ש ו פ ט
השופטת י' וילנר:
"אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו; והמקבלו יותר מן האומרו" (משנה תורה לרמב"ם, דעות, פרק ז, הלכה ג).
בעידן הרשתות החברתיות, המשמשות למרבה הצער, גם כ"מרחב מרובה גיליוטינות חסרות מעצורים" (ראו: אלחנן ניר יהודי בלילה 88 (2017)), הולכת ומתרחבת תפוצת האנשים שנחשפים לשיח קיצוני ומשתלח. שיח מסוג זה מעמיק את הקיטוב החברתי ומזהם את האוויר שאנו נושמים. במובן זה, הציבור כולו ניזוק מהדברים, וכדברי הרמב"ם, אפשר כי אף לא פחות מהצדדים הנצים עצמם. יש להצר אפוא על הסגנון המשתלח שבו בחרה המבקשת להתבטא ביחס למשיב, באופן שאינו מתחייב מבחינה עניינית לצורך ביטוי עמדתה במסגרת חופש הביטוי המסור לה (להבחנה בין הגבלה של סגנון הדיבור לבין הגבלת תוכנו, ראו: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פס' 25 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה [פורסם בנבו] (12.11.2006)).
במישור הקונקרטי, אני מצטרפת לחוות-דעתו של חברי, השופט נ' סולברג, שלפיה קמה למבקשת הגנת תום הלב, מכוח סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, אשר מבוססת על חשיבותו המיוחדת של חופש הביטוי הפוליטי ביחס להבעת דעה (ראו: ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 88 (2002)). בתוך כך, מקובל עלי כי דברי המבקשת מושא הליך זה באים בגדר הבעת דעה בנוגע להתנהגות המשיב בתפקידו הציבורי; וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, כפי שהובהר בחוות-דעתו המקיפה של חברי.
ש ו פ ט ת
השופט א' שטיין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג.
ניתן היום, י' בסיון התשפ"ג (30.5.2023).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט