בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 13717-03-19 קיבוץ נערן בע"מ אגודה שיתופית 570023523 ואח' נ' דואר ואח'
תיק חיצוני:
בפני
כבוד השופטת ענת זינגר
התובעים
1. קיבוץ נערן בע"מ אגודה שיתופית 570023523
2. שותפות מוגבלת פי וי רן קיבוץ נערן בע"מ 550008163
ע"י ב"כ עו"ד ישראל בכר ועו"ד קרינה גולדמן
נגד
הנתבעים
1. אלברט דואר ת.ז. xxxxxxxx
2. Heer Sergio Leonardo – נמחק
3. יוסי נוימן ת.ז. xxxxxxxxx
4. חיים קלמן פרידמן ת.ז. xxxxxxxxx
ע"י ב"כ עו"ד בעז פייל ועו"ד גיתית רמות-אדלר
פסק דין
במרכז התביעה שבפניי - עסקה בה מכר קיבוץ נערן את מניותיו בחברת פי.וי.רן בע"מ ח.פ. 511664732, אשר באמצעותה נוהל מפעל לייצור יריעות פי.וי.סי, המיועדות לאריזות מזון, חומר אריזה וגיליונות פלסטיק תעשייתיים (להלן: "המפעל" ו- "החברה").
המכירה הייתה לחברת Middle East Packaging Holdings (להלן: "חברת מידל איסט" או "חב' מידל איסט").
כפי שיפורט, ההסכם הראשון היה בנובמבר 2006 ומכוחו בוצעו תשלומים במשך מספר שנים. עם זאת, לנוכח קשיים כלכליים אצל הרוכשת נחתם בהמשך הסכם נוסף באפריל 2017, אך גם בו לא עמדה החברה הרוכשת מחמת קשיים כלכליים. הקיבוץ חשש כי מוברחים נכסים והוא ייוותר ללא חלק מהתמורה שהוסכמה עוד בהסכם הראשוני ולכן פנה באמצע שנת 2018 להליך של פירוק החברה, המחזיקה במפעל. ברם גם מהליך זה לא התקבלה התמורה המיוחלת.
בנסיבות אלה התבקש בתביעה המקורית כאן להרים מסך ביחס לשני בעלי זכויות בחברת מידל איסט, מר אלברט דואר (להלן: "אלברט" או "הנתבע 1") ו- Heer Sergio Leonardo (להלן: "סרג'יו" או "הנתבע 2"). כמו כן נתבע מר יוסי נוימן (אשר ייקרא להלן גם "הנתבע 3"), אשר נטען כי היה דירקטור בחברה ונציג של חברת מידל איסט בישראל). עוד נתבע מר פרידמן חיים קלמן (אשר ייקרא להלן גם "הנתבע 4"), אשר נטען כי הוא נושא משרה בחברה שניהלה את המפעל והוגדר כ - "מוסמך לדווח". באשר לאחרונים נטען לעילות נזיקיות וכן הפרת חובות של נושאי משרה בחברה.
--- סוף עמוד 3 ---
חברת מידל איסט עצמה לא נתבעה. התובעת לא הצליחה להמציא את התביעה לסרג'יו ולפיכך זה נמחק ממנה (ר' החלטה מיום 2.12.20) - ונותר להכריע בשאלת אחריות שלושת הנותרים, ביחס לחלופות שונות שהועלו באשר לאחריותם.
כפי שיובהר להלן, לאחר ששמעתי את מלוא העדויות וטענות הצדדים, לא מצאתי לקבל את התביעה. לא רק שלא ניתן מענה מספק לשאלה מדוע לא נתבעה חברת מידל איסט וכיצד ניתן לבקש הרמת מסך (באשר לנתבעים 2-1), ביחס לחברה זו אשר לא נתבעה והיא גם חברה זרה, אלא גם - לא מצאתי כי קיימת עילה המצדיקה נקיטה בצעד החריג האמור. זאת ועוד, באשר לנתבע 3 - עלה כי הוא למעשה לא היה מעורה בהליכים הרלוונטיים לתביעה, אלא נכנס רק לתפקיד של מעין יועץ לסרג'יו, לאור הדרדרות במצב הכלכלי של החברה, וזאת, בסמיכות למועד פירוקה. באשר לנתבע 4 - עלה כי זה שימש כמנכ"ל החברה אשר הייתה למעשה מפעל חייו, אך חרף מאמציו להפכה לרווחית, מצבה הכלכלי הדרדר. זאת, ללא שהוא פועל שלא כדין ביחסיו עם הקיבוץ.
הדברים יפורטו להלן בהרחבה, זאת - עת שעסקינן בתביעה בסכום העולה על 6,500,000 ₪.
הצדדים לתביעה:
1. התובע 1, קיבוץ נערן אגודה שיתופית בע"מ מס' 570023523 (להלן: "הקיבוץ"), אשר בשטחה הוקם המפעל הפועל תחת השם פי.וי.רן בע"מ ח.פ. 511664732 (לעיל ולהלן: "החברה"). התובע 2, שותפות מוגבלת פי וי רן קיבוץ נערן בע"מ מס' 55000816-3 (להלן: "שותפות פי וי רן"), היא שותפות המצויה בשליטה מלאה של הקיבוץ.
2. בתביעה נטען כי הנתבע 1, אלברט, הציג את עצמו כבעלים של חברת מידל איסט. נטען כי כך הוא הדין גם ביחס לנתבע 2, סרג'יו, אשר הוא גם דירקטור בחברה. באשר לנתבע 3, מר יוסי נוימן, נטען כי הוא דירקטור בחברה ונציג של חברת מידל איסט בישראל ונתבע 4, פרידמן חיים קלמן, הוא נושא משרה בחברה ומוגדר כ-"מוסמך לדווח".
רקע וההליכים שקדמו להגשת התביעה:
3. בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת - הקים הקיבוץ את החברה, אשר פעלה עם שותפים בין לאומיים. באמצעות החברה נוהל המפעל. בשנת 2006 מבנה האחזקות של החברה היה כדלקמן: 8,575,000 מניות היו בבעלות חברת מידל איסט שמקום מושבה באיי הבתולה הבריטיים; 8,924,998 מניות היו בבעלות שותפות פי וי רן; מניה אחת בבעלות הקיבוץ; מניה אחת בבעלות קיבוץ קלי"ה. הקיבוץ היה אפוא בעל השליטה הבלעדי בחברה. לימים החליט הקיבוץ לנסות ולמכור את זכויותיו בחברה ואת השליטה בה (שותפות פי וי רן הייתה בשליטה מוחלטת של התובעים, בעוד קיבוץ קלי"ה הייתה שותפות מוגבלת בחברה). בעלי השליטה בחברת מידל איסט היו אלברט וסרג'יו, שהם בעלים של חברות נוספות שפועלות בעולם, בתחום עיסוק זהה לזה של החברה. הקיבוץ קנה את המניה של קיבוץ קלי"ה ונותר עם שתי מניות בבעלותו בתוספת שליטה בשותפות פי וי רן.
--- סוף עמוד 4 ---
4. בהתאם לנטען בתביעה, ניהל הקיבוץ, בשנת 2006 - משא ומתן מול נתבעים 3-1 לצורך מכירת כל מניותיו בחברה לחברת מידל איסט. ההסכם נחתם לבסוף בנובמבר 2006 (להלן: "הסכם המכר"). נקבע בהסכם כי הקיבוץ ימכור את חלקו בחברה ואת מלוא מניותיו אשר בבעלות שותפות פי וי רן לחברת מידל איסט תוך רישום שעבוד על המניות לטובת הקיבוץ. התמורה בהסכם נקבעה כך שחלק מהתשלום יועבר כשכר דירה בגין המשך השימוש במפעל; חלק נוסף כתשלום מחברת מידל איסט לקיבוץ; וחלק אחרון באמצעות רכישת שטרי הון על ידי החברה. באשר לשכר הדירה דובר על שכירות למשך עשר שנים כנגד 13,834 $ לחודש (בסך הכול לתקופה - 1,660,080 $). באשר לתשלום מחברת מידל איסט, דובר על סכום של 3,000,000 $ בפרישה לעשר שנים ובאשר ליתרה דובר ע"ס 700,000 $ כתשלומי שטרי הון, בפרישה לעשר שנים שישולמו על ידי החברה. כל התשלומים היו אמורים להסתיים עד ליום 31.3.2017. בגדר הסכם המכר, נחתם בהתאמה הסכם שכירות, אשר היווה חלק מעסקת מכירת המניות. התובעים העבירו את זכויותיהם במניות החברה לנאמן, אשר היה אמון על העברת המניות לחברת מידל איסט. בתום העברת המניות נשארה לקיבוץ מניה אחת, אשר משמעותה היא וטו על העברת המפעל למקום אחר. יתרת המניות היו בשליטת חברת מידל איסט. ויוטעם אף שחברת מידל איסט רשומה באיי הבתולה, לא ביקש הקיבוץ ערבויות נוספות לקבלת התמורה ובכלל זה אף לא ביקש לחתום על העסקה (בין ישירות ובין כערבים) עם הנתבעים 2-1 או מי מהם.
5. בתביעה נטען כי בשנת 2012, שש שנים לאחר החתימה על הסכם המכר, הפסיקה החברה לשלם בגין שטרי הון ובהמשך בשנת 2014 הפסיקה חברת מידל איסט לשלם גם את התמורה הקבועה בהסכם המכר. עקב הפיגור בתשלומים התקיים משא ומתן בין הצדדים, אשר בסופו נחתם בחודש אפריל 2017 הסכם מכר חדש (להלן: "הסכם המכר החדש"). בהסכם זה נקבע כי החברה תישאר במפעל שבקיבוץ למשך עשר שנים נוספות והחברה תיקח על עצמה לשלם את תשלומי החוב של חברת מידל איסט. זאת כאשר אותה המחאה (מחברת מידל איסט לחברה) לא תגרע מההתחייבות של חברת מידל איסט, במקרה שהחברה לא תשלם את החוב לקיבוץ. בהסכם המכר החדש קבעו הצדדים פרישה מחודשת של החוב בגין שטרי ההון של החברה בסך של 350,000 $ - אשר ישולמו במשך חמש שנים. בהסכם נקבע כי יתרת החוב כלפי התובעים בגין הסכם המכר עומדת על 1,160,000 $ וכאמור, חברת מידל איסט תמחה לחברה את התחייבויותיה לתובעים בהתאם להסכם המכר. זאת, מבלי לגרוע מחובתה לתשלום האמור - אם החברה תפר את המחויבות שלה. בד בבד נחתם גם הסכם שכירות חדש.
6. בתביעה נטען כי החברה וכן חברת מידל איסט הפרו את ההתחייבויות כלפי התובעים ולא עמדו בתשלומים על פי הסכמי המכר והסכמי השכירות. נטען כי לקראת חודש יוני 2018 הבינו התובעים כי הבעלים של חברת מידל איסט מתכוונים לפרק את המפעל בקיבוץ ולהעביר לחו"ל ציוד יקר ערך, מלאי סחורות וידע - מבלי לשלם למעשה את תמורתם. נטען כי נציגי התובעים המתגוררים בקיבוץ, קיבלו מידע על פעילות מוגברת להוצאת סחורה ומכונות מהמפעל וכי החברה החלה בפיטורי עובדים. לאחר שביום 27.5.18, התקיימה פגישה עם נתבע 3 יוסי נוימן כנציג הנתבעים 2-1 הם
--- סוף עמוד 5 ---
התרשמו כי אכן יש כוונה לפרק את המפעל והתובעים לא יקבלו את התמורה המגיעה להם. בנסיבות אלה - הגישו התובעים בקשה למינוי מפרק זמני לחברה וזאת במסגרת תיק פר"ק 2581-06-18 [פורסם בנבו].
תמצית טענות התובעים:
7. בכתב התביעה טענו התובעים כי כוונת הנתבעים הייתה מלכתחילה שלא לשלם את התמורה (ר' ס' 31 ו-34 לתביעה). נטען כי הנתבעים משכו בחוטים של חברת מידל איסט וכיוונו את מעשיה מלכתחילה וכי הם ידעו, עוד במועד החתימה על הסכם השכירות החדש (אפריל 2017), כי אין כוונה לשלם את החובות. נטען כי הסבת החובות של חברת מידל איסט לחברה (בהסכם המכר החדש), נעשתה במעשה מכוון, ביודעם שהחברה תיכנס לחדלות פירעון והנושים ייוותרו ללא כספיהם. לטענת התובעים, בדרך זו נפגעה הבטוחה של הקיבוץ. התובעים מפנים לכך שלקיבוץ הייתה יכולת לדרוש 51% מהמניות בחזרה מחברת מידל איסט במקרה של אי עמידה בתשלומים. לדידם - מעשי הנתבעים גרמו בפועל לריקון החברה מנכסיה ולהפיכת הבטוחה של הקיבוץ, לחסרת כל שווי. נטען כי בכך הם ביצעו מעשה של הונאה ותרמית, אשר בסופו של יום, לא אפשר לתובעים לקבל את התמורה. התובעים מדגישים כי החברה לא התנגדה לבקשת הפירוק. לדידם - דבר זה מחזק את טענתם בדבר תרמית מכוונת, שכן חברה סולבנטית ופעילה - הייתה מתנגדת לניסיונות של נושה לפרק אותה והייתה מגיעה להסדר עם הנושה ומכל מקום, מנסה להתנגד לבקשת הפירוק.
8. התובעים טענו כי זמן קצר לאחר סיום המשא ומתן בין הצדדים בשנת 2017, כבר התחילו בעלי הזכויות להעביר מכונות ולקוחות שהיו של החברה למפעלים אחרים ברחבי העולם אשר היו שייכים לנתבעים 1 ו-2, שהם כאמור בעלי השליטה בחברת מידל איסט. נטען כי הדבר נעשה בידיעה ובעזרה של נתבעים 3 ו-4 שהם נושאי משרה בחברה. באשר לנתבע 3, צוין כי הוא היה בתקופה הרלבנטית להסכמי המכר נציג של הבעלים והגורם אשר מולו התנהלו התובעים כאשר הוא בעל הסמכות בחברת מידל איסט. נתבע 4 הציג עצמו בפני התובעים כנציג הבעלים וכחלק ממקבלי ההחלטות בחברה.
9. בתביעה נטען כי נכון למועד הגשתה - עומד החוב המשוערך בגין שטרי ההון ע"ס 338,334 $; חוב תשלומים לפי הסכם הרכישה החדש עומד ע"ס 1,077,400 $; חובות עתידיים בגין שכ"ד עומדים על 302,000 $; כן קיימים - חוב בגין תשלומי שכר דירה, מים, ביטחון 19,015 ₪, וחובות מתקופת ההפעלה בסך 134,047.64 ₪ (ר' פירוט ההמרה לשקלים בסעיף 46 לתביעה).
10. התובעים טענו כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין חברת מידל איסט לבין בעלי המניות בה או מי שהציגו עצמם כבעליה (נתבעים 1 ו-2) ולייחס להם את חובות החברה. נטען כי נתבעים 2-1 הם בעלי המניות בחברת מידל איסט וגם הגורמים שניהלו משא ומתן עם התובעים לצורך רכישת מניותיהם של התובעים בחברה. נטען כי אלו הפכו לבעלי שליטה בחברה כדי להעביר להם את נכסי
--- סוף עמוד 6 ---
החברה ובהמשך להעבירם לחברות נוספות ברחבי העולם שאף הן בשליטת אותם נתבעים ובמקביל לרוקן את החברה מתוכן. לעמדת התובעים, מטרת הנ"ל הייתה לרוקן את החברה מנכסים, באופן בו לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה לנושים השונים. נטען כי הם עשו זאת כאשר הם מבצעים הונאה בהציגם מצג שהם מעוניינים לפתח את החברה בארץ. התובעים מצדם סברו כי לאור הניסיון של אותם נתבעים, בחברות העוסקות בפעילות זהה, סביר כי הם יוכלו לפרוע את החוב - בהתאם להסכם המכר. הבטוחה שניתנה לתובעים הייתה שיעבוד של מניות החברה והזכות להעביר 51% מהמניות של החברה חזרה לשליטתם אם הנתבעים לא יעמדו בהסכם המכר. בפועל התובעים נותרו מול שוקת שבורה כאשר נטען כי כוונת נתבעים 2-1 "עוד במועד ההתקשרות בהסכם המכר, הייתה להעביר את נכסיה של החברה ולרוקנה מתוכן" (ר' ס' 58 לתביעה).
11. נטען כי הנתבעים פעלו באופן בו לא היה ניתן להשתמש בבטוחות וכאשר הם מותירים שווי חברה אפסי. הנתבעים בוודאי ידעו כי ריקון החברה מפעילות עסקית יוביל אותה למצב של חדלות פירעון. נטען כי הם הונו את התובעים עוד בשלב החתימה על הסכם המכר וקל וחומר שידעו זאת כאשר חתמו על הסכם המכר החדש - בעוד הייתה להם תכנית סדורה; תכנית להברחת רכוש, מלאי וידע של החברה לשימושם בחו"ל, ללא כוונה לעמוד בהתחייבות בהסכם המכר החדש.
12. באשר לנתבעים 4-3 נטען כי הם הפרו חובת אמונים וחובת זהירות של נושאי משרה בחברה. בהקשר זה מסתמכים התובעים על ס' 254-252 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). נטען כי מעשיי אותם נתבעים בוצעו תוך ניגוד עניינים, כאשר טובת החברה ונושיה לא עומדים לנגד עיניהם, שכן הם פועלים באופן שהם יודעים כי יוביל לקריסת החברה. נטען כי נתבעים אלה פעלו לטובת חברות אחרות שונות ברחבי העולם, אשר הינן מתחרות עם החברה וזאת על חשבונה של החברה. הדברים יוחסו במיוחד לנתבע 4 אשר שימש מנהל חברה מתחרה בחו"ל עד יולי 2018. נטען כי הם פעלו בחוסר תום לב ביודעם את השלכות המעשים. לטענת התובעים, המפעל היה רווחי לחלוטין וכלל הנתבעים פעלו לחיסולו "בכוונת תחילה" (ר' ס' 74 לתביעה). הנ"ל חשבו על טובתם ולא על טובת החברה. הם פעלו בחוסר תום לב ותוך הפרה בוטה של חובות הזהירות והאמונים שלהם כנושאי משרה בחברה.
13. עוד התבססה התביעה על עילת תרמית. נטען כי הנתבעים ידעו שהם מעוניינים לרוקן את החברה מנכסיה ולכן היא לא תוכל לעמוד בהתחייבויות כלפי התובעים וכי כוונתם "מלכתחילה" (ר' ס' 81 לתביעה) הייתה לרכוש את מניות החברה כדי להעביר את כל לקוחות החברה ומכשירי החברה - לחברות שונות ברחבי העולם. הנתבעים הציגו מצג שיעמדו בתשלומי הסכם המכר רק כדי להעביר את השליטה בחברה לידי חברת מידל איסט כשהם יודעים שההסכם התפרש על פני עשר שנים, בעוד חברה שמרוקנים אותה מנכסיה, לא תוכל להיות סולבנטית למשך פרק זמן זה. נטען כי בנסיבות אלה הם הציגו מצג כוזב בכוונה להטעות, שכן התובעים לא זכו לקבל את תמורת המכר במלואה ונגרמו