55. בין השאר אמר הנתבע 3 כדלקמן:
--- סוף עמוד 32 ---
"... אם פי.וי.רן לא קיימת, נדמה לי שמבחינה פורמלית המצב שלכם שונה ממה שאם היא כן קיימת. כרגע פי.וי.רן אמורה להישאר קיימת. זאת אומרת, אני לא יודע לכמה זמן כי נראה לי על פניו, באינטואיציה, שאין לזה היגיון רב להשאיר את פי.וי.רן אם לא תהיה פעילות, רק בגלל שחייבים לנערן. אפשר לפתור את זה אחרת".
(ר' שם, בראש עמ' 11).
בהתאמה למכתב שנערך בסוף הפגישה עם סרג'יו, הוא אמר שיש הפסדים שנצברו, שצריך לשבת עם רו"ח, אך לא הסתיר את הנחתו כי "על ציר הזמן" החברה לבסוף תיסגר ולכן צריך "לסגור את הפינה הזאת". מהקשר הדברים ברור כי כוונתו הייתה שיש לשבת עם הבעלים כדי לראות איך פורטים משפטית את ערבותה של חברת מידל איסט ואת הכוונה לנסות ולהמשיך לשלם תשלומים על חשבון החוב מהפעילות החלופית שתימשך בחברה כאשר אינה יצרנית. עת ביקשו נציגי הקיבוץ לדעת מי הכתובת לאותה התנהלות, הוא הבהיר: "אתה יכול לעשות את זה דרכי, אבל אני גם אומר לכם... זה לא מזיק לעשות את זה באופן ישיר, מטבע הדברים" (ר' שם, עמ' 13 ש' 13-12). ביחס לבעלים הוא הבהיר, שסרג'יו מנוהל יותר משיקול כלכלי, כלומר הוא בהחלט היה יכול להגיד להם "פשטתי רגל... תחפשו אותי בפינה" (ר' שם, בשולי עמ' 13). עם זאת, הוא אמר: "אבל אני חושב שאלברט לא יכול להרשות לעצמו פה משברים גדולים מדי. יש לו פעילויות אחרות בארץ והוא יש לו משפחה בארץ והוא דמות מאוד ידועה וחשובה..." (ר' שם, עמ' 14 ש' 4-2). הוא הבהיר כי אומנם בחלוקה בין אלברט וסרג'יו, האחרון הוא שמטפל בישראל, אך ציין כי העובדה שסרג'יו "לא יכול להרשות לעצמו להיות מנייאק בעניין הזה, זה חלק מזה מוחזק אצל אלברט" (ר' שם, ש' 9-8). כאשר טענו נציגי הקיבוץ שאם החברה חדלה מלפעול החוב הוא ישירות של הבעלים ולפירעון מידי, אמר להם נתבע 3 כי עליהם לפנות לבעלים ולהבהיר שאם המערכת לא ממשיכה כפי שהיא, אז צריכים מהם התחייבות (ר' שם, בעמ' 23 ש' 9-6).
56. ביחס לתשלומי שכר הדירה הוא הסכים שחלק מהווה תשלום שכר דירה רגיל וחלק מהווה תשלום בגין החוב. בד בבד הוא אמר כי אף אחד לא ישלם שכ"ד במשך עשר שנים כאשר בפועל הוא לא שוכר. אבל - "את החלק השני יצטרכו לשלם זה חלק מהעסקה" (ר' שם, בשולי עמ' 14). נתבע 3 אמר באופן ברור כי החברה תהיה מחוץ לשטח הקיבוץ בתוך מספר חודשים והוא שב והבהיר מספר פעמים במהלך השיחה כי יש כוונה לעמוד בהתחייבויות של רכישת החברה. הוא הסביר שלא צריך להיות קשר בין הדברים וצריך לטפל בעניין זה לחוד. הוא למעשה דחק בנציגי הקיבוץ לפנות לייעוץ משפטי כדי להידבר עם הבעלים ולהגיע להסכמות בעניין. הוא ציין כי סרג'יו מודע לכך שעליו לעמוד בהתחייבויות, ונקודות מבט שונות יהיו ממוקדות לנושא שכר הדירה ולאור זה יתכן והפתרונות יהיו חלקיים. הוא אף אמר באופן ברור - "חלק מהמכונות אין להן שימוש. חלק יכול להיות שאפשר להעביר אותן, יש איזה מחשבה למכור את המכונות, את הציוד" (ר' שם, עמ' 16 ש' 17-15). הוא ציין כי בוחנים אפשרויות שונות כדי לפתור את העניין, לרבות אפשרות של העברת חלק מהמכונות להפעלה באמצעות פלסטינים.
57.
--- סוף עמוד 33 ---
במילים אחרות - לא הוסתר דבר מהקיבוץ. מיותר לציין, שאם הייתה כוונה להברחת נכסים, לא הייתה מתקיימת כלל אותה פגישה. הנתבעים היו יכולים לשלם עוד תשלומים ספורים על חשבון החוב כדי להטעות או "להרדים" את התובעים ובמקביל להבריח רכוש וכספים, ללא שהם מיידעים במקביל את התובעים על המצב. קיום הפגישה והצגת הדברים בה - מלמדים שאין יסוד לחלק מהטענות שהעלו התובעים. כאשר נאמר באופן מפורש כי יש כוונה להוציא את הציוד מהמפעל (כלומר למוכרו והכסף יכנס לכיס החברה) וכאשר נמסר באופן מפורש לוח זמנים משוער לביצוע הפסקת הפעילות הייצרנית, ברי כי אין יסוד לטענה בדבר הברחת מכונות בחשכת הליל משטח הקיבוץ. בהמשך לשאלת הנציגים על החלופה של פירוק, הבהיר נתבע 3 כי מבחינת הבעלים זה היה עושה - "בעצם את החיים כאילו יותר קלים ברמה מסוימת. מפני שאז הכל היה עובר למישור פורמלי" (ר' שם, עמ' 19 ש' 12-11). בכך כיוון שאם החברה תיכנס לפירוק, הרי שהמפרק הוא שמכנס את הנכסים ומעביר לכל בעל חוב חלק יחסי לפי מדרג החובות ולמעשה בדבר שלא נותר לו כיסוי, מופטרת החברה מחובותיה. בעוד כאן מבקשים הבעלים לנסות לפעול בדרך חלופית אשר יש תקווה שתאפשר לשלם תשלומים נוספים על חשבון החוב לתובעים. יוער כי בשיחה זו ציין לוטם פראן פרח כי נכון לאותו מועד גם אם יש פיגור לגבי שכר הדירה, מדובר בפיגור "לא גדול" (ר' שם, בראש עמ' 21). כלומר, לאחר שנחתם הסכם המכר החדש, בפועל פעלו בהתאמה לו במשך השנה שחלפה. דבר המלמד כי אכן באותה עת סברו שיהא בכך כדי לאפשר את המשך תשלומי החוב. עלה מהשיחה שהתקיימה באופן ברור, כי נתבע 3 סבור שבדיעבד התשלום ששולם עבור רכישת החברה לא היה שווה את המחיר (ר' שם, עמ' 24 ש' 11). ואכן, לוטם פראן פרח הסכים - "בדיעבד קיבוץ נערן יצא בזמן מהמפעל הזה" (ר' שם, עמ' 24 ש' 14).
58. יש להזכיר, כי נציגי הקיבוץ הקליטו את השיחה ללא ידיעתו של נתבע 3, כאשר יש להניח שבעוד הם נזהרים בלשונם, נתבע 3 אינו נוהג כך. עולה באופן ברור כי אף שנתבע 3 אמר להם שניתן לפנות להסדרת אותו לבוש משפטי להמשך ההתחייבות אליו או ישירות לבעלים, לא היה ניתן להמשיך את ההתדיינות עמו באותו מועד, שכן הוא עדיין לא היה מעורה מספיק במערכת ההסכמית ולא הכיר את הסכם המכר החדש לפרטיו. נציגי הקיבוץ פנו להליך של פירוק מידית לאחר אותה פגישה, ולא מיצו ולו ניסיון לשיחה אחת עם הנתבע 1. נראה כי גם קיום הפגישה היה חלק ממתווה בו בחרו עוד טרם לכן לפנות להליך של פירוק. לא רק שבקשת הפירוק הוגשה בסמיכות רבה, המלמדת על כך שיתכן והחומר הנדרש לה הוכן מבעוד מועד, אלא שגם לוטם אמר במפורש בשיחה - "אנחנו גם מן הסתם בהתייעצויות עם עורכי דין מטעמנו וזה, כדי להבין מה אנחנו יכולים..." (ר' שם, עמ' 26 ש' 21-20). נתבע 3 שב ואמר לנציגי הקיבוץ מספר פעמים שצריך למסד את האופן בו יבוצעו התשלומים לתובעים. הוא הבהיר למעשה כי יש לפעול בדחיפות, שכן הכוונה היא לסיים את הפעילות היצרנית באוגוסט ובד בבד אמר באופן ברור: "ויש בכוונת הבעלים לשלם לכם את החוב" (ר' שם, עמ' 27 ש' 8). הוא אמר כי זוהי הדקלרציה הפורמלית, אך הבהיר שצריך להסדיר אותה ואף אמר: "יש טעם לעשות את זה מהר, אני חושב שזה יהיה יותר אפקטיבי אם אנחנו את ההתדיינות בינינו נסיים כל זמן שפי.וי.רן עדיין עובדת. יהיה לזה, יהיה לזה יתרון. זה לא דרמה אבל זה יותר נוח" (ר' שם,
--- סוף עמוד 34 ---
בראש עמ' 28). הצדדים דיברו גם על נתבע 4, כאשר היה ברור ששני הצדדים מבינים שהמפעל מהווה את "מפעל חייו" ולכן הוא סנטימנטלי ולמעשה מדובר בסוף תקופה. הובהר כי קשה לנתבע 4 עם העניין מאוד גם ברמה האישית וכי הוא מקבל באופן קשה את ההחלטה להפסיק את הפעילות במקום.
59. העדים מטעם הנתבעים הבהירו כי בחירת הקיבוץ לפנות מיד לאחר מכן לפירוק, הפתיעה אותם. נתבע 3 הבהיר כי לא הייתה לו התרשמות בסוף הפגישה שפני הקיבוץ להליך זה. עם זאת, היה ניכר כי משהחליט הקיבוץ לפנות להליך של פירוק, חש נתבע 1 נבגד וגם אם הייתה נכונות אמיתית לפרוע לתובעים את החוב, או חלקו, בדרך שתימצא (באותה הידברות עתידית שלא קוימה) - הרי שלאחר הפניה להליך הפירוק הייתה תחושה ש - "פירוש הדבר שזה מחק כל אפשרות לפתור את הבעיה. היו לי לקוחות שפשטו את הרגל, ואני יודע שכאשר תהליך הפירוק מתחיל זה חד סטרי" (ר' דבריו בעמ' 115 לפרוטוקול ש' 26-25). היה ניכר כי הוא סבור שלאחר שהתובעים פנו באופן חד צדדי להליך של פירוק ואיינו כל אפשרות לקבל תשלומים נוספים באמצעות החברה, אין מקום כעת, לפנייה של התובעים להגיע עמו להסכמות באשר לחוב של חב' מידל איסט. נתבע 3 הבהיר כי אם התובעים לא היו פועלים כפי שפעלו - "אני הייתי מפסיד הרבה פחות כסף. אני הפסדתי מיליונים בפירוק הזה" (ר' עמ' 116 ש' 25-24).
60. כפי שנאמר לעיל, מסקנתי בסופו של יום היא כי הייתה כוונה אמיתית של הבעלים לנסות ולמצוא מוצא לאופן בו יבוצעו תשלומים לתובעים על חשבון החוב (גם אם לא כולו יפרע וגם אם היו מודעים לכך שעם הפסקת פעילות הייצור יעלה קושי באשר לכך). נעשו במשך השנים ניסיונות בלתי פוסקים להביא את החברה לרווחיות וההחלטה להפסיק את הייצור התקבלה רק לאחר שכל אותם מאמצים קודמים (בכלל זה מכירת חברת אופל כדי לפתור בעיות עם בנקים נושים קודמים), נכשלו. אף כאשר היה ברור אותו כישלון, עדיין הייתה נכונות וכוונה להגיע להסדרים ולא היה כל ניסיון לעשות את הדברים מאחורי גבם של התובעים, תוך הברחה בלתי חוקית, או מרמה אחרת. מי שמנסה להתנער מחובותיו ולצאת בנזק כספי תחום ככל הניתן, לא מקיים פגישה עם בעלי החוב ולא פורש בפניהם באופן מלא את המצב.
61. בשולי חלק זה אציין כי צודק ב"כ התובעים בטענתו שבתמליל השיחה שהוצג לא מצוינת במפורש החלופה של הפיכת החברה לחברת סחר. עם זאת, לא התרשמתי כי עדי התביעה לא היו מודעים לחלופה זו (ר' לדוגמא דברי אריק לוי בשולי עמ' 9 לפרוטוקול, שם הסביר למה חלופה זו לא סיפקה בעיניו). מכל מקום, תיעוד לכך שזו הייתה החלופה שנבחנה ניתן לראות בתכתובת לאחר הפגישה ממרץ 2018 בחו"ל עם סרג'יו, עוד עובר לפגישה עם נציגי הקיבוץ. גם אם לא צוינה באופן מפורש מהות החלופה במסגרתה יעשה מאמץ להוסיף ולפרוע חלק נוסף מהחוב, הרי שעמדת הבעלים המרגישים מחויבים לקיבוץ צוינה מספר פעמים ובד בבד קריאה לפנות לבעלים למסד משפטית התחייבות מצדם. התובעים בחרו שלא לאפשר זאת ואם עמדתם הייתה כי מתחייב הליך משפטי, הרי
--- סוף עמוד 35 ---
שבבחירתם לפנות דווקא לאפיק של בקשה למינוי מפרק זמני, למעשה סתמו את הגולל על אפשרות לפעול בכל דרך שנבחנה עד אז.
התייחסות לטענות נוספות הנוגעות לחבות נתבעים 4-3 :
62. מהעדויות עלה, כי אף שנתבע 3 היה מעורב בעבר בחברה, הרי שלמעשה אין חולק כי במשך מרבית השנים הנוגעות לתביעה הוא לא היה בעל כל תפקיד פעיל בה. מעורבותו העיקרית בסוגיות מושא התביעה החלה בשנת 2018 אז, כאמור, הוא נקרא על ידי סרג'יו לבדוק דברים בחברה ובמצבה. על רקע אותה בדיקה הוא גם קיים את הפגישה ממאי 2018. עולה באופן ניכר כי התובעים היו מודעים לכך שמעמדו היה רק של מעין מתווך בינם ובין הבעלים. כך גם בפגישה עצמה ניתן לראות כי הוא מציין בפניהם "יצאתי מהתמונה לפני איזה חמש שש שנים" (ר' עמ' 4 לנספח 8) ועוד אמר: "אני כרגע נמצא באיזשהו פוזיציה של יועץ שמנסה לראות מה אפשר לעשות ולפתור בעיות" (שם, עמ' 6).
63. ביחס לטענת התובעים כאילו הייתה תרמית בעצם החתימה על הסכם המכר המתוקן, נראה כי אין חולק שנתבע 3 לא היה מעורב בחברה בתקופה בה נערך אותו הסכם. בעת הפגישה עמו במאי 2018 היה ניכר כי הוא עדיין לא מכיר את פרטי אותו הסכם. כך גם ביחס לטענה כאילו בוצע ריקון של המפעל בהיחבא, ברי כי גם פעולות אלה (ככל שהיו מוכחות) לא התקיימו בתקופה בה הייתה פעילות של נתבע זה בחברה. התובעים טענו כי נתבע 3 היה דירקטור רשום בחברה ולכן יש להשית עליו חבות. אומנם נתבע 3 ציין בעת עדותו כי בדיעבד, בהמשך לתביעה זו, הבחין כי הוא נותר רשום כדירקטור גם מעבר לתקופה שסבר כי היה רשום כך. עם זאת, התובעים לא טרחו להציג מסמכים אשר מהם ניתן ללמוד ממתי ועד מתי היה נתבע 3 רשום כדירקטור בחברה. לתביעה צורף כנספח 2 נסח חברה אשר נחזה כי הוא מיום 25.7.18. במועד זה רשום רק סרג'יו כדירקטור ולא הוגש מסמך אחר אשר יכול להבהיר את התמונה. כפי שיובהר להלן, התרשמותי בסוף שמיעת הראיות הייתה כי מדובר בחברה אשר בנסיבות מצערות כשלה כלכלית, בלא שיהא בכישלון זה עילה להטלת אחריות מכוח מרמה, או רשלנות, או הפרת חובה - המוטלת על בעל משרה בחברה. לא היה אם כן מקום להגיש את התביעה כנגד נתבע זה, אשר לא רק שלא היה מעורב כלל במרבית האירועים מושא התביעה, אלא גם לא נטל על עצמו כל התחייבות אישית ביחס לחוב כלפי התובעים. עלה באופן ברור כי נתבע 3 נהג בהגינות עם הקיבוץ ובד בבד עם הבעלים. הוא העיד על עצמו כי בהיותו ישר הוא לפעמים אומר יותר מאשר צריך ואכן גם התרשמותי ממנו הייתה מאדם ישר והגון. אפילו היה מוכח כי נותר רשום כדירקטור גם באיזה מהמועדים הנוגעים לתביעה זו, לא מצאתי כי הוכחה עילה המצדיקה להטיל עליו חבות אישית. אעיר כי לא נסתר מעיני שנתבע זה היה בעל תפקיד בחברת בת, אך גם ביחס לכך לא הוכח כי נהג כלפי התובעים באופן המקים עילה כנגדו.