--- סוף עמוד 7 ---
להם נזקים כלכליים. זאת, על אף שמלכתחילה בחרו התובעים למכור את המניות בחברה כדי לצמצם את הגרעון של הקיבוץ.
14. התובעים טענו שיש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בגין נזקיהם הכספיים, כפי שאלו פורטו בפרק ז' לתביעה. הסך הכולל שהתבקש משוערך ליום 21.1.19 עמד ע"ס 6,508,678.44 ₪.
תמצית טענות הנתבעים:
15. בסופו של יום יוצגו הנתבעים 1 ו- 4-3, בייצוג מאוחד. במצב זה קיימת חפיפה בחלק מהטענות שהעלו בהגנה. כאמור לעיל, נתבע 2 לא אותר, ולפיכך נמחקה התביעה בחלקה המופנה כנגדו.
16. נתבע 1 טען, כי התביעה היא מופרכת ונעדרת כל ביסוס עובדתי ומשפטי. נטען כי מדובר בתביעה מלאכותית, בעילות שנוצרו יש מאין כדי להתעשר על חשבונו - תוך הפעלת לחץ פסול עליו ושימוש לרעה בהליכי משפט. נטען כי לא קיימת יריבות כלפי נתבע 1 ויש לסלק את התביעה בחלקה המפונה אליו על הסף. הדרך היחידה בה מבוקש לבסס עילה כלפיו - הינה בדרך של הרמת מסך ההתאגדות בינו ובין חברת מידל איסט שהיא חברה זרה אשר הנתבע 1 הוא בעל מניות בה. עם זאת, הדין הישראלי לא מאפשר הרמת מסך כשמדובר בחברה זרה וממילא אין יסוד לתביעה. הנתבע 1 הדגיש, כי "השחקנית" המרכזית (ר' ס' 15 להגנתו), חברת מידל איסט, לא נתבעה - על אף ששני ההסכמים נחתמו עמה וממילא היא גורם משמעותי בהתרחשות העובדתית המתוארת. לא די בכך שאותה חברה התאגדה באיי הבתולה הבריטיים כדי לדלג על החוליה העיקרית בשרשרת. הנתבע 1 הפנה להוראות ספציפיות בהסכמים מהם קמה יריבות חוזית ישירה בין התובעים לבין חברת מידל איסט. נטען כי היה צורך לצרפה ואין מקום לאפשר דילוג עליה משיקולים טקטיים וכאשר דורשים הרמת מסך שאינה אפשרית לפי הדין הישראלי. ס' 6 לחוק החברות המסדיר אפשרות להרמת מסך חל על חברה, כהגדרתה באותו חוק. דהיינו - "חברה שהתאגדה לפי חוק זה, לפי פקודת החברות, פקודת החברות 1921 או פקודת החברות 1919". במילים אחרות: לא ניתן להרים מסך בישראל מכוח החוק בין חברה זרה ובין בעל מניות בה. דברים אלו אף נאמרו במפורש בפסיקה. ממילא לא ניתן להרים את המסך והתביעה לא מגלה עילה אישית כלפי נתבע זה. התביעה לבקש הרמת מסך כאשר חב' מידל איסט כלל אינה נתבעת בתיק, היא תביעה אבסורדית. נתבע 1 הוסיף וטען, כי כאשר לא צורפה חב' מידל איסט, הרי שלמעשה ניתן לה פטור מהתביעה, בעוד ס' 55(ג) בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי אם הפטיר נושה אחד מהחייבים, הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מההפטר כוונה אחרת. כאשר לא נתבעה החייבת המרכזית, ממילא גם מבחינה זו אין מקום לקבל את התביעה ביחס לנתבע 1.
17. בהתייחס לרקע העובדתי, הדגיש נתבע זה כי בהסכם המכר, כבטוחה להתחייבויות חב' מידל איסט, שועבדו לטובת התובעים המניות שהועברו ובנוסף נקבע מנגנון להשבת המניות מחב' מידל
--- סוף עמוד 8 ---
איסט לתובעים, במקרה שחב' מידל איסט, או החברה, לא ישלמו את התשלומים הכספיים על פי המתחייב. בנוסף נכרת כאמור גם הסכם השכירות ובפועל שולמה מקדמה בסך 700,000 ₪. כמו כן - במשך שנים ארוכות שולמו התשלומים, בהתאם להסכם, כסדרם ובמועדם על ידי החברה ועל ידי חב' מידל איסט. בשנת 2009 החלה הדרדרות במצב הכלכלי של החברה, בין השאר ,לנוכח התחזקות שער השקל ביחס למטבעות אחרים. הדבר גרר התייקרות עלויות מקומיות, בכלל זה עלויות העסקת עובדים, ביחס לחברות מתחרות בחו"ל. החברה נקלעה לקשיים כלכליים והרווחיות הייתה במגמת ירידה ולכן היו עיכובים בתשלומים, אך התובעים היו מודעים בכל עת למצב הכלכלי הפיננסי והתזרימי של החברה. למרות אותם קשיים, כל התשלומים מכוח הסכם השכירות, שולמו במועדם. לאור אותה מצוקה תזרימית - ניסו הצדדים למצוא פתרון והתנהל מו"מ ממושך בין החברה, חב' מידל איסט והתובעים. בסופו נחתם הסכם המכר החדש, בשנת 2017, ובו פרישת תשלומים שונה. בכלל אותו הסכם המחתה חב' מידל איסט את התחייבותה מכוח ההסכם לחברה, תוך שצוין כי ההמחאה לא גורעת מההתחייבות של חב' מידל איסט לשלם לתובעים את יתרת החוב אם החברה לא תעמוד במוסכם (ר' ס' 1, 2, 4, 5 ו-7 בהסכם החדש). גם הסכם זה קוים במשך למעלה משנה, אך מצב החברה הלך והחמיר בשל מספר סיבות. בכלל זה - המשך התחזקות שער השקל, עלייה בשכר מינימום, עלייה במחיר חומרי גלם, קושי לגייס עובדים לאור מיקום החברה בעמק הירדן. החברה לא הייתה יכולה להתחרות עם חברות פלסטיקה מתחרות זרות. לאור זאת, ניסו החברה וחברת מידל איסט (בעלת המניות בה), למצוא פתרונות. בשנת 2018 עלתה אפשרות לשנות את אופי החברה מחברה יצרנית לחברת סחר. במילים אחרות: לצמצם בהדרגה את ייצור המוצרים במפעל ולהרחיב את הפעילות בשווקים המקומיים והבין לאומיים בהם פועלת החברה, עד למצב שבו החברה תפעל בתחום הרכש, הסחר והשיווק בלבד. במצב זה החברה לא תייצר בעצמה, אלא תרכוש מוצרים שלגביהם כבר פיתחה שוק יציב של לקוחות משמעותיים והיא תמכור את המוצרים שיצרה ללקוחותיה ברווח. מודל כלכלי זה היה בחיתוליו. אחת המטרות העיקריות באותה תכנית הייתה לאפשר לחברה להמשיך ולשלם את חובותיה ובעיקר לתובעים. המטרה הייתה להגדיל את הרווחיות ולהבריא את החברה. למען ההגינות והשקיפות אף התקיימה פגישה עם נציגי התובעים ובמסגרתה הציג להם נתבע 3 את התכנית המתגבשת, בקווים כלליים. הנתבעים הופתעו כאשר מספר ימים לאחר מכן, אלו הגישו בקשה לפירוק החברה. במעשה זה מנעו את האפשרות לשקם החברה וממילא זו לא הייתה יכולה לשלם את החוב.
18. נתבע 1 כפר בטענה של קיום קונספירציה כאילו כבר בשנת 2006 הייתה מזימה לרכוש את החברה, להשתלט עליה ואז להוביל לחיסולה. לו זו הייתה הכוונה, לא היו מבוצעים תשלומים במשך השנים הראשונות וגם לא לאחר מכן, בשלבים בהם החברה כבר נקלעה לקשיים כלכליים, עת נעשה ניסיון לשקמה ולהבריאה. נטען כי הטענות המפנות אצבע לנתבע 1 באופן אישי - הן עמומות ולא מבוססות. לא רק שהחברה קיימה את הסכם המכר, אלא היא המשיכה גם לקיים את הסכם המכר החדש והעבירה תשלומים על פיו (בפרט דמי שכירות), עד יומה האחרון של החברה. הדבר לא מתיישב עם טענות התביעה. במשך למעלה מעשור בוצעו בחברה גם השקעות צופות פני עתיד והדבר מלמד על כוונה להצמיח אותה ולא על כוונה לחסל אותה. בסמוך לאחר ההסכם החדש, בגלל המצב הקשה של
--- סוף עמוד 9 ---
החברה, הוחלט לארגן אותה מחדש ובכלל זה להכניס טכנולוגיה וציוד חדשים המתאימים יותר לשוק מקומי. תכנון חדש זה עלה לחב' מידל איסט כמיליון דולר שהושקעו בתקווה לשקם את החברה ולהביא אותה לרווחיות, הדבר לא מתיישב עם טענות התובעים. נתבע 1 טען כי בפגישה שנערכה במאי 2018, עם נציגי הקיבוץ, לא נאמר שיש כוונה לחסל את החברה, אלא מתגבשת תכנית לשינוי ביחס לחברה כדי למצוא דרכים להגדלת המקורות הכספיים שלה. הובהר באותה פגישה כי ללא קשר לשינוי המודל הכלכלי של החברה (מחברה יצרנית לחברת סחר), הרי שבכוונת החברה לעמוד בהתחייבויות כלפי התובעים ולשלם את החוב. הפסקת הייצור במפעל, אין משמעה הפסקת הפעילות העסקית בחברה וחיסולה, ולא כך הוצגו הדברים. לא ברור מה גרם לשבירת הכלים על ידי התובעים ומדוע פעלו בדרך נמהרת של בקשת פירוק. נטען כי המתואר בתביעה מהווה "עלילה" (ס' 57 להגנה), שאין בינה ובין המציאות דבר.
19. נטען כי עילת התרמית נטענה כלאחר יד ואף אחד מיסודותיה לא מתקיים, שכן לא הייתה כאן כל מזימה. ביחס לטענה שכזו רובץ הנטל על התובעים לפרט את הטענה ולהוכיחה, ומדובר בנטל מוגבר. אין קשר סיבתי, עובדתי או משפטי - בין המעשים המיוחסים לנתבע לבין הנזק שנגרם לתובעים. התובעים הם שגרמו לכך שהחברה לא תוכל לפרוע את החוב כאשר פנו להליך הפירוק. זאת, ללא שמיצו אפשרויות סבירות שהוצגו בפניהם לגביית החוב. הפעולה הנמהרת של הפנייה להליך פירוק, ביום 31.5.17, מיד לאחר הפגישה, היא שגרמה לנזקים הבלתי הפיכים. בפגישה הובהר לתובעים כי אין כוונה לפנות להליך של פירוק, אלא לתכנית שמטרתה להגדיל את הכנסות החברה ורווחיותה. היה על התובעים להבין כי פנייה להליך הפירוק - תביא לנזק בלתי הפיך. למרות זאת, הם לא פנו למי מהגורמים המעורבים ולא פעלו לפי אפשרויות חוזיות שעמדו להם (ר' הפירוט בס' 70 להגנה. בכלל האמור, יכלו להכריז על בטלות ההסכם החדש; יכלו לנקוט בהליך לקבל את המניות שנרכשו בהסכם המכר בחזרה וכן יכלו להוציא צו לאכיפת ההסכם, או פנייה להליך משפטי או בוררות - לאכיפת ההסכם). התובעים למעשה מנעו יישום תכניות להבראת החברה ובכך גרמו את הנזק. נטען על יסוד זה כי יש לייחס לתובעים רשלנות תורמת או אשם תורם העולה לכדי 100%. נתבע 1 ציין כי אין לו גישה לנתוני הנהלת החשבונות של החברה ולפיכך הוא לא התייחס באופן מפורט לרכיבים השונים שנתבעו בתביעה כיתרת החוב.
20. נתבעים 4-3 חזרו בכתב הגנתם על חלק ניכר מהטענות דלעיל. מעבר לאמור בהגנת נתבע 1, הם טענו כי לא היה מקום לצרף אותם לתביעה, שכן הם התנהלו בכובעם כנושאי משרה בחברה ולא בכובעם האישי ופעלו לטובת החברה בלבד. נטען כי צירופם נעשה רק לצורך הפעלת לחץ פסול. גם אלו חזרו על הטענה שאין יסוד לתיאוריית הקונספירציה שמעלים התובעים וכי התובעים הם בעצמם שהובילו לחיסול החברה. כן הייתה חזרה על הטענה שאין יריבות ישירה עם מי מהנתבעים אלא עם חב' מידל איסט אשר אותה בחרו להשמיט מהתביעה. נטען כי אין עילה אישית כלפי נתבעים 4-3. הם לא צד להסכם המכר. הם לא נטלו התחייבות מכוח ההסכמים, או בשם החברה, ואין יסוד לצירופם. נטען כי לאלו גם אין עניין אישי או כלכלי ולא הוצג אף עניין שכזה בתביעה. אף כתב הגנה זה חוזר על
--- סוף עמוד 10 ---
כך שיש ליתן פטור לנתבעים מקום בו לא צורפה חברת מידל איסט ובכך למעשה ניתן לה פטור, על המשמעות העולה מכך ביחס לפטור של נושה לאחד מן החייבים (בהתאם לסעיף 55(ג) לחוק החוזים). כתב הגנה זה תיאר אף הוא את הרקע העובדתי, בהתאמה לאמור בהגנת נתבע 1. נטען למעשה כי נעשו כל הזמן מאמצים לשפר את רווחיות החברה ואין יסוד לטענה בדבר תכנית מוקדמת לרוקן אותה מנכסיה. טענות אלו נתמכו באותן הפניות למעשים שבוצעו בחברה והשקעות בה, כפי שפורט בהגנת נתבע 1. בהגנה הובאה כדוגמה - עסקה שנערכה בשנת 2017 למכירה של מניות חברת בת - חברת אופל אריזות אלומיניום וניילון (2002) בע"מ, שבהן החזיקה החברה (להלן: "עסקת אופל"). צוין כי הבנקים הרלבנטיים הסכימו להחריג שיעבוד צף שנרשם לטובתם על כלל נכסי החברה, באופן שהבנקים יקבלו רק חצי מהתמורה ויוקטנו חובות החברה לבנקים, בעוד היתרה תתקבל על ידי החברה ותיועד למימון השקעות בציוד ייצור חדש. הדבר היה בסוף שנת 2017, כלומר כשישה חודשים לפני שהוגשה בקשת הפירוק ובאופן המלמד שבאותה עת הייתה אמונה שניתן לבצע מהלך עסקי אשר יביא את החברה לרווחיות וזאת בשונה מהמצג כאילו לקחו מהתמורה כחלק מהברחת נכסים.
21. נטען כי כל פעולות נתבעים 4-3 נעשו בתום לב ולטובת החברה, מכוח התפקידים של נתבעים אלה. לא הייתה כל החלטה שהתקבלה על ידם באופן אישי ואין כל אינדיקציה שהם פעלו בניגוד לחובותיהם, או למען טובתם האישית. התביעה לא מפנה לטריגר שגרם לתובעים לרוץ ולבקש את פירוק החברה. צוין כי נתבע 3 לא שימש כדירקטור פעיל בחברה בין השנים 2018-2010 ולמעשה לא היה מעורב בה, אלא בחברות בנות של החברה. כל זאת על אף שהיה רשום כדירקטור בחברה במרשמי רשם החברות. בנוסף, הוא מעולם לא כיהן כנושא משרה בחב' מידל איסט ולא היה נציג שלה בישראל, לכן אין שחר לעילות שהופנו כלפיו - באשר למצגי שווא, או מעשים שנעשו לפני הסכם המכר החדש. נתבע 4 לא היה מעורב במגעים לקראת כריתת הסכם המכר בשנת 2006. הוא שימש כמנהל החברה עד לאוגוסט 2018, אך לא השתתף במשא ומתן שקדם להסכם הראשון.
22. בדומה להגנה של נתבע 1, נטען גם כאן כי אין יסוד לטענה שבוצעה עוולה של תרמית וכי מוטל על התובעים נטל מוגבר להוכיח טענה שכזו. נתבעים אלו חזרו אף הם על טענת היעדר קשר סיבתי, עובדתי או משפטי מחמת בחירת התובעים לפנות ימים ספורים לאחר הפגישה ממאי 2018 להליך שגרם לפירוק החברה. נטען לרשלנות תורמת, אשם תורם והיעדר פעילות מצד התובעים להקטנת הנזק. גם נתבעים אלו הכחישו את הנזקים הנטענים. הם הבהירו כי מאחר והחברה נכנסה להליכי פירוק והם כבר לא מכהנים כנושאי משרה בה, אין להם גישה להנהלת החשבונות של החברה ואין הם יודעים מה החוב והאם לא התקבלו תקבולים המקטינים את החוב במסגרת הליכי הפירוק ומכירת החברה, או תקבולים שהתקבלו בדרך אחרת.
תמצית העדויות שנשמעו:
23. העדויות נשמעו ללא הקדמת תצהירים ובשני מועדים. במועד הראשון (20.3.23) נשמעו שני עדים מטעם התביעה;
--- סוף עמוד 11 ---
ראשון העיד אריק לוי, אשר שימש בתפקידי ניהול בקיבוץ החל משנת 2010 ומשנת 2011 שימש כרכז המשק. עד זה לא ליווה את המו"מ שקדם להסכם המכר (סול לביא בן שמעון, הייתה אז בתפקיד), אך היה מעורה במו"מ ובחתימה של הסכם המכר החדש. עד זה ציין כי הוא היה בקשר בעיקר עם הנתבע 4, אשר ניהל בפועל את המפעל והיה המנכ"ל שנמצא בשטח. כמו כן מעת לעת היה בקשר גם עם סרג'יו (נתבע 2), כאשר זה היה מגיע לישראל כאחת לחודשיים. הוא התייחס לפיגורים שעלו בתשלומים והקשר הרציף שניהל מול המפעל כדי שהתשלומים על חשבון תמורת המכר - אכן יועברו. בהתאם לעדותו, כבר משנת 2011 עלה חשש האם תתקבל התמורה והייתה התלבטות מצד הקיבוץ כיצד נכון לפעול. בהתאם לדבריו ייתכן והיה על הקיבוץ לפעול מוקדם יותר, אך סמכו על הקשר האישי בהיותם תמימים. לדבריו החששות עלו כאשר היו עיכובים גם לאחר הסכם המכר החדש ובנוסף הבחינו בפעילות לריקון המפעל (הוצאת ציוד והקטנת היקף עבודה). כאשר נשאל מפורשות האם ראה בעצמו במחצית השנייה של שנת 2017 מכונה שיצאה מהמפעל - עלה כי אינו יודע לפרוט את אותה טענה כללית (ר' לדוגמא עמ' 18 ש' 33). באשר לשאלות ממוקדות באשר לידיעותיו על הברחת נכסים או ריקון המפעל (לכאורה) - הפנה לעד הנוסף מטעם התביעה ולא יכול היה להשיב. ועוד; אף שטען כי השינוי בהסכם המכר החדש בו הועבר החוב מחב' מידל איסט לחברה, היה חלק מתרמית - הוא אישר כי למעשה הוסכם כי אם החברה לא משלמת, אזי, החוב חוזר למעשה לחברת מידל איסט וזאת בדרך של הותרתה ערבה. עד זה לא היה מעורה בדוחות הכספיים של החברה וממילא לא יכול היה להשיב מתי החברה הייתה רווחית בעבר ומאיזו נקודת זמן - הפכה ללא רווחית. העד נכח בפגישה שהתקיימה במאי 2018 ביחד עם נציג נוסף מהקיבוץ וההבנה של השניים הייתה כי יש כוונה למעשה לסגור את המפעל ולהוציא את כל הרכוש, באופן שהתובעים ייוותרו ללא מקור לגביית יתרת תמורת המכר. מבחינתם הייתה אותה פגישה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל ולפיכך הוגשה בסמוך בקשת הפירוק. עלה כי העד היה מודע לכוונה להפוך את החברה לחברת סחר (ר' עמ' 9 ש' 35-34), אך הוא סבר שהחברה ללא ייצור אינה בעלת שווי. העד הדגיש כי לא הוגשה התנגדות לבקשת הפירוק ולדידו הדבר מלמד שהנתבעים היו מודעים לכך שלא נותר שווי לחברה ואין מנוס אלא מפנייה לדרך זו. הוא לא יכול היה להשיב אם בחנו חלופות משפטיות אחרות, אף שידעו כי פירוק יביא לנזק. במסגרת עדותו הוגשה תכתובת באשר לחוב הרכישה הן במהלך השנים המוקדמות יותר (2011, 2015) והן לאחר שהקיבוץ כבר פנה לפירוק. בניגוד לטענה אשר בתביעה כאילו הייתה כוונה של הנתבעים, עוד מהסכם המכר, לרוקן את החברה מנכסיה ושוויה, טען עד זה - כי לדידו אותה כוונה לא הייתה מלכתחילה אלא משנת 2017 (ר' לדוגמא עמ' 15 ש' 19). בהקשר זה הפנה להוראות הסכם המכר החדש אשר קבעו תקופת שכירות ממושכת נוספת, באופן שהדבר אינו מתיישב עם הפסקת הפעילות של המפעל כבר בשנה שלאחר מכן. בהתייחס לטענה כי הקיבוץ ראה שמרוקנים את המפעל, טען העד לכך שראו משאיות יוצאות מהמפעל ורוקנו אותו ממכונות (ר' לדוגמא דבריו בעמ' 10). כאמור לעיל, כאשר בחקירה נגדית נשאל על הפרטים הנוגעים לטענה כללית זו - לא יכול היה לפורטה ועלה כי הוא בעצמו לא ראה הברחת רכוש (ר' בעיקר עמ' 18) . עד זה לא חלק על כך שעד לשנת 2017 שולמו כ-1,350,000 $ (ר' עמ' 17 ש' 11). העד ציין כי בסוף שנות השמונים נקלע הקיבוץ המקורי שהיה במקום לפירוק ובהמשך יושב המקום מחדש והקיבוץ המחודש ירש בין השאר את המפעל אשר במקום. עלה מדבריו