12. באשר לנתבעים 4-3 נטען כי הם הפרו חובת אמונים וחובת זהירות של נושאי משרה בחברה. בהקשר זה מסתמכים התובעים על ס' 254-252 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). נטען כי מעשיי אותם נתבעים בוצעו תוך ניגוד עניינים, כאשר טובת החברה ונושיה לא עומדים לנגד עיניהם, שכן הם פועלים באופן שהם יודעים כי יוביל לקריסת החברה. נטען כי נתבעים אלה פעלו לטובת חברות אחרות שונות ברחבי העולם, אשר הינן מתחרות עם החברה וזאת על חשבונה של החברה. הדברים יוחסו במיוחד לנתבע 4 אשר שימש מנהל חברה מתחרה בחו"ל עד יולי 2018. נטען כי הם פעלו בחוסר תום לב ביודעם את השלכות המעשים. לטענת התובעים, המפעל היה רווחי לחלוטין וכלל הנתבעים פעלו לחיסולו "בכוונת תחילה" (ר' ס' 74 לתביעה). הנ"ל חשבו על טובתם ולא על טובת החברה. הם פעלו בחוסר תום לב ותוך הפרה בוטה של חובות הזהירות והאמונים שלהם כנושאי משרה בחברה.
13. עוד התבססה התביעה על עילת תרמית. נטען כי הנתבעים ידעו שהם מעוניינים לרוקן את החברה מנכסיה ולכן היא לא תוכל לעמוד בהתחייבויות כלפי התובעים וכי כוונתם "מלכתחילה" (ר' ס' 81 לתביעה) הייתה לרכוש את מניות החברה כדי להעביר את כל לקוחות החברה ומכשירי החברה - לחברות שונות ברחבי העולם. הנתבעים הציגו מצג שיעמדו בתשלומי הסכם המכר רק כדי להעביר את השליטה בחברה לידי חברת מידל איסט כשהם יודעים שההסכם התפרש על פני עשר שנים, בעוד חברה שמרוקנים אותה מנכסיה, לא תוכל להיות סולבנטית למשך פרק זמן זה. נטען כי בנסיבות אלה הם הציגו מצג כוזב בכוונה להטעות, שכן התובעים לא זכו לקבל את תמורת המכר במלואה ונגרמו
--- סוף עמוד 7 ---
להם נזקים כלכליים. זאת, על אף שמלכתחילה בחרו התובעים למכור את המניות בחברה כדי לצמצם את הגרעון של הקיבוץ.
14. התובעים טענו שיש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בגין נזקיהם הכספיים, כפי שאלו פורטו בפרק ז' לתביעה. הסך הכולל שהתבקש משוערך ליום 21.1.19 עמד ע"ס 6,508,678.44 ₪.
תמצית טענות הנתבעים:
15. בסופו של יום יוצגו הנתבעים 1 ו- 4-3, בייצוג מאוחד. במצב זה קיימת חפיפה בחלק מהטענות שהעלו בהגנה. כאמור לעיל, נתבע 2 לא אותר, ולפיכך נמחקה התביעה בחלקה המופנה כנגדו.
16. נתבע 1 טען, כי התביעה היא מופרכת ונעדרת כל ביסוס עובדתי ומשפטי. נטען כי מדובר בתביעה מלאכותית, בעילות שנוצרו יש מאין כדי להתעשר על חשבונו - תוך הפעלת לחץ פסול עליו ושימוש לרעה בהליכי משפט. נטען כי לא קיימת יריבות כלפי נתבע 1 ויש לסלק את התביעה בחלקה המפונה אליו על הסף. הדרך היחידה בה מבוקש לבסס עילה כלפיו - הינה בדרך של הרמת מסך ההתאגדות בינו ובין חברת מידל איסט שהיא חברה זרה אשר הנתבע 1 הוא בעל מניות בה. עם זאת, הדין הישראלי לא מאפשר הרמת מסך כשמדובר בחברה זרה וממילא אין יסוד לתביעה. הנתבע 1 הדגיש, כי "השחקנית" המרכזית (ר' ס' 15 להגנתו), חברת מידל איסט, לא נתבעה - על אף ששני ההסכמים נחתמו עמה וממילא היא גורם משמעותי בהתרחשות העובדתית המתוארת. לא די בכך שאותה חברה התאגדה באיי הבתולה הבריטיים כדי לדלג על החוליה העיקרית בשרשרת. הנתבע 1 הפנה להוראות ספציפיות בהסכמים מהם קמה יריבות חוזית ישירה בין התובעים לבין חברת מידל איסט. נטען כי היה צורך לצרפה ואין מקום לאפשר דילוג עליה משיקולים טקטיים וכאשר דורשים הרמת מסך שאינה אפשרית לפי הדין הישראלי. ס' 6 לחוק החברות המסדיר אפשרות להרמת מסך חל על חברה, כהגדרתה באותו חוק. דהיינו - "חברה שהתאגדה לפי חוק זה, לפי פקודת החברות, פקודת החברות 1921 או פקודת החברות 1919". במילים אחרות: לא ניתן להרים מסך בישראל מכוח החוק בין חברה זרה ובין בעל מניות בה. דברים אלו אף נאמרו במפורש בפסיקה. ממילא לא ניתן להרים את המסך והתביעה לא מגלה עילה אישית כלפי נתבע זה. התביעה לבקש הרמת מסך כאשר חב' מידל איסט כלל אינה נתבעת בתיק, היא תביעה אבסורדית. נתבע 1 הוסיף וטען, כי כאשר לא צורפה חב' מידל איסט, הרי שלמעשה ניתן לה פטור מהתביעה, בעוד ס' 55(ג) בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי אם הפטיר נושה אחד מהחייבים, הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מההפטר כוונה אחרת. כאשר לא נתבעה החייבת המרכזית, ממילא גם מבחינה זו אין מקום לקבל את התביעה ביחס לנתבע 1.