28. למען הסר ספק, הובאו להלן רק דגשים עיקריים בכל אחת מהעדויות וכל הרחבה נוספת נדרשת תובא להלן אגב הכרעה בטענות הצדדים. עלה באופן ברור כי מבחינת בעלי הזכויות בחברת מידל איסט הרי שסרג'יו היה הרוח החיה והעיקרית. ההיכרות בינו ובין אלברט דואר הייתה על רקע עבודה משותפת בחברה אחרת וסרג'יו משך את אלברט דואר להצטרף עמו להשקעה בישראל. זאת, כאשר סרג'יו הוא שמבצע את הליווי העיקרי של החברה. על רקע זה בלטה מאוד העובדה שבסופו של יום סרג'יו אינו כלול בין הנתבעים. מיותר לציין כי עלה מהעדויות של הנתבעים שהם כולם מכירים את סרג'יו והם אף אישרו כי אף שכתב התביעה לא הומצא לו, הוא מודע לכך שהתביעה הוגשה ומתבררת. העדים גם נחקרו על השאלה מדוע לא סייעו לאתרו.
לעדות המלאה של אריק לוי ר' עמ' 29-2.
לעדות המלאה של לוטם פרן פרח ר' עמ' 57-29.
לעדות המלאה של חיים קלמן פרידמן, נתבע 4 ר' עמ' 109-58.
--- סוף עמוד 20 ---
לעדות המלאה של אלברט דואר, נתבע 1 ר' עמ' 125-110.
ולעדות המלאה של יוסי נוימן, נתבע 3 ר' עמ' 156-126.
טענות הצדדים בסיכומיהם;
29. לא מצאתי להרחיב בטענות הצדדים בסיכומיהם שכן לאלה אדרש, ככל שנמצא צורך - אגב חלק ההכרעה, שם גם תוצג כל טענה, אגב הכרעה בה. יאמר עם זאת בקצרה כי התובעים חזרו למעשה על אותן טענות שהועלו בתביעה, תוך שהם טוענים - להרמת מסך ביחס לנתבע 1 וכן לחבות אישית נזיקית ולחבות של בעלי תפקידים בחברה מכוח דיני החברות. הנתבעים מנגד טענו כי לא רק שאין מקום להרמת מסך עת שחב' מידל איסט לא נתבעה ועת שזו חברה זרה ולא הוכח הדין החל לגביה, אלא שגם מבחינה מהותית אין מקום לכך. נטען כי לא מדובר בכל מעשה מרמה או רשלנות ולמירב בכישלון עסקי, מסוג אשר מתרחש לעיתים בחברות. את הטענות המפורטות של הצדדים ר' בפרוטוקול הדיון מיום 27.3.23, שם הועלו בע"פ (עמ' 198-157).
הכרעה:
אין מקום להרמת מסך בין חברת מידל איסט לבין הנתבע 1:
30. עוד בכתב ההגנה הפנה הנתבע 1 לכך שחברת מידל איסט היא חברה זרה. כן הפנה לעובדה שלא רק שחברה זו (המהווה את "השחקנית המרכזית בהתרחשות", ר' בפתח הגנת נ'1) - לא נתבעה ביחד עם הבעלים אשר מבוקשת הרמת מסך כדי להגיע לכיסיהם, אלא גם לא ניתן להרים מסך של חברה זרה מכוח הדין המקומי. אין מחלוקת כי חברת מידל איסט התאגדה באיי הבתולה הבריטיים וממילא לא חלה עליה הוראת ס' 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (לעיל ולהלן: "חוק החברות"). שני הסכמי המכר נחתמו בין התובעים לבין חב' מידל איסט ולמרות שהיה צורך לתבוע תחילה אותה, הדבר לא נעשה. אין באיזה מההסכמים התחייבות אישית של הבעלים (לא של נתבע 1 שנותר בהליך ולא של נתבע 2 שנמחק מהתביעה) וממילא היה מקום לתבוע תחילה את החברה ורק לחלופין לבקש הרמת המסך לבעליה. ס' 6 לחוק החברות חל על "חברה שהתאגדה לפי חוק זה, לפי פקודת החברות, פקודת החברות 1921 או פקודת החברות 1919" (ר' הגדרת חברה בחוק). במילים אחרות: ס' 6 יכול לחול רק על חברה ישראלית וממילא לא ניתן להרים מסך מכוח החוק המקומי בין חברה זרה ובין בעל מניות בה (ר' בהקשר זה ע"א 3773/16 עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר נ' רחל סופר, [פורסם בנבו], 3.10.18, ס' 61 לפסק דינו של כב' השופט א' שוהם). על אף שהטענה הועלתה בהגנות וכן בסיכומים, לא נעשה כל ניסיון מצד התובעים להתמודד עמה. כך גם, בהתאם לגישה לפיה אפשרית הרמת מסך עת מדובר בחברה זרה, בבית משפט ישראלי - בכפוף להוכחת הדין הזר החל במקום בו הוקמה החברה (ר' שם) - הרי שזה לא הוכח. מקום בו חברת אידל איסט כלל לא נתבעה; מקום בו לא הוכח כי הדין הזר במקום בו הוקמה מאפשר הרמת מסך ובאילו תנאים - ממילא אין מקום להרמת מסך ולו מטעם זה.
--- סוף עמוד 21 ---
31. ויוזכר, התובעים בחרו מלכתחילה לעשות עסקים עם אותה חברה, חרף העובדה שזו הוקמה באי הבתולה. עם אותה חברה הייתה שותפות עוד מתחילה - בטרם נחתם הסכם המכר. עם אותה חברה נכרתו הן הסכם המכר משנת 2006 והן הסכם המכר המתוקן. אף שהחברה רשומה באי הבתולה, לא טרחו התובעים בכל השנים, לברר מי עומד מאחורי החברה; באמצעות איזה שרשור מחזיקים בה הבעלים; מה נכסיה - אם בכלל. התובעים לא דרשו התחייבות אישית זו או אחרת של מי מבעלי הזכויות בה ולו כערבים להתחייבויות החברה. נראה כי מיותר להזכיר את ההלכות הידועות לפיהן ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות והדבר לא יעשה בשגרה. הדין מקנה לחברה כושר לפעול כאישיות עצמאית ויוצר חיץ בינה ובין בעלי מניותיה. זאת, כדי לאפשר לחברה פעילות עסקית וכלכלית. להרמת מסך לא די בכך שהחברה כשלה באותה פעילות כלכלית. "יד קלה" בהרמת מסך עשויה לשבש פעילות מסחרית תקינה. מהפן של מחויבות חוזית - משבחרו התובעים לחתום על חוזים עם החברה ולא כללו כל חבות ישירה או אחרת על בעלי הזכויות בה, הרי שלא בנקל יוכלו לפנות לאלה. בהקשר זה אפנה לכך שאף לא הובהר מי הם בעלי המניות בחברת מידל איסט. נתבע 1 נשאל בחקירתו האם הוא בעל מניות בה ועל כך השיב "באופן עקיף, כן" (ר' עמ' 112 ש' 13). בהתאם לדבריו מעבר לכך הוא לא החזיק בה בכל תפקיד (שם, ש' 11). לא הוצג חומר ראייתי אשר ממנו ניתן ללמוד מי כלל בעלי המניות; מה החלוקה בניהם; מה היא אותה דרך עקיפה באמצעותה הנתבע 1 בכלל בעליה.
כאמור נטען כאן כי - לנוכח מקום רישום החברה, אין אפשרות לבצע הרמת מסך מכוח חוק החברות והתובעים לא התמודדו בכל דרך עם טענה זו. התובעים לא דרשו בשום שלב התחייבות חוזית ישירה של מי מהבעלים באיזה מהחוזים. אף שייתכן שהיה ניתן לסיים סוגיה זו כאן - אוסיף כי לטעמי, מכל מקום, ואף אם יונח כי חל סעיף 6 לחוק החברות, גם מבחינה מהותית אין מקום להרמת מסך. ברם, לכך אתייחס בהמשך.
משמעות היעדר צירוף חברת מידל איסט:
32. כפי שציין ב"כ הנתבעים, להיעדרה של חברת מידל איסט מכלל הנתבעים יש משמעות גם מבחינת העובדה שבכך למעשה ניתן לה פטור מחובותיה החוזיים. בהקשר זה הסתמך ב"כ הנתבעים על הוראת ס' 55(ג) לחוק החוזים, אשר מכוחה כאשר נושה מפטיר אחד החייבים מן החיוב, הוא מפטיר גם את החייב השני באותה מידה, אלא אם משתמעת מההפטר כוונה אחרת. נטען כי כאשר לא צורפה חב' מידל איסט כנתבעת, למעשה התובעים פטרו אותה מכל חבות או אחריות כלפיהם והדבר פוטר גם את יתר הנתבעים אשר נטען כי יש להם חבות לחוב שנותר כלפי התובעים. דברים אלו יפים במיוחד כאשר מבוקש לחייב את נתבע 1 מכוח הרמת מסך.
אין מקום לקבל את הטענה כי כוונת הבעלים הייתה לרוקן את החברה מנכסיה וזאת עוד מלכתחילה:
33.
--- סוף עמוד 22 ---
בתביעה הועלתה הטענה כי מטרת הנתבעים עוד "מלכתחילה" הייתה לרכוש את מניות החברה כדי להעביר את כל לקוחות החברה ומכשירי החברה לידי חברות שונות ברחבי העולם. ר' לדוגמה את הטענה בס' 81-80 לתביעה. כבר במהלך שמיעת העדויות הסכימו עדי התביעה כי אין בפיהם טענה שכזאת. עלה מהעדים כי ככל שניתן להעלות את הטענה - הרי שהיא מועלית רק ביחס להסכם המכר החדש משנת 2017, ואולי אף ביחס למועד המאוחר לכך.
34. בעניין זה ר' את חקירתו של מר לוי בעמ' 15 החל מש' 16:
עו"ד פייל: טוב, אוקיי. עכשיו, אני מבין שהטענה שלכם היום, היא שכבר בשנת 2006 או 2007, לפני החתימה של ההסכם הראשון, כל המטרה של מידל איסט בהתקשרות עם קיבוץ נערן הייתה לרמות אתכם ולעשוק את הקיבוץ.
אריק לוי: לא. לא. אמרתי קודם שמה ש, שהטענה שלי היא שב2017, לאחר 10 שנים שאנחנו נמצאים בעיקובים ופיגורים ונותנים בטחון בשותפים, בבעלים זה ובקמי וביוסי, הגענו להסכמה מחודשת וששמה, אני די בטוח שידעו שהמפעל לא הולך להמשיך, למרות זאת חתמו איתנו על הסכם של להישאר עוד 10 שנים. ב2007 אני לא יודע מי יודע מה ואני לא יודע, המצב הכלכלי היה אחר, אני לא חושב שמישהו ניסה לרמות אף אחד אחר ב2007.
עו"ד פייל: הבנתי. זאת אומרת טענת התרמית שמופיעה בכתב התביעה שלכם לא מתייחסת להסכם הראשון של 2006 או 2007, אתה אומר שלפי מה שאתה מבין, היא מתייחסת ל2017.
אריק לוי: כן."
טעויות ושיבושים הם כך במקור בפרוטוקול - ע.ז.
35. טענה לכוונה להונות או לרוקן את החברה מנכסיה עוד משנת 2006, לא יכולה לעלות מפי העד לוטם פרן פרח - זאת עת שאותו עד הדגיש "להסכם 2007 לא היה לי שום קשר.." (ר' עמ' 31 ש' 10). ואף ב"כ התובעים בסיכומיו הסכים למעשה כי לא נותרה עוד טענה לכוונות כאמור ביחס להסכם המכר. כך בעמ' 164 לפרוטוקול עת הופנה על ידי במהלך הסיכומים לכך שלמעשה העדים מטעם התביעה חזרו בהם מאותה טענה מקורית (אשר הייתה טענה עיקרית בתביעה) השיב באומרו כך -
"גבירתי, יכול להיות, אני רוצה לומר, כשאנחנו הגשנו את כתב התביעה היה לנו חבר [צ"ל - חסר] הרבה מאוד מידע. אז זה נכון שסביר להניח שלא הייתה תוכנית ב- 2006. אני מניח, ובאמת, יוצא מנקודת הנחה ונותן את הקרדיט לנתבעים ולחברה שב- 2006 באמת רצו כן לעמוד בהסכם משנת 2006. אבל הדברים לא הסתדרו. והיו קלקולים לאורך כל הדרך והתשלומים לא שולמו. הקיבוץ המתין. גבירתי, אני חייב לומר, אולי המתין כמו פראייר.... הדברים, גבירתי, קיבלו כנראה תפנית 2017 אולי קצת קודם לכן, אינני יודע, בטח ב- 2018..."
שם, החל מש' 24. ההדגשה שלי - ע.ז.
36. למען הסר ספק, גם לו היו התובעים עומדים על אותה טענה, היה מקום לדחותה לגופה; יש לתת את הדעת לכך שהסכם המכר נחתם בשנת 2006, כאשר בסמוך לו שולם סכום משמעותי על חשבון התמורה. מאז נחתם ההסכם שילמה חברת מידל איסט מדי חודש בחודשו את הנדרש על פי ההסכם. כל הצדדים הסכימו כי גם אם היו איחורים מעת לעת מחמת קושי כלכלי, הרי שבסופו של יום,
--- סוף עמוד 23 ---
מרבית הסכומים שולמו. כך בסופו של יום, על אף שהתמורה המקורית עמדה על סך של מעל לחמישה מיליון דולר, אין חולק שעת שנחתם הסכם המכר החדש - נותרה יתרת חוב בסך של 1,160,000 $. חברה הרוכשת מניות בחברה אחרת כאשר כל מטרתה היא כביכול תרמית כדי לנכס לעצמה את לקוחות החברה האחרת ומכשיריה - הייתה פועלת במועד מוקדם יותר ולא לאחר שבמשך שנים רבות עמדה בחובותיה ושילמה את התשלומים המתחייבים ובסכומים ניכרים. חלוף הזמן והסכומים המשמעותיים ששולמו במהלך השנים (השנים שבין הסכם המכר להסכם המכר החדש), מדברים בעד עצמם. אלה מוכיחים כי לא היה יסוד לאותה טענה כאילו הייתה מטרה מלכתחילה שלא לעמוד בהתחייבויות.
37. ככל שהדבר נדרש, ניתן להוסיף ולהפנות להשקעות שביצעו הבעלים מכספם הפרטי במהלך השנים כדי לנסות ולהפוך את החברה לרווחית יותר במועדים בהם עלו קשיים כלכליים. בעניין זה ר' מכתבו של נתבע 1 לאריק לוי בשנת 2014 המתעד העברה של 120,000 $ מכספו של נתבע 1 בניסיון לסייע לחברה (מוצג כ"א). עלה מהעדויות כי לא מדובר במקרה יחיד וכי מעת לעת שני הבעלים פעלו באופן דומה. מי אשר כל כוונתו היא להונות ולנכס לעצמו לקוחות של החברה או מכונות שלה וכיו"ב, לא היה משקיע מכספו האישי באותה חברה. בעניין זה ר' גם עדות נתבע 4 בראש עמ' 63 שם אמר -
"ההתנהלות של מידל איסט, או של הבעלים, אל המצב הזה, הייתה, קודם כל, הם דאגו והם ליוו אותי לאורך כל הדרך בצרוה מסודרת. סרג'יו היה מגיע לכאן בערך אחת לחודשיים, עובר איתי על הפרטים. כמובן הייתי שולח לו דו"חות באופן סדיר. היינו מנסים לחשוב, לעבור על אותם דברים שקיבלנו החלטה בביקור הקודם, לדעת האם הם התקדמו, האם יצא מזה משהו לא יצא מזה משהו, לעשות שינוי כיוון וכולי, מה עם המכונה הזאת שהייתה צריכה להגיע על מנת להחליף את המכונה הזו וכולי וכולי וכולי, כל מיני דברים מהסוג הזה, וכמובן שבינתיים גם הייתה בעיה תזרימית. כי, ההוצאות שלנו, סליחה, ההוצאות שלנו שתכף אני אגיד גם איזה מילה אחת על הנושא של ההוצאות, הן פשוט היו כל כך גבוהות שלא הצלחנו לכסות אותם והיה לנו גירעון תזרימי, ואז הבעלים התחילו להזרים כסף. גם עזרו בעצם, לקחו על עצמם את ההתחייבויות של, או נאמר, נאמר נניח החלפנו קו, מקו איקס לקו וואי על מנת שהוא יהיה הרבה יותר יעיל שיהיה יותר, היה צריך לשלם 100, 200, 300 אלף דולר על קו חדש או על השדרוג או מה שזה לא יהיה ,אז הרבה פעמים הוא אמר אני לוקח על עצמי את האחריות הזאתי, אתם תשלמו אחר כך. אני בינתיים אכסה את זה על מנת שהקו הזה יגיע אליך ושלא יתקע אותך".
ההדגשה שלי - ע.ז.
עלה כי בכל השנים מאז נחתם הסכם המכר הבעלים היו אפוא מעורבים ועשו ככל יכולתם להצלחת החברה, כולל הזרמת כספם האישי בנקודות נדרשות וכדי לפתור בעיות תזרימיות. טענות אלה לא נסתרו.