5. בתביעה נטען כי בשנת 2012, שש שנים לאחר החתימה על הסכם המכר, הפסיקה החברה לשלם בגין שטרי הון ובהמשך בשנת 2014 הפסיקה חברת מידל איסט לשלם גם את התמורה הקבועה בהסכם המכר. עקב הפיגור בתשלומים התקיים משא ומתן בין הצדדים, אשר בסופו נחתם בחודש אפריל 2017 הסכם מכר חדש (להלן: "הסכם המכר החדש"). בהסכם זה נקבע כי החברה תישאר במפעל שבקיבוץ למשך עשר שנים נוספות והחברה תיקח על עצמה לשלם את תשלומי החוב של חברת מידל איסט. זאת כאשר אותה המחאה (מחברת מידל איסט לחברה) לא תגרע מההתחייבות של חברת מידל איסט, במקרה שהחברה לא תשלם את החוב לקיבוץ. בהסכם המכר החדש קבעו הצדדים פרישה מחודשת של החוב בגין שטרי ההון של החברה בסך של 350,000 $ - אשר ישולמו במשך חמש שנים. בהסכם נקבע כי יתרת החוב כלפי התובעים בגין הסכם המכר עומדת על 1,160,000 $ וכאמור, חברת מידל איסט תמחה לחברה את התחייבויותיה לתובעים בהתאם להסכם המכר. זאת, מבלי לגרוע מחובתה לתשלום האמור - אם החברה תפר את המחויבות שלה. בד בבד נחתם גם הסכם שכירות חדש.
6. בתביעה נטען כי החברה וכן חברת מידל איסט הפרו את ההתחייבויות כלפי התובעים ולא עמדו בתשלומים על פי הסכמי המכר והסכמי השכירות. נטען כי לקראת חודש יוני 2018 הבינו התובעים כי הבעלים של חברת מידל איסט מתכוונים לפרק את המפעל בקיבוץ ולהעביר לחו"ל ציוד יקר ערך, מלאי סחורות וידע - מבלי לשלם למעשה את תמורתם. נטען כי נציגי התובעים המתגוררים בקיבוץ, קיבלו מידע על פעילות מוגברת להוצאת סחורה ומכונות מהמפעל וכי החברה החלה בפיטורי עובדים. לאחר שביום 27.5.18, התקיימה פגישה עם נתבע 3 יוסי נוימן כנציג הנתבעים 2-1 הם
--- סוף עמוד 5 ---
התרשמו כי אכן יש כוונה לפרק את המפעל והתובעים לא יקבלו את התמורה המגיעה להם. בנסיבות אלה - הגישו התובעים בקשה למינוי מפרק זמני לחברה וזאת במסגרת תיק פר"ק 2581-06-18 [פורסם בנבו].
תמצית טענות התובעים:
7. בכתב התביעה טענו התובעים כי כוונת הנתבעים הייתה מלכתחילה שלא לשלם את התמורה (ר' ס' 31 ו-34 לתביעה). נטען כי הנתבעים משכו בחוטים של חברת מידל איסט וכיוונו את מעשיה מלכתחילה וכי הם ידעו, עוד במועד החתימה על הסכם השכירות החדש (אפריל 2017), כי אין כוונה לשלם את החובות. נטען כי הסבת החובות של חברת מידל איסט לחברה (בהסכם המכר החדש), נעשתה במעשה מכוון, ביודעם שהחברה תיכנס לחדלות פירעון והנושים ייוותרו ללא כספיהם. לטענת התובעים, בדרך זו נפגעה הבטוחה של הקיבוץ. התובעים מפנים לכך שלקיבוץ הייתה יכולת לדרוש 51% מהמניות בחזרה מחברת מידל איסט במקרה של אי עמידה בתשלומים. לדידם - מעשי הנתבעים גרמו בפועל לריקון החברה מנכסיה ולהפיכת הבטוחה של הקיבוץ, לחסרת כל שווי. נטען כי בכך הם ביצעו מעשה של הונאה ותרמית, אשר בסופו של יום, לא אפשר לתובעים לקבל את התמורה. התובעים מדגישים כי החברה לא התנגדה לבקשת הפירוק. לדידם - דבר זה מחזק את טענתם בדבר תרמית מכוונת, שכן חברה סולבנטית ופעילה - הייתה מתנגדת לניסיונות של נושה לפרק אותה והייתה מגיעה להסדר עם הנושה ומכל מקום, מנסה להתנגד לבקשת הפירוק.