22. בדומה להגנה של נתבע 1, נטען גם כאן כי אין יסוד לטענה שבוצעה עוולה של תרמית וכי מוטל על התובעים נטל מוגבר להוכיח טענה שכזו. נתבעים אלו חזרו אף הם על טענת היעדר קשר סיבתי, עובדתי או משפטי מחמת בחירת התובעים לפנות ימים ספורים לאחר הפגישה ממאי 2018 להליך שגרם לפירוק החברה. נטען לרשלנות תורמת, אשם תורם והיעדר פעילות מצד התובעים להקטנת הנזק. גם נתבעים אלו הכחישו את הנזקים הנטענים. הם הבהירו כי מאחר והחברה נכנסה להליכי פירוק והם כבר לא מכהנים כנושאי משרה בה, אין להם גישה להנהלת החשבונות של החברה ואין הם יודעים מה החוב והאם לא התקבלו תקבולים המקטינים את החוב במסגרת הליכי הפירוק ומכירת החברה, או תקבולים שהתקבלו בדרך אחרת.
תמצית העדויות שנשמעו:
23. העדויות נשמעו ללא הקדמת תצהירים ובשני מועדים. במועד הראשון (20.3.23) נשמעו שני עדים מטעם התביעה;
--- סוף עמוד 11 ---
ראשון העיד אריק לוי, אשר שימש בתפקידי ניהול בקיבוץ החל משנת 2010 ומשנת 2011 שימש כרכז המשק. עד זה לא ליווה את המו"מ שקדם להסכם המכר (סול לביא בן שמעון, הייתה אז בתפקיד), אך היה מעורה במו"מ ובחתימה של הסכם המכר החדש. עד זה ציין כי הוא היה בקשר בעיקר עם הנתבע 4, אשר ניהל בפועל את המפעל והיה המנכ"ל שנמצא בשטח. כמו כן מעת לעת היה בקשר גם עם סרג'יו (נתבע 2), כאשר זה היה מגיע לישראל כאחת לחודשיים. הוא התייחס לפיגורים שעלו בתשלומים והקשר הרציף שניהל מול המפעל כדי שהתשלומים על חשבון תמורת המכר - אכן יועברו. בהתאם לעדותו, כבר משנת 2011 עלה חשש האם תתקבל התמורה והייתה התלבטות מצד הקיבוץ כיצד נכון לפעול. בהתאם לדבריו ייתכן והיה על הקיבוץ לפעול מוקדם יותר, אך סמכו על הקשר האישי בהיותם תמימים. לדבריו החששות עלו כאשר היו עיכובים גם לאחר הסכם המכר החדש ובנוסף הבחינו בפעילות לריקון המפעל (הוצאת ציוד והקטנת היקף עבודה). כאשר נשאל מפורשות האם ראה בעצמו במחצית השנייה של שנת 2017 מכונה שיצאה מהמפעל - עלה כי אינו יודע לפרוט את אותה טענה כללית (ר' לדוגמא עמ' 18 ש' 33). באשר לשאלות ממוקדות באשר לידיעותיו על הברחת נכסים או ריקון המפעל (לכאורה) - הפנה לעד הנוסף מטעם התביעה ולא יכול היה להשיב. ועוד; אף שטען כי השינוי בהסכם המכר החדש בו הועבר החוב מחב' מידל איסט לחברה, היה חלק מתרמית - הוא אישר כי למעשה הוסכם כי אם החברה לא משלמת, אזי, החוב חוזר למעשה לחברת מידל איסט וזאת בדרך של הותרתה ערבה. עד זה לא היה מעורה בדוחות הכספיים של החברה וממילא לא יכול היה להשיב מתי החברה הייתה רווחית בעבר ומאיזו נקודת זמן - הפכה ללא רווחית. העד נכח בפגישה שהתקיימה במאי 2018 ביחד עם נציג נוסף מהקיבוץ וההבנה של השניים הייתה כי יש כוונה למעשה לסגור את המפעל ולהוציא את כל הרכוש, באופן שהתובעים ייוותרו ללא מקור לגביית יתרת תמורת המכר. מבחינתם הייתה אותה פגישה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל ולפיכך הוגשה בסמוך בקשת הפירוק. עלה כי העד היה מודע לכוונה להפוך את החברה לחברת סחר (ר' עמ' 9 ש' 35-34), אך הוא סבר שהחברה ללא ייצור אינה בעלת שווי. העד הדגיש כי לא הוגשה התנגדות לבקשת הפירוק ולדידו הדבר מלמד שהנתבעים היו מודעים לכך שלא נותר שווי לחברה ואין מנוס אלא מפנייה לדרך זו. הוא לא יכול היה להשיב אם בחנו חלופות משפטיות אחרות, אף שידעו כי פירוק יביא לנזק. במסגרת עדותו הוגשה תכתובת באשר לחוב הרכישה הן במהלך השנים המוקדמות יותר (2011, 2015) והן לאחר שהקיבוץ כבר פנה לפירוק. בניגוד לטענה אשר בתביעה כאילו הייתה כוונה של הנתבעים, עוד מהסכם המכר, לרוקן את החברה מנכסיה ושוויה, טען עד זה - כי לדידו אותה כוונה לא הייתה מלכתחילה אלא משנת 2017 (ר' לדוגמא עמ' 15 ש' 19). בהקשר זה הפנה להוראות הסכם המכר החדש אשר קבעו תקופת שכירות ממושכת נוספת, באופן שהדבר אינו מתיישב עם הפסקת הפעילות של המפעל כבר בשנה שלאחר מכן. בהתייחס לטענה כי הקיבוץ ראה שמרוקנים את המפעל, טען העד לכך שראו משאיות יוצאות מהמפעל ורוקנו אותו ממכונות (ר' לדוגמא דבריו בעמ' 10). כאמור לעיל, כאשר בחקירה נגדית נשאל על הפרטים הנוגעים לטענה כללית זו - לא יכול היה לפורטה ועלה כי הוא בעצמו לא ראה הברחת רכוש (ר' בעיקר עמ' 18) . עד זה לא חלק על כך שעד לשנת 2017 שולמו כ-1,350,000 $ (ר' עמ' 17 ש' 11). העד ציין כי בסוף שנות השמונים נקלע הקיבוץ המקורי שהיה במקום לפירוק ובהמשך יושב המקום מחדש והקיבוץ המחודש ירש בין השאר את המפעל אשר במקום. עלה מדבריו