כפי שקבע, בצדק רב, סגן נשיא ש' שוחט בפסק הדין קמא,
"אין בהסכם הממון, ולו ברמז, הוראה ירושתית מנחילה. אין גם הוראה שמדירה את המשיבה. הסכם הממון שותק בכל הנוגע לרצון מי מבני הזוג להקנות או שלא להקנות לבן הזוג שנותר בחיים חלק מעיזבונו במקרה של פטירה, חלק אחר ממה שמגיע לו כיורש על פי דין או בכלל. ודוקו! אין נפקא מינה לעניין זה אם חיי הנישואין באו לסיומם עקב הפטירה 25 ימים בלבד לאחר שהחלו או 25 שנים של חיי משפחה טובים ומאושרים. על מנת לתת תוקף לצוואה מדירה, גם אליבא דאלה שסוברים כי יש מקום לקיים צוואה שכוללת הוראה מדירה כהוראה יחידה, ללא הוראות מנחילות לצידה – חייבת ההוראה להיות הוראה מפורשת ולפרט בה אם ההדרה היא מכל העיזבון או מחלק מהעיזבון או ממנה מהעיזבון." (ראו שם, פסקאות 13-12).
11. למקובץ עד כה ברצוני להוסיף את דבריו של השופט ד' לוין, אשר מדגישים את הצורך בהקפדה על התקיימותן של כל הדרישות הפורמליות להתגבשותה של צוואה תקפה:
"אין אנו חסרים מקרים בהם ניתן להסיק מה היה אומר נפטר לגבי מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, אילו אך זכה לומר דבריו באותו ענין. ואף על פי כן, גם במקרים אלה, אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין בית המשפט יוצר עבורו צוואה, והרכוש יחולק על פי החוק, בהעדר צוואה, או על פי צוואה קיימת שטרם בוטלה. כך גם במקרה שנרשמה על ידי בא כוח המצווה טיוטה לשם הכנת צוואה [...] לא יראה בית המשפט צוואה מחייבת בטיוטות שנמצאו. [...] אין זה מתפקידו של בית המשפט ליצור צוואה יש מאין" (ראו: ע"א 405/88 ארנסט נ' לב, פסקה 11 [פורסם בנבו] (31.12.1988); ההדגשה הוספה – א.ש.).
אכן, יש מי שמצדד בהגמשת הדרישות הפורמליות הללו, אך עמדתם אינה חלק מהדין המצוי לפיו אנו מצווים לפסוק. בהקשר זה, לא למותר להזכיר את דבריו של השופט א' ברק:
"ספק רב אם הרווח שבהסרת כל המחיצות הפורמאליות לא ייצא בהפסד של ריבוי התדיינויות ובקוצר ידו של בית המשפט לרדת לחקר האמת כעניין של מדיניות גרידא" (ראו: ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 713 (1982)).
12. סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ו' באב התשפ"ג (24.7.2023).
ש ו פ ט