי עם השוק הרוסי לו בוצע חלק גדול מהמכירות בעבר (מחמת משבר הרובל וייתר הטעמים שהסביר), ירדו המכירות שם מ-3,000 טון בשנת 2013 לכ 400-300 טון בלבד בשנת 2016. על רקע האמור למעשה היה ברור כי מתחסלות מכירות החברה לאותו שוק. הבעלים של החברה ביחד עם שותף רוסי הקימו מפעל ברוסיה. נתבע 4 הועסק בליווי ההקמה - כנגד תשלום מלא שנכנס לכיסה של החברה. על רקע זה הייתה גם נסיעתו של אותו עובד, אשר כמוצג ח' הוצג דו"ח נסיעותיו לחו"ל (סיוע מסוים בעת ההקמה). העד הבהיר כי כנגד האמור התקבלה תמורה של כ 300,000$ אשר נכנסה לחברה כשכר. בהקשר זה אמר – "זה היה לדעתי Win Win situation. מצד אחד אנחנו את השוק הרוסי לא יכולנו לעשות שם שום דבר. ידענו ושאנחנו לא מסוגלים למכור שם. מצד שני, 500 אלף דולר לא הולכים ברגל" (ר' עמ' 76 ש' 18-17). בדומה התייחס לפעילותו בחברת סחר באנגליה של