ראיות חיזוק
159. אפנה לפירוט הראיות מחזקות לעדות י.מ.
חומר החקירה שהתקבל במסגרת חיקור דין מבלגיה, ובמסגרתו התקבל דו"ח העברות כספים שבוצעו על-ידי סלוצקי (מוצג ת/1486), ממנו עלה שהאחרון ביצע העברות כספים רבות מיפן לישראל, למקבלים שונים המעורבים בפעילות הארגון ביפן, וביניהם, י.מ, תומס, איפרגן ואחרים. חלק מהכספים הועברו ל"אנשי קש" שקיבלו אותם עבור המעורבים בעסקאות (מוצגים ת/1397, ת/1398, ת/1061א).
נקבע כי אמנם אין בראיות אלה משום ראיה המסבכת את המערער בן שיטרית, אך יש בהן משום חיזוק לגרסת י.מ ביחס להתנהלות הארגון בעניין העברת רווחי העסקאות אל מחוץ ליפן, וביחס לפרטי המשלוח וקבלת הכספים (מוצג ת/967). מחומר זה עלו שמות רבים שהזכיר י.מ בעדותו כמעורבים בעסקאות הסמים. נקבע כי מדובר בראיות אובייקטיביות המחזקות באופן משמעותי את גרסתו.
בית המשפט אף ראה במסמכי התיעוד שערך י.מ (מוצג ת/1249 שהוזכר לעיל) כחיזוק לעדותו ביחס לעסקאות הסמים ביפן. נקבע כי הרישומים נערכו בזמן אמת, כחלק מההתחשבנות הכספית בינו לבין אחיו מלול, והתייחסו אף לכספים שהועברו למטרות שונות, וביניהן, רכישת אמל"ח, השקעה בחוף הדרומי, העברה ל-ה.צ, לבן שיטרית ולרעייתו. נקבע כי מדובר ברישומים שנעשו כחלק משגרת חייו של י.מ, במסגרת "פעילותו העסקית", והודגש כי ההתייחסות במסמכים לעסקאות הסמים ביפן, מצויה בחלק בלתי נפרד מתיעוד חלוקת הכספים הכוללת, והדבר מקנה לרישומים אמינות ומחזק את עדות י.מ בעניין זה.
בהכרעת הדין פורטו רצף שיחות טלפון בין המעורבים בעסקת ה"שולחן השלישי", שעיקרן התנהלו בין אילן ודוד בן שיטרית, אדרי וסוחלה, ובמאמציהם לספק לרשויות המכס ביפן מסמכים, שיאפשרו את העברת השולחן השלישי. הודגש כי בשיחות אלה, המערערים אברגי'ל ובן שיטרית לא השתתפו כלל, ולפיכך נקבע כי אין בהן כדי לסבך את בן שיטרית בעסקה זו.
עם זאת, ביחס לאברג'יל נקבע, כי יש בזהות המשתתפים בשיחות ואף בתוכנן כדי להצביע על מעורבותו ועל כך שהעסקה בוצעה במסגרת פעילות ארגון הפשיעה, זאת נוכח העובדה שהמעורבים המרכזיים בעסקת סמים זו, אילן ודוד בן שיטרית, שהורשעו על-פי הודאתם בעבירה של סיוע למנהל בארגון פשיעה, הם חבריו הקרובים של אברג'יל ומעורבים בעסקאות סמים בינלאומיות שנעשו במסגרת ארגון הפשיעה, בראשותו.
בית המשפט אף התייחס לתפיסת השולחן ביפן כחיזוק לעדות י.מ בעניינו של אברג'יל. תואר כי ביום 16.7.2004 נתפס על-ידי הרשויות ביפן, שולחן עץ שהוחבאה בו כמות גדולה של סם מסוגMDMA (מוצג נ/117). ממסמכים שהתקבלו באמצעות חיקור דין ביפן, ביחס לתפיסת השולחן, ואשר הוגשו בהסכמה, עולה כי הפרטים המזהים של האדם שהיה אמור לקבל את השולחן (מוצג ת/1487א), זהים לפרטים שהופיעו בקבלה (מוצג ת/1605), באופן שאפשר ללמוד על כך שמדובר באותו שולחן שעליו דובר בשיחות שנקלטו בהאזנת הסתר.
כן צוינו שתיקת המערערים בחקירתם במשטרה, הימנעותם מלהשיב לאישומים נגדם ומסירת גרסה כבושה מטעמם במהלך המשפט, כחיזוק נוסף לעדות י.מ.
הדיון באשמתם של אברג'יל ובן שיטרית
160. אברג'יל שמר כאמור על זכות השתיקה בחקירותיו, נמנע ממתן מענה מפורט לכתב האישום, והעלה את גרסתו המתכחשת רק לאחר שהמאשימה סיימה להביא את ראיותיה. אברג'יל הכחיש מעורבותו בעסקאות הסמים ביפן, מושא אישום זה; הכחיש באופן גורף קשר עם מי מהמעורבים שהזכיר י.מ בעדותו; וכן הכחיש מעורבות בעסקאות סמים באופן כללי.
בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתו כבושה ועדותו הייתה מגמתית ובלתי מהימנה, ביחס להיכרותו עם י.מ ולהתפתחות הקשרים ביניהם; ביחס לקשריו עם המעורבים דוד ואילן בן שיטרית; בניסיונו להרחיק עצמו ממלול ומקשריו עמו; ובהכחשתו כל קשר פלילי בינו ובין המערער בן שיטרית.
בית המשפט הדגיש את גרסת הכזב של אברג'יל, בין היתר, באמצעות שיחות טלפוניות תכופות בינו לבין בן שטרית במהלך חודש יוני 2004 (מוצגים ת/1794-ת/1797), אשר מהן עלה קשר קרוב בין השניים, וכי בפועל בן שטרית שימש כנהגו של אברג'יל בחו"ל, ברכב שהאחרון סיפק.
בסופו של יום, נקבע כי גרסת אברג'יל היא גרסה כוזבת, ובית המשפט לא מצא ליתן בה אמון.
161. אשר לבן שיטרית, צוין כי במרבית חקירותיו במשטרה שמר על זכות השתיקה; במענה לאישומים נגדו מסר כפירה כללית, למעט אישור היכרותו עם י.מ; ובעדותו, הכחיש כל קשר לעסקאות שיוחסו לו. לפי גרסתו, אחיו חיים, יחד עם דודם בן שמחון, יזם עסק של מכירת אביזרי מין לקהילה היהודית במקסיקו, וביקש ממנו לרכוש בחנות בבלגיה שתי מזוודות בעלות דופן כפולה, על מנת להסליק בהן אביזרי מין, זאת כדי להתחמק ממכס ולמכרם במקסיקו.
בית המשפט המחוזי קבע, כי גרסתו שנמסרה לאחר סיום פרשת התביעה, היא גרסה כבושה, וכי עדותו הייתה רצופה כזבים באופן שהמשקל שניתן לה נמוך ביותר. צוין כי בחקירתו בבלגיה מיום 12.9.2004, טען ביחס למזוודות הכפולות, כי כשפתח אותן ראה שהן ריקות, ולא מסר שהמזוודות נועדו לצורך הסלקת אביזרי מין.
עוד נקבע כי הודאת בן שיטרית בשימוש במזוודות בעלות דופן כפולה, המחולקות לתאים, באופן המתאים לאריזת כדורי אקסטזי; כמו גם גרסתו הכבושה והבלתי סבירה, משמשים סיוע לעדות י.מ לשימוש של בן שיטרית במזוודות לצורך העברת 60,000 וכן 90,000 כדורי אקסטזי.
ביחס להיכרותו עם חברי הארגון, נקבע כי ניסיונו להרחיק עצמו מחברי הארגון ומעיסוקיהם המשותפים בעבירות הסמים היה בוטה ובלתי מהימן, זאת על רקע השיחות שהוקלטו בהאזנות הסתר וראיות נוספות.
162. אשר על כן, נקבע כי המאשימה הוכיחה את מעורבותם של אברג'יל ושל בן שיטרית כמבצעים עיקריים בעסקאות הסמים, מאחר שכל אחד מהם ביצע פעולות המשתייכות לשלב הביצוע של העבירה – מימון, רכישה, העברה ויצוא – וכל אחד מהם היה אחראי לעבירה בכללותה כמבצע בצוותא.
בנוסף נקבע, כי כל עסקאות הסמים בוצעו כחלק בלתי נפרד מפעילות ארגון הפשיעה, וזאת בשים לב לזהות המעורבים בעסקאות ועיתוין (בין השנים 2006-2004).
163. לפיכך, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה של יצוא, יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, כדלקמן:
אברג'יל הורשע ביחס לעסקאות הבאות: "60,000 כדורי אקסטזי"; "90,000 כדורי אקסטזי"; "השולחן השני"; "השולחן השלישי"; "שלוש חבילות קוקאין בדואר".
בן שיטרית הורשע ביחס לעסקאות הבאות: "60,000 כדורי אקסטזי"; "90,000 כדורי אקסטזי"; ו"השולחן השני".
האישום השניים-עשר:
הפגיעה בעד המדינה י.מ – הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה
164. באישום זה יוחסה למערער בן שיטרית עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, במסגרת ארגון פשיעה, בכך שבשנת 2006, ביפן, חתך את צווארו של י.מ באמצעות סכין וגרם לו חבלה עמוקה שבגללה נזקק לטיפול רפואי ול-37 תפרים.
165. העדות המרכזית עליה התבססה הרשעת בית המשפט באישום זה הייתה של עד המדינה י.מ אשר תיאר בפרטי פרטים את הרקע לאירוע – הסכסוך הכספי בינו לבין אחיו מלול. השניים היו שותפים בעסקאות סמים ביפן בשנים 2006-2005, שאותן ניהל מלול, ושחלק מרווחיהן הועבר לארגון. לדבריו, בן שיטרית שימש באותה עת אחראי מחסן הסמים בטוקיו מטעם הארגון.
י.מ העיד שהתעורר חשדו כי מלול מרמה אותו, זאת מאחר שאברג'יל סבר שהרווחים ש-י.מ העביר לארגון מהעסקאות היו נמוכים מדי, וסיפר ל-י.מ על חשדו שמלול (לבדו או עם י.מ) גונב מהארגון. בעקבות זאת, תיאר כי טס מספר פעמים ליפן כדי לבדוק את העניין. באחת הפגישות שאליה הגיעו מלול ובן שיטרית, י.מ עימת אותם עם טענות אברג'יל. מלול דחה את הטענות והציע ל-י.מ לעזוב את הארגון.
לגרסתו, שמע על המרמה גם מפי סוחר הסמים סוחלה, שסיפר לו כי כמות הסמים ששלח מלול הייתה גדולה מזו שעליה דווח ל-י.מ.
כן העיד על התערבות אברג'יל בניסיון ליישב את הסכסוך המתואר. בפגישת בוררות שהתקיימה בביתו של ה.צ, אברג'יל פסק כי על מלול להעביר סכום של 30,000 ש"ח ל-י.מ, ל-ה.צ, ולאכא, וכי י.מ עצמו לא יחזור ליפן. בדיעבד התברר לו כי הייתה זו מראית עין כלפי מלול, לפיה הסכסוך נפתר, וכי התכנית האמיתית הייתה שהוא יטוס ליפן כדי להשתלט על עסקי הסמים שם והובטח לו שהארגון יחסל את מלול.
על פי התכנית, י.מ היה צריך לשכנע את בן שיטרית לשתף עמו פעולה, ולדבריו הונחה ליזום קטטה עמו במקרה שיסרב. בהמשך לכך, טס עם אדרי ליפן וכשהגיעו נפגשו עם איפרגן ובן שיטרית. לאחר שהאחרון דחה את בקשתו לשתף פעולה עמו, נגח י.מ בפניו של בן שיטרית, אשר נמלט מהמקום.
זמן קצר לאחר מכן, ה.צ הודיע לו שבעקבות שיחה עם אברג'יל, בן שיטרית ניאות לשתף פעולה, ולפיכך ביקש מ-י.מ להיפגש עמו שוב. בדרך לפגישה הצטייד בסכינים יחד עם אדרי ואיפרגן. כאשר הגיעו למקום המפגש בטוקיו – "ספורט בר קפה" – הבחין בבן שיטרית יחד עם זליאט ועם אדם נוסף. בשלב מסוים, בן שיטרית הכה אותו באגרוף לפניו, ו-י.מ נפל ארצה. בחלוף שניות ספורות, י.מ רץ לכיוון הרכב כדי לקחת סכין, צעק לעבר אדרי ואיפרגן שיפתחו את הרכב, אך הם לא עשו כדבריו.
בשלב זה, תיאר כי בעמדו ליד הרכב, בן שיטרית התקדם לעברו, ובאמצעות סכין שאחז בידו חתך את צווארו מכיוון האוזן לעבר הפנים. י.מ נפל לקרקע והתבוסס בדמו. בהמשך לכך, התקשר ל-ה.צ וסיפר לו בכעס כי בן שיטרית דקר אותו, ולאחר מכן התקשר אל סלוצקי, אשר פינה אותו לבית חולים מקומי, שם טופל בחדר ניתוח והחתך נתפר ב-37 תפרים (מוצג ת/1488). אחרי שהתעורר מהניתוח ברח מבית החולים, החליט להקדים את טיסתו וחזר לישראל.
לדבריו, כשבוע לאחר חזרתו לישראל, נעתר לבקשות ה.צ שיגיע לביתו לפגישה. בשל חששותיו מכך, סיפר לעו"ד רונן רבי (להלן: עו"ד רבי) על הפגיעה בו. כן תיאר כי בפגישה נכחו, בין היתר, אברג'יל, ה.צ, א.צ ואכא, והעיד כי לא חשף בפניהם את כעסו על ניסיון הפגיעה בו ביפן. לאחר הפגישה, ברח עם משפחתו לקנדה, מחשש לחייו, ומשם פנה לרשויות החוק בארה"ב בהצעה לשמש כעד מדינה.
166. בית המשפט המחוזי קבע כי ליבת גרסתו של י.מ ביחס לאירוע הדקירה, ובמיוחד לזהות הדוקר –בן שיטרית – מהימנה עליו, אף שאינה חפה מקשיים. הודגש, כי י.מ הוא עד "יוצא דופן", וניחן בזיכרון בלתי רגיל ויכולת לשחזר אירועים באופן מפורט. עם זאת, הובהר כי אין להתעלם מכך שעדותו נמסרה שנים רבות לאחר האירוע, אך מרבית הסתירות עליהן הצביעה ההגנה היו מצויות בשולי הדברים.
בנוסף, בית המשפט התייחס לגרסאות י.מ במשטרה, שאף מהן עלה שדבריו ביחס לזהות התוקף היו עקביים ויציבים.
ראיות סיוע
167. בהכרעת הדין פורטו ראיות הסיוע לעדות י.מ, אשר יובאו להלן בקצרה:
עדות ה.צ – חיזקה את עדות י.מ במיוחד ביחס לזהות הפוגע, בן שיטרית, בהיותה אמרה מיידית של י.מ על מעשה האלימות שנעשה בו.
עדות א.צ – חיזקה את גרסת י.מ על אודות הפגישה בביתו של ה.צ לאחר הפגיעה ביפן; על אודות הסכסוך בין מלול לבין י.מ; ועל אודות דברי י.מ על בן שיטרית כמי שפגע בו.
עדות תומס – חיזקה את גרסת י.מ על עצם נוכחות בן שיטרית במקום האירוע בזמן התקיפה.
עדות עו"ד רבי – כמחזקת את גרסת י.מ ביחס למצבו הנפשי הנסער לאחר שובו מיפן; לפציעתו ולעובדה שהותקף; לרקע לתקיפה – הסכסוך בין י.מ לאחיו מלול; לנסיעת י.מ ליפן רק לאחר אישורו של ה.צ; לאכזבתו הרבה של י.מ מ-ה.צ; וביחס לפניית י.מ אליו מיד עם חזרתו לישראל. הובהר, כי עדותו ביחס לכך ש-י.מ אמר לו ששניים תקפו אותו, לא פגמה בגרסת י.מ, שהעיד כי בזמן הפגיעה בו שהו עם המערער זליאט ואדם נוסף, וייתכן כי עו"ד רבי זכר נוכחות של שניים בלבד.
ראיות חיזוק
168. ראיות נוספות המחזקות ותומכות בגרסת י.מ פורטו כדלקמן:
מסמכים רפואיים (מוצג ת/1488) – שחיזקו את גרסת י.מ בשני היבטים; האחד, מצוי בתיעוד על אודות עצם הפגיעה, התואמת את גרסתו. השני, עולה מתיעוד דבריו לרופאים על אודות רצונו לעזוב את יפן לאלתר, בניגוד לתכנון המקורי שלו.
שיחות מבוקרות בין י.מ לבין ה.צ ומלול – לבקשת גורמי החקירה האמריקאים, י.מ קיים שיחות עם ה.צ (מוצג נ/78) ועם אחיו מלול (מוצג ת/2211). נקבע כי יש משקל ראייתי מחזק בתגובות בני שיחו של י.מ לגרסתו בדבר אירוע הפגיעה בו ביפן, ובשיחה בינו ובין מלול יש אף חיזוק ביחס לזהות הפוגע – המערער בן שיטרית.
עדויות אברג'יל, מלול ואדרי – אברג'יל אישר בעדותו קיומו של סכסוך בין י.מ לבין מלול, ואת קיום הפגישה בבית ה.צ אליה הגיע י.מ עם חתך בפניו; מלול הודה בעדותו בקיומו של סכסוך עם י.מ, אך טען כי הרקע לסכסוך נעוץ במחלוקת ירושה. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו וקבע כי מכלל העדויות בעניין עלה כי דובר בסכסוך על רקע "עסקי" – חלוקת כספי עסקאות הסמים; אדרי הרחיק עצמו בעדותו ממעורבותו באירוע הפגיעה, אך אישר את עצם נסיעתו ליפן עם י.מ לבקשת ה.צ; אישר ש-י.מ האשים אותו בהפקרתו; וכן אישר שלאחר האירוע י.מ עלה על מונית ונסע.
גרסת המערער בן שיטרית – אשר קשר את עצמו למקום האירוע.
הדיון באשמתו של המערער בן שיטרית
169. בן שיטרית הכחיש בעדותו הראשית את שיוחס לו באישום זה, את עצם חברותו בארגון פשיעה בראשות אברג'יל, וכן כל עיסוק פלילי בתחום הסמים. בעדותו, קשר עצמו למקום, אך הרחיק עצמו מהאירוע, בטענה שהגיע למקום, אך רק לאחר שהאירוע הסתיים ו-י.מ נמלט מהמקום. ביחס לפגיעה ב-י.מ מסר כי מעולם לא פגע בו וכי מי שפגעו בו היו שני מעסיקיו לשעבר, ראובן זליאט ורונן פרץ, וכי זליאט סיפר לו על כך. נקבע כי מדובר בגרסה כבושה, בלתי מהימנה, שלא ניתן לה הסבר.
בנוסף הודגש, כי העובדה שהמערער עזב באופן מיידי את יפן, לאחר האירוע, התיישבה עם האפשרות שהוא זה שפגע ב-י.מ. לעומת זאת, העובדה שזליאט ופרץ לא עזבו את יפן (אשר נקבע כי הסיבה היחידה לכך שהמערער קשר אותם לאירוע הייתה שאינם עוד בין החיים) מחלישה את גרסתו. בנוסף, צוין כי המערער נמנע מזימון עדים לתמיכה בגרסתו, ואף לא הטיח ב-י.מ את טענתו המרכזית, לפיה זליאט הוא זה שכביכול פגע בו. בית המשפט קבע כי עדותו הייתה מגמתית וכל מטרתו הייתה להרחיק עצמו מהעבירה.
170. ביחס לעדי ההגנה, ביניהם חיים בן שיטרית (אחיו של המערער) וסוכן הנסיעות יניב אלדר, נקבע כי אין לתת להם משקל של ממש מאחר שעדויותיהם היו מגמתיות, ואף לא היה בהן כדי לתמוך בגרסת המערער.
171. נקבע כי החבלה שנגרמה ל-י.מ בפניו, כמתואר במסמכים הרפואיים, עולה כדי חבלה חמורה כהגדרתה בחוק העונשין, והיא תוצאה של דקירת המערער אותו בצווארו. בית המשפט אימץ את גרסתו העובדתית של י.מ בדבר פגיעת המערער בו, שביקש לגרום לו נזק גופני. נקבע כי אף אם המערער לא חפץ בכך, הוא צפה ברמת הסתברות גבוהה, שבעקבות דקירת י.מ בצווארו – תיגרם לו חבלה חמורה. בנוסף, על היסוד הנפשי של המערער, בית המשפט למד מהתכנון המוקדם שלו, ולפיו במועד האירוע הוא ידע על כוונת י.מ להשתלט על עסקי הסמים של מלול, הצטייד מבעוד מועד בסכין והיה מלווה בשניים נוספים.
עוד נקבע כי העבירה שהמערער ביצע במסגרת אישום זה, בוצעה כחלק בלתי נפרד מפעילות ארגון הפשיעה, זאת בעיקר נוכח עדות י.מ לפיה התבקש על-ידי ה.צ ואכא, בכירים בארגון ומקורבים לאברג'יל, לטוס ביחד עם אדרי ליפן, מטעם הארגון, לצורך השתלטות על עסקי הסמים שם; ואף לאור העובדה שפעולות המערער ביפן, לרבות ניהול מחסן הסמים בטוקיו, היו מטעם הארגון.
172. לאור כל האמור לעיל, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, במסגרת ארגון פשיעה – עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.
האישום השלושה-עשר:
עבירות המס – הרשעה בעבירה של התחמקות ממס במסגרת ארגון פשיעה
173. אישום זה יוחס למערערים אברג'יל, רוחן, סוסן, לוקר ובן שיטרית, עניינו בריבוי עבירות של התחמקות ממס במרמה, במסגרת ארגון פשיעה, משלא דיווחו ולא שילמו את המס הנדרש על הכנסותיהם מעבירות הסחר בסמים.
בית המשפט המחוזי זיכה את אברג'יל מהעבירה שיוחסה לו באישום זה, ביחס לאישומים השביעי, השמיני והאחד-עשר; וזיכה את המערער סוסן מהעבירה שיוחסה לו באישום זה ביחס לאישום התשיעי, שכן לא הוכח, ביחס לשניהם, שהפיקו הכנסות חייבות במס במסגרת אישומים אלה. בהקשר זה הודגש כי מקום בו הורשע מערער בניסיון לביצוע עבירת סמים, ולא הוכח שהייתה לו הכנסה בגינה – לא נוצרה חבות במס, לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה.
בן שיטרית זוכה אף הוא ביחס לאישום האחד-עשר, מאחר שלא הוכח שהיה תושב ישראל בתקופה הרלוונטית. התוצאה של הזיכוי הייתה פה אחד.
174. נקבע כי במסגרת האישום השני, בו הורשעו אברג'יל ורוחן במסגרת "העסקה הגדולה" ביבוא 460 ק"ג קוקאין מפרו לקנדה, הרווחים ממכירת הסמים חולקו כך – אברג'יל, רוחן ומאיר קיבלו לידיהם 30% כל אחד, וסמי ביטון קיבל 10%. לפיכך, נקבע כי אברג'יל קיבל בשנת 2003 סכום של 9,836,640 ש"ח המהווים הכנסה חייבת במס.
על כן, מבחינה עובדתית הוכח כי מימון פעילות הארגון נעשה מכספי "העסקה הגדולה", מושא האישום השני, ובפרט מחלקו של אברג'יל ברווחים. הודגש, כי הימנעותו של אברג'יל מניהול ספרים, לא אפשרה לנכות מהסכום את הוצאות הארגון.
בדומה לאברג'יל, הוכח כי גם קבוצתו של רוחן קיבלה לידיה, בתמורה למכירת הסמים, סכום של 9,836,640 ש"ח. מעדות טולי בעניין זה עלה, כי קיבל לידיו בעסקה זו "מעל חצי מיליון דולר", והכספים חולקו באופן שווה בין ארבעת חברי הקבוצה. לפיכך, רוחן קיבל לפחות חצי מיליון דולר, ששווים כ-1,800,000 ש"ח.
בית המשפט המחוזי דחה את טענות רוחן לאכיפה בררנית ביחס לאישום זה, וקבע כי לא הובאה מטעמו ראשית ראיה בעניין זה.
נקבע כי לא זו בלבד שהמערערים אברג'יל ורוחן לא ניהלו רישום חשבונאי בסיסי והתנהלו במרמה, אלא שלא דיווחו על ענף הכנסה שלם, שמקורו בעיסוקם בסחר בסמים, והשמיטו את כל פעילותם בתחום זה מעיני רשויות המס. לפיכך, בית המשפט המחוזי הרשיעם בעבירה של התחמקות ממס או סיוע לאחר להתחמק ממס במרמה עורמה ותחבולה במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, זאת באשר להכנסות מעבירת היבוא והסחר בסם מסוכן שבמסגרת האישום השני: אברג'יל, ביחס לסכום של 9,836,640 ש"ח; ורוחן, ביחס לסכום של 1,800,000 ש"ח.
175. במסגרת האישום השישי בו הורשעו אברג'יל וסוסן במסגרת "עסקת הבלדרית" ביבוא סם קוקאין מפרו ללונדון, הוכח שבעקבות בריחת הבלדרית, השותפים לעסקה לא הפיקו הכנסה כלשהי, למעט קנס בסכום של 80,000 דולר ששילם י.מ לבומבי, בהנחיית אברג'יל, ששימש למטרות הארגון. מכאן שכתוצאה מתשלום כספי הקנס, צמחה לאברג'יל הכנסה בסכום של 80,000 דולר.
אשר לסוסן, נקבע שבחומר הראיות אין הוכחה כי כספים אלה הגיעו לידיו, אך מעדותו עלה שבמסגרת עסקה זו קיבל מציון אלון 40,000 דולר, עליהם לא דיווח לרשות המיסים.
לנוכח האמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את אברג'יל וסוסן בעבירה של התחמקות ממס או סיוע לאחר להתחמק ממס במרמה עורמה ותחבולה במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, זאת באשר להכנסות שהפיקו במסגרת האישום השישי: אברג'יל, ביחס לסכום של 80,000 דולר; וסוסן, ביחס לסכום של 40,000 דולר.
176. במסגרת האישום השביעי, בו הורשעו המערערים אברג'יל ולוקר יחד עם מעורבים נוספים ב"עסקת המיליון" ביבוא מיליון כדורי אקסטזי מהולנד לאוסטרליה, נקבע כי הוכח שחלק מהסמים נמכר, אך התמורה בגין מכירתם ויתרת הסמים נעלמו. בעקבות כך המערערים לא הפיקו תמורה ישירה מהעסקה, אולם הוכח כי לוקר קיבל לידיו כ-70,000 דולר משי סילם, כאמור, והכנסה זו לא דווחה לרשויות המס.
אשר על כן, בית המשפט המחוזי הרשיע את לוקר בעבירה של התחמקות ממס או סיוע לאחר להתחמק ממס במרמה עורמה ותחבולה במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, זאת באשר להכנסות שהפיק במסגרת האישום השביעי ביחס לסכום של 70,000 דולר.
גזר דינו של בית המשפט המחוזי
177. לאחר שמיעת ראיות הצדדים לעונש, ניתן ביום 28.6.2022 גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כפי שיובא להלן בקצרה.
גזירת דינו של אברג'יל
178. ראשית הודגש שעל כל העבירות בהן הורשע חולשת העובדה שהן נעברו במסגרת ארגון פשיעה, שהמערער עמד בראשו, שלט בו באופן מובהק ושיקף בהתנהלותו ההיררכית, השיטתית והחשאית את כל הסממנים של ארגון פשיעה.
179. ביחס לאישום הראשון, שבמסגרתו אברג'יל הורשע כראש ארגון פשיעה, בית המשפט שקל את אופיו ועוצמתו של הארגון, את התכנון שליווה את הקמתו, את הנזקים שגרם, וכן את האלימות שליוותה את התנהלותו כפי שהשתקף באישומים האחרים. עם זאת, נלקחה בחשבון העובדה שחלק מהפעילות שיוחסה לארגון, התרחשה עוד בטרם חוקק חוק המאבק בארגוני פשיעה. לפיכך נקבע מתחם ענישה של בין 15 ל-17 שנות מאסר.
אשר לשיקולי ענישה נוספים בתוך המתחם, צוין כי הם רלוונטיים למרבית המתחמים ביחס לאישומים האחרים בעניינו של אברג'יל, ובהם גילו ועובדת היותו כלוא כבר שנים רבות. בית המשפט המחוזי שקל לחומרה את עברו הפלילי, במהלכו הורשע בביצוע עבירות פליליות מסוגים שונים, לרבות בעבירת רצח בהיותו כבן 17, בגינה נידון למאסר של 18 שנים; כן הורשע המערער בשנת 2012, בבית המשפט המחוזי בקליפורניה, בעבירות סמים ואלימות, ונידון ל-8.5 שנות מאסר שרוצו בישראל.
ניתנה אף התייחסות להפרת תנאי הרישיון של המערער, זמן מועט לאחר ששוחרר ממאסרו בשנת 2003. תואר כי וועדת השחרורים קיבלה בצעד חריג את בקשתו לעזוב את הארץ חלף הפקעת רישיונו, והדבר נוצל על-ידו לביסוס מעמדו והעצמת פעילות הארגון בחו"ל, שהמשיך לבצע עבירות אלימות בארץ בידי אחרים בהרשאתו. עוד הודגש כי אברג'יל לא נטל אחריות למעשיו באף שלב של המשפט. לפיכך נקבע כי יש למקם את עונשו ברף העליון של מתחם הענישה ביחס לאישום זה.
180. ביחס לאישום השני, שבמסגרתו אברג'יל הורשע ב"עסקה הגדולה" ביבוא וסחר של קוקאין בהיקף של כ-460 ק"ג, ניתן משקל ממשי למידת הפגיעה בערכים החברתיים; לנסיבות העבירה יוצאות הדופן בחומרתן – החל מכמות הסם המסוכן וסוגו, וכלה בהיבטי הסחר הבינלאומי בסם; ולחלקו ומעמדו הדומיננטי של אברג'יל בעסקה. יחד עם זאת, ניתן משקל לעובדה שאחד המעורבים בפרשה, אחיו מאיר אברג'יל, נידון לעונש מתון ביותר במסגרת הסדר טיעון. בהתאם לכל השיקולים, נקבע מתחם העונש ההולם לעבירה זו בין 18 ל-22 שנות מאסר בפועל.
אשר לשיקולים נוספים בתוך המתחם, נקבע כי יש לתת משקל לכך שחלפו כ-20 שנים מאז ביצוע העבירה, ולפיכך נקבע כי עונשו של המערער באישום זה יהיה במרכז המתחם.
181. ביחס לאישום השלישי, שבמסגרתו הורשע בניסיון הרצח של רוזנשטיין בכיכר פלומר ובעבירות נוספות, ניתן משקל כבד לכך שאברג'יל היה היוזם ומי שהכתיב את המאבק האלים ברוזנשטיין ואת שיטות הפעולה במסגרתו. נקבע כי מדובר היה במעשה מתוכנן ומורכב לביצוע, אשר השתתפו בו מספר פעילי ארגון, והיה בו שימוש במטען חבלה, שהוא אמצעי בעל פוטנציאל הרס מובנה, הגורם לנזק היקפי ובלתי מבוקר.
עם זאת, בית המשפט לא התעלם מהעובדה שהאירוע בוצע סמוך לאחר חקיקת חוק המאבק בארגוני פשיעה, ונקבע כי יש בכך כדי להשפיע על אי מיצוי מלא של העונשים מכוחו.
בהתאם לכל השיקולים, נקבע מתחם העונש ההולם לעבירות של קשירת קשר וניסיון הרצח בין 15 ל-18 שנות מאסר בפועל; ביחס לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, מתחם הענישה נקבע בין 7 ל-9 שנים מאסר בפועל; וביחס לעבירה של חבלה של ממש, נקבע מתחם ענישה של בין שנה לשנתיים מאסר. על רקע מכלול הנסיבות שפורטו, מיקם בית המשפט את המערער ברף העליון של המתחמים באישום זה.
מתחם העונש הכולל למערער באישום זה הועמד על 19 עד 22 שנות מאסר בפועל.
182. ביחס לאישום הרביעי, שבמסגרתו אברג'יל הורשע ברצח בכוונה תחילה, כתוצאה מהנחת המטען והפיצוץ ביהודה הלוי, פורטו הערכים המוגנים שנפגעו באירוע, ובכלל זה קדושת החיים והגוף, שמירת הסדר הציבורי וכן קיום תחושת הביטחון האישי. כן הודגש כי השימוש במטען חבלה הגביר את הפגיעה בערכים המוגנים.
בגזר-הדין ניתנה התייחסות לתסקירי קורבנות העבירה שהוגשו ביחס למשפחות הנרצחים נפתלי מגד ז"ל ומשה ומזרחי ז"ל, אשר תיארו את השפעת האירוע הטראגי על חיי משפחתם, חשפו את הטלטלה שחוו בחייהם כתוצאה מהאירוע, ואת תחושות הכאב, חוסר האונים וחוסר הצדק שמלוות אותם עד היום.
כן הודגש חלקו המכריע של אברג'יל בביצוע העבירה, וכך שללא הוראתו והכוונתו, היא לא הייתה יוצאת אל הפועל.
בעקבות הרשעת אברג'יל בעבירת רצח, כהגדרתה בטרם הרפורמה בעבירות ההמתה, נגזר עליו עונש מאסר עולם כעונש חובה, ובעקבות חומרת האירוע, הזלזול הבוטה בחיי אדם, ותוצאתו הטראגית בדרך של קיפוח חייהם של שלושה אנשים, הוטלו על המערער שלושה מאסרי עולם, שנקבע כי ירוצו במצטבר זה לזה.
בהתאם לשיקולים שפורטו לעיל, מתחם העונש ההולם לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה נקבע בין 7 ל-9 שנים מאסר בפועל; ביחס לעבירה של גרם חבלה חמורה – בין 4 ל-7 שנות מאסר; ביחס לעבירה של פציעה שלא כדין – בין 2 ל-3 שנות מאסר ביחס לכל נפגע; ביחס לעבירה של גרם חבלה של ממש – בין שנה לשנתיים מאסר ביחס לכל נפגע.
על רקע מכלול הנסיבות שפורטו, בית המשפט המחוזי מיקם את המערער ברף העליון של המתחמים שנקבעו באישום זה.
183. ביחס לאישום השישי, שבמסגרתו אברג'יל הורשע ב"עסקת הבלדרית" ביבוא סם קוקאין מפרו ללונדון, הודגשה החומרה הרבה בעבירה זו, שבאה לידי ביטוי בסוג הסם, המוגדר כ"סם קשה", ובכמותו הרבה – 9 ק"ג, שבכוחה לגרום לנזק רחב היקף ומשמעותי. כן צוינו נסיבות נוספות ובהן התכנון שקדם לביצוע העבירה, וחלקו של אברג'יל כעומד בראש ארגון הפשיעה. בנוסף, ניתן משקל מסוים לעונשים שהושתו על הנאשמים הנוספים בפרשה, דוד בן שיטרית ומשה מלול, שהורשעו במסגרת הסדר טיעון לאחר הודאתם.
בהתאם לכלל השיקולים, נקבע מתחם הענישה לעבירה זו בין 12 ל-15 שנות מאסר בפועל. בתוך המתחם, ניתן משקל לזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירה, ולפיכך נקבע כי עונשו של המערער באישום זה יהיה במרכז המתחם.
184. במסגרת האישום השביעי, בו הורשע אברג'יל ב"עסקת המיליון" ביבוא מיליון כדורי אקסטזי מהולנד לאוסטרליה, בית המשפט עמד על מעורבותו הפעילה של אברג'יל בעסקה, כמי שסייע ופעל למציאת פתרון לבעיה שהתעוררה בעניינה. בנוסף נקבע כי עסקה זו הייתה חלק משיטה מתוחכמת ומאורגנת לייבוא סמים, במסגרת ארגון הפשיעה. לפיכך נקבע מתחם העונש ההולם לעבירה זו בין 16 ל-18 שנות מאסר בפועל. בדומה לאישום השני, ולאישום השישי, בית המשפט שקל לקולה את חלוף הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירה ומיקם את עונשו של אברג'יל באמצע המתחם.
185. במסגרת האישום השמיני, בו הורשע המערער בניסיון ליצוא 12 טון חשיש ממרוקו, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהלה נקט יוזמה ומעורבות פעילה בעסקה, ואף קבע כי הכמות העצומה של 12 טון חשיש מהווה משקל לחומרה. ואולם, כעולה מהכרעת הדין, היה מדובר בעבירת ניסיון בשלב הראשוני בלבד, ולכן מתחם הענישה באישום זה נקבע בין 3 ל-5 שנות מאסר בפועל. יצוין, כי בתוך המתחם ניתן משקל לחלוף הזמן, במיוחד על רקע העובדה שההרשעה הייתה בניסיון לביצוע עבירה, ונקבע כי יש למקם את עונשו של המערער במרכז המתחם.
186. במסגרת האישום ה-11, בו הורשע אברג'יל בעסקאות הסמים ביפן, בית המשפט עמד על הנסיבות המחמירות שהתחשב בהן בקביעת מתחם העונש ההולם והן: עוצמת הפגיעה הגבוהה בערכים החברתיים במקרה זה, במיוחד לאור מאפייני העבירות וחומרתן; התכנון שקדם לביצוע העסקאות המורכבות; הנזק שנגרם מביצוען; המניע הכלכלי; סוגי הסמים המסוכנים שיוצאו בין מדינות רבות ברחבי העולם – אקסטזי וקוקאין; הכמויות הגדולות; ומספר העסקאות ותדירותן.
כן ניתן משקל לעונשים שהוטלו על הנאשמים האחרים בפרשה, ולעובדה כי חלקם היה זוטר יחסית לאברג'יל. במכלול השיקולים, נקבע מתחם ענישה בין 13 ל-16 שנות מאסר בפועל. בדומה לעבירות הסמים האחרות, גם במקרה זה בית המשפט נתן משקל לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, ומיקם את עונשו של אברג'יל במרכז המתחם.
187. במסגרת העבירות הכלכליות בהן הורשע, בית המשפט התייחס לעבירות המס באישום ה-13, וכן להלבנת ההון באישום השני, כאירוע אחד, ועמד על ערך השוויון כערך המוגן שנפגע כתוצאה מאי דיווח הכנסות למס הכנסה.
בקביעת מתחם הענישה ההולם, נלקחו בחשבון השיקולים הבאים: העובדה שהעבירות בוצעו לאחר תכנון מוקדם במסגרת ארגון פשיעה עוצמתי ואלים, אשר מימן את פעילותו בין היתר, באמצעות עבירות סמים שאת רווחיהן העלים; וחלקו המשמעותי של אברג'יל בביצוע העבירות הכלכליות מתוקף היותו ראש הארגון.
נקבע כי ההכנסה החייבת של אברג'יל מ"העסקה הגדולה" הייתה בהיקף ניכר של 9,836,640 ש"ח, ולא נעשה דבר על ידו כדי לדווח על ההכנסה או להסיר את המחדל בשלב מאוחר יותר. כמו כן, במסגרת האישום השישי הורשע כי קיבל לידיו 80,000 דולר, הכנסה שלא דווחה לרשויות המס ואברג'יל לא שילם בגינה מיסים.
בהתאם לכל האמור, נקבע מתחם ענישה שנע בין 5 ל-8 שנות מאסר בפועל, וכן מתחם קנס בין 1 מיליון ש"ח ל-3 מיליון ש"ח. גם במקרה זה ניתן משקל לחלוף הזמן, ועונש המאסר בפועל הועמד במרכז המתחם; ועונש הקנס בקרבת מרכז המתחם.
188. לבסוף, נגזרו על אברג'יל העונשים הבאים:
שלושה עונשי מאסר עולם, אשר ירוצו במצטבר זה לזה; עונש מאסר כולל של 30 שנים – 15 שנות מאסר ירוצו במצטבר לעונשי מאסר העולם, ו-15 שנים ירוצו בחופף; תשלום פיצוי למשפחות הנרצחים – 114,000 ש"ח לכל משפחה; תשלום פיצוי לנפגעים המנויים באישומים 3 ו-4 – 200,000 ש"ח שיחולקו ביניהם; ותשלום קנס כספי בסכום של 1.5 מיליון ש"ח, או 18 חודשי מאסר תמורתו.
גזירת דינו של רוחן
189. ביחס לאישום הראשון, שבמסגרתו הורשע כמנהל ומממן פעילות בארגון פשיעה, נלקחו בחשבון חלקו, מעמדו ומידת השפעתו בארגון, כפי שבאו לידי ביטוי בהכרעת הדין. הודגש כי רוחן היה בעל מעמד רם, בכיר וייחודי בארגון, שכאשר חבר לארגון בשנת 2002, שימש כראש קבוצה עבריינית משלו. כאשר זימונו לבריסל ערב הפיצוץ ביהודה הלוי, כדי לגבות ולתמוך כלכלית במבצע החיסול של רוזנשטיין, מלמד על מעמדו ובכירותו.
בית המשפט אף דחה את הטענה לפיה יש לראות בעונשים שהוטלו על עדי המדינה כאמת מידה ביחס לעונשם של המערערים השונים בתיק זה.
במכלול השיקולים, מתחם הענישה שנקבע ביחס לרוחן באישום זה נע בין 8 ל-12 שנות מאסר בפועל, ונקבע כי יש למקם את עונשו בגדרי המתחם. בהקשר זה נדחתה הטענה לפיה מצבו הבריאותי מצדיק סטייה לקולה מהמתחם באישום זה ובכלל. בנוסף צוין, כי בעת מתן גזר-הדין, לא היה חולק שרוחן אינו חולה עוד.
בתוך המתחם, נמנו לקולה גילו, תקופת מעצרו הממושכת בתנאים לא קלים, ומצבו הבריאותי הכללי, כפי שעלה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו. הובהר שאף שאין לסטות ממתחם העונש בשל טעמים רפואיים אלה, עדיין יש להם נפקות בקביעת מיקום עונשו בתוך המתחם.
בית המשפט אף התייחס לעדי האופי שהעידו מטעם רוחן, וסיפרו ביחס לנכונותו להירתם לעזרת נזקקים, ואולם הודגש כי מול מעשיו הטובים שצוינו, עומדים מעשיו העבריינים החמורים.
לחומרה, נקבע כי יש לזקוף את עברו הפלילי העשיר שכלל עבירות אלימות ועבירות סמים חמורות. הודגש כי רוחן לא נטל אחריות על מעשיו, ואף אין הוכחה כי השתקם או חזר למוטב. לפיכך, נקבע כי יש למקם את עונשו בשליש העליון של מתחם הענישה שנקבע.
190. אשר לאישום השני, במסגרתו הורשע רוחן ב"עסקה הגדולה" ביבוא וסחר של קוקאין בהיקף של כ-460 ק"ג, בית המשפט עמד על חומרת הפרשה ועל מידת פגיעתה בערכים החברתיים. כן נקבע כי בעסקה זו באה לידי ביטוי בכירותו הארגונית של רוחן, אשר עקב מקרוב אחר כל שלביה.
בהתאם לכל השיקולים שפורטו, ובדומה לאברג'יל, נקבע מתחם העונש ההולם לעבירה זו בין 18 ל-22 שנות מאסר בפועל.
בתוך המתחם, נקבע כי לצד היבטי החומרה, ובכלל זה עברו הפלילי של רוחן, ניצבים חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה וכן נסיבותיו הבריאותיות. לפיכך נקבע כי עונשו יהיה בקרבת מחצית המתחם (כלומר מעט נמוך מהעונש שהוטל על אברג'יל בעבירה זו).
191. אשר לאישום הרביעי, במסגרתו הורשע בעבירה של סיוע לרצח (ובעבירות נלוות) ביחס לפיצוץ שאירע ביהודה הלוי, הודגשה החומרה היתרה במעשה האלימות הקיצוני, הן בשל האופן בו בוצע והן בשל הפגיעה הקשה בערכים המוגנים. נקבע כי רוחן היה נכון לתמוך במאבק שהוביל אברג'יל נגד יריביו, לגבות את המעשה ואף להשתתף במימונו.
לפיכך, נקבע כי מתחם העונש ההולם בעניינו ביחס לעבירה של קשירת קשר וסיוע לרצח במסגרת ארגון פשיעה יעמוד על 14 עד 17 שנות מאסר בפועל. במכלול השיקולים, ובהתייחס אף לעבירות הנלוות שרוחן הורשע בהן במסגרת אישום זה, נקבע מתחם כולל שנע בין 15 ל-19 שנות מאסר.
אשר לשיקולים בתוך המתחם, בית המשפט לא ראה להתחשב בחלוף הזמן כנסיבה להקלה בעונש, על רקע חומרתו הקיצונית של המקרה, ומיקם את עונשו של רוחן בשליש העליון של המתחם.
192. אשר לעבירות המס באישום ה-13, ולהלבנת ההון באישום השני, ובהתאם לכך שבית המשפט ראה בהן כאירוע אחד, ובהתייחס לחלקו היחסי של רוחן, הועמד מתחם הענישה בעניינו על 2 עד 5 שנות מאסר בפועל, ומתחם הקנס בין 400,000 ש"ח ל-1,000,000 ש"ח.
בתוך המתחם, שקל בית המשפט בין היתר אף את חלוף פרק הזמן מאז ביצוע העבירות, ואת הענישה הכוללת שהוטלה על רוחן, והעמיד את עונש המאסר בפועל במרכז המתחם ואת שיעור הקנס בקרבת מרכז המתחם.
193. על כן, נגזרו על רוחן העונשים הבאים:
25 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, למשך 3 שנים; תשלום פיצוי למשפחות הנרצחים – 50,000 ש"ח לכל משפחה; תשלום פיצוי לנפגעים המנויים באישום 4 – 100,000 ש"ח שיחולקו ביניהם; ותשלום קנס כספי בסכום של 750,000 ש"ח, או שנת מאסר תמורתו.
גזירת דינו של סבח
194. אשר לאישום השלישי, במסגרתו סבח הורשע בניסיון הרצח של רוזנשטיין בכיכר פלומר ובעבירות נוספות, נלקחו בחשבון השיקולים הבאים: העובדה שסבח היה מודע לפרטי התכנית, למטרתה, לאופן ביצועה, ולכך שרתם עצמו למשימה; העובדה שהיה אחד מחברי החוליה המבצעת ומילא תפקיד חשוב ומהותי, שבלעדיו הפיצוץ לא היה יכול לצאת אל הפועל; נטל חלק בהרכבת המטען לתוך מכונית התופת, קיבל הדרכה מ-ה.צ כיצד להפעילו והעביר את הידע למבצעים בזירה.
בקבעו את מתחם העונש, בית המשפט הדגיש את הפער הקיים בין סבח כחבר ארגון שמילא הוראות, לבין אברג'יל שיזם את האירוע והכווין את פעילותו; כן נלקחה בחשבון העובדה שהעבירות בוצעו סמוך לאחר חקיקת חוק המאבק, ובשל כך לא מוצתה מלוא החומרה העונשית שנקבעה בחוק. לפיכך, מתחם הענישה בעניינו, ביחס לעבירות של קשירת קשר לפשע וניסיון הרצח נקבע בין 9 ל-13 שנות מאסר בפועל.
במכלול השיקולים, ובהתייחס אף לעבירות הנלוות שסבח הורשע בהן במסגרת אישום זה, נקבע מתחם כולל לאירוע זה – בין 11 ל-14 שנות מאסר.
בתוך המתחם, נשקלו לחומרה עברו הפלילי המכביד, ובעיקר העובדה שלאחר אירוע האלימות בתיק זה, נטל חלק באירוע אלימות נוסף, שבמהלכו נרצחה עוברת האורח מרגריטה לאוטין ז"ל, על לא עוול בכפה. הודגש, שאין בחלוף הזמן במקרה זה, כדי לשנות מאינטרס הרתעת סבח, ולהוות נימוק להקלה בעונשו. בית המשפט אף התייחס לעדים מטעם המערער אשר העידו ביחס לאופיו, תכונותיו ונסיבות חייו, וקבע כי אין בכך כדי להשפיע לקולה על העונש הראוי בנסיבות התיק.
עם זאת, נשקלו לקולה גילו הלא צעיר של סבח ומצבו הבריאותי המורכב, כמי שלוקה במספר מחלות, לרבות איבוד ראייתו, אשר מקשות על שהייתו בכלא.
לבסוף, במכלול השיקולים נקבע כי יש למקם את עונשו של סבח בשליש העליון של המתחם.
195. אשר לאישום הרביעי, במסגרתו הורשע בסיוע לרצח ובעבירות נלוות ביחס לפיצוץ שאירע ביהודה הלוי, נקבע כי סבח היה גורם מקשר בין ה.צ בונה המטען לבין הגורם מתוך הצוות המבצע שהגיע לקבל את המטען מביתו, ורתם עצמו למשימה זו הן בעת העברת המטען הראשון והן בהעברת המטען השני, לאחר שהוחלפה בו הסוללה. כן הודגש כי היה חבר בארגון ונטל חלק כמבצע בצוותא בניסיון ההתנקשות הקודם ברוזנשטיין, במסגרת האישום השלישי.
עם זאת הובהר, כי אף שהורשע בעבירה של סיוע לרצח בדומה לרוחן, חלקו ואשמו נמוכים ממנו, ובעוד שהלה היה ממנהלי הארגון הבכירים ויד ימינו של אברג'יל, סבח היה פעיל בדרג של ממלא הוראות, ומכך אף נגזרה תרומתו המסייעת.
לפיכך, מתחם הענישה שנקבע בעניינו, ביחס לעבירה של סיוע לרצח במסגרת ארגון פשיעה עמד על בין 8 עד 10 שנות מאסר.
במכלול השיקולים שפורטו, ובהתייחס אף לעבירות הנלוות שסבח הורשע בהן במסגרת אישום זה, נקבע מתחם כולל לאירוע – בין 9 ל-12 שנות מאסר בפועל, כאשר נקבע כי יש למקם את עונשו בשליש העליון של המתחם.
196. לסיכום ולאור האמור לעיל, נגזרו על סבח העונשים הבאים:
16 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, למשך 3 שנים; תשלום פיצוי למשפחות הנרצחים – 10,000 ש"ח לכל משפחה; תשלום פיצוי לנפגעים המנויים באישומים 3 ו-4 – 40,000 ש"ח שיחולקו ביניהם; ותשלום קנס כספי בסכום של 10,000 ש"ח, או 3 חודשי מאסר תמורתו.
גזירת דינו של עמוס
197. ביחס לאישום השלישי, במסגרתו עמוס הורשע בסיוע לניסיון הרצח בכיכר פלומר ובעבירות נוספות, הודגשו חומרת המקרה כפי שתוארה לעיל, העובדה שבוצע בתכנון מוקדם, ומידת חלקו של המערער במעשה, כמי שהעמיד את חניון ביתו ודירתו להרכבת מטען החבלה, ולהכנסתו למכונית ששימשה לפיצוץ באירוע. כן צוינה מודעותו של עמוס למעורבותם של האחרים בפרשה, ולעצם העובדה שהיה חבר ארגון. לפיכך, מתחם הענישה בעניינו נקבע בין 6 ל-9 שנות מאסר בפועל.
במכלול השיקולים, ובהתייחס אף לעבירות הנלוות שהורשע בהן במסגרת אישום זה, נקבע מתחם כולל לאירוע – בין 7 ל-10 שנות מאסר בפועל.
בתוך המתחם, בית המשפט המחוזי הדגיש את עברו הפלילי הכמעט נקי של עמוס, ואת העובדה שחברותו בארגון הפשיעה הייתה משך תקופה קצרה שלא אפיינה את חייו הקודמים. בנוסף נקבע כי פרט לאירוע מושא האישום השלישי, לא ניכרה מעורבותו של עמוס בפעילות הארגון. צוין כי מאז עזב את הארץ בשנת 2005, ניהל אורח חיים נורמטיבי ועבד למחייתו. עוד הודגש חלוף הזמן מאז האירוע כנתון משמעותי בהקשרו, ושעליו העידו המסמכים הרפואיים ביחס למצבו האישי והנפשי, וכן תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו.
בנסיבות אלה, נקבע כי יש הצדקה שלא למצות את הדין עם המערער ויש מקום לסטות לקולה ממתחם הענישה שנקבע, וזאת מטעמי שיקום שהוכחו הלכה למעשה.
לאור האמור לעיל, נגזרו על עמוס העונשים הבאים:
5 שנות מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי למשך 3 שנים; תשלום פיצוי לנפגעים המנויים באישום 3 – 20,000 ש"ח (18,000 ש"ח שיחולקו בין מאבטחי רוזנשטיין, ו-2,000 ש"ח עבור עדי חן); ותשלום קנס כספי בסכום של 10,000 ש"ח, או 3 חודשי מאסר תמורתו.
גזירת דינו של בוהדנה
198. ביחס לאישום הרביעי, שבמסגרתו הורשע ברצח בכוונה תחילה, כהגדרת העבירה בדין שקדם לרפורמה בעבירות ההמתה, ובעבירות נלוות, כתוצאה מהאירוע ביהודה הלוי, נקבע כי נסיבות האירוע היו חריגות בחומרתן, בשל הנזקים והנפגעים הרבים. הודגש כי בוהדנה היה אחד מאנשי החוליה המבצעת של התוכנית, ומילא בה חלק חשוב ומשמעותי בלב ביצוע המעשה העברייני. בוהדנה היה מודע לתוכנית העבריינית ולנזקיה, ונכונותו ליטול חלק באירוע סללה את הדרך לכניסתו לארגון.
בהקשר זה, נדחו טענות סנגורו להחלת הוראת סעיף 301א(ב) לחוק העונשין, "פתח המילוט", שנחקק במסגרת רפורמת דיני ההמתה, ונקבע כי לא התמלאו בתיק זה הנסיבות המיוחדות שבהתקיימותם המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד.
אשר לקביעת מתחם הענישה ביחס לעבירות הנלוות שביצע במסגרת אישום זה, הודגש אשמו כפעיל זוטר בארגון אשר מילא הוראות, וזאת יחסית לאברג'יל שהורשע באותן עבירות באישום זה. לפיכך, מתחם העונש הכולל הועמד על 5 עד 8 שנות מאסר.
בתוך המתחם, צוינו שיקולי הענישה שנלקחו בחשבון וביניהם, תסקיר שירות המבחן בעניינו, אשר לא חשף תמונה חיובית על אודותיו, וממנו עלה שהסתבך עוד בילדותו בביצוע עבירות, וצבר לחובתו 11 הרשעות קודמות. עוד עלה מהתסקיר שהמערער לא שינה דרכיו או השתקם, ולא הביע חרטה על מעשיו.
עם זאת, נשקלו לקולה גילו הצעיר מאוד בעת ביצוע העבירות, על סף קטינות, ואף מעמדו הזוטר יחסית בהיררכיה הארגונית. צוין כי אף שמדובר בעונש חובה של מאסר עולם, יש מקום לערוך אבחנה בינו ובין אברג'יל ביחס לעונש הסופי בגין אישום זה, ולפיכך נקבע כי עונשי מאסר העולם ירוצו בחופף, והעונש הממוני יהיה בדרך של פיצוי בלבד.
199. לאור האמור לעיל, נגזרו על בוהדנה העונשים הבאים:
שלושה עונשי מאסר עולם, אשר ירוצו בחופף זה לזה; 5 שנות מאסר שירוצו בחופף לעונש מאסר העולם; שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים; תשלום פיצוי למשפחות הנרצחים – 15,000 ש"ח לכל משפחה; תשלום פיצוי לנפגעים המנויים באישום 4 – 30,000 ש"ח שיחולקו ביניהם.
גזירת דינו של סוסן
200. ביחס לאישום הרביעי, במסגרתו הורשע בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע במסגרת ארגון פשיעה, בגין האירוע ביהודה הלוי, נקבע כי סוסן היה אחד מאנשי החוליה שבומבי קיבץ לצורך ביצוע התכנית העבריינית להתנקש ברוזנשטיין, היה מודע לפרטיה, ונתן לה את ידו. בית המשפט התייחס לאשמתו בחומרה המתחייבת ממהות הקשר הפלילי שנקשר לביצוע הפיצוץ הרצחני, והדגיש כי סוסן עמד כפסע מהרשעתו כשותף לעבירה.
לאור זאת, ובמכלול השיקולים והאיזונים נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין 7 ל-9 שנות מאסר בפועל.
בתוך המתחם, נלקח בחשבון עברו הפלילי המכביד של סוסן בביצוע עבירות חמורות, שבגינן ריצה עונשי מאסר בפועל רבים. הודגש כי את העבירה החמורה מושא אישום זה, ביצע בעת שהיה אסיר ברישיון, ובעת שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה. לקולה נשקלו מצבו הבריאותי, גילו, העובדה שעברו הפלילי הוא מן העת הרחוקה, וכן שהיה משוחרר בתנאים מגבילים במשך תקופה לא קצרה. לפיכך, נקבע כי יש למקם את עונשו בשליש העליון של המתחם.
201. ביחס לאישום השישי, במסגרתו הורשע ב"עסקת הבלדרית" ביבוא סם קוקאין מפרו ללונדון, נקבע כי שימש בתפקיד מרכזי בה, ועל פי התכנית היה צריך לסייע לייבא את הסם. סוסן הפעיל לחץ על ציון אלון על מנת שיעזור בפתרון הבעיה שנוצרה, באמצעות גורמים מטעם הארגון, והעביר ל-י.מ 5,000 דולר שנועדו לנסיעת האחרון ללונדון לאיתור הבלדרית ולאיסוף הסמים.
בדומה לאברג'יל, גם כאן בית המשפט התחשב בעונשים המתונים שנגזרו על המעורבים הנוספים בפרשה, והעמיד את מתחם הענישה ההולם בין 7 ל-11 שנות מאסר בפועל.
בתוך המתחם, ולהבדיל מהאישום הרביעי, נלקח בחשבון חלוף הזמן שעבר מאז ביצוע העבירה, ונקבע כי המערער ימוקם במרכז המתחם.
202. ביחס לאישום התשיעי, במסגרתו סוסן הורשע בניסיון ליצוא 44 אלף כדורי אקסטזי מבלגיה לישראל, הודגש כי חלקו בפרשה בא לידי ביטוי בניסיונותיו לאתר את החבילה לאחר שלא הגיעה ליעדה בישראל, ולפיכך "נטל חלק ישיר בגרעין הקשה של ביצוע העבירה".
בית המשפט עמד על הפגיעה הקשה בערכים החברתיים בשמירה על שלום הציבור ובריאותו, תוך צמצום נגע הסמים המסוכנים, שפגיעתם קשה, וביתר שאת כאשר דובר בסם האקסטזי שסכנותיו גדולות. כן נשקלה הנסיבה המחמירה של ביצוע העבירה במסגרת ארגון פשיעה. מנגד, ניתן משקל למידת הענישה המתונה שהושתה על הנאשם דוד בן שיטרית, הגם שזו הייתה במסגרת הסדר טיעון. לפיכך נקבע כי מתחם הענישה נע בין 5 ל-9 שנות מאסר בפועל.
בתוך המתחם, ניתן משקל ממשי לחלוף פרק הזמן המשמעותי מאז ביצוע העבירה, ונקבע כי עונשו של המערער ימוקם במרכז המתחם.
203. ביחס לאישום ה-13, במסגרתו הורשע בעבירות כלכליות, נקבע כי העלים מס בסכום של 40,000 דולר – פרי הכנסותיו מעסקאות הסמים. לאור העובדה שהמאשימה עתרה באישום זה להטלת קנס בלבד, בהלימה לגובה ההכנסה שהועלמה, נקבע מתחם הקנס בין 40,000 ש"ח ל-80,000 ש"ח.
204. לסיכום, ולנוכח כל האמור לעיל, נגזרו על סוסן העונשים הבאים:
12 שנות מאסר בפועל; הפעלת מאסר מותנה בן 18 חודשים שהוטל עליו בתיק אחר (תפ"ח 227/97) וירוצה בחופף; שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים; תשלום קנס בסכום של 50,000 ש"ח, או 4 חודשי מאסר תמורתו.
גזירת דינו של לוקר
205. ביחס לאישום השביעי, במסגרתו הורשע ב"עסקת המיליון" ביבוא מיליון כדורי אקסטזי מהולנד לאוסטרליה, כחלק מפעילות הארגון, נקבע כי לוקר היה מעורב באופן פעיל בעסקה, כמי שהיה אחראי למכירת הסמים באוסטרליה והעברת הכספים, באמצעות בלדר, לישראל. עם זאת, בית המשפט לקח בחשבון את מעמדו הנמוך בארגון, יחסית לאברג'יל, שהורשע יחד עמו בעבירה זו.
לפיכך נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 8 ל-13 שנות מאסר.
בתוך המתחם נשקלו מכלול נסיבותיו האישיות של לוקר, ובעיקר היעדר עבר פלילי, גילו, מצבו הבריאותי, הנזקים הכלכליים והמשפחתיים שנגרמו לו עקב ההליך, הפגיעה בפרנסתו, חלוף 20 שנים מביצוע העבירה, וכן הכללת הפרשייה היחידה שיוחסה לו באותו כתב אישום ביחד עם המעורבים האחרים, שגרמה להתמשכות הליכים בעניינו. נקבע כי כל אלה הצדיקו הקלה משמעותית בעונשו, ובמיוחד אורח חייו הנורמטיבי מאז העבירה, שהייתה הסתבכותו היחידה של לוקר בפלילים.
לאור זאת, נקבע כי יש לסטות לקולה מהמתחם שנקבע, והדברים נכונים אף לאישום 13, ומצאו ביטוי בקביעת עונשו הכולל.
206. ביחס לאישום ה-13, במסגרתו הורשע בעבירות כלכליות, נקבע כי קיבל לידיו סכום של 70,000 דולר משי סילם במסגרת חלקו ב"עסקת המיליון", ואשר לא דווח לרשויות המס. בית המשפט הציב את מתחם הקנס בין 50,000 ש"ח ל-90,000 ש"ח, וקבע כי יש למקם את עונשו של המערער בתחתית המתחם, תוך התחשבות במצבו הכלכלי הקשה, העובדה שעסקו נסגר לאחר מעצרו בתיק זה, והליכי פשיטת הרגל בעניינו.
207. לבסוף, נגזרו על לוקר העונשים הבאים:
5 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; תשלום קנס בסכום של 50,000 ש"ח, או 4 חודשי מאסר תמורתו.
גזירת דינו של בן שיטרית
208. ביחס לאישום ה-11, בו הורשע ביבוא כדורי אקסטזי מאירופה ליפן, במסגרת פעילות הארגון, נקבע כי נטל חלק מרכזי בתכנון ובהוצאה לפועל של העסקאות. כן הודגשה זיקתו לארגון, והערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה מהעבירות, ובכלל זה שמה הטוב של מדינת ישראל, שנפגע כשארגון פשיעה ישראלי מבצע עסקאות סמים בחו"ל.
בדומה לשאר המעורבים, ניתן משקל הולם לעיתוי חקיקת חוק המאבק בארגוני פשיעה, בסמוך למועדי העבירות, ומשקל מסוים לעונשים שנגזרו על יתר המעורבים במסגרת הסדרי טיעון, אף שנקבע שניכרים הבדלים משמעותיים בינם לבין בן שיטרית.
לפיכך, נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 8 ל-11 שנות מאסר בפועל.
בתוך המתחם, נשקלו לחומרה עברו הפלילי המכביד, תקופות המאסר שריצה, והעובדה שהסתבך בעבירת סמים נוספת במהלך ניהול ההליך הפלילי, בעת שהיה משוחרר בתנאים מגבילים בתיק זה. לקולה ניתנה התייחסות לשיקול חלוף הזמן, לגילו ולנסיבותיו האישיות. כן נלקחו בחשבון דברי עדי האופי על אודות הירתמותו בעבר לסייע לבני נוער שסטו מדרך הישר. לאור האמור, בית המשפט מיקם את עונשו במרכז המתחם.
209. ביחס לאישום ה-12, במסגרתו הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה במסגרת ארגון פשיעה, כלפי עד המדינה י.מ נקבעו מספר שיקולים שהשפיעו על קביעת מתחם הענישה וביניהם, התכנון שקדם לביצוע העבירה; חלקו של בן שיטרית בה כמבצע בלעדי; הנזק שנוצר מביצועה; המניע לביצוע העבירה – רצונו של המערער לגרום נזק ל-י.מ כחלק מסכסוך בתוך הארגון; והפקרת י.מ לאחר הפגיעה.
לפיכך, בית המשפט העמיד את מתחם העונש על 7 עד 9 שנות מאסר בפועל.
בתוך המתחם, נשקלו לחומרה עברו הפלילי העשיר של בן שיטרית בגין ביצוע עבירות אלימות, ובכללן גם עבירת הריגה. בנוסף, נקבע כי עבירת האלימות החמורה כלפי י.מ עדיין ניכרת על גופו. לפיכך, עונשו של המערער הוצב ברף העליון של המתחם.
בית המשפט דחה את בקשות בן שיטרית לנכות את תקופת מאסרו בעקבות מעורבותו בביצוע עבירת סמים נוספת שביצע אגב ניהול הליך פלילי זה, וכן את תקופת מעצרו בבלגיה בגין מעורבותו בעבירות שבוצעו שם בגין אירועים אחרים.
210. לסיכום, ולאור האמור לעיל, נגזרו על בן שיטרית העונשים הבאים:
10 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים; תשלום פיצוי לעד המדינה י.מ בסכום של 50,000 ש"ח; תשלום קנס בסכום של 50,000 ש"ח, או 6 חודשי מאסר תמורתו.
תמצית טענות הצדדים בערעור
ערעור המדינה – ע"פ 5901/22 211. ערעור המדינה מופנה כלפי שני נושאים. האחד, נגד זיכויו של רוחן מעבירת הרצח באישום הרביעי והרשעתו כמסייע בלבד (להבדיל ממבצע עיקרי); והשני, נגד גזר דינו של בוהדנה, בו נקבע כי כלל העונשים שהוטלו עליו בגין הרשעתו במסגרת האישום הרביעי, ירוצו בחופף זה לזה. להלן אפרט את הטענות בקצרה.
212. ביחס לרוחן, נטען כי נוכח תפקידו ומעמדו בארגון הפשיעה, כמו גם חפצו במותו של רוזנשטיין, השתתפותו בישיבה בה דירבן את חבריו לארגון לקדם את המטרה, ואף העברת כספים מטעמו לצורך כך, ממקמת אותו במעגל הפנימי של העשייה, גם בהיעדר ראיות למודעותו לפרטי התכנית הקונקרטית. לפי הנטען, מנהל של ארגון פשיעה לא חייב להיות מעודכן בכל הפרטים ביחס לדרך בה תבוצע הוראתו על-ידי אנשיו, על מנת לשאת באחריות לביצוע העבירה כמבצע ראשי. לפיכך, המדינה עתרה לראות ברוחן כחלק מהמעגל הפנימי של מבצעי העבירה, ולהרשיעו כ"מבצע בצוותא" של מעשי הרצח שתוארו במסגרת האישום הרביעי.
213. ביחס לבוהדנה, המדינה טענה כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו לפיה יש לחפוף את עונשי מאסר העולם וכן את העונש הנוסף של 5 שנות מאסר שהוטלו עליו, על מנת ליצור אבחנה בינו לבין המערער אברג'יל. נטען כי קביעה זו לא נותנת מענה למטרות הענישה של גמול, הלימה, הרתעה ושמירה על ביטחון הציבור, זאת בעיקר לאור תוצאות העבירה ומספר הקורבנות שנפגעו באירוע מושא האישום הרביעי, בו הורשע.
תשובת רוחן לערעור המדינה
214. בא כוחו של המשיב רוחן ביקש לדחות את ערעור המדינה להורות על הרשעתו ברצח חלף הרשעתו בעבירת הסיוע לרצח. לטענתו, חוק מאבק בארגוני פשיעה, שרוחן הורשע על פיו, לא יכול לבסס את אחריותו למעשי הרצח שביצעו אחרים במסגרת האישום הרביעי. בנוסף, ניסיון המדינה להרחיב את הוראות סעיף 29 לחוק העונשין, העוסק ב"מבצע בצוותא" מעבר לגבולותיו, תוך פגיעה בעקרון האחריות האישית ובעקרון החוקיות, הוא מלאכותי ויש לדחותו.
כן נטען, כי דין הערעור להידחות אף בהיבט של דיני השותפות, מאחר שרוחן לא נטל כל חלק בגיבוש התוכנית העבריינית בעניין חיסול רוזנשטיין, לא הייתה לו השפעה עליה, והוא לא נמנה עם צוות הקושרים שבומבי גייס למשימה, ושהוציאו את התוכנית הפרטנית אל הפועל.
בהקשר זה הודגש, שלא זו בלבד שאין הוכחה לכך שרוחן נטל חלק בתכנון התכנית או אופן ביצועה, אלא שבהתאם לעדות טולי ובומבי, אף אין הוכחה לכך שרוחן היה מודע לעובדה שהחיסול יתבצע בצ'יינג', בדרך של הטמנת מטען חבלה.
לפי הטענה, בעוד שעל פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, היה ניתן להרשיע את רוחן בעבירה של קשירת הקשר הפלילי הכללי, שהתגבש בפגישות בבלגיה, ושדובר בהן על הצורך בחיסולו של רוזנשטיין, לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של קשירת הקשר הספציפי שהתגבש לאחר חזרתו של בומבי לישראל, ובמסגרתו האחרון הגה תוכנית קפדנית ורבת פרטים להתנקש בו, שרוחן לא היה מודע או שותף לה.
בנוסף נטען, כי הצוות שבומבי גיבש, והיה חלק מהחוליה המבצעת, כלל רק את האנשים שסרו למרותו ואת "אנשי שלומו" של אברג'יל, ולא את "פקודיו" של רוחן כפי שהמדינה טענה. קבוצת רוחן הייתה קבוצה עבריינית נפרדת שחברה לארגון, ונכללו בה גם טולי, צ'יקו בית עדה ושוקרון – ואף אחד מהם, לרבות רוחן, לא היו בסוד התכנית העבריינית מושא הקשר הפלילי שתואר באישום הרביעי, ובוודאי שלא נטלו חלק במימושו. זאת ועוד, נטען כי בכתב האישום לא מתואר מקרה שבו רוחן הנחה "חיילים" שלא נמנו עם הקבוצה שלו לבצע עבירה כלשהי.
בנוסף, בא כוחו של רוחן הסתמך על דברי בומבי ביחס למעמדו שלו בארגון כשאברג'יל נעדר מן הארץ, בבחינת שהיה "ממלא מקומו". נטען כי דברים אלה שומטים את הקרקע תחת הטענה שלרוחן הייתה השפעה על הגורמים המבצעים באירועי יהודה הלוי.
אשר לטענת המדינה לפיה רוחן הסכים להשתתף במימון תכנית החיסול, כפי שעשה אף באמצעות טולי, נטען כי מדברי טולי עולה שהכספים שהעביר לבומבי על פי הוראת אברג'יל במפגש בבלגיה, לא היו כספיו של רוחן עצמו, אלא רווחים מכספי הסמים של "העסקה הגדולה" מושא האישום השני, שהיו שייכים גם לאברג'יל וגם למאיר אחיו. בנוסף, מעדות בומבי עולה כי לא השתמש בכספים שקיבל מטולי לצורך מימון ביצוע התוכנית העבריינית ביהודה הלוי.
לבסוף נטען, כי טעם נוסף לדחיית ערעור המדינה נעוץ בדוקטרינת הכוונה המועברת שבסעיף 20(ג)(2) לחוק העונשין, ונשען על הנמקת בית המשפט המחוזי לפיה לא הובאו ראיות לכך שרוחן היה מודע לתוכנית הפלילית, וכפועל יוצא לתוצאותיה המסתברות.
לפיכך, נטען כי לאור "תרומתו האפסית" של רוחן לאירוע, שלא עולה כדי "ביצוע בצוותא", יש לדחות את ערעור המדינה, ולקבוע כי תרומתו עונה לכל היותר להגדרת "סיוע" (עוד נטען כי גם בהגדרה זו שגה בית המשפט המחוזי, כפי שייטען בערעור שהגיש רוחן מטעמו, ויובא בהמשך).
תשובת בוהדנה לערעור המדינה
215. בא-כוחו של בוהדנה ביקש לדחות את ערעור המדינה, וטען כי אין להתערב בגזר-הדין, שקבע את ריצוי עונשו של המערער בחופף. לטענתו, עד למעשה הפלילי, לא היה לבוהדנה חלק בארגון הפשיעה; וביחס לאירוע שבאישום הרביעי נטען, כי בוהדנה לא הגה את רעיון הנחת המטען ולא השתתף בהכנתו. בנוסף, חלקו בפרשה לעומת אברג'יל היה שולי יחסית. עוד נטען, כי יש להתייחס לגילו הצעיר של בוהדנה בעת ביצוע המעשה, שהיה על סף קטינות. לפיכך, בא-כוחו של בוהדנה ביקש לדחות את ערעור המדינה על העונש שהוטל עליו.
ערעורו של סוסן – ע"פ 5871/22 216. סוסן מפנה את ערעורו כלפי מספר נושאים: האחד, נגד הרשעתו בקשירת קשר לרצוח את רוזנשטיין, במסגרת האישום הרביעי; השני, נגד הרשעתו בייצוא ויבוא סמים במסגרת "עסקת הבלדרית" שתוארה באישום השישי; השלישי, נגד הרשעתו בניסיון ליצוא סם מבלגיה לישראל, במסגרת האישום התשיעי; לחלופין, סוסן מערער על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו – 12 שנות מאסר בפועל. להלן יובאו טענותיו בקצרה.
217. ביחס להרשעתו באישום הרביעי, סוסן טען כי יש לזכותו מעבירת הקשר מאחר שגרסת בומבי בעניין בקשתו לשכירת דירת התצפית לא הייתה אמינה; מאחר שהחוקרים הדריכו את בומבי בחקירתו על כך שסוסן היה חלק ממערך התצפית על הצ'יינג'; מאחר שהמדינה לא כללה בכתב האישום את גרסת דירת התצפית; מאחר ש-ה.צ סיפר בחקירתו כי סוסן לא היה קשור לתכנית העבריינית להתנקש בחיי רוזנשטיין ואף העיד כי בכל פעילותו בעניין מטען החבלה לא ראה את נוכחותו; מאחר שסוסן מודר מנושא הכנת המטען ששימש באירוע; ומאחר שבית המשפט המחוזי זיכה אותו מגרסת בומבי לפיה הוא תצפת על הצ'יינג' ונכח בעת החלפת או פירוק המטען.
אשר לסוגיית דירת התצפית, נטען כי סוסן אכן אמר לבומבי כי הוא מנסה לשכור דירה, אך בפועל הוא לא התכוון לכך, ולמעשה רימה את בומבי. לפי הטענה אין אף ראיה שמוכיחה כי סוסן אכן פעל לשכור דירה, או את כוונתו להצטרף למטרת הקשר.
אשר לסוגיית השתתפות סוסן בתצפיות, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לכך שהחוקרים "החדירו לתודעתו" של בומבי במהלך חקירתו כי סוסן היה חלק ממערך התצפיות לעבר הצ'יינג'.
נטען כי גרסאות דירת התצפית וההשתתפות במערך התצפיות אומצו על-ידי בומבי בהכוונת החוקרים, ולא נתמכו באף ראיה אחרת. בית המשפט המחוזי אמנם זיכה את סוסן מעבירת הרצח, חבלה בכוונה מחמירה ופציעה, אך לא נתן את הנפקות המלאה לעמימות גרסת בומבי.
בהקשר זה נטען, כי הראיות שנמנו בהכרעת הדין לא עלו כדי סיוע, במידה שהצדיקה את הרשעת סוסן בקשירת קשר לרצח רוזנשטיין. כך ביחס לעדות י.מ לפיה ראה את סוסן בבית ה.צ ושנקבע ביחס אליה שלא ניתן להתעלם מהבעייתיות שבה, ולכן ניתן לה משקל נמוך ביותר; כך ביחס לפרשנותו המוטעית של בומבי ביחס ל"שיחת השלד" בין אברג'יל לבין סוסן, ולכך שמשמעות "שלד" הוא מטען. נטען כי בומבי כעד מדינה לא יכול היה לספק סיוע לעדותו שלו עצמו; כי העובדה שסוסן לא הבין את "שיח החרשים" שהתנהל ב"שיחת השלד", מתיישבת עם דברי ה.צ שסוסן לא היה קשור לניסיון החיסול ברוזנשטיין וכי לא ראה אותו נוכח במשך כל עיסוקו בהכנת המטען.
עוד הדגיש בא-כוחו של סוסן, כי "שיחת השלד" התקיימה ביום 18.10.2003, ואילו הפגישה בבריסל, שם נרקם הקשר לחיסולו של רוזנשטיין בצ'יינג', התקיימה ביום 19.11.2003, כלומר למעלה מחודש אחרי "שיחת השלד", ולכן לא סביר שבשיחה זו, אברג'יל וסוסן דיברו על המטען, עוד לפני שנרקמה התוכנית בבריסל.
בנוסף נטען, כי לפי עדות בומבי, סוסן "נכנס לתמונה" רק אחרי הפגישות בבריסל. כאשר גם בכתב האישום נטען כי רק ביום 20.11.2003, לאחר שבומבי חזר לישראל מבריסל (וכחודש לאחר "שיחת השלד"), נסע לביתו של ה.צ בלוויית סוסן ובוהדנה, על מנת לשוחח עמו בעניין המטען שהוא מתבקש להכין, ואשר ישמש להמתת רוזנשטיין. לפיכך, אברג'יל לא היה יכול להתכוון ב"שיחת השלד" למטען, ולחשוב שסוסן הוא חלק מהקושרים. כן נטען כי סוסן כלל לא הבין על מה אברג'יל דיבר בשיחה, ואילו היה שותף לקשר, היה מבין מיד שאברג'יל התכוון למטען, ועונה לו בהתאם לכך. לכן לא יכולה להיות לשיחת השלד פרשנות מפלילה ביחס לסוסן.
אשר לשאלה האם סוסן עודכן ביחס לעובדה כי ה.צ הכין את מטען החבלה לאירוע, או שמודר מעניין זה, נטען כי הוגשו ראיות שסתרו אלה את אלה, ובית המשפט המחוזי התעלם מהסתירות.
עוד השיג הסנגור על הקביעה בהכרעת הדין, כי סוסן ביקר בביתו של בומבי באשדוד, בליל האירוע ביהודה הלוי, ולא התייחס לדברי סוסן לפיהם גם אם הגיע לדירתו של בומבי ביום הפיצוץ, הרי שהגיע לביקור תמים ולא לשם עניינים פליליים.
ביחס לעצם ההיכרות עם בומבי, נטען כי סוסן לא ניסה להתחמק מהיכרותו עמו, ואף אישר כי ביקר בביתו מספר פעמים. ואולם, הבהיר כי לא הכירו מספיק טוב כדי לבצע עמו פשעים, מאחר שהיכרותם החלה רק חודש וחצי בערך לפני הפיצוץ ביהודה הלוי. בהקשר זה נטען, כי סוסן לא נקט ב"חזית מחלוקת מקסימאלית" כפי שנקבע בהכרעת הדין, ולכן הסיוע הנדרש לעדות בומבי היה צריך להיות משמעותי.
אשר לתקשורת הסלולרית בין סוסן לבין המעורבים האחרים באירוע יהודה הלוי, נטען כי היא לא יכולה לשמש כסיוע לדברי בומבי, מאחר שבוססה על קביעות עובדתיות שגויות כגון זהות המשתמש במספר הטלפון וכמות ההתקשרויות בין הצדדים; ולא עמדה בתנאים לראיה מסייעת, מאחר שלא סיבכה את סוסן בנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים.
ביחס לשיחות הטלפון בין סוסן לבומבי, נטען כי השיחות שביצע הראשון לאחרון נעשו בפועל רק משני המספרים הקבועים שלו (להבדיל מ"טלפון מבצעי") וגם אז "באופן גלוי" ולא בעניינים פליליים. כן השיג על מספר השיחות שנקבע בהכרעת הדין (300 התקשרויות) וטען רק ל-50 שיחות, כאשר חלקן שיחות סרק, ורובן התנהלו עוד בטרם קשירת הקשר בבלגיה.
אשר לתקשורת הסלולרית בין סוסן לבין וזאנה, נטען כי לא הוכח שהמספר הסלולרי שיוחס לוזאנה היה שלו; וכי אף פלט המספר שהיה במחלוקת מלמד כי השיחות ביניהם הסתיימו ביום 19.11.2003, עוד לפני שובו של בומבי מבלגיה, ועוד בטרם האחרון פנה ל-ה.צ לשם הכנת המטען, ומשכך נטען כי מדובר בשיחות לא פליליות, ושלא קשורות לניסיון חיסול רוזנשטיין.
ביחס לשיחות אל בוהדנה, נטען כי אף ביחס אליו לא הוכח המספר שיוחס לו על-ידי המדינה, ומכל מקום, סוסן לא שיקר לבית המשפט המחוזי ביחס לטיב הקשר שלו עם בוהדנה, בהעידו כי הוא מכירו דרך חברים משותפים מאשדוד, כאחד מחבריו של בומבי.
אשר לשיחות אל יוסף לוי (ז'וז'ו), נטען כי לא הייתה כל משמעות לכמות ההתקשרויות בינו לבין סוסן, זאת מאחר שבומבי העיד כי "ז'וז'ו נכנס בטעות יום לפני המהלך... הוא לא היה חלק מהתכנון של יהודה הלוי". בנוסף נטען, כי ז'וז'ו עצמו העיד כי לא הכיר את סוסן ולא זוכר אותו, וכשנדרש להסביר את שיחות הטלפון בינו לבין סוסן השיב שיתכן שבומבי התקשר מהטלפון שלו.
לפיכך, ולאור כל הטיעונים שהועלו, סוסן עתר לזכותו מעבירת קשירת הקשר.
218. ביחס להרשעתו באישום השישי, נטען כי עצם יצוא הקוקאין מפרו והיבוא שלו לאנגליה לא הוכחו, ולכן ניתן היה להרשיע את סוסן לכל היותר בעבירה של קשירת קשר לביצוע העסקה. בהקשר זה נטען כי לא הובאה על ידי המדינה אף ראיה לעצם הגעת הסם לאנגליה ולכן לא נמצא סיוע לדברי י.מ בעניין זה.
כמו כן, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשביסס את הקביעה כי היצוא והיבוא הוכחו כביכול, על דבריהם של י.מ, בומבי ו-ה.צ ביחס לעסקה, מאחר שאף אחד מהם לא ראה את הגעתו של הסם לאנגליה, ושני הראשונים הסתמכו על דברי ה.צ בעניין.
בנוסף, סוסן השיג על הקביעה כי היצוא והיבוא הוכחו כביכול על בסיס שיחות הטלפון בינו ובין שאר המעורבים - אברג'יל, ציון ו-י.מ, אשר כולם הסתמכו על דברי י.מ ביחס לבלדרית. לפי הטענה, דבריו של י.מ שדיבר עם הבלדרית בטלפון לאחר שהגיעה עם הסם לאנגליה הם עדות שמיעה.
כך אף השיג על עדותו של ה.צ, אשר מסר שבאותה עת התגורר עמו י.מ ושמע ממנו על הכשל באיסוף הבלדרית. נטען כי מעבר לכך שעדות זו הייתה עדות שמועה, היא עלתה לראשונה רק בעדותו הראשית של ה.צ והוא לא סיפר את הדברים בחקירותיו במשטרה. בנוסף, ה.צ העיד כי כש-י.מ התגורר בביתו, הבלדרית התקשרה אליו כל יום, באופן הסותר את דבריו של י.מ אשר העיד כי את שיחותיו עם הבלדרית הקפיד לבצע באמצעות טלפונים ציבוריים, ואף ביקש מבנו של ה.צ שיסיעו לטלפונים ציבוריים כדי להתקשר אליה.
עניין נוסף שסוסן התייחס אליו בערעורו קשור לשאלת עיתוי הצטרפותו לקשר הפלילי, ומהות ההצטרפות. לפי הטענה סוסן צורף לקשר הפלילי בשלב מאוחר מאוד, והתערב בעניין הבלדרית רק ביום 30.9.2003, כאשר נפגש עם י.מ ובן סימון סמוך לביתו של ה.צ בתל-אביב, וזאת רק במטרה לקבל בחזרה סכום של 40,000 דולר, ש-י.מ היה חייב לו. בנוסף, נטען כי גם בכתב האישום צוין כי קשירת הקשר במהלך יולי 2003 נרקמה בין י.מ לבין בן סימון בלבד, וסוסן אוזכר לראשונה כמי שנכנס לקשר בשלב מתקדם של העסקה, ביום 30.9.2003 כאמור, אחרי שהבלדרית כבר הגיעה לפרו.
בהקשר זה טען סנגורו של סוסן, כי בית המשפט המחוזי הפלה אותו לרעה לעומת אוזיפה, שזוכה באישום השביעי מיבוא מיליון כדורי אקסטזי במסגרת ארגון פשיעה. זאת אף על פי שנקבע ביחס אליו, כי פעל להשיב למעורבים את כספם לאחר בריחת הבלדר ואף על פי שנקבע כי עדותו הייתה בלתי אמינה. נטען כי "מקל וחומר" בית המשפט המחוזי היה צריך לזכות גם את סוסן מעסקת הבלדרית באישום השישי.
219. ביחס להרשעתו באישום התשיעי נטען כי סוסן לא עשה "מעשה" שתרם לניסיון ייצוא הסם בו הורשע, מאחר שערך בירור עם "קוקי" 5 ימים לאחר שחבילת הסם כבר נשלחה ונתפסה בבלגיה. נטען כי דובר בבירור נקודתי, יחיד, שנערך כאמור בדיעבד, ולא עולה כדי ניסיון יצוא חבילת הסם. לפי הטענה, מעשה זה לא קירב את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת – הגעת הסם לישראל – אלא לכל היותר מדובר ב"הכנה".
כן נטען כי סוסן נעדר את היסוד הנפשי לביצוע העבירה, מאחר שהתבדח וצחק במהלך השיחה המרכזית שהגישה המדינה כראיה (מוצג ת/1545ב5), מקום שהיה אמור להיות במתח ובדאגה, אילוּ אכן היה שותף לעבירה.
בנוסף, נטען כי סוסן טס לבלגיה ללא חשש כשנה לאחר שחבילת הסם נתפסה, וביקר שם את ציון בכלא באנטוורפן. לפי הטענה, אם היה שותף לניסיון היצוא של חבילת הסם, היה חושש לטוס לבלגיה מחשש שייעצר.
טענה נוספת שעלתה מפי הסניגור התייחסה לשיחות הטלפוניות בין סוסן, קוקי, ציון ו-י.מ, לפיה עולה ספק אם שיחות אלה היו קשורות דווקא לחבילת הסם שנתפסה. בהקשר זה אף נטען כי לא ברור שהדירה בה נמצאה הקבלה על משלוח החבילה הייתה דירתו של ציון. בנוסף, סניגורו של סוסן אף השיג על זיהויו של "ירון" (מיכה בן הרוש) כמי ששלח בדואר את חבילת הסם.
לבסוף נטען, כי בכל מקרה, ניסיון יצוא הסם לא נעשה במסגרת ארגון פשיעה, מאחר שקוקי, שמעון (עמו שוחח קוקי בנוסף לשיחותיו עם סוסן) ורנה (ממנו נקנה הסם לכאורה), לא היו חברי ארגון הפשיעה הנטען. עוד נטען כי אברג'יל לא הואשם באישום זה, לכן ניסיון היצוא לא נעשה במסגרת ארגון פשיעה.
220. סוסן ערער גם על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו, וטען כי בשלושת האישומים שבהם הורשע, פעילותו הייתה "אפסית" ולא תרמה לביצוע העבירה. בנוסף נטען כי בשלושת האישומים נגדו, צורף לקשר רק בשלב מאוחר; כי היה מקום להתחשב בחלוף הזמן כנתון אובייקטיבי המצדיק הקלה משמעותית בעונש; וכי מתחמי הענישה שנקבעו בעניינו היו גבוהים מהראוי.
סניגורו של סוסן הוסיף וטען לחוסר אחידות בענישה לעומת הנאשם מאיר אברג'יל; כן התבקש להתחשב במעמדו הנמוך של סוסן בקבוצת הנאשמים בארגון; בבריאותו הרופפת; בשחרורו במקביל לניהול המשפט; ובחמשת ילדיו, ששלושה מהם התגוררו עמו עד למאסרו ביום 11.7.2022.
221. לפיכך, סוסן עתר לקבל את הערעור ולזכותו מכל העבירות שבהן הורשע ביחס לאישומים 6,4 ו-9, ולחלופין להפחית משמעותית מעונש המאסר בפועל שהוטל עליו.
ערעורו של בן שיטרית – ע"פ 5881/22
222. בן שיטרית מפנה את ערעורו נגד הרשעתו באישום ה-11 בעבירה של יבוא סם במסגרת "עסקאות הסמים ביפן"; נגד הרשעתו באישום ה-12, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה כלפי עד המדינה י.מ; ונגד גזר דינו, במסגרתו הוטלו עליו, בין היתר, 10 שנות מאסר בפועל, ופיצוי כספי ל-י.מ בסכום של 50,000 ש"ח. להלן יובאו טענותיו בקצרה.
223. ביחס להרשעתו באישום ה-11, תקף סניגורו של בן שיטרית את ממצאי המהימנות שנקבעו בהכרעת הדין ביחס לעד המדינה י.מ וטען לסתירות בולטות בעדותו. כן טען כי עדויות ה.צ, "תומס" (שמעון אוחנה) ו-א.צ לא עולות כדי הסיוע הנדרש לשם הרשעת בן שיטרית במיוחס לו, שכן אין בהן כדי לסבכו במעורבות בעסקאות מושא האישום, ומדובר בראיות שנמצאות בשולי סיפורו של עד המדינה י.מ.
כן נטען להבדלים מהותיים בין הגרסאות שמסרו ה.צ ו-י.מ בעדויותיהם (כך למשל, ביחס לפגישה שהתקיימה בביתו של חנוך עצמון).
בנוסף נטען, כי אין לראות בעדות א.צ, שאישר את עצם קיומה של הפגישה בביתו של עצמון, כסיוע לעדות י.מ, מאחר שאין בה כדי לסבך את בן שיטרית בעבירה כלשהי.
עוד תקף סניגורו של בן שיטרית את הקביעה לפיה עדות תומס שימשה סיוע לעדות י.מ ביחס למשלוח "שלוש חבילות הקוקאין בדואר". לפי הטענה עדות תומס לא רלוונטית לבן שיטרית ואינה יכולה לשמש סיוע בעניינו מאחר שהאחרון לא הורשע במסגרת עסקה זו (אלא רק אברג'יל).
בהקשר זה נטען כי גם בעסקאות שעליהן העיד י.מ ושהיה שותף בהן, ובוצעו על פי עדותו במסגרת פעילות הארגון, לרבות ביפן – אין כדי להעיד כי בן שיטרית היה מעורב בהן. לפי הטענה, העדויות בהן ראה בית המשפט המחוזי סיוע בעניינו של בן שיטרית, עולות רק כדי חיזוק לנקודה שולית בגרסתו של י.מ, ואין בהן כדי להפלילו בעבירה כלשהי.
כך למשל, נטען כי הודאתו של בן שיטרית כי רכש מזוודה בעלת דופן כפולה, לא קושרת אותו בהכרח לקניית המזוודות בעסקאות המסוימות הנטענות על-ידי י.מ ולא יכולה לשמש סיוע לעסקאות ה-60,000 וה-90,000 כדורי אקסטזי.
אשר ל"טעותו" של בן שיטרית בספירת הכדורים בעסקת ה – 90,000 כדורי אקסטזי נטענו הדברים הבאים: ראשית, שעדות י.מ תמוהה בעניין זה, מאחר שבעת שבן שיטרית ספר את הכדורים היה נוכח עמו רונן סוויסה, שלפי עדותו של י.מ עצמו דווקא "היה טוב במספרים"; שנית, לא דובר בטעות בספירת הכדורים, אלא בטעות באריזת המזוודות, שהרי לפי עדות י.מ, בן שיטרית ציין כי במזוודות נכנסים 64,000 כדורים, ולא הייתה דרך לארוז בהן 90,000 כדורים.
לעניין עסקה זו, נטען כי לא ייתכן שבארגון סלחו לבן שיטרית על "הטעות בספירה" ולא שאלו היכן הכדורים החסרים, זאת לאור התנהלות שונה בפרשת הבלדרית (האישום השישי), שם לא נהגו בסלחנות כלפי י.מ, האשימו אותו במעילה והוא אף נדרש לשלם לארגון "קנס" בשל כך. סניגורו של בן שיטרית טען לחוסר היגיון בעדותו של י.מ בעניין זה, לפיה כל השותפים "ספגו" את הנזק של 26,000 הכדורים החסרים.
אשר לעסקת "השולחן השני" נטען כי לא נמצא לה כל סיוע בהכרעת הדין. לפי הטענה, אף אם היה ניתן לראות בשימוש שעשה בן שיטרית במזוודה בעלת דופן כפולה ביחס לעסקאות ה-60,000 וה-90,000 כדורים, אין בכך כדי לשמש סיוע לעסקת "השולחן השני", שבוצעה בשיטות אחרות ולא כללה שימוש במזוודות.
סניגורו של בן שיטרית אף תקף את גרסתו של י.מ ביחס לסכום הכסף שלשיטתו השקיע בעסקה זו, כבלתי אפשרית: י.מ מסר כאמור כי נתן 15,000 אירו לבן שיטרית עבור 12.5 אלף כדורים, כשמחיר כדור אקסטזי באותה תקופה היה כחצי אירו. לפי הטענה, י.מ היה סוחר סמים ממולח ולא הגיוני שהשקיע יותר מפי שניים ברכישת סמים, בפרט בעסקה שכלל לא היה מעוניין בה לפי עדותו. בנוסף, י.מ לא ערך כל רישום או תיעוד של העברת הכספים בעסקה זו, למרות שבמקרים אחרים כן ערך תיעוד.
בנוסף, בן שיטרית הפנה אל שורת השיחות שנקלטו בהאזנת סתר ביחס לעסקת "השולחן השלישי", שביחס אליה נקבע כי לא היה מעורב, ותהה מדוע לא קיים צבר שיחות דומה ביחס לעסקת "השולחן השני", שביחס אליה כן הורשע.
אשר לראיות החיזוק שנקבעו בהכרעת הדין כתומכות בגרסת י.מ, בן שיטרית טען כי הן נמצאות בשולי האישומים ולא במרכזן. כך למשל, ביחס להעברת כספי העסקאות אל מחוץ ליפן, נטען כי אין הוכחה שבן שיטרית קיבל חלק מכספי תמורת העסקאות; ביחס למסמכי התיעוד שערך י.מ נטען כי נדרשה פרשנותו של העד עצמו לתוכן הרישומים ול"שמות הקוד" בהם עשה שימוש, ובשל כך נפגע מעמדו של מסמך זה; נטען כי לא מדובר ב"רישום אותנטי" כפי שנקבע מאחר ש-א.צ ו-ה.צ הכחישו את הרישומים שהתייחסו אליהם; נטען כי בתיעוד יש מספר קטן של רישומים, על סכומי כסף נמוכים מאוד, שאינם משקפים את רווחי עסקאות כדורי האקסטזי, אותן י.מ העריך בעדותו במעל 400 אלף דולר, ואשר חולקו באופן שווה בין חברי "השלוחה החיפאית"; עוד נטען כי לא קיים תיעוד להעברת הכספים לאחיו של י.מ כנאמנו של בן שיטרית, בהתאם לעדותו של י.מ.
224. ביחס להרשעתו באישום ה-12, נטען כי למעט עדותו של י.מ, אין כל ראיה המצביעה על כך שהאירוע התרחש במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה. לפי הטענה, ה.צ סיפר בעדותו שהסכסוך בין י.מ לבין אחיו מלול היה על עסקי הסמים המשותפים ביניהם, ועל רקע תחושתו של י.מ שאחיו לא מעביר לו מספיק כסף, אך לא הזכיר כי הייתה מעורבות של הארגון.
כן נטען, כי התערבותו של אברג'יל בסכסוך בין האחים נדרשה מאחר שבשל מעמדו יכול היה לסייע בפתרון הסכסוך ביניהם, ואינה מלמדת על כך שהארגון היה מעורב בניסיון לפגוע ב-י.מ.
אשר לשיחה היזומה שביצע י.מ עם ה.צ נטען כי עולה ממנה שהארגון לא עמד מאחורי הפגיעה ב-י.מ ואף לא היה לו עניין בכך. בנוסף נטען, כי אף מעדותו של י.מ עצמו עולה כי רק "שיער" שהארגון תכנן את הפגיעה בו, אך לא הוצגו ראיות לכך.
לפי הטענה, מתוך דבריו של י.מ עצמו עולה תמונה של מריבה שאמנם הסתיימה בפציעתו, אך לא עלתה תמונה של ניסיון פגיעה מתוכנן מראש מצד בן שיטרית. מדובר באירוע פרטי בין שני עבריינים, שהתרחש לפני שנים רבות, בנסיבות שמעלות "אשם תורם" כבד מצידו של י.מ.
לפיכך, בן שיטרית עתר לזכותו מאישום זה. לחלופין נטען כי ככל שהפגיעה ב-י.מ לא הייתה במסגרת הארגון ישנו קושי ביחס לסמכות השיפוט בישראל, מאחר שהאירוע התרחש ביפן; לחלופין, נטען כי מאחר שלא ניתן לקבוע כי הפגיעה ב-י.מ בוצעה במסגרת פעילות הארגון, מבוקש להורות על זיכויו של בן שיטרית מנסיבה זו.
225. אשר לגזר-הדין, נטען כי בקביעת עונשו של בן שיטרית בית המשפט המחוזי לא עמד בחובת ההנמקה בהתאם לסעיף 40יד(4) לחוק העונשין, משלא הסביר את הדרך בה נקבע עונש המאסר בן 10 השנים, כעונש כולל; כן נטען כי המתחם שנקבע לעבירות הסמים באישום ה-11 היה גבוה מהראוי, מאחר שחלקו של בן שיטרית בעסקאות הסמים שתוארו לא היה מרכזי כפי שנקבע, ועל כן יש לקבוע מתחם נמוך יותר שישקף את מעמדו ותפקידו "האמיתי" בעסקאות. לחלופין, התבקש למקם את עונשו בתחתית המתחם שנקבע, במקום במרכזו; בנוסף, נטען כי לא ניתן משקל מספק בקביעת מתחם העונש שנקבע, לעונשים שנגזרו על הנאשמים האחרים בפרשה במסגרת הסדרי טיעון.
ביחס למתחם שנקבע לעבירה בה הורשע באישום ה-12, נטען כי אף אם ערעורו על התקיימות הנסיבה המחמירה של ביצוע העבירה במסגרת ארגון פשיעה לא יתקבל, עדיין מדובר במתחם ענישה גבוה מדי. בהקשר זה נטען כי לא הוכח "תכנון מוקדם לביצוע העבירה" כפי שנקבע, אלא דווקא הוכח תכנון מוקדם מצידו של י.מ לפגוע בו. לפי הטענה, לאחר ש-י.מ כבר תקף אותו במפגש קודם ביניהם, ולאחר שהראשון ניסה להגיע לסכינים שהיו מצויים ברכבו, בן שיטרית ניסה למנוע ממנו לממש את תוכניתו העבריינית ולפגוע בו (בבן שיטרית). נטען כי לעובדות אלה לא ניתן כל משקל בגזר- הדין; וכי יש לזקוף לזכותו גם את העובדה שעונשו בגין אירוע הפגיעה ב-י.מ נגזר 16 שנים לאחר קרות האירוע.
בשל הנסיבות שפורטו לעיל, נטען שיש להתערב גם בגובה הפיצוי שהוטל עליו, מאחר שמדובר בנפגע עבירה כשבהתנהגותו תרם לקרות האירוע בו נפגע.
לסיום, נטען כי להתנהגותו של בן שיטרית במהלך הדיונים, שכללה צעקות וקריאות ביניים מצידו, הייתה השפעה על התרשמות הרכב השופטים ממנו והדבר השפיע גם על גזירת עונשו. אשר לתפקודו בבית הסוהר נטען כי בן שיטרית שולב בתכנית גמילה, אותה עבר בהצלחה והוא ממשיך להשתתף ולסייע להנהלת התכנית.
226. לפיכך, בן שיטרית עתר לקבל את ערעורו ולזכותו מהאישומים בהם הורשע, ולחלופין, להקל בעונשו, הן ביחס למשך המאסר שהוטל עליו והן ביחס לגובה הפיצוי הכספי שנפסק לטובת י.מ.
ערעורו של רוחן – ע"פ 5868/22 227. רוחן מפנה את ערעורו נגד הרשעתו באישום הראשון, בעבירה של מנהל ומממן פעילות בארגון פשיעה; נגד הרשעתו באישום השני, בעבירות של יבוא סם ועשיית פעולה ברכוש אסור, במסגרת ארגון פשיעה; נגד הרשעתו באישום הרביעי, בסיוע לרצח, והעבירות הנילוות שפורטו, במסגרת ארגון פשיעה; ונגד הרשעתו באישום ה-13, בעבירת מס במסגרת ארגון פשיעה; לחלופין, רוחן מערער על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו – 25 שנות מאסר בפועל. להלן יובאו טענותיו בקצרה.
228. ביחס להרשעתו באישום הראשון, רוחן טוען כי לא היה מנהל בארגון הפשיעה המדובר, לא לקח חלק בהכוונת פעילותו, ואף לא השתתף במימונו. נטען כי עדות עדי המדינה ביחס לתפקידו במסגרת הארגון הייתה כללית ולא עלו ממנה באופן מפורש עבירות פליליות שביצע.
נוסף על כך, רוחן תקף את הקביעה לפיה היחס הקרוב והחם שבין אברג'יל לבינו משמש כראיה להוכחת תפקידו כמנהל בארגון. נטען כי אין חולק על יחסי הידידות הקרובים ביניהם, אך אין בכך כדי ללמד שרוחן שימש כמנהל בארגון דווקא ולא כפעיל מועדף על ראש הארגון. בהקשר זה נטען כי אף דאגתו של רוחן לעורכי דין עבור חברי ארגון עצורים, לא מלמדת כי היה מנהל בארגון או הכווין את פעילותו.
אשר למימון שיוחס לרוחן במסגרת ארגון הפשיעה, נטען כי הוא קשור באירוע בודד וחד פעמי – הכספים שטולי העביר לבומבי בבית קפה "הכוהנים" מושא האישום הרביעי – ואשר לא הוכח כנדרש במשפט פלילי.
כן צוין שגם אם ייקבע שעדות עדי המדינה מוכיחה את ביצוען של עבירות מסוימות במסגרת ארגון הפשיעה אותן רוחן הכווין לכאורה, לא נמצאו ראיות סיוע מספיקות לצורך תמיכה בעדותם לפי הטענה. בנוסף, היעדרו הבולט מרובם המוחלט של האישומים בכתב האישום, מוכיח את מעמדו "האמיתי" ואת הטענה שלא היה מנהל בארגון פשיעה, ואף בכך יש כדי להוביל לזיכויו.
229. ביחס להרשעתו באישום השני, רוחן השיג על כל ראיות הסיוע שנקבעו לעדות טולי, מאחר שאף אחת לא עמדה, לפי הטענה, בתנאים שנקבעו בפסיקה. לפיכך נטען כי לא ניתן להרשיע בהתבסס על עדות טולי, ויש לזכות את רוחן מאישום זה.
230. ביחס להרשעתו באישום הרביעי, רוחן תקף את שני המפגשים שהיו הבסיס להרשעתו – המפגשים שהתקיימו בבלגיה ("שלב קשירת הקשר"), והמפגש ב"קפה הכוהנים" בתל-אביב ("שלב הביצוע").
נטען כי במפגשים בבלגיה, הראיות הצביעו לכל היותר על נוכחותו הפאסיבית של רוחן, באופן שלא הוכח שהיה שותף לקשירת הקשר. אשר למפגש ב"קפה הכוהנים" נטען כי לא הונחה תשתית ראייתית לכן שרוחן אישר, הסכים או ידע על העברת הכספים מטולי לבומבי, ואף לא הוכח כי העברת הכספים סייעה לביצוע העבירה. לפיכך, נטען כי יש לזכות את רוחן מכל אשמה, ולכל היותר להרשיעו בעבירה של קשירת קשר בלבד.
בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משאימץ את עדות בומבי, ובענייננו מתקיימים שני חריגים לכלל אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, זאת מאחר שמסקנות הערכאה הדיונית היו שגויות; וכן שלא ניתן המשקל הראוי לראיות שהונחו בפניה, ביחס להתרחשות שאירעה במפגש בבלגיה.
עוד נטען, כי האזנות הסתר שהוגשו בתיק הצביעו על מרכזיותיו של טולי בארגון, ועל הקשר העצמאי שהיה לו עם אברג'יל לאורך השנים, ללא קשר לרוחן. בהקשר זה נטען כי את הפגישה עם אברג'יל בבלגיה, יזם טולי, כפי שעולה משיחה ביניהם מיום 9.11.2003 (מוצג ת/1880י).
כמו כן, נטען כי עדות טולי לא סיבכה את רוחן בעבירה כלשהי, אלא שאימוצה היה צריך להוביל דווקא לזיכויו מקשירת הקשר שיוחסה לו; וכי אף עדות בומבי, אשר תיאר מפגש בודד בבלגיה בביתו של אוזיפה, לא עומדת לרוחן לרועץ.
עוד טענו הסניגורים, כי הכספים שהועברו בשלב הביצוע לא יועדו למימון הפיגוע הספציפי ביהודה הלוי, אלא יועדו למאבק הכללי ברוזנשטיין; ואף בפועל לא שימשו לביצוע העבירה המוגמרת. לפי הטענה, בית המשפט המחוזי התעלם מכך שבומבי מסר גרסה מתפתחת בעניין זה.
בנוסף, נטען כי בומבי לא הסתמך על הכספים שהועברו אליו לצורך מימוש התוכנית, קל וחומר על הסכום הקטן של 4,000 אירו שהיה שייך לרוחן. לפיכך, קיים נתק בין המעשה המסייע (העברת הכספים) לבין העבירה העיקרית (הפיצוץ ביהודה הלוי). צוין כי לא ניתן לראות בעצם העברת הכסף כעבירת סיוע למעשים מושא האישום הרביעי, אלא לכל היותר כמעשה של מימון פעילות בארגון, שבו הורשע רוחן.
בהקשר זה, נטען כי יש לשנות את ההלכה הנוהגת ולהוכיח שהסיוע תרם בפועל לביצוע העבירה המוגמרת, ולא להסתפק רק בהוכחת הפוטנציאל הטמון בפעולת הסיוע.
לסיכום, נטען כי לא הובאו ראיות לכך שרוחן נטל חלק פעיל בשיחות שנסבו על רצח רוזנשטיין; לא הוכח שהביע הסכמה לפעולה; ולא זו בלבד שלא הוכח שהסכים להשתתף במימון המבצע, נטען שהראיות לימדו דווקא שהיה מחוץ ל"תמונת המימון", לרבות בשלב שבו הכסף הועבר במפגש בתל אביב ב"קפה הכוהנים".
אשר ליסוד הנפשי, נטען כי בהיעדר ראיות למעורבותו בניסיונות קודמים לפגוע ברוזנשטיין, או בקשר לחיסולים נוספים שבוצעו במסגרת הסכסוך, לרבות אי מעורבותו בניסיון החיסול של רוזנשטיין בכיכר פלומר (מושא האישום השלישי), לא הוכח שנטל חלק במאבק האלים שהארגון ניהל בתקופה הרלוונטית נגד אויביו, ולפיכך לא ניתן היה לקבוע שהיסוד הנפשי הקיים בו הוא בעל עוצמה מוגברת.
ביחס ל"אירועי הקשת" נטען שהקביעות בהכרעת דין, לפיהן רוחן ניסה בעבר לפגוע ברוזנשטיין ושלח את אנשיו למשימת החיסול, לא מבוססות בראיות במידה הדרושה בפלילים, זאת מאחר שעדות בומבי על כך היא עדות מפי השמועה, ומקורה בתקשורת ובאנשים אחרים שסיפרו על כך בדיעבד; או עדות סברה – פרי מסקנה שהסיק.
בדומה, נטען כי אף עדות טולי בנושא זה הייתה עדות סברה, שלא התבססה על ידיעתו האישית, מאחר שלא ידע מי שלח את דותן שוקרון ואליעזר קמל ל"אירועי הקשת", אלא שיער שרוחן עשה זאת, לאור מעמדו כראש הקבוצה.
אשר למועד הנחת המטען ברח' יהודה הלוי, נטען כי ראיות רבות הצביעו על כך שהפעולות הממשיות להגשמת תוכנית החיסול של רוזנשטיין בצ'יינג' התרחשו עוד לפני הפגישות בבלגיה וללא קשר אליהן, ולכך יש השלכות על מהימנות בומבי.
בנוסף, ובהקשר זה, נטען כי בהתאם לעדות י.מ, הכנת המטען בפעם השנייה, לצורך החלפת הסוללה, הייתה לפני נסיעתו לחו"ל ביום 25.11.2003 (מוצג ת/227כב). המסקנה המתחייבת מכך, היא שמטען החבלה המקורי, שהוצב על גג הצ'יינג' שבועיים קודם לכן, הונח לפני שרוחן טס לבלגיה ביום 17.11.2003.
כן נטען, כי משיחת "העברת המקל" בין אברג'יל לבן סימון מיום 24.7.2003 עולה שבומבי לא חדל מניסיונות החיסול של רוזנשטיין, מאז ניסיון החיסול בפלומר (אירוע מיום 30.6.2003), ושקד על תכנית החיסול בצ'יינג' חודשים רבים לפני הפגישה בבלגיה; אף "שיחת השלד" בין אברג'יל לסוסן מיום 18.10.2003, תומכת בכך שכבר בחודש אוקטובר (חודש לפני הפגישה בבלגיה) העוסקים בדבר עמלו בהכנת המטען שיועד לצ'יינג' ביהודה הלוי, באופן שסותר את עדות בומבי על כך שהחל בפעולות ממשיות רק לאחר שובו מבלגיה, ומשתלב היטב עם דברי י.מ במשטרה.
לפיכך, נטען כי הנחת המטען הראשון על גג הצ'יינג' לפני נסיעת רוחן לבלגיה מערערת על הקביעה שהוא אחראי למעשי החוליה המבצעת, זאת עוד לפני שהשתתף במפגשים בבלגיה, בהם נרקם הקשר הפלילי הנטען.
231. ביחס להרשעתו באישום ה-13, נטען כי ככל שיתקבל ערעורו והוא יזוכה בדין ביחס לאישום השני, הרי שיחויב זיכויו מהרשעתו גם בגין אישום זה. לפי הטענה, מאחר שלא היה לו חלק ב"עסקה הגדולה", הוא גם לא נמנע מדיווח על הכנסותיו בגינה.
232. אשר לגזר-הדין, נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו כשהטיל עליו עונש מאסר ארוך במיוחד, תוך התעלמות מנסיבות ביצוע העבירות בהן הורשע במסגרת האישום הרביעי, שבו היה לו חלק זניח יחסית, ללא השפעה על אופן ביצוע התוכנית. לפיכך, התבקש למקם את עונשו ברף התחתון ביותר של עבירות הסיוע.
כן נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מענישה מקלה שהושתה על מאיר אברג'יל במסגרת הסדר טיעון; מחלוף הזמן הממושך שעבר ממועד ביצוע העבירות; והן מהיבטים אישיים הקשורים ברוחן עצמו, כגון גילו ומחלת הסרטן בה חלה, שחייבו הטלת עונש קל יותר.
233. משכך, רוחן ביקש להורות על זיכויו מכלל האישומים בהם הורשע, ולחלופין להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו.
ערעורו של לוקר – ע"פ 5136/22 234. לוקר הפנה את ערעורו נגד הרשעתו באישום השביעי, בעבירה של יבוא סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה; ונגד הרשעתו באישום ה-13, בעבירה של התחמקות ממס במסגרת ארגון פשיעה; לחלופין, ערער על עונש המאסר שנגזר עליו – 5 שנות מאסר בפועל. להלן יובאו טענותיו בתמצית.
235. ביחס להרשעתו באישום השביעי, סניגורו של לוקר תקף את "עסקת המיליון" שתוארה בכתב האישום כעלילה מופרכת ורצופה בסתירות; את עדותו של עד המדינה י.מ כעדות שמועה בלתי קבילה; את השיחות שנקלטו בהאזנות סתר כשיחות בלתי ברורות; את עדותו של שי סילם כעדות כפויה ומודרכת, אשר האחרון חזר ממנה והכחיש אותה; ואת העובדה כי אוזיפה זוכה מאישום זה על אף עדותו המפלילה של עד המדינה, ולמרות שמעמדו בארגון גבוה משל לוקר; בנוסף נטען כי בחודש אפריל 2003, המועד הרלוונטי לכתב האישום, לוקר לא היה באוסטרליה אלא אחיו התאום הזהה, יוסי לוקר, ואי-זיהויו אינו מאפשר את הרשעתו מאחר שלא היה נוכח במקום ביצוע העבירה.
ביחס לכתב האישום נטען, כי לא הוכח הקשר שנקשר בין המעורבים בעסקה, לא הוכחה טיבה של התכנית העבריינית שבגינה הואשמו; לא פורט היכן וממי רכשו את 400,000 כדורי האקסטזי; ולא פורט כיצד לוקר מימן את העסקה. בנוסף נטען, כי אין ראיה בתיק על עצם קיומם של הסמים.
אשר לעד המדינה י.מ, נטען כי לא היה חלק מ"עסקת המיליון", לא היה שותף לה, ולכן לא העיד מידיעתו האישית. עוד נטען כי בהכרעת הדין לא נסקרו החריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, ולא התקיים דיון בעניין זה, ומכל מקום, עדות י.מ לא חוסה תחת אף אחד מהחריגים המאפשרים את קבלתה.
אשר לאי-חקירתו הנגדית של י.מ נטען בהקשר זה, כי לא הייתה כל הצדקה לחקור אותו על גרסתו הבלתי קבילה. בנוסף, גרסתו כללה תוכן פרשני שניתן לאחר מעשה, זאת מזיכרונו או מדמיונו של העד, שאין בה דבר המפליל את לוקר.
אשר לעדות י.מ על אמרותיו של לוקר, נטען כי על אף שהן קבילות לאמיתות תוכנן, הן לא מפלילות אותו; אשר לעדות י.מ על אמרות של עדים במשפט (אברג'יל ואוזיפה), נטען כי אמרותיהם קבילות רק כלפיהם, ולא כלפי לוקר, ולכן הן עדות מפי השמועה, ולא היה מקום לקבלן.
אשר לעדות י.מ על אמרות נחקרים בפרשה אשר לא הובאו לעדות, כמו עופר אטיאס, נטען כי הן לא קבילות לאמיתות תוכנן; ואשר לעדותו על אמרות של מעורבים שלא העידו ולא נחקרו בפרשה, כמו ציון אלון, נטען כי אף הן לא קבילות ועל בית המשפט המחוזי היה לדחותן כראיה נגד לוקר.
בנוסף נטען, כי י.מ לא זיהה את לוקר כמבצע העבירה, ולמעשה בלבל בינו לבין אחיו התאום יוסי לוקר, שהיה באוסטרליה במועדים המדוברים (אפריל 2003). בהקשר זה התבקש לקבל כראיה בשלב הערעור את דרכונו של יוסי לוקר. בשל הדמיון הרב בין האחים, טען י.מ בחקירותיו במשטרה כי הוא לא מבחין בין השניים, ולכן לפי הטענה מדובר בטעות בזיהוי.
סניגורו של לוקר הפנה להודעותיו של י.מ, מהן עולות לטענתו סתירות רבות של העד ביחס לזיהויו של לוקר – במקום אחד התייחס אל האחים התאומים כישות אחת, וכינה אותם "הלוקרים", ובמקום אחר בלבל בין השניים ואמר "יוסי או אבי".
כמו כן נטען כי לוקר לא היה באוסטרליה בתקופה הרלוונטית (בשנת 2003), ועל כך העידו חותמות מדרכונו (מוצגים נ/202-נ/203). בחקירתו הראשית חזר על כך ואף הבהיר כי לא השתמש בדרכון מזויף. עוד טען כי ביקר באוסטרליה רק פעם אחת, בשנת 2002.
בהקשר זה נטען, כי בית המשפט המחוזי עשה שימוש בטענה עובדתית חלופית, לפיה ייתכן שלוקר ביצע את העבירה בשנת 2002, זאת ללא מתן הזדמנות נאותה להתגונן, מבלי שכתב האישום תוקן, וללא שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי.
אשר לשי סילם, שבית המשפט המחוזי הסתמך על עדותו בהרשעת לוקר, נטען כי מסר בחקירותיו ובעדותו גרסאות שונות: הראשונה, לפיה לא הכיר את לוקר היטב, מלבד פגישה אחת בשנות ה-90 בארה"ב; השנייה, אותה סילם מסר בחקירתו השנייה במשטרה, ועיקרה שלוקר פנה אליו ובקש ממנו עזרה בהעברת כסף שקיבל בתמורה למכירת עסק באוסטרליה, לישראל; השלישית, כי הגורם שפנה לסילם לצורך העברת הכסף היה אדם אחר (בשם איתן נוי) ולא לוקר. לטענתו, הסיבה שבחר בשמו של לוקר בחקירה השנייה נבעה מכך שלשם כוונו שאלות החוקרים והוא סבר שזו התשובה שתאפשר לו להשתחרר מן המעצר.
סנגורו של לוקר תקף את עדותו של סילם בשני מישורים. האחד, כי בית המשפט המחוזי העניק תוכן מפליל לעדותו; והשני, בכך שהעדיף את גרסתו המפלילה במשטרה, על פני עדותו בבית המשפט ועל פני הודעותיו האחרות במשטרה. בהקשר זה נטען כי בית המשפט לא היה צריך להזדקק לסעיף 10א לפקודת הראיות, ששמור למקרים חריגים, מאחר שיכול היה להתרשם מהעד באופן בלתי אמצעי.
כן נטען בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי שגה בהתרשמותו שסילם חזר בו מגרסתו המפלילה בשל חששו העמוק מפני לוקר, שכן סילם הבהיר שלא חשש מהאחרון.
ביחס לשיחות שנקלטו בהאזנות סתר, נטענו הדברים הבאים: ראשית, לא נערך בהכרעת הדין דיון בשאלת קבילות השיחות כלפי לוקר. שנית, השיחות שעליהן נסמך בית המשפט המחוזי הן שיחות שתוכנן לא ברור, לרבות המילים והמונחים שהדוברים השתמשו בהן, וההקשר שבהן נאמרו. לפי הטענה, פרשנות השיחות מבוססת על השערות בלבד והקביעה לפיה יש בהן סיוע רב עוצמה לעדות י.מ שגויה.
אשר לתוכן השיחות, נטען כי לוקר השתתף בשיחות ספורות ביחס לגביית החוב מ"העגיל" (מוטי אטיאס), שלא קשורות בעסקת הסמים מושא אישום זה. בנוסף נטען כי כפי שלא ניתן היה להסיק דבר על מעורבותו של אוזיפה בעסקה, כך גם לא ניתן להסיק כי לוקר היה מעורב בה.
כן נטען כי ככל ששיחות אלה קשורות בלוקר, הן עוסקות בהלוואה שהאחרון נתן למוטי אטיאס, עמו נותק הקשר, ובניסיונות לאתרו לצורך פירעון ההלוואה. בהקשר זה נטען, כי אין בשיחות אלה התייחסות לעסקת סמים, אין אזכור של כדורי אקסטזי, לא לעניין הכמות הנטענת, ולא ביחס לסכומי הכסף שטענה להם המדינה.
עוד טען סניגורו של לוקר, כי מאחר שעסקת הסמים באישום זה בוצעה מחוץ למדינת ישראל ("עבירת חוץ"), היה על המדינה לשאת בנטל הנדרש לפי סעיף 38(ד) לפקודת הסמים המסוכנים, ולפי סעיף 9(ב) לחוק העונשין, הדורשים כי כתב אישום במקרה כזה יוגש מטעם היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב. לפי הטענה, אין בתיק אישור מעין זה להגיש כתב אישום נגד לוקר בעבירה זו.
אשר לתחולת חוק המאבק בארגוני פשיעה, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלתו את החוק, בד בבד עם קביעתו לפיה יתכן שלוקר ביצע את העבירה המיוחסת לו בשנת 2002, טרם נחקק חוק המאבק, ולכך גם השלכה על העונש.
236. ביחס להרשעתו באישום ה-13, טענותיו של לוקר מתמקדות בשלושה מישורים. האחד, האשמתו באישום זה, מבלי למנות מעורבים אחרים באישום השביעי, ובפרט את אוזיפה, נגועה באכיפה בררנית הפוגעת בשוויון; השני, מעורבות לוקר ב"עסקת המיליון" לא הוכחה מעבר לספק סביר, ולא ניתן להצביע על ראיה הקושרת אותו למימון או השקעה בעסקה זו, או לכך שביצע מכירת סמים באוסטרליה.
לבסוף נטען, כי המאפיין של עסקת סמים "במסגרת ארגון פשיעה" לא מתקיים בעניינו של לוקר, זאת מאחר שלא הכיר דמויות בכירות בזרוע הסמים של הארגון, ומאחר שמהאזנות הסתר עלה שאברג'יל לא ראה בו "חלק מהמשפחה" (מוצג ת/1198).
237. אשר לגזר-הדין, נטען כי יש להתחשב בחלוף הזמן הקיצוני מעת ביצוע העבירות (כשני עשורים), לצד ההימשכות יוצאת הדופן של הליכי החקירה והמשפט (כעשור וחצי), כמצדיקים חריגה ממתחם העונש ההולם, ואף יש להם משקל בקביעת העונש בגדר המתחם. כן נטען כי לכך מצטרפות נסיבותיו האישיות של לוקר ומצבו הרפואי, המלמדים על הצורך להקל עמו. נטען כי לוקר בן 63, סב לנכדים, ללא עבר פלילי, ובשל מעצרו בתיק זה נאלץ לסגור את העסק בו השקיע שנים רבות ובהמשך הוכרז כפושט רגל. בנוסף, כפי שעולה מחוות הדעת מטעם ד"ר בניסטי וגב' קייזר, שהוגשה בערכאה הדיונית, לוקר השתקם ולכך השלכות על הענישה ההולמת. לפיכך התבקש להפחית את עונשו לתקופה שאותה ניתן להמיר בעבודות שירות.
238. לוקר ביקש אפוא להורות על זיכויו המוחלט, ולחלופין להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו.
ערעורו של סבח – ע"פ 5889/22 239. סבח הפנה את ערעורו נגד הרשעתו באישום השלישי, בעבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר, חבלה בכוונה מחמירה וחבלה של ממש, במסגרת ארגון פשיעה; ונגד הרשעתו באישום הרביעי, בעבירות של סיוע לרצח, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, סיוע לגרם חבלה חמורה, סיוע לפציעה שלא כדין, וסיוע לגרם חבלה של ממש, במסגרת ארגון פשיעה. לחלופין, סבח ערער על עונש המאסר שנגזר עליו – 16 שנות מאסר בפועל. אפנה לתמצית טענותיו.
240. תחילה סבח תקף את הקביעה ביחס להשתייכותו הארגונית, ביחס לשני האישומים בהם הורשע וטען כי לא היה חבר בארגון הפשיעה של אברג'יל. בהקשר זה טען כי בית המשפט המחוזי התעלם מעבודתו בצ'יינג' של מריקו בבת-ים, ומהקשרים שיצר שם עם המעורבים באישומים השלישי והרביעי, לרבות שיחות הטלפון שקיים איתם במסגרת עבודתו, ולא בקשר לפעילות פלילית ארגונית. לחלופין נטען, כי סבח היה חבר זוטר בארגון, גם לשיטת המדינה, ולאור המידור והחשאיות שהקפידו עליו הבכירים שבו, לא ניתן לייחס לו מודעות לטיבה של הפעילות המבצעית של הארגון.
עוד תקפו סנגוריו של סבח את הסכמי עדי המדינה שנחתמו, ואת התנאים המקלים שחלקם זכו להם, לפי הטענה, ובפרט את ההסכם שנחתם עם ה.צ, שלפיו הוסכם על הסתפקות בימי מעצרו עד לסיום עדותו בבית המשפט. לפי הטענה, מדובר בעונש קל ביותר למעשיו הקשים ולמעורבותו באירועים פליליים חמורים ביותר, כך ש-ה.צ היה בסיכון לעונש מאסר ממושך, ומתוך רצון "להציל" עצמו, את בנו ואחרים המקורבים לו, הפליל חפים מפשע – את סבח ואת עמוס. עוד נטען כי בהסכם עם ה.צ, בניגוד להסכמי עדי המדינה האחרים, היה סעיף שחייב אותו לספק ראיות ישירות וקבילות נגד סבח ומעורבים אחרים. לפיכך, היה ל-ה.צ מניע להפליל את סבח באישום זה.
כן נטען לקשיים וכשלים בעדותו של ה.צ ושקיימת סתירה בינו לבין עדי המדינה בומבי, א.צ, ו-י.מ, באופן המעורר ספק בשאלת נוכחותו של סבח באירועי האישום הרביעי; כי ה.צ הוא זה ששם רסס במטען של יהודה הלוי, בניגוד לטענתו, ובהתאם לגרסתו של י.מ במשטרה; כי ה.צ שיקר בעדותו ביחס לעברו הפלילי וביחס להיותו אחראי לזיוף הדרכונים בארגון, בסתירה לדברי י.מ ו-א.צ בעניין זה.
בנוסף, נטען למחדלי חקירה שפגעו בהגנתו של סבח.
241. ביחס לאישום השלישי, סבח תקף את הרשעתו שנסמכה לפי הטענה על עדותו היחידה של ה.צ וטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי שקריו הם בחזקת סיוע לעדותו; כן השיג על הקשר הסיבתי שנקבע בין המטען ש-ה.צ הכין בביתו של עמוס למטען שהתפוצץ בכיכר פלומר; ותקף את הקביעה כי היה לו יסוד נפשי בעבירות הקשורות לאירוע העברייני מושא האישום.
בהקשר זה נטען, כי גם אם ייקבע שסבח סייע בהטמנת מטען חבלה ברכב, הרי שלא הובאו לכך ראיות שידע לטובת מה ישמש המטען; כן השיג על כך שבהכרעת הדין נשללה עדותו של עד ההגנה שרון יוסף, שהצביע על אי התאמות בין דברי ה.צ לבין הממצאים בשטח (מוצג נ/248).
סנגוריו של סבח תקפו את עדות ה.צ, אשר לקראת החתימה על הסכם עד המדינה, מסר בחקירתו גרסה שלא הייתה ידועה עד אז לחוקרי המשטרה ושאין לה אישוש ראייתי, על כך שהכנת המטען נעשתה בדירתו של עמוס בחולון, בנוכחות ובשיתוף סבח ובן סימון. בהקשר זה הודגש, כי י.מ לא סיפר בעדותו שהמטען של אירועי פלומר הוכן בדירתו של עמוס, אלא סיפר על הכנת מטען במתחם ביתו של ה.צ, בשיתוף מיכה בן הרוש. גרסה זו, לפי הטענה, לא קיבלה התייחסות בהכרעת הדין.
אשר לעדות בומבי, נטען כי אף הוא לא סיפר על הכנת מטען בחולון בדירת עמוס. בנוסף, בומבי שהיה בכיר בארגון, ומעורב בתכנון אירוע כיכר פלומר, העיד כי לסבח לא הייתה מעורבות באירוע, והדבר מעמיד בספק את תיאור ה.צ בקשר לחלקו של סבח.
לפיכך, נטען כי עדויות י.מ ובומבי לא מסייעות לעדותו של ה.צ על אודות אירוע פלומר; וכי ה.צ הכין מספר מטענים ובעניינים שונים, כך שקיימת אפשרות סבירה כי עדותו על הכנת מטען בדירתו של עמוס הייתה קשורה באירוע אחר.
נוסף על כך, נטען כי עדות ה.צ חסרה את תיאור וסוג הרכב שבו הרכיב את המטען, לרבות תאריכים ומהות תפקידם של סבח ועמוס לאחר ש-ה.צ עזב את המקום.
אשר לקשריו של סבח עם המעורבים האחרים נטען כי, סבח לא הכחיש את קשריו עם בן סימון, וסיפר כי היו מבלים יחד ושהיה מבקרו כשהיה עצור במעצר-בית בבית אמו; כן לא הכחיש את קשריו עם אברג'יל, אך טען כי התקיימו ביניהם שיחות חולין בלבד, ללא קשר פלילי; אף את יוסף לוי, בומבי ובוהדנה הכיר בעקבות הגעתם לצ'יינג' לצורך הפקדת שיקים; אשר לעמוס, סיפר כי בתקופה הרלוונטית היו חברי-נפש ובילו כדרכם של רווקים; ביחס ל-ה.צ, העיד שהיה מבקר בביתו ומעשן עמו ביחד סמים. ואולם, לפי הטענה אף אחד מהם לא שיתף אותו בעניינים פליליים.
אשר למיכה בן הרוש, סבח העיד כי הכירו מ"השכונה", וכי ייתכן ששיחות שיצאו מהטלפון שלו, או שהתקבלו אצל מיכה בן הרוש, היו עבור אחר, וקיים קושי לנתח שיחות טלפון בחלוף שנים רבות.
אשר להיעדרות סבח מביתו בערב הפיצוץ נטען כי באותה תקופה היה רווק ומשכך לא לן בבית אמו באופן קבוע, אלא היו פעמים שישן אצל חבר או אצל ידידה, ובכל מקרה, לא ניתן לצפות מאדם לזכור היכן ישן בתאריך ספציפי בחלוף 17 שנה.
ביחס למעורבותו באישום הרביעי, טען כי יש לזכותו מאישום זה, ולכן אין הוא יכול לשמש סיוע לדבריו של ה.צ. בנוסף, נטען כי האישום הרביעי מאוחר מבחינה כרונולוגית לאישום השלישי בכחצי שנה, ולא ניתן להשליך מדברים שסבח ידע ועשה לכאורה בעתיד – לפרק זמן של 6 חודשים אחורנית.
אשר לקביעה כי חלקו של סבח התבטא בפירוק טמבון מהרכב והחזקתו בזמן ש-ה.צ הרכיב בו מטען חבלה, נטען כי מדובר ביכולת טכנית שלא הייתה מנת חלקו, וכי העיד בבית המשפט על חוסר ניסיונו בתחום זה.
לחלופין, נטען כי בית המשפט המחוזי טעה כשהרשיע את סבח בעבירה של ניסיון לרצח, ולא בעבירה של סיוע לניסיון רצח, כפי שהרשיע את עמוס. לפי הטענה, מעשיו זהים למעשי עמוס, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה נפשית. לאור עדויות בומבי ו-י.מ, סבח היה מצוי במעגל החיצוני של העבירה, לא ידע על מטרתה, לא היה מעורב בארגון, לא קיבל תשלום, ולא הייתה לו שליטה על האירוע.
אשר לתחולת חוק המאבק בארגוני פשיעה, נטען כי חלק מהעבירות בוצעו בטרם כניסתו לתוקף ביום 17.6.2003, והאירוע שבו ה.צ הכין את המטען בביתו של עמוס, בוצע בתאריך לא ידוע, אך ברור כי אירע כמה ימים לפני יום הפיצוץ בתאריך 30.6.2003. משכך, אף אם הרשעת סבח תישאר על כנה, יש לזכותו מביצוע העבירה במסגרת ארגון פשיעה.
242. ביחס להרשעתו באישום הרביעי, תקפו סנגוריו של סבח את הקביעות בהכרעת הדין לפיהן היה מעורב באירועי אישום זה, ולא הובאו בחשבון ראיות המצביעות על ריחוקו הניכר ממעורבות באירועים, לרבות אירוע העברת המטען לאופנוען; ואירועי העברת המטען המתוקן בסמוך לפיצוץ שאירע.
עוד נטען, כי שהייתו הקצרה של י.מ בארץ, התרחשה רק בין התאריכים 20.11.2003 ועד 24.11.2003, והפכה את האירוע שתיאר בעדותו, על מסירת המטען לאופנוען, כאירוע היחיד שבו נכח בהקשר למטען ביהודה הלוי; כן נטען כי מדובר באירוע העברת המטען הראשון, ולא המתוקן, ובו סבח לא היה מעורב; וכי מדובר באירוע המתואר גם על ידי א.צ, ומקבל חיזוק משמעותי מגרסתו של בומבי. נטען כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה עדות י.מ אינה מדויקת והלה ערבב בין אירועים – לא נכונה. לפי הטענה, לא מדובר בערבוב בין אירועים, אלא מדובר בשני אירועים שונים – האחד הוא אירוע יהודה הלוי, והשני אירוע לא ידוע.
בהקשר זה נטען כי גרסת שלושת עדי המדינה – י.מ, א.צ ובומבי – ביחס למטען הראשון היא גרסה המזכה את סבח מכל אשמה, מאחר שעדי המדינה לא מסרו שסבח היה נוכח באופן אקטיבי במתחם במועד העברת המטען, ואף לא עשה פעולה כלשהי שיש בה כדי לסייע לביצוע העברתו. רק גרסתו של ה.צ שונה בעניין זה, מאחר שטען שמסר מטען לסבח מבלי שראה אופנוען, וללא נוכחותם של א.צ ו-י.מ, ואין התייחסות לשוני מהותי זה בהכרעת הדין.
עניין נוסף שלפי הטענה לא טופל בהכרעת הדין, קשור באופן נשיאת המטען באישום זה – וגרסאותיהם הסותרות של בומבי ו-ה.צ בעניין: ה.צ מסר שמדובר בקופסה, ואילו בומבי תיאר "תיק צ'ימידן", באופן שפגע במהימנות גרסת ה.צ.
סבח הוסיף והשיג על הקביעות בעניין מעורבותו באירוע העברת המטען השני. בהקשר זה נטען כי עדותו של בומבי סותרת את גרסת ה.צ; וכי עדות ה.צ הייתה ספקנית מאחר שהלה העיד כי זכר באופן מעומעם שסבח היה שם.
השגה נוספת קשורה להפעלתו של בית המשפט המחוזי את סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, מבלי לאפשר להגנה להתגונן כראוי, לכאורה, וללא תיקון כתב האישום. לפי הטענה, נסיבות העברת המטען המקורי והמטען המתוקן נותרו לא ברורות, הן באשר למועד, הן באשר לזהות המעורבים, והן באשר להתרחשות האירוע. בחירת המדינה להמתין לשלב הסיכומים על-מנת לבקש להרשיע בעובדות שונות מאלה שיוחסו לסבח בכתב האישום, מהווה פגיעה בזכותו לניהול הליך ראוי. משכך, התבקש מערכאת הערעור שלא לקבל את השינויים בתוכן העובדתי שבכתב האישום, ולזכות את סבח מכל אשמה.
סנגוריו של סבח השיגו גם על כך שהלה הורשע בסיוע לרצח באישום זה, בעוד שסוסן הורשע בו רק בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, זאת כשחלקו של סבח אינו חמור מחלקו של סוסן, לפי הנטען.
לבסוף, נטען כי גם אם יוכח שסבח נכח במתחם בשני אירועי העברות המטען, או באחד מהם, מדובר לכל היותר, בנוכחותו הפאסיבית בלבד, וממילא אין ראיה לכך שסבח ידע ש-ה.צ עומל על הכנת מטעני חבלה שנועדו לחיסול פלילי, ולכן לא התקיים בו יסוד נפשי הקשור לעבירות שבוצעו.
243. אשר לגזר-הדין, סנגוריו של סבח תקפו את מתחם הענישה שנקבע לאירועים בהם הורשע בשני האישומים, זאת למרות חלקו המצומצם והשולי בהם. לטענתם, עונש המאסר שהוטל עליו בן 16 שנים מחמיר עמו, כמו גם תשלומי הקנסות והפיצויים שהוטלו עליו, בסכומים גבוהים, אשר אינו יכול לעמוד בהם.
כמו כן, נטען לפער עונשי משמעותי בין סבח לבין עמוס, על אף מעורבותם הזהה באישום השלישי – עונשו של עמוס עמד על 5 שנות מאסר, וזאת למרות שנקבע כי אירוע הרכבת המטען התרחש בביתו.
אשר לעונש ביחס להרשעתו באישום הרביעי, נטען כי סבח זוכה מאישום של רצח משולש והורשע תחתיו בעבירת סיוע, ובענייננו נטען לפעולת סיוע שולית יחסית. התבקש להתחשב בחלקו המזערי של סבח ולקבוע מתחם ענישה נמוך באופן משמעותי, שלא עולה על מספר שנות מאסר ספורות.
כן תקפו סנגוריו של סבח את ההתייחסות לחומרה בגזר-הדין לעברו הפלילי, שכן מדובר על הרשעה אחת, באירוע מאוחר לאישומים בהם הורשע, בעבירות שלא במסגרת ארגון פשיעה.
בנוסף נטען, כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות של סבח, לעדויות עדי האופי בעניינו, לגילו המבוגר ולזמן שהותו בכלא מזה 15 שנים. כן התבקש להתייחס לעונש שהוטל על מאיר אברג'יל, במסגרת הסדר טיעון שנחתם עמו, לפיו נותרו לו לרצות כ-62 חודשי מאסר. נטען כי לא נשקל חלקו כמעורב בתכנון ובעניינים הכספיים הקשורים לאירועי האישומים השלישי והרביעי.
עוד נטען לפער לא מידתי בין ענישתם של עדי המדינה לבין ענישתו של סבח, באופן המצדיק התערבות שיפוטית.
לבסוף, התבקש להקל בעונשו לאור ביצוע העבירות מושא האישום השלישי לפני כניסת חוק המאבק בארגוני פשיעה לתוקף, וכן בסמוך לעבירות מושא האישום הרביעי. בהקשר זה נטען כי מעמדו של סבח בהיררכיה הארגונית היה נמוך, והוגדר כ"שליח זוטר" שלא נטל חלק בהחלטות, כפי שאף העיד י.מ.
244. לפיכך, סבח ביקש לזכותו מהרשעתו באישומים השלישי והרביעי, ולחלופין להקל באופן משמעותי בעונש המאסר שהוטל עליו.
ערעורו של עמוס – ע"פ 5299/22 245. עמוס הפנה את ערעורו נגד הרשעתו באישום השלישי, בעבירות של סיוע לניסיון רצח, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, וסיוע לחבלה של ממש, במסגרת ארגון פשיעה.
בערעורו, סנגוריו טענו נגד שיוכו לארגון פשיעה ונגד תחולת חוק המאבק בארגוני פשיעה בעניינו; כן נטען כי לא ניתן לסמוך על עדותו של ה.צ; וכי יש להורות על זיכוי עמוס בשל היעדר תוספת ראייתית לעדות ה.צ; לחלופין נטען כי יש להורות על זיכויו בשל הגנה מן הצדק. הכול כפי שיפורט להלן בתמצית.
246. תחילה נטען כי עמוס לא השתייך לארגון פשיעה, ואף לא היה מודע לארגון אליו שויך במסגרת הרשעתו באישום השלישי. לפי הטענה, לא היה לו קשר למעורבים באירועים שיוחסו לו, למעט הקשר החברי עם סבח, שבמסגרתו הכיר באופן שטחי חלק ממכריו, בזמן בילויים משותפים.
בנוסף נטען, כי נקבע בגזר-הדין שלא היו די ראיות לקבוע שעמוס היה מודע לסכסוך עם רוזנשטיין ולתכנית להתנקש בחייו. נטען כי חוסר מודעותו לסכסוך הארגון עם יריבו, כשהסכסוך המדובר העסיק את כלל החברים בו והפך למטרתם המשותפת, לא מתיישב עם הכללתו כחלק מארגון הפשע של אברג'יל.
בעניין זה נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מדבריו של בומבי בחקירתו הנגדית, שהשיב כי עמוס אינו קשור לארגון הפשיעה וכי פגש בו רק כאשר היו מבלים בצוותא אצל מי מבין החברים המשותפים, בן סימון או סבח. עוד הודגש כי בחקירתו במשטרה, התבקש בומבי לכתוב על דף נייר את שמות חברי הארגון בכתב ידו (מוצג ת/818א). מרישומיו עלה כי שמו של "פטריק אלקריף" נרשם, ולא "פטריק עמוס". בנוסף, בומבי לא מיקם את עמוס בהיררכיה כלשהי בארגון, ונטען כי עמוס לא מילא תפקיד מוגדר במסגרתו. בהקשר זה הודגש כי אילולא התנהל משפטו, לא היה מכיר את אברג'יל, ומכל מקום אף פעם לא זכה ממנו לטובת הנאה או לתגמול אחר.
בנוסף נטען, כי אף עד המדינה ה.צ ציין כי עמוס לא היה חלק מהארגון, ובעדותו בבית המשפט אף תיקן והבהיר כי פטריק אלקריף השתייך לארגון ולא פטריק עמוס. ה.צ ציין כי היכרותו עם עמוס נעשתה על רקע חברותו של האחרון עם סבח. גם במסגרת הכרעת הדין, כאשר מתואר כיצד ה.צ מונה את חברי הארגון, עמוס אינו מוזכר.
זאת ועוד, נטען כי במסגרת האישום הראשון, שלא יוחס לעמוס, בית המשפט המחוזי מנה את שמות הכינוי של חברי הארגון, ועמוס נעדר אף מרשימה זו.
לעומת כל עדי המדינה, י.מ היה היחיד, למעשה, שטען כי עמוס חבר בארגון כאמור, וזאת אך ורק בשל נוכחותו באחד הימים בסלון ביתו של ה.צ ביחד עם חברו סבח, שנטל באותה עת את המטען שהכין ה.צ והכניסו לרכבו. בסיכומים, ביקשה המדינה שלא לקבל את עדות י.מ כל עוד היא סותרת עדותו של עד מדינה אחר, מאחר שטענה שעד זה לא מבחין בין עובדות למסקנות. משכך נטען, כי אין לקבל את עדות י.מ מאחר שהיא סותרת את עדויות בומבי ו-ה.צ בנושא זה. בנוסף, המאשימה עצמה זנחה את גרסה זו של י.מ ולשיטתה המטען שהוכן בביתו של ה.צ לא נמסר לסבח תוך הנחתו בתא המטען של רכבו, אלא נמסר ליוסף לוי, שהגיע לאספו רכוב על אופנוע.
נטען אפוא, כי לעמוס לא היה קשר לארגון פשיעה, לא נמצאה כל ראיה הקושרת אותו לביצוען של עבירות פליליות, ועברו נקי מכל רבב.
נוסף על כך, נטען כי החוק למאבק בארגוני פשיעה לא חל בנסיבות ענייננו מאחר שלא ניתן לקבוע, כי מעשיו של עמוס בוצעו לאחר כניסת החוק לתוקף ביום 17.6.2003. לפי הטענה, האירוע מושא האישום השלישי התרחש אמנם ביום 30.6.2003, אך המדינה לא הצביעה על תאריך מדויק שבו לשיטתה קרו האירועים הנטענים בדירת עמוס, אך אין חולק שמעשיו, בהתאם לגרסת ה.צ, היו "כמה ימים" עובר ליום הפיצוץ. נטען כי לא ניתן לדעת אם "כמה ימים" הם שבוע, שבועיים או שלושה שבועות, ויש לפעול בעניין זה בהתאם לפרשנות המקלה עם הנאשם.
247. שנית, נטען כי לא ניתן להסתמך על עדות ה.צ המשמשת כראיה יחידה הקושרת את עמוס לאירוע כיכר פלומר.
לטענת סנגוריו של עמוס, ה.צ התבלבל בהצבעתו על פטריק עמוס, כאשר ראה אותו בזמן המעצר עם פרוץ הפרשה, כאותו "פטריק" שאליו לקח אותו בן סימון (ושאף הוא גר בחולון) לצורך הרכבת המטען, בהתאם לעדותו שלו. בהקשר זה, נטען למחדל חקירה של המאשימה וגורמי החקירה, שנמנעו מלהוביל את ה.צ לדירה בחולון בה הכין את המטען, כפי שהציע בעצמו לחוקריו, דבר שגרם לפגיעה אנושה בהגנת עמוס.
בהקשר זה הודגש, כי בהכרעת הדין המערער כונה "עמוס" על מנת להבחין בינו לבין "פטריק אלקריף". ואולם, ה.צ הסביר בעדויותיו כיצד בן סימון הסיע אותו לדירתו של "פטריק" ולא של "עמוס". לשיטת ההגנה, ה.צ לא ידע לקשר את השם "פטריק" לשם המשפחה, ולפיכך יש לקרוא בזהירות את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי המכוונות לעמוס בעניין זה.
כן נטען למספר סתירות אשר פגמו בבסיס עדות ה.צ, וכי לא ניתן להסתמך על עדותו ההססנית והבלתי יציבה.
בנוסף, נטען להיעדר תוספת ראייתית מסוג "סיוע" לעדות ה.צ. לחלופין, נטען כי יש להורות על זיכוי עמוס בשל הגנה מן הצדק, בשל המחדל החקירתי באי הובלתו של ה.צ להצביע על דירת עמוס בהתאם לעדותו; ובשל הפער העצום שבין מעמדו של ה.צ וחומרת מעשיו מול אי מעורבותו של עמוס בארגון ובאירוע מושא האישום.
248. לבסוף, נטען נגד המהלך הפסול שביצעה המדינה, הקשור בעדותו של י.מ באישום הרביעי, ממנו זוכה עמוס. לפי הטענה, בשלב הסיכומים של האישום הרביעי, המדינה חזרה בה מהסתמכותה על גרסת י.מ וביקשה להסתמך על גרסת ה.צ בתמיכת דברי בומבי. ואולם, ניסיונות המאשימה לא צלחו, ובית המשפט המחוזי הורה על זיכויו של עמוס, כאמור. אף על פי כן, נטען שאין בכך כדי לייתר את הטענות בדבר התנהלותה הפסולה של המדינה בעניין זה.
כך נטען, כי שמו של פטריק עמוס לא עלה בדברי י.מ כשנחקר על-ידי החוקרים האמריקאים, משסיפר להם את אירועי יהודה הלוי, אלא רק כאשר הגיעו החוקרים הישראלים לארה"ב בשנת 2008. בהקשר זה נטען כי בדומה ל-ה.צ, גם י.מ בילבל בין פטריק אלקריף לבין פטריק עמוס.
249. לפיכך עמוס ביקש לקבל את ערעורו ולהורות על זיכויו מעבירת הסיוע לעבירות בהן הורשע במסגרת האישום השלישי.
ערעורו של אברג'יל – ע"פ 5930/22 250. אברג'יל השיג בערעורו על הרשעתו באישומים הבאים: באישום הראשון, בעבירה של ראש ארגון פשיעה; באישום השני, בעבירות של יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן, ועשיית פעולה ברכוש אסור במסגרת ארגון פשיעה; באישום השלישי, בעבירות של ניסיון רצח, קשירת קשר, חבלה בכוונה מחמירה וחבלה של ממש, במסגרת ארגון פשיעה; באישום הרביעי, בעבירות של רצח בכוונה תחילה, קשירת קשר, חבלה בכוונה מחמירה, גרם חבלה חמורה, פציעה שלא כדין, וחבלה של ממש, במסגרת ארגון פשיעה; באישום השישי והשביעי, בעבירות של יצוא, יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה; באישום השמיני, בעבירה של ניסיון ליצוא, יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה; באישום ה-11, בעבירה של יצוא, יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה (ביחס לעסקאות "60,000 כדורי אקסטזי"; "90,000 כדורי אקסטזי"; "השולחן השני"; "השולחן השלישי"; "שלוש חבילות קוקאין בדואר"); ונגד הרשעתו באישום ה-13 בעבירת מס במסגרת ארגון פשיעה. להלן יובאו טענותיו בקצרה.
251. בטרם פורטו טיעוניו ביחס לכל אישום ואישום, נטענו טענות כלליות, ביחס לכל הרשעותיו של אברג'יל, וביניהן טענות כלפי עדותו של עד המדינה בומבי; טענות נגד גיוסם של שמונה עדי מדינה בתיק; טענות נגד חלקם השולי של המערערים בפרשה לעומת חלקם של עדי המדינה בומבי ו-ה.צ כמבצעים עיקריים באישומים השלישי והרביעי; טענות נגד עונשיהם המקלים של עדי המדינה; טיעונים נגד ההסכם שנחתם עם עד המדינה י.מ במסגרתו הובטח לו תמריץ כספי להפליל מעורבים; טענות נגד התנהלות המדינה בתהליך "ריענון" העדים, ששימש בפועל למקצה שיפורים והוביל לפגיעה מהותית בהוגנות ההליך; טיעונים נגד התנהלותם של ראש צוות התביעה ובית המשפט המחוזי, אשר מנעו ממנו לסכם בע"פ את טענותיו כראוי; טענות נגד חשיפתו של בית המשפט לעדויות שמועה בתיק; טענות נגד פרשנות עדי המדינה את השיחות שנקלטו בהאזנות סתר, בהיותן עדויות סברה בלתי קבילות; וטיעונים נגד אי פסילת המותב בהליך קמא בעניינו של הנאשם גולן אביטן, כביטוי להתנהלות הפוגענית של בית המשפט המחוזי כלפי הנאשמים שנידונו בפניו.
לפיכך, סניגורו של אברג'יל עתר לביטול הרשעותיו ולכל הפחות לביטול הרשעותיו באישומים השלישי והרביעי.
252. ביחס לאישום הראשון, נטען כי אברג'יל כבר הורשע בבלגיה בכך שעמד בראש ארגון פשיעה ביום 30.4.2008, ואף נידון ל-5 שנות מאסר בגין עבירה זו (להלן: "התיק הבלגי"). לפי הטענה מדובר באותו ארגון פשיעה בגינו הורשע באישום זה, ובהתאם לסעיף 149(6) לחוק סדר הדין הפלילי, יש לבטל את האישום שהוגש נגדו, מאחר שהורשע בו כבר במסגרת "התיק הבלגי".
253. ביחס לאישום השני, נטען כי אין ראיה שאברג'יל היה מעורב ב"עסקה הגדולה" ואף אין ראיה על כמות הקוקאין שיובאה לקנדה. בהקשר זה נטען כי העובדה שבגלגל הראשון היו כ-60 ק"ג קוקאין, לא מעידה על כך שבגלגלים הנוספים הייתה כמות זהה.
אשר לעדות טולי נטען, כי דבריו ביחס לאברג'יל לא מגלים עבירה, מאחר שהעיד כי חלקו של אברג'יל בעסקה הסתכם בנטרול דרישותיו הכספיות של אלי לוי, ובטיפול בכך שאחיו מאיר לא ימעל בכספי השותפים. לפי הטענה, אין קשר בין חלקו זה לבין העבירה של יבוא סמים בה הורשע, וטולי הוא המבצע העיקרי בעסקה זו. אברג'יל כפר בקבלת תמורה ממכירת הקוקאין וטען כי נודע לו על העסקה רק כאשר התבקש ליישב מחלוקות בין המעורבים בה. בהקשר זה, הכחיש את קיומה של הפגישה הנטענת "בהרי ים המלח", שם סוכם לכאורה על חלוקת התמורה ממכירת הקוקאין.
אשר להעברת כספים לאברג'יל, שהתקבלו ממכירת הקוקאין שהוסלק בגלגל השני בהתאם לעדות טולי, נטען כי דובר באמירות כלליות, ללא פירוט סכום הכסף שנמסר לו לכאורה. צוין כי טולי לא נכח בפתיחת כל הגלגלים, למעט הראשון, ואף העיד כי לא חילק פרוטה מכספי תמורת הקוקאין, למעט שני הגלגלים הראשונים, ולכן אין בסיס לקביעה בהכרעת הדין כי אברג'יל קיבל מכספי המכירה 2.7 מיליון דולר. עוד נטען בהקשר זה, כי כל עדות טולי על שהתרחש מאז פתיחת הגלגל השני, הייתה עדות שמועה, והדבר לא מנע מבית המשפט המחוזי לקבוע ממצאים על בסיסה.
בנוסף, סניגורו של אברג'יל טען לסתירות בין עדות טולי לבין עדות סמי ביטון ביחס לטיב מערכת היחסים ביניהם; תקף את עדות בומבי ואת הקביעה לפיה היא משמשת סיוע לעדות טולי; וטען כי שיחות הטלפון בין אברג'יל לרוחן ובין רוחן לאייבי לא יכולות לשמש כסיוע, מאחר שאין בהן ראייה לכך שאברג'יל היה מעורב ביבוא או במכירת קוקאין.
הסניגור הוסיף ותקף את עדות י.מ, אשר לפי הטענה עירב את אברג'יל בעסקה בכזב והעליל עליו. נטען לסתירות בין עדות טולי לבין עדות י.מ ביחס למעורבות אברג'יל ב"עסקה הגדולה", ולכך שבית המשפט המחוזי התעלם מהן. בהקשר זה נטען למחדל חקירה – כאשר חרף שקרי י.מ לא נדרש ממנו לעבור בדיקת גלאי שקר.
אשר לעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, נטען כי הפעולות המפורטות בהכרעת הדין, שנעשו מכספי מכירת הקוקאין, לרבות רכישת דירות, כלי רכב וכרטיסי טיסה לצורך פעילות הארגון – לא הוכחו שנעשו על-ידי אברג'יל.
254. ביחס לאישום השלישי, נטען כי אין חולק שבעת אירוע פיצוץ המטען אברג'יל נכח בספרד, ואין בשיחות הטלפון שפורטו, עובר לאירוע, כדי לקשור אותו למטען שהתפוצץ. הודגש כי אברג'יל לא הורה באופן אישי ל-ה.צ לייצר את המטען, ואף לא הורה ליניב בן סימון או לבומבי לבקש מ-ה.צ לעשות זאת. עוד נטען כי לאברג'יל לא היה מניע להשתלט על בתי הקזינו של רוזנשטיין, והוא לא יזם כל ניסיון לפגוע בו.
לעומת זאת, לבן סימון היה מניע אישי לחסל את רוזנשטיין ולכן הזמין מ-ה.צ את המטען באופן אישי ועל דעתו בלבד, במטרה להתנקש ברוזנשטיין.
על פי הנטען, עדות בומבי רצופה בשקרים. בהקשר זה נטען נגד האמון שרחש בית המשפט המחוזי לעדות בומבי, ללא התמודדות עם שקריו, אשר נמחלו לו בגין מרחק הזמן. לעומת זאת, נטען כי היעדר זיכרון מצד אברג'יל לאירוע מסוים נזקף לחובתו.
אשר לסוגיית הגעת אברג'יל לביתו של ה.צ, נטען כי הראשון הכחיש שהיה בבית ה.צ לפני נסיעתו לחו"ל באפריל 2003, ועל כך גם חזר בעדותו. נטען כי י.מ מסר שפגש לראשונה באברג'יל בספרד ביוני 2003, תרחיש הסותר את האפשרות שאברג'יל הגיע לבית ה.צ לפני נסיעתו לחו"ל באפריל 2003. מכל מקום, הודגש כי אין ראיה חפצית הממקמת את אברג'יל בבית ה.צ טרם נסיעתו לחו"ל.
עוד נטען בנושא זה, כי אברג'יל העיד כי נפגש עם ה.צ פעם אחת בלבד לפני נסיעתו, אך לא בביתו אלא בתחנת דלק סמוכה, וזאת בניגוד לדברי ה.צ שאברג'יל היה בביתו 5-4 פעמים לפני שיצא לחו"ל.
אשר לקשירת הקשר להברחת מיכה בן הרוש מישראל, מחשש שיסגיר את מעורבות הארגון בניסיון הרצח של רוזנשטיין, נטען, כי אין ראיה על קשר כלשהו בין אברג'יל לבין בומבי, ה.צ או בן סימון, ממועד אירוע הפיצוץ בכיכר פלומר ועד לצאתו של מיכה מישראל. בנוסף, בומבי הגיע לשוויץ סמוך לאחר האירוע, ביום 3.7.2003, בזמן שאברג'יל היה בספרד, ולכן לא היה זה שדיווח לו או שוחח עמו בעניין הוצאתו של מיכה מישראל. בנוסף נטען, כי אין ראיה שאברג'יל ידע על מעורבות מיכה בפיצוץ, וכל שיחות הטלפון שבהן שמו נקשר אליו, בוצעו לאחר שמיכה כבר היה באירופה.
כן נטען, כי יש לקבל את גרסת אברג'יל למניע שלו להתעניין במיכה, ולפיו רצה "לעזור לבן-אדם בשעת צרה, מנוסה או בריחה", והעיד על עצמו כאחד ש"עוזר לעבריינים". סנגורו של אברג'יל ביקש לראות בהסבר זה כאמין והגיוני ביחס למיכה.
לקראת סיום, סניגורו של אברג'יל טען כי כל החריגים לכלל אי-ההתערבות בעניינים שבעובדה ובקביעת מהימנות, מתקיימים בענייננו, במיוחד ביחס לעדי המדינה בומבי ו-ה.צ, וביקש מבית משפט זה להתערב בממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי.
לבסוף, נטען למספר מחדלי חקירה בתיק, וביניהם אי ביצוע בדיקות גלאי שקר לעדי המדינה, ביחס לסתירות שעלו מעדותם; והימנעות מלבצע עימותים בין ה.צ ל-א.צ ובין י.מ ל-ה.צ ו-א.צ לאחר שנהפכו לעדי מדינה, זאת לאור הסתירות המהותיות ביניהם, לפי הטענה.
255. ביחס לאישום הרביעי, נטען כי אברג'יל היה בתאילנד בעת הפיצוץ ביהודה הלוי; נטען נגד הפרשנות שניתנה לאירוע בהכרעת הדין כ"פיגוע פלילי"; נטען כי אברג'יל לא ביקש או הורה ל-ה.צ באופן אישי להכין את המטען; וכי המטען הוזמן מ-ה.צ על-ידי בן סימון, שהיה לו כאמור אינטרס אישי לחיסול רוזנשטיין, במנותק מאברג'יל.
נטען כי לפי עדות בומבי, בן סימון הוא זה שמסר את המידע על ביקוריו של רוזנשטיין בצ'יינג', ולפי עדות ה.צ, גם לאחר שבן סימון נעצר, המשיך להיות בקשר עמו, באמצעות טלפון נייד שהוברח אליו לתוך הכלא. בהתאם לראיות אלה, נטען כי לבן סימון הייתה מעורבות ישירה ביחס למטען ביהודה הלוי.
כן תקף סניגורו של אברג'יל את "המלחמה הגדולה" בינו לבין רוזנשטיין, וטען כי הייתה תוצר של התקשורת והפרקליטות, כשהגדירו את אירוע "הקשת" כניסיון של אברג'יל לרצוח את רוזנשטיין. לפי הטענה, בעקבות זאת נוצרה מתיחות בין השניים, והיה צורך במפגש כדי ליישב את ההדורים – הוא המפגש "בהרי ים המלח". בהקשר זה נטען, כי הן רוזנשטיין והן אברג'יל הכחישו כי היה ביניהם סכסוך, ובית המשפט המחוזי התעלם מהדברים.
אברג'יל אף השיג על המניע להתנקש ברוזנשטיין, והכחיש כי ניסה להשתלט על בתי הקזינו שלו; ונטען כי ממילא לא הוכח שלרוזנשטיין היו באותה תקופה בתי קזינו.
כעת אפנה לטענה העיקרית מפי הסניגור, ואשר התייחסה למועד בו הונח המטען על גג הצ'יינג'. לפי הטענה, המטען הונח לראשונה מספר שבועות לפני הפגישה בבלגיה, שבה הוחלט לכאורה על מבצע ההתנקשות ברוזנשטיין. הסניגור הציג את "תרחיש 50 הימים" ולפיו, בין תחילת ההכנות למבצע, יצור המטען, החלפת המטען התקול, הנחתו על גג הצ'יינג', ועד הפיצוץ ביהודה הלוי – חלפו 50 ימים, ולא 21 ימים בהתאם לגישת המדינה.
נטען כי על פי עדויות בומבי, טולי ו-י.מ, המטען המקורי הונח שלושה שבועות ויותר לאחר חזרת בומבי מבלגיה ביום 20.11.2003; לאחר מכן חלפו שבועיים נוספים עד שהוחזר ל-ה.צ לצורך החלפת סוללה, ולאחר שהוחזר לגג הצ'יינג' חלפו עוד שבועיים-שלושה עד לפיצוצו באירוע. נטען כי תרחיש זה מאיין את המסקנה המפלילה שנקבעה בהכרעת הדין, אשר כורכת את אברג'יל עם פיצוץ המטען.
כן הודגש כי אף אמרת י.מ במשטרה, לפיה ראה כי ה.צ טיפל במטען התקול בביתו בליל 24.11.2003, מוכיחה כי המטען המקורי הונח על גג הצ'יינג' לפחות כשבועיים לפני המפגש בבלגיה, מאחר שלא ייתכן כי הונח לראשונה 4 ימים לאחר המפגש בבלגיה; כמו כן, מסירת הכספים מטולי לבומבי ב"קפה הכוהנים" רק ביום 3.12.2003, על פי עדות טולי, תומכת בתרחיש זה. בהקשר זה אף הודגש כי בומבי העיד שאת הכספים שקיבל מטולי שם בארון ולכן נטען כי הכספים לא שימשו למימון מבצע ההתנקשות.
טענה נוספת שנשמעה מפי הסניגור קשורה ב"מהפך" בגרסת י.מ לאחר שעבר "ריענון" על-ידי התביעה, ובניגוד להודעותיו בחקירה, טען כי אינו בטוח ביחס ללוחות הזמנים הקשורים למטענים, והטיל ספק אם מה שראה בבית ה.צ בליל 24.11.2003 קשור בהכרח לאירוע ביהודה הלוי. נטען כי "המהפך" שחל בגרסתו מעיד על חוסר אמינותו, אך אין בו כדי לאיין את לוחות הזמנים המדויקים שמסר בחקירותיו.
הודגש, כי בסיכומי המדינה נטען לראשונה לפגמים בניסוח עובדות כתב האישום בהקשר זה. אולם, הימנעות המאשימה מלתקן את כתב האישום יצרה שיהוי והשתק מלבקש להפעיל את סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, זאת מאחר שידעה כי על פי עובדות כתב האישום שהוגש, אין היתכנות לכך שהמטען הונח לראשונה על גג הצ'יינג' אחרי הפגישה בבלגיה.
אשר לפגישה בבלגיה נטענו הטענות הבאות: כי הפגישה נקבעה ביוזמת טולי; כי אברג'יל הפציר בטולי שלא להגיע עקב מצבו הבריאותי, דבר המוכיח כי המפגש לא היה קשור למימון המבצע ולתכנונו; כי הפגישה, אשר התקיימה בביתו של אוזיפה באנטוורפן, הייתה פגישת "הוללות" בה נצרכו על-ידי המשתתפים סמים ואלכוהול בכמות רבה; הוכחש כי למפגש הייתה מטרה מסוימת, כמו לרקום תכנית חיסול נגד רוזנשטיין; נטען כי בומבי הוזמן לבלגיה בשל חוב לאברג'יל בסכום של 150 אלף דולר, עבור מכונת הימורים שהעביר לרשותו; נטען כי ה.צ באמרותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט לא קשר את פעילותו במטען מושא אישום זה למועד הפגישה בבלגיה; וכי משחזר בומבי מביקורו מספרד בסוף חודש יולי 2003, כבר החל לתכנן את מבצע ההתנקשות ברוזנשטיין, זאת מספר חודשים לפני הפגישה בבלגיה.
עוד תקף סניגורו של אברג'יל את עדות בומבי, לפיה שוחח עם אברג'יל מספר פעמים במהלך השבעה על אחיו יעקב, בקשר למאבק ביריבי הארגון. ואולם, נטען כי עדותו נסתרת, מאחר שאברג'יל עצמו לא נכח בשבעה, אלא היה בדרום אפריקה לצורך ניתוח באוזניו; נטען כי אף בעניין הוספת הרסס למטען, בומבי שיקר והעיד כי לא הוסיף רסס, בניגוד לעדות ה.צ בעניין זה, ובית המשפט המחוזי נמנע מלהכריע בנושא.
כן נתקפה עדות טולי, לפיה הפגישה בבלגיה, בה אברג'יל דרש מהמשתתפים לתת כספים למאבק ברוזנשטיין, הייתה בליל שבת, מאחר שזכר שאברג'יל ירד מהדירה ברגל כי "שמר שבת". ואולם נטען כי בזמן השהות בבלגיה לא חל יום שישי, ועדות טולי נסתרת בעניין זה. בנוסף, נטען שאין להסתמך על עדותו מאחר שהודה בעצמו כי לא זכר דבר מהפגישה בבית אוזיפה "כי כולם היו שתויים".
נוסף על כך, נטענו טיעונים בדבר שקרים וסתירות בעדותו של ה.צ: כך בעניין המפגש עם בומבי ב"קאנטרי קלאב" בבבלי – כהיכרותם הראשונה; בעניין הוספת הרסס, ה.צ הכחיש שהתוודה בפני י.מ ששם מסמרים במטען; בעניין הזמן שחלף מעת שהכין את המטען ועד שהתפוצץ – כאשר בעדותו מסר שדובר בשלושה שבועות, בסתירה להודעתו במשטרה, בה אמר שחלפו 5-4 שבועות; והכחשתו את הפטרולים שביצעו י.מ ובנו א.צ בחצר הבית בזמן שטיפל במטען.
כן נטען נגד שתי שיחות הטלפון בהן היה מעורב אברג'יל, כי אין בהן כדי להפלילו ולשמש סיוע נגדו: ביחס ל"שיחת העברת המקל" בינו לבין בן סימון, נטען כי עצם ירידתו של האחרון "למחתרת" לא הוציאה אותו מהתמונה, וכי הפרשנות לפיה בומבי המשיך לנהל את הפעילות נגד רוזנשטיין במקומו, אינה נכונה; ביחס ל"שיחת השלד" בינו לבין סוסן, נטען כי פרשנות בומבי לפיה "שלד" משמעותו "מטען" לא יכולה להתקבל מאחר שלא היה צד לשיחה, ומדובר בעדות סברה בלתי קבילה.
לבסוף, נטען כי בתיק היו מחדלי חקירה, ועל המאשימה היה ליזום בדיקות של כל עדי המדינה בגלאי שקר, ואף לערוך ביניהם עימותים.
256. ביחס לאישום השישי, נטען כי אין ראיה לקיומה של הבלדרית אשר ברחה עם סם הקוקאין; כי אין הוכחה לקיומו של סם, או לכמות מסוימת ממנו שהייתה במזוודה; כן נטען כי העובדה שלפי כתב האישום בן סימון, סוסן ו-י.מ רצו לייבא סם, לא משמשת ראיה ליבוא הסם עצמו מפרו לאנגליה.
עוד נתקפה עדות י.מ, אשר לפי הטענה הפליל את אברג'יל ושיקר ביחס לעסקת הסמים, בדומה לאישום השני, ושבפועל כלל לא יובאו סמים מפרו לאנגליה. נטען כי י.מ לא ידע לנקוב בשמו וכתובתו של המלון בלונדון שאליו הגיע לכאורה הבלדרית, ואין בדבריו להוכיח את מעורבות אברג'יל בעבירה בה הורשע. כן נטען, כי דברי ספקי הסמים בפרו, אשר אמרו ששלחו עם הבלדרית קוקאין, כפי שעלו מעדות י.מ, הם עדות שמועה בלתי קבילה. לפי הטענה, המניע של י.מ להפללת אברג'יל מצוי בהסכם עד המדינה שנחתם עמו, וכן במחשבותיו כי אברג'יל ו-ה.צ עומדים מאחורי דקירתו ביפן.
הודגש, כי בכתב האישום יוחס לאברג'יל כי ביום 6.8.2003 ולמחרת, נפגש עם י.מ וציון אלון בספרד, ובפגישות אלה סיכמו על ביצוע העסקה מושא אישום זה. ואולם, י.מ לא תיאר בעדותו את שתי פגישות אלה ומה שסוכם בהן.
כן נטען כי שיחת הטלפון בין אברג'יל לבין ציון מיום 3.10.2003, מוכיחה את חוסר מעורבות אברג'יל בעסקה, עד לשלב שבו פנו אליו לאחר הגעת הבלדרית ללונדון. זאת מאחר שאברג'יל שאל את ציון מה כמות הקוקאין שאמורה הייתה להגיע, ואף אמר לו בשיחה "אני אגיד לך את האמת, לא דיברו איתי מההתחלה בנושא הזה". נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מדבריו של אברג'יל בשיחה זו, וגם משיחה נוספת ביניהם מיום 4.10.2003, ממנה עלה כי אברג'יל לא ידע מלכתחילה על חלוקת הרווחים הצפויה מהעסקה מושא אישום זה.
כן הודגש, כי בניגוד לאישומים האחרים, באישום זה אברג'יל סירב להשיב לשאלות בחקירה נגדית, מאחר שאם היה עונה על השאלות שהוצגו לו, היה בהכרח צריך להפליל את סוסן, ולכן שתק ונמנע מלעשות כן "עקב מעמדו והמוניטין שלו", כך לפי הטענה. לבסוף נטען גם למחדלי חקירה מצד הרשויות.
257. ביחס לאישום השביעי, נטען כי י.מ העיד על עסקה שלא נטל בה חלק ולכן לא העיד מידיעתו האישית כמשתתף. הודגש, כי מעדותו לא עולות ראיות על מעורבות אברג'יל ב"עסקת המיליון" המתוארת, ותיאוריו באשר לדברים שאמרו ציון וגבי בן הרוש בפגישות ביניהם בביתו של הראשון בספרד, הם עדות שמועה בלתי קבילה.
באופן דומה נטען, כי אף עדות י.מ ביחס לדברים שאמר לו עופר אטיאס בפגישתם, על כך ש"גנבו לארגון של אברג'יל מיליון כדורי אקסטזי", הם עדות שמועה, מאחר שאטיאס אינו עד במשפט.
בנוסף נטען, כי בדומה לבן סימון, שלא נכרך כמעורב בעסקה זו, אף אין ללמוד על מעורבות אברג'יל בקשר לעסקה, אך מעצם בקשתו מ-י.מ לפנות לסילם.
אשר לסילם נטען, כי הן בהודעותיו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט לא הפליל את אברג'יל בעסקה מושא אישום זה.
ביחס לשיחות שנקלטו בהאזנות סתר נטען, כי מרביתן לא קשורות לאברג'יל, ומקצתן המתייחסות אליו, לא מוכיחות את מעורבותו בעסקה, אלא רק את מעורבותו לאחר שהפעילות הפלילית באירוע הסתיימה. זאת רק בהנחה שגרסת אברג'יל לפיה – כל מעשיו מתמצים בניסיון לגבות חוב של העגיל ללוקר, בגין הלוואה שנתן לו – לא תתקבל. זאת ועוד, סניגורו טען כי בית המשפט המחוזי אימץ את הפרשנות המפלילה נגד אברג'יל, אף כי הדבר לא התחייב על פי תוכן השיחות.
נוסף על כך, הודגש כי בדומה לאישום השישי, גם אישום זה מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות, והמדינה לא עמדה בנטל הראייתי המוטל עליה, להוכיח מעבר לספק סביר כי קיימת רק אפשרות אחת ולפיה אברג'יל היה חלק מהעסקה.
זאת ועוד, נטען כי י.מ תיאר בעדותו תרחיש שאירע לאחר שלב יבוא כדורי הסמים והיעלמותם, וקל וחומר לאחר המועד בו נרקם הקשר בין המעורבים. לפי הטענה, עצם הפנייה לאברג'יל שיתערב לאחר שהעסקה נכשלה מעידה על כך שלא היה מעורב בה. נטען כי זו פרשנות אפשרית ומאחר שמדובר בראיות נסיבתיות, די בכך כדי לזכותו.
לסיום, סניגורו של אברג'יל התייחס לטענת האליבי של לוקר, לפיה היה באוסטרליה בדצמבר 2002, כאשר הקשר הפלילי של העסקה נקשר בהתאם לכתב האישום רק בחודש אפריל 2003. נטען כי ראיה חפצית זו סותרת את עדות י.מ, מעוררת ספק בגרסת המאשימה, ומאיינת את הרשעת אברג'יל. כן נטען בהקשר זה נגד הקביעה בהכרעת הדין לפיה "לא ניתן לשלול את האפשרות שהעסקה החלה עוד לפני המועד הנקוב בכתב האישום", ואשר יש בה להפוך את נטל ההוכחה שלא כדין.
258. ביחס לאישום השמיני, נטען כי דובר על עסקה שלא יצאה לפועל, לפני 20 שנה, ולפיכך אין להשית על אברג'יל עונש מאסר בגינה. הודגש כי אין ראיה שבמרוקו או בספרד נפתחה חקירה בעניין העסקה מושא אישום זה, ומדובר ב"רדיפה חסרת מעצורים" של המאשימה אחר אברג'יל.
על פי הנטען, י.מ בעדותו היה היחיד שקשר את אברג'יל לאירוע, והעליל עליו בשל המניעים שפורטו לעיל. כך, י.מ בעדותו ייחס לאברג'יל כוונה לייצא קוקאין מפרו למרוקו, כחצי שנה לאחר שהקוקאין כבר היה בקנדה (בדצמבר 2002), כשקשר בין טיפולו ביצוא 800 ק"ג הקוקאין מפרו (מושא האישום השני) לבין טיפולו בעסקת "ה-12 טון" מושא אישום זה, זאת על פי הוראת אברג'יל בשני האירועים, לפי עדותו. נטען כי למרות זאת, בית המשפט המחוזי נמנע מלקבוע כי עדותו שקרית.
כן נטען נגד ראיות הסיוע שנקבעו לעדות י.מ: ביחס לעדות טולי נטען כי מחד גיסא, היא לא יכולה לסייע לעדות הבלתי אמינה של י.מ; מאידך גיסא, עדותו תומכת דווקא בעדות אברג'יל, לפיה לא פעל לקדם את עסקת "ה-12 טון", אלא רק תיווך בין טולי ל-י.מ. נטען כי אף ההתייחסות בהכרעת הדין ליחסים הקרובים בין אברג'יל לבין ציון, אין בה כדי להוכיח את מעורבות הראשון מעבר להיכרות שעשה בין טולי ל-י.מ.
אשר לאי חקירתו של טולי בחקירה נגדית על-ידי סנגורו דאז של אברג'יל נטען, כי לא הייתה בכך תועלת מאחר שעדות טולי לא טפלה על אברג'יל דבר, אלא סתרה את עדותו השקרית של י.מ.
אשר לשיחות הטלפוניות בפרשה, שנקבעו כראיות סיוע, נטען כי השיחה בין אברג'יל לבין ציון (מוצג ת/1999) מוכיחה את הפרשנות ההפוכה מזו שנקבעה, ומצביעה על כך כי הארכה שניתנה ל-י.מ לקידום עסקת הסמים מושא אישום זה, ניתנה על-ידי ציון ולא על-ידי אברג'יל; כך אף ביחס לשיחה נוספת ביניהם (מוצג ת/1704), אשר לפי הטענה, אין בה כדי לקשור את אברג'יל מעבר לעניין שמודה בו במפורש – הפגשת טולי עם י.מ; ולבסוף נטען נגד השיחה בין אברג'יל לבין י.מ (מוצג ת/1197) שלא זו בלבד שלא יכולה לשמש כסיוע, מאחר שהיא לא ראיה עצמאית המנותקת מן העדות טעונת הסיוע של י.מ, אלא שלא ניתן להבין את הדברים שנשמעים בה.
אשר לשקר המהותי מפי אברג'יל, ששימש בהכרעת הדין כראיית סיוע, ואשר קשור במועד היכרותו עם י.מ, נטען כי לגרסת אברג'יל הכיר את י.מ לראשונה בחודש אוגוסט 2003, אך בית המשפט המחוזי קבע, כי בשיחת טלפון מיום 31.8.2003 השניים נשמעו ביחסים הדוקים ביותר. נטען כי לא מדובר בשקר מהותי, מאחר שאין בו התייחסות ישירה לניסיון לבצע את עסקת "ה-12 טון".
לבסוף, נטען פעם נוספת למחדלי חקירה בתיק, ובפרט ביחס לאי-עריכת בדיקת גלאי שקר ל-י.מ לצורך בדיקת עלילת השווא שטפל על אברג'יל, הן באישום השני במסגרת "העסקה הגדולה" והן במסגרת אישום זה.
259. ביחס לאישום ה-11, סניגורו של אברג'יל טען כי המערער כלל לא הוזכר בכתב האישום לעניין אישום זה, בעסקאות ה"60 אלף כדורי אקסטזי", "90 אלף כדורי אקסטזי" ובעסקת "שלוש חבילות קוקאין בדואר", זאת אף לא ביחס לשותפות בקשירת קשר. לפיכך נטען כי יש לבטל את האישום ה-11 מחמת הגנה מן הצדק.
עוד נטען כי אין בעדות י.מ ראיה המערבת את אברג'יל באף אחת מחמש העסקאות המתוארות באישום. נטען כי אברג'יל אף לא נטל חלק בבוררות שהתקיימה לכאורה בעקבות הקשיים שהתעוררו במהלך עסקת ה-60 אלף.
אשר לאמירות י.מ כי אברג'יל העביר לעיתים כספים למימון עסקאות סמים באמצעות אחרים, נטען כי דבריו סותרים את עדותו לפיה המערער במעמדו לא היה צריך להשקיע מכספו בעסקאות סמים. בהקשר זה נטען כי אין לתת אמון בעדות י.מ מאחר שהעליל על אברג'יל אף ביחס ל"עסקה הגדולה" מושא האישום השני.
סניגורו של אברג'יל אף טען למחדלים של הסניגור הקודם שייצג את המערער בהליכים בפני בית המשפט המחוזי, מאחר שלא ניתן לו הזמן הדרוש ללמוד את חומר הראיות.
ביחס לראיות הסיוע לעדות י.מ נטען, כי מאחר שהאחרון לא הפליל את המערער במעשים שיש בהם יבוא, יצוא סחר והספקת סמים, אין צורך לדון בסוגיית הסיוע; כי עדויות ה.צ, א.צ ותומס לא הזכירו כלל את שמו של אברג'יל ולא משמשות סיוע; כי מהדו"ח של מרטין סלוצקי ביחס להעברת הכספים מחוץ ליפן לא עולה כי העביר לאברג'יל חלק מאותם כספים; ואף כי מהרישומים של י.מ בדבר העברות כספים מכספי עסקאות הסמים לא נזכר שמו של אברג'יל.
עוד נטען כי אין לראות בשיחות הטלפון שנקלטו בהאזנות סתר כראיות סיוע, שכן מדובר בשיחות שנועדו להתגבר על קשיים בשחרור מהמכס ביפן של "השולחן השלישי" ואין בהן התייחסות כלשהי לאברג'יל.
כן השיג סניגורו וטען, כי שקרי אברג'יל לכאורה ביחס למועד הידוק יחסיו עם י.מ, אין בהם כדי לסייע להוכחת עבירת יבוא הסמים, והוא הדין ביחס לטיב היכרותו עם בן שיטרית. לפיכך התבקש לזכותו מאישום זה.
260. ביחס לאישום ה-13, במסגרתו אברג'יל הורשע בעבירות מס, סניגורו טען כי זכותו של אדם שלא להפליל את עצמו היא נגזרת של הזכות החוקתית על-חוקית הקבועה בסעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. נטען כי זכותו החוקתית של המערער לחירות, קרי מהפללה עצמית באמצעות הגשת דו"ח למס הכנסה, גוברת על החבות להגיש דו"ח על הכנסות שמקורן בעבירות פליליות על-פי פקודת הסמים. נטען כי מדובר בחובה שיסודה בחוק רגיל, שנמצא במדרג חוקי נמוך יותר מחוק-יסוד.
לפיכך, לא הייתה על אברג'יל כל חובה לדווח על ההכנסות שיוחסו לו באישומים השני ("העסקה הגדולה") והשישי ("עסקת הבלדרית"), שאף הסכומים בהם לא הוכחו. משכך, הרשעותיו באישומים אלה שגויות, ולכן יש לזכותו גם מהאישום ה-13.
261. בהתאם לאמור לעיל, התבקש זיכויו של אברג'יל מהאישומים שפורטו.
ערעורו של בוהדנה – ע"פ 5158/22 262. בוהדנה הפנה את ערעורו נגד הרשעתו באישום הרביעי, בעבירות של רצח בכוונה תחילה, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, גרם חבלה חמורה, פציעה שלא כדין, וחבלה של ממש, במסגרת ארגון פשיעה.
בערעורו, תקף סניגורו את ההרשעה שהתבססה על עדות עד המדינה בומבי. לפי הטענה, עדות בומבי הייתה רצופה בשקרים ונפלו בה פגמים רבים, שבית המשפט המחוזי לא נתן להם משקל ראוי. בנוסף, הערכת המהימנות של בומבי הייתה ביחס לעדותו באישומים אחרים בפרשה וביחס למערערים אחרים, ולא ביחס לבוהדנה.
כך, דברי בומבי לפיהם בוהדנה השתתף בתצפיות התבררה כלא נכונה, וכך אף דבריו ביחס לאופן שבו גייס את בוהדנה לנטילת חלק בהנחת המטען. כמו כן, נטען כי לא ניתן משקל מספק לשקרי בומבי לפיהם נסע עם בוהדנה ביום האירוע לראשון לציון, שעה שטענה זו נסתרת בראיה חיצונית ואובייקטיבית. כך אף ביחס לפרטים שמסר בומבי על אודות המשאית ששימשה אותו לגרסתו לצורך הנחת המטען בצ'יינג'.
בעניין זה נטען, כי תיאורו של בומבי את הנחת המטען על גג הצ'יינג' "תלוש מן המציאות" ותיאורו ולפיו בוהדנה הרים את וזאנה על כתפיו, כדי להתגבר על הפרשי הגבהים בהנחת המטען – ניתן על ידו רק כדי לייחס לבוהדנה מעשה אקטיבי בעת הנחת המטען ולהפלילו.
בנוסף נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהסתירות בעדויות בומבי ו-ה.צ בסוגיית הוספת הברגים והמסמרים למטען החבלה, וגם בכך יש כדי לפגוע במהימנות בומבי.
נוסף על כך, נטען כי לבומבי היה מניע להעליל על בוהדנה וזאת בעטיו של סכסוך כספי ביניהם. מדובר במחלוקת כספית, שנעוצה בהלוואה שבוהדנה נתן לבומבי בסכום של כ-50,000 ש"ח לצורך רכישת רכב, ושלא הוחזרה לו. בערעורו טען, כי העלאת טענת החוב מצידו רק במסגרת המשפט ולא במהלך העימות בינו לבין בומבי נבעה מכך שבמהלכו, בוהדנה מצא לנכון להתמקד בליבת טענותיו של בומבי וכי את עניין החוב העלה רק כאפשרות שהפללתו הושפעה גם מהסכסוך שנגרם בעטיו.
עוד נטען, כי בומבי נמנע מלהפליל את אחיינו סמיקו, הסתיר את חלקו באירוע ובחר באופן מגמתי להפליל אחרים תחתיו. בהקשר זה נטען כי אין מחלוקת שרכבו של סמיקו שימש לביצוע העבירה וכי בומבי ביקש שסמיקו יוכנס להסכם עד המדינה שנכרת עמו ולרשות להגנת עדים. בקשתו נדחתה רק בשל העובדה שסמיקו אינו קרוב משפחתו מדרגה ראשונה.
263. בנוסף, סניגורו של בוהדנה תקף את הסכם עד המדינה שנחתם עם בומבי, בטענה שהלה היה המבצע העיקרי של העבירה מושא אישום זה. בנוסף נטען כי אין להתעלם מהעונש המקל שהוטל על בומבי לעומת העונש שנגזר על בוהדנה, על אף חלקו השולי באירוע.
כן נטען נגד הרשעתו של בוהדנה אל מול זיכויים של נאשמים אחרים מעבירת הרצח באישום זה. כך למשל, סבח הורשע בעבירה של סיוע לרצח; עמוס זוכה מאישום זה; ואילו סוסן הורשע בעבירה של קשירת קשר בלבד.
264. עוד טען הסניגור, כי עדי המדינה י.מ, ה.צ ו-א.צ לא הפלילו את בוהדנה בעדותם, ולמעשה סתרו את עדות בומבי בנקודות מכריעות. כך, בניגוד לגרסת בומבי, לפיה ביקר יחד עם בוהדנה בדירתו של ה.צ, האחרון הכחיש כל היכרות עם בוהדנה ושלל את הטענה שביקר בביתו, ובכך סתר את דברי בומבי בעניין מהותי הקשור למעשה המיוחס לבוהדנה ולקשר שלו למטען החבלה ולשינועו לאחר שהכנתו הושלמה.
בנוסף, נטען כי אף בנו של ה.צ שנכח בדירה בזמנים הרלוונטיים ונמצא בקרבת האנשים שביקרו בה מטעמו של בומבי, העיד כי לא הכיר את בוהדנה, ולא זיהה אותו. כך אף ביחס ל-י.מ, אשר העיד כי לא ראה את בוהדנה בביתו של ה.צ.
265. בנוסף, נטען להיעדרן של ראיות סיוע לעדות בומבי. כך, אמירת בוהדנה במהלך העימות "כשהיה את הפיצוץ ביהודה הלוי, איפה אני הייתי?" אינה אמירה מפלילה כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, אלא מדובר באמירה נחרצת מפיו, לפיה אין לו קשר לפיצוץ, כשידע בוודאות שהוא כלל לא היה בזירת האירוע.
עוד תקף הסניגור את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה האזכור של ז'וז'ו על-ידי בוהדנה במהלך העימות מהווה פרט מוכמן וראיית סיוע לעדות בומבי. לפי הטענה, שמו של ז'וז'ו עלה עוד במהלך חקירותיו של בוהדנה, עובר לעימות שנערך לו עם בומבי, ולכן לא משמש כפרט מוכמן.
אף הקביעה לפיה עצם השימוש שעשה בוהדנה במילה "הוציא" או "הוצאנו" יש בו כדי לסבכו – מוטעית. נטען כי אין מדובר במילה יוצאת דופן או בתיאור ייחודי של חפץ שרק מי שבא עמו במגע יודע לתארו. בוהדנה התבטא באופן בסיסי ובשפה פשוטה כדי להדוף את הטענה לפיה נכח בזירת העבירה והשתתף בהטמנת המטען.
בנוסף, נטען כי אמירתו של בוהדנה באולם בית המשפט "אני לא הכרתי אותו בכלל" כמתייחסת להיכרותו עם בומבי – אינה נכונה. כאשר בוהדנה אמר זאת כוונתו הייתה לגולן אביטן ולא לבומבי, שהרי אין חולק שבוהדנה העיד בעצמו שהיה חבר קרוב של בומבי, בילה עמו ועם משפחתו ואף הלווה לו סכומי כסף במהלך השנים.
אשר לניתוק הטלפוני שיוחס לבוהדנה כראיה לחובתו, נטען כי השבתת הטלפון לא נעשתה מיד לאחר אירוע הפיצוץ ביהודה הלוי, אלא הטלפון הפסיק לפעול כשעה לפני הפיצוץ (מחקרי תקשורת מוצג ת/1560א). לפי הטענה, אין חולק כי בוהדנה לא ידע ולא יכול היה לדעת את מועדו המדויק של הפיצוץ, ולכן כיבויו בטרם האירוע מעקר מתוכן כל טענה לפיה הניתוק קשור לפיצוץ.
לבסוף נטען, כי בשל הקשיים המובנים בגרסת בומבי, יש לדרוש ראיות סיוע מוגברות לעדותו על מנת לבסס את הרשעת המערער בענייננו, ואין להסתפק בראיות שנמצאו.
לפיכך, סניגורו עתר לזכותו מכל אשמה, ולכל הפחות לזכותו מחמת הספק.
266. אשר לגזר-הדין, שקבע את ריצוי שלושת מאסרי העולם שנגזרו על בוהדנה בחופף, ובתשובה לערעור המדינה נגד קולת העונש, נטען כי אין להתערב בגזר-הדין בשל העובדה שבוהדנה היה על סף גיל קטינות בעת האירוע; מידת מעורבותו הייתה קטנה בהשוואה למעורבים האחרים בפרשה; והלה לא היה בסוד העניינים בשלב התכנוני של המבצע.
תשובת המדינה לערעורים
267. באת-כוח המדינה ביקשה לדחות את הערעורים וטענה כי אין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרי טיעוניה התייחסה למספר סוגיות, ובכללן, סוגיית עדי המדינה המלווה את כלל האישומים; הראיות בדבר קיומו של ארגון פשיעה, הקשורות גם הן לכלל האישומים; והתייחסות פרטנית לכל אחד מן האישומים בהם הורשעו המערערים. לשם שמירה על מסגרת הדיון ולמען נוחות הקריאה, יובאו עיקרי תשובת המדינה לערעורים, לפי סדר המערערים בפרשה.
תשובת המדינה לערעורו של אברג'יל
268. בטרם ההתייחסות לאישומים גופם, המשיבה התייחסה לטענות שהועלו בפתח עיקרי הטיעון של אברג'יל, באשר לאופן בו התנהל ההליך הפלילי בבית המשפט המחוזי, ולטענתו כי זכויותיו נפגעו. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי פעל בהגינות ואף "לפנים משורת הדין" מול בקשותיו והתנהלותו של אברג'יל במספר סוגיות, לרבות בסוגיות הייצוג, דחיית מועדים, קיצור מועדים בשל כאבי גב שחש, ואִפשר לו לסכם בע"פ, על פני מספר ישיבות, לאחר שלא הגיש מטעמו סיכומים בכתב (חרף החלטה של בית המשפט לעשות כן), וכיוצא באלה.
269. אשר לטענות אברג'יל נגד הסכמי עדי המדינה שנחתמו, המדינה השיבה כי בכל פעולה שעשתה, הן בהחלטתה להתקשר בהסכמים, והן בהגדרת תנאי ההסכם, היא בחנה בקפדנות את התועלת שבעדות העד, וכיצד החקירה בפרשה תקודם בעקבותיו. הובהר בהקשר זה כי במספרם של הסכמי עדי המדינה שנחתמו אין להעיד דבר, והמבחן אינו במספרם אלא בתרומתם הראייתית למימוש האינטרס הציבורי בחשיפת ארגון הפשיעה הרצחני. נטען כי כמות העדים שנדרשה מעידה על אופי פעילותו הממודר של ארגון הפשיעה ותחכומו, כמו גם על תחומי והיקף פעילותו, בעבירות הסמים כמו גם בעבירות האלימות.
270. אשר לטענת אברג'יל כי אין לתת אמון בדבריו של עד המדינה י.מ, שהושפעו מהתמריץ להפללה שהובטח לו בהסכם, טענה המשיבה כי י.מ היה עד המדינה הראשון שגויס בפרשה, ובאותו שלב ראשוני לא היו ראיות מסייעות לעדותו. משכך, התמורה הכספית נקבעה באופן מידתי וקצוב לפי הראיות הנוספות שייאספו, וההתקדמות בתמורה לא הייתה תלויה בעדותו, אלא ביכולת לאסוף ראיות נוספות לעדותו; בנוסף, טענה זו של אברג'יל לא נטענה על ידו או על ידי מי מהמערערים האחרים בבית המשפט המחוזי, ועל כן מדובר בבירור עובדתי, שלא נערך במקום המתאים לו, וגם מטעם זה יש לדחות את הטענה.
271. עוד התייחסה המשיבה לטענות אברג'יל, כי ההתקשרות עם ה.צ ובומבי בהסכמי עדי מדינה אינה ראויה בשל היותם עבריינים מרכזיים בפרשה. לטענת המשיבה, אין זה נפוץ שהמשטרה חותמת על הסכם עד מדינה עם אדם, אשר בנה במו ידיו מטעני חבלה קטלניים, שהביאו למותם של חפים מפשע, כפי שנעשה בעניין ה.צ, אלא שסוגיה זו נבחנה במסגרת שיקולי המדינה באותה העת, אל מול האינטרס הציבורי. הודגש כי עד זה פרש בפני רשויות האכיפה, הן את הדרג הבכיר בארגון, הן את "קצין המבצעים" של התכנית, והן את הפעילים המעורבים הנוספים. בנוסף הודגש כי תרומתו של ה.צ הייתה גם בהוכחת קיומו של ארגון הפשיעה. מטעמים אלה הייתה הצדקה לחתימת הסכם עד מדינה עמו, חרף טיבה של מעורבותו וחלקו בביצוע העבירות המתוארות באישום ה-3 וה-4. עם זאת, הודגש כי ההסכם מול ה.צ לא כלל מתן תמורה כספית.
272. אשר לעד המדינה בומבי, המשיבה הבהירה כי התקשרויות בהסכם עד מדינה עם איש מפתח, שחלקו משמעותי בעבירות חמורות של רצח, לא נעשות באופן תדיר, וההסכם שנחתם עמו נעשה בכובד ראש ולאחר שהוסכם כי יוטל עליו עונש משמעותי, אשר לא דומה לעונשם של עדי המדינה האחרים בפרשה. בנוסף צוין, כי ההסכם עם בומבי לא כלל תמורה כלכלית לעדותו. זאת ועוד, דווקא בשל המידור שחל בארגון, קם הצורך בעדות פעיל בכיר, כמי שנחשף למעורבות ראשי הארגון בתכנון ובהוצאה לפועל של האירועים האלימים מושא אישומים 3 ו-4. הפללתו של ראש הארגון אברג'יל, ש"על פיו יישק דבר", ואשר מעורב בכל סעיפי האישום שבכתב האישום, מצדיקה ואף מחייבת את הסכם עד המדינה עם בומבי, חרף מעמדו הבכיר בארגון.
273. ביחס לאישום הראשון, המשיבה פירטה את מאפייניו של הארגון כ"ארגון פשיעה", ובכלל זה היותו בעל קיום עצמאי; בעל המשכיות, היררכיה והתמקצעות; מאבקיו מול הארגונים האחרים, במטרה לבסס ולהרחיב את השפעתו; הגדרת חברי הארגון כ"משפחה"; ערבות הדדית בין חברי הארגון; עזרה בייצוג משפטי; חלוקת רווחים ושיתוף כלכלי בין החברים ועוד.
בהקשר זה, המשיבה עמדה על ה"מוניטין" שהארגון צבר ובכלל זה העומד בראשו, והבהירה כי אברג'יל ושאר המערערים הורשעו אך ורק על סמך הראיות הקבילות שהובאו בפני בית המשפט, ולא על בסיס "מוניטין" כזה או אחר, והדברים מגובים בנימוקים שפורטו בהכרעת הדין, ומבוססים היטב בחומר הראיות.
274. עוד התייחסה המדינה לטענת "כבר הורשעתי" של אברג'יל, ביחס להרשעתו משנת 2008 בבית משפט בבלגיה, בעבירה של עמידה בראש ארגון פשיעה, בגינה נידון לעונש של 5 שנות מאסר. המדינה הוסיפה כי בשנת 2012, אברג'יל הורשע בהליך אחר, בבית משפט בארה"ב, על עבירות אחרות, ובגזר-הדין הוטלו עליו 8.5 שנות מאסר בפועל, כשהוסכם שעונש זה כולל את גזר-הדין שהוטל עליו בבלגיה וטרם רוצה על ידו. נטען כי פסקי הדין ופרטי ההליכים המשפטיים בבלגיה ובארה"ב לא הוגשו כמוצגים בבית המשפט המחוזי, והעדים לא נדרשו לשאלת מידת החפיפה, ככל שישנה, בין ההליכים הללו לענייננו. למעשה, טענת אברג'יל, תוך צירוף פסק הדין הבלגי כנספח לנימוקי ערעורו, הייתה צריכה להיות מלווה בבקשה להוספת ראיה חדשה בערעור, אשר רק לאחר מתן החלטה בה, ניתן היה לצרפה.
לגופו של עניין, המדינה טענה כי במישור העובדתי, לא מדובר באותו מעשה, מאחר שאין זהות בין ההרשעה בבלגיה לעבירה שבה הורשע אברג'יל במסגרת האישום הראשון. לא זו בלבד שהגנתו של אברג'יל לא העלתה את הטענה בשלב ההוכחות בבית המשפט המחוזי, אלא אישרה במפורש בסיכומיה, שלא קמה לה טענה כזו מאחר שאין "חפיפה עובדתית" ו"מדובר בתקופות שונות". המשיבה הפנתה בהקשר זה לדברי עו"ד וייס, סניגורו של אברג'יל בהליך קמא, שאמר בדיון מפורשות כי "זה לא אותו ארגון". לאור זאת נטען כי יש קושי ממשי להעלות את הטענה כעת, מאחר שדורשת בירור עובדתי, לראשונה מול ערכאת הערעור, ובפרט כאשר מדובר בטענה שהנטל להוכחתה מוטל על המערער הטוען אותה, ואברג'יל לא הרים נטל זה.
עוד נטען כי אף במישור המשפטי אין תחולה לטענת "כבר הורשעתי" כשמדובר בהרשעה במדינה אחרת: והמדינה לא תמנע מלשפוט נאשם על עבירה, רק מן הטעם שמדינה זרה כבר שפטה אותו בגין אותו מעשה בתחומיה שלה ועל פי חוקיה. מסיבות אלה, ביקשה המדינה לדחות את טענת אברג'יל בדבר הרשעתו כמי שעומד בראש ארגון פשיעה.
275. ביחס לאישום השני, שבו אברג'יל הורשע בעבירות סמים שביצע בהיקף עצום במסגרת ארגון הפשיעה, המדינה טענה כי הכרעת הדין התבססה על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות ביחס לעדותו של עד המדינה טולי. נטען כי האחרון היה דמות מרכזית ומובילה בעסקה, ותיאר אותה על כל שלביה השונים, באופן מפורט ויסודי שזכה לאמון בית המשפט המחוזי. בנוסף, ההרשעה התבססה על עדות סמי ביטון, אשר עלתה בקנה אחד עם עדות טולי בסוגיות מהותיות וחיזקה אותה.
לטענת המשיבה, יש לדחות את טענת אברג'יל כי הסתירות בין טולי לביטון מכרסמות במהימנות עדות טולי ומוכיחות כי שיקר. נטען כי אברג'יל בערעורו התעלם מהעובדה שקיימות נקודות התאמה רבות בין גרסאותיהם של טולי וביטון, בעניין עצם קיומה של העסקה, הגעת המכונה מפרו לקנדה, המחסן בו המכונה אוכסנה, תיאורה של המכונה ועוד, ואין בסתירות המעטות ביניהם כדי לדחות את עדות טולי.
בנוסף נטען, כי יש לדחות גם את הטענה כי אין לראות בעדות בומבי סיוע לעדות טולי, מאחר שתיאור העסקה על ידי כל אחד מהם שונה. המשיבה הדגישה בהקשר זה כי בומבי לא היה מעורב באופן ישיר בעסקה, וכל הידוע לו נבע ממה ששמע בפגישה שנכח בה בספרד, ומכאן נטען שאין בתיאורו הדומה, אך לא הזהה, לתיאורו של טולי, כדי לכרסם בכוחה המסייע של עדותו.
לעמדת המשיבה, אף לא היה בפי אברג'יל הסבר לשתי שיחות טלפוניות, אשר התקיימו בעיצומה של העסקה מושא אישום זה (שיחה בין אברג'יל לרוחן (מוצג ת/1740) ושיחה בין רוחן לאייבי אברג'יל (אחיו של אברג'יל) (מוצג ת/1872כה)). מהשיחה הראשונה עלתה פעילות עסקית שהיו שותפים בה אברג'יל ורוחן, וגורמי הביצוע היו טולי ומאיר, וכי אברג'יל ציפה לרווחים מפעילות זו.
בנוסף, אברג'יל אף לא הסביר שיחה טלפונית נוספת בינו ובין בנו של מאיר (מוצג ת/1739), ממנה עלתה המערכת העסקית בין אברג'יל לאחיו מאיר, בעיצומה של העסקה הגדולה, אשר גרמה למתח רב בין השניים.
אשר לכמות הסמים הכוללת בעסקה, המדינה השיבה כי בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו בדבר כמות הסם על דברי טולי, לפיהם בגלגל הראשון הוא שקל כ-60 ק"ג סם, ובהמשך אמנם לא נכח בפתיחת שאר הגלגלים, אך התמורה שקיבל נעשתה לפי חישוב של כמות זהה בכל שמונת הגלגלים "והיא מדברת בעד עצמה" (עמ' 514 להכרעת הדין). בהמשך, בית המשפט דן בפירוט בדברי טולי לפיהם אם לא היו מתקבלים רווחים מהסמים שבגלגלים הנוספים, היו מתלוננים בפניו נוכח תפקידו המרכזי בעסקה, דבר שבפועל לא קרה, וגם בכך יש כדי ללמד שהגלגלים הכילו את כמות הסם האמורה.
עוד טענה המשיבה, כי יש לדחות את טענת אברג'יל לפיה נכנס לעסקה על מנת לוודא שמאיר אחיו לא ימעל בכספי השותפים, ולקבל את עדות טולי, שתיאר את מעורבות אברג'יל בעסקה, החל מחלקו בה, דרך מעורבותו האקטיבית בפתרון מחלוקות שהתעוררו בה, וכלה בקבלת חלקו ברווחים.
אשר לעבירות הלבנת ההון, המשיבה טענה כי התמורה שהתקבלה ממכירת הסמים (הרכוש האסור) נחלקה בין חברי הארגון והועברה לישראל, בין היתר על ידי בלדרים והעברות בנקאיות שבוצעו על-ידי טולי. כמו כן, נטען כי טולי חילק בין השותפים, ובפרט בין אברג'יל ורוחן, את חלקם מרווחי העסקה, במזומן. אברג'יל ורוחן, אשר ידעו מה מקורו של הרכוש האסור, עשו בו שימוש, בין היתר, לצורך קידום מטרות הארגון ולצרכיהם האישיים, ובסכומים העולים על הקבוע בתוספת השנייה לחוק איסור הלבנת הון. משכך נטען כי דין הערעור להידחות גם בעניין זה.
276. ביחס לאישום השלישי, ולטענות אברג'יל ביחס לטיב ההיכרות בינו לבין ה.צ והשגתו על כך כי הזמין ממנו מטען חבלה, המשיבה טענה מספר טענות: ראשית, ביתו של ה.צ היה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום נקודת מפגש משמעותית עבור אנשי הארגון. דובר במתחם בן 3 דונם מוקף חומה בגובה 3 מטרים ומאובטח במצלמות (מוצג ת/890); שנית, ה.צ תיאר בעדותו את מפגשו הראשון עם אברג'יל, טיב השיחה שנרקמה ביניהם ואת הזמנתו של אברג'יל לביתו. כן תיאר כי האחרון הגיע לביתו באחד הביקורים עם בן סימון. הודגש כי בית המשפט המחוזי קיבל את תיאוריו של ה.צ ביחס לנסיבות היכרותו עם אברג'יל כמהימנים.
ביחס לטענה כי אברג'יל לא נפגש עם ה.צ בביתו עובר לנסיעתו לחו"ל, ולכן גם לא התעניין במהלך ביקור אצלו באפשרות הכנת מטען, המשיבה טענה כי א.צ, בדומה לעדות אביו ה.צ, מיקם באופן ברור את המפגש הראשון בו הגיע אברג'יל למתחם ביתם בתחילת שנת 2003 – כלומר לפני יציאתו של אברג'יל מהארץ ביום 1.4.2003. בנוסף נטען, כי בית המשפט המחוזי דן בטענה זו ודחה אותה גם בשל עדותם של שני עדי מדינה נוספים, שתאמה את עדות א.צ.
זאת ועוד, הודגש כי ה.צ העיד כי מי שהזמין ממנו את הכנת המטען היה אברג'יל באמצעות שליחו יניב בן סימון. לא מדובר אפוא בעדות סברה כפי שטען אברג'יל בערעורו, אלא בעדות ישירה וידיעה ברורה של ה.צ, שמשתלבת אף בעדות בומבי בעניין זה.
כן טענה המשיבה, כי טענת אברג'יל על כך שהמפגש היחיד שקיים עם ה.צ, בטרם נסיעתו לחו"ל, היה בתחנת דלק, בנוכחות מריקו, ולצורך בירור על מכרים בקולומביה, לא הוצגה ל-ה.צ בחקירתו הנגדית. כמו כן, מריקו שהיה שותף לאותה פגישה, לא זומן לעדות על-ידי אברג'יל (וגם לא על-ידי נאשמים אחרים). אשר להסתמכות אברג'יל על שיחתו עם מריקו בעניין ה.צ (מוצג נ/160) נטען, כי אין בשיחה זו ראיה ביחס למכרים מקולומביה, ואף אין בה אישור שאותו מפגש בתחנת הדלק הוא המפגש הראשון בין אברג'יל לבין ה.צ. משכך, מדובר בטענה כבושה וחסרת בסיס, שסותרת את ממצאי העובדה שנקבעו בהכרעת הדין.
אשר לטענת אברג'יל, לפיה ליניב בן סימון הייתה מוטיבציה אישית לפגוע ברוזנשטיין, השיבה המדינה כי מעורבות אברג'יל והארגון בהמשך הפעילות שנועדה לפגוע ברוזנשטיין ברורה ועולה מן הראיות. הודגש, כי בן סימון היה חבר בכיר ומנהל בארגון הפשיעה של אברג'יל, וכל עדי המדינה העידו על מעמדו הרם, על "קבוצת בת-ים" שהייתה כפופה למרותו, ועל הקירבה הגדולה בינו לבין אברג'יל.
כן נטען כי משיחות האזנת הסתר ניתן ללמוד על היררכיה ברורה בין השניים, וכל העדים העידו כי באותה עת בן סימון היה שני לאברג'יל. המשיבה הדגישה בטיעוניה כי אין שחר לטענה שבן סימון פעל את פעולותיו המתוארות באישום השלישי במנותק מהארגון אליו השתייך וללא אישורו של אברג'יל.
ביחס למיכה בן הרוש, אברג'יל טען כי השיחה בינו לבין אוזיפה וציון אלון (מוצג ת/1697) תומכת בגרסתו כי הקשר עם מיכה היה שגרתי, "כעזרה כללית לעבריינים", אך המשיבה טענה כי גרסה זו למעשה מחזקת את שאר הראיות המלמדות על מעורבותו בהשגחה על מיכה, מתוך חשש שהאחרון יפליל את הארגון.
לפיכך, המשיבה טענה כי יש להותיר את הרשעת אברג'יל באישום זה על כנה.
277. ביחס לאישום הרביעי, עמדת המשיבה התבססה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ולפיהן היוזמה מאחורי התכנית העבריינית באירוע "יהודה הלוי" הייתה של אברג'יל, כמי שהגה את רעיון חיסולו של רוזנשטיין, ועמד מאחורי הפגישות בבריסל, היה מודע לכל פרטי המבצע, ואישר אותו.
אשר לטענה כי מטען החבלה הונח על גג הצ'יינג' עוד לפני הפגישות בבלגיה, המדינה השיבה כי טענה זו לא מתיישבת עם סדר האירועים כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. נטען כי בומבי העיד שמרגע חזרתו מבריסל בתאריך 20.11.2003 החל לעבוד על הכנת המטען מול ה.צ, ועדותו עלתה בקנה אחד עם מסגרת הזמן שהציבו עדי המדינה האחרים – ה.צ, טולי ו-א.צ – ולפיה מרגע הכנת המטען ועד להפעלתו חלפו כשבועיים וחצי עד שלושה שבועות. דחיית עדות י.מ בהקשר זה, הוסברה בכך כי עיקר עיסוקו בארגון היה בעסקאות סמים, ולא באירועי האלימות, והוא העיד בעצמו כי לא יכול היה לחבר בין אירועים שקלט בחושיו מהכנת המטענים, לבין האירועים מושא האישום השלישי והרביעי.
עוד הוסיפה המדינה, כי העובדה שהמשימה לחיסול רוזנשטיין הוטלה לפתחו של בומבי כבר ביולי 2003, מספר חודשים לפני הפגישה בבלגיה, אינה מעידה על מועד הכנת המטען. בנוסף, בומבי העיד כי עד למפגשים בבלגיה לא עסק בפעילות מבצעית להכנת המטען. ואולם, לטענת המדינה, גם אם נבחן את אחריות אברג'יל למיוחס לו, מקום בו הונח המטען קודם למפגשים בבלגיה – הדבר לא יפחית מאחריותו למיוחס לו באישום זה.
אשר להעברת הכספים מטולי לבומבי בבית קפה "הכוהנים", המשיבה הסתמכה על עדות טולי, ולפיה העברת הכספים לבומבי התרחשה כשבוע לאחר חזרתו מהמפגשים בבלגיה (ולא ביום 3.12.2003 כפי שצוין בטעות בכתב האישום). בנוסף, נטען כי יש לדחות את טענת אברג'יל לפיה רק לאחר קבלת הכספים מטולי, ה.צ החל בבניית המטען, אלא שהדברים היו שלובים זה בזה.
המשיבה הבהירה כי יש לדחות אף את הטענה לפיה תיקון המטען על גג הצ'יינג', ימים בודדים לאחר הנחתו לא הגיונית, ומכאן שהונח לפני המפגשים בבלגיה. נטען כי בומבי העיד מפורשות שהורדת המטען לשם החלפת המצבר, נעשתה לאחר שוזאנה השמיע את החשש שהסוללה הקיימת קטנה ויש אפשרות שנגמרה.
אשר לתקיפת עדות בומבי בעניין הרסס שהוסף למטען, המשיבה טענה כי לא היו בידי בית המשפט די ראיות לקבוע מי הניח את הרסס בפועל, ואין הדבר פוגע בעדות בומבי. מלבד ה.צ ובומבי, מעורבים אחרים עסקו בהעברת המטען והנחתו, ויכלו בפועל להוסיף את הרסס לקופסא שהכילה את המטען.
אשר לעד המדינה י.א, שאמרותיו במשטרה התקבלו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, המשיבה טענה את הטיעונים הבאים: ראשית, בית המשפט לא עשה שימוש באמרותיו לתמיכה בראיות המדינה, זאת לנוכח מורכבות העדות ומשהובא בידי ההגנה ולא העיד בפועל בסופו של יום. שנית, בניגוד לנטען על-ידי אברג'יל, בית המשפט המחוזי לא נזקק לעדות י.א כדי לקבוע שנערכו מפגשים בבלגיה, שכן אלה לא הוכחשו מפי אברג'יל ורוחן. תכני המפגשים נקבעו בהסתמך על עדויותיהם של בומבי וטולי, ובית המשפט המחוזי ציין כהערה כי עדויותיהם נתמכות בידי י.א והתכוון בהקשר זה, שעדותו לא יכולה לשמש להגנת הנאשמים.
המשיבה הדגישה כי המפגשים בבלגיה התקיימו לבקשת אברג'יל. לטענתה, אין בשיחה מיום 9.11.2003 (מוצג ת/1880י') במסגרתה טולי מבקש להגיע לאברג'יל למקום מושבו בבלגיה, כדי לגרוע מקביעת בית המשפט המחוזי, כי על פי הראיות שבמרכזן רצף שיחות שקיים אברג'יל, עולה כי פעל לרכז את כל הנוכחים אצלו לצרכיו שלו.
לעמדת המשיבה, הטענה שהמפגשים בבלגיה נועדו להוללות בלבד, נסתרת בעדות בומבי וטולי ובשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. שני העדים העידו על קיומם של שני מפגשים בבלגיה, שעסקו בחיסול רוזנשטיין, האחד בביתו של אוזיפה והשני בבית מלון, וכי אברג'יל ביקש כספים מהנוכחים למימון המשך המאבק בו. הטענה לפיה בומבי אישר כי לא הייתה מטרה מסוימת לפגישה בבריסל, היא הוצאת דבריו מהקשרם, כי כאשר זומן לבלגיה בידי אברג'יל הוא אכן לא ידע את מטרת זימונו, אך נטען כי אין להסיק מכך שבפגישות בבלגיה לא דובר על הוצאתו לפועל של החיסול.
עוד טענה המשיבה, כי יש לדחות את טענת אברג'יל לפיה ל"שיחת העברת המקל" בינו לבן סימון, ניתנה פרשנות שגויה, מאחר שבומבי היה בחו"ל בעת התקיימותה. לטענת המשיבה, במהלך השיחה בומבי שהה אצל אברג'יל ועדכן אותו בדבר נוהגו של רוזנשטיין להגיע לצ'יינג'. השניים דנו בקיום המשימה לחיסולו ובאותה הזדמנות הועברה הובלת המבצע לבומבי. משכך, אברג'יל הורה בשיחה הטלפונית לבן סימון לסגת מהמשימה ווידא שלא יפריע לחיסול. המשיבה הדגישה שבית המשפט המחוזי מצא בשיחה זו סיוע לעדות בומבי.
המשיבה עמד על כך שגם "שיחת השלד" שהתקיימה בין אברג'יל לבין סוסן, נקבעה כראיית סיוע לעדות בומבי, משעולה בבירור מתוכן השיחה והקשרה כי "השלד" הוא מטען החבלה המיועד לחיסול רוזנשטיין. למעשה, אברג'יל פנה בשיחה זו לסוסן מקורבו, ומי שעתיד להשתתף בחוליה המבצעת של החיסול, ומבקש לברר אצלו אם הדברים התקדמו.
לעמדת המשיבה, אברג'יל כשל להסביר את ראיות המדינה שהוטחו בפניו באישום זה, לרבות ביחס ל"שיחת העברת המקל", "שיחת השלד", זימונם של שאר המעורבים למפגשים בבלגיה, בקשת הכספים מצידו וכן את התנהלותו בעניין מעצר בומבי באפריל 2004 בגין מעורבותו באישום זה.
לבסוף, המשיבה הסבירה את הטעות שנפלה בניסוח כתב האישום, ביחס למועד המפגש בין טולי לבומבי בבית קפה "הכוהנים"; וביחס לתיאור העברת המטען המתוקן. בשל כך, ביקשה מבית המשפט המחוזי שיבסס את ממצאיו בנקודות אלו על בסיס מכלול הראיות שהוכחו לפניו, תוך שימוש בסעיף 184 לחסד"פ, ובשים לב לכך שניתנה למערערים מלוא הזכות להתגונן, ולכך שהעדויות שהובאו במהלך המשפט הקלו עם המערערים ביחס לכתב האישום. צוין כי בית המשפט המחוזי קיבל עמדה זו.
278. ביחס לאישום השישי, המשיבה טענה כי הרשעת אברג'יל ב"עסקת הבלדרית" התבססה בעיקרה על עדות י.מ, שהעיד על שלביה השונים של העסקה לה היה שותף ועל חלקם של אברג'יל ושל סוסן בה, ועדותו זכתה למלוא אמונו של בית המשפט המחוזי.
אשר לכפירת אברג'יל בקיומה של העסקה (כפירה ביבוא סמים מפרו לאנגליה), וטענתו החלופית שלפיה מעורבותו בעסקה הייתה בשלב מאוחר, המשיבה טענה כי בית המשפט המחוזי דן בטענות אלה ודחה אותן כבלתי מהימנות, מאחר שלא עלו בקנה אחד עם הראיות שהוצגו באישום זה, ובעיקר עם עדותו המהימנה של י.מ והשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר.
לטענת המשיבה, מעורבות אברג'יל בשלביה הראשונים של העסקה עולה מדברי י.מ, אשר העיד כי מלכתחילה, לצורך קידום העסקה, ועוד בטרם הוצאתה לפועל, טס לספרד, שם נפגש עם אברג'יל ועם ציון אלון, שוחח עמם על העסקה המתוכננת וקיבל את "ברכתו" של אברג'יל להוציא את העסקה לפועל יחד עם בן סימון.
מעורבות אברג'יל בעסקה מראשיתה אף נלמדת מראיות נוספות בתיק, וזאת על רקע מעמדו כראש הארגון, שהעסקה נעשית במסגרתו. המשיבה הדגישה כי נוכח תפקידו, לא נדרשה מעורבותו הפיזית בביצוע העבירות, והמעשים בוצעו על-ידי מי שסרו למרותו. כך למשל, מהשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר עולה תפקידו של ציון כמתווך, המעביר לאברג'יל את דברי י.מ וסוסן, ואברג'יל הנחה את ציון כיצד לפעול.
הודגש בהקשר זה, כי השאלה שאברג'יל הפנה לציון בשיחה ביניהם (מוצג ת/1205) "כמה האלף שלנו", לא מלמדת כי לא היה מעורב בעסקה, שכן המשכו של המשפט "חשבתי שבע וחצי אלף שלנו" מלמד כי אברג'יל ידע היטב שלארגון יש חלק בעסקה, רק לא ידע מה היה הסיכום הכספי המדויק.
המשיבה הוסיפה וטענה כי אמנם אנשי הארגון, לרבות אברג'יל וסוסן, חשדו בשלב מסוים כי י.מ "עקץ" את הארגון, אולם מהשיחות הטלפוניות עולה כי החשדות לא התייחסו לאפשרות שלא התקיימה עסקה, אלא לאפשרות ש-י.מ ניסה להתחמק מחובתו להעביר לארגון את חלקו ברווחי העסקה. יתירה מכך, המשיבה טענה כי העובדה שהמערערים הפעילו לחץ על י.מ בדרישה שיאתר את הבלדרית, וכן חיובו בסופו של יום בתשלום הקנס לארגון, מלמדים כי הם האמינו בהעברת הסמים מפרו לאנגליה – כלומר שדובר בעסקה קיימת ולא בסיפור כזב, כפי שטען אברג'יל.
בנוסף, ביחס לתקיפת אברג'יל את קיומו של הסם שהועבר בעסקה זו, המשיבה טענה כי גם בהיעדרן של ראיות ישירות ביחס לטיב ולכמות הסמים, אין כדי לפגוע בהרשעתם המבוססת של אברג'יל וסוסן באישום זה. נטען כי סוג הסם וכמותו הוכחו מעדות י.מ לצד ראיות הסיוע שנמצאו לה.
לבסוף, המשיבה התייחסה לטענות אברג'יל בדבר מחדלי חקירה המצדיקים זיכויו מאישום זה, וביקשה לדחותן. לפי הטענה, טענות אברג'יל בדבר הימנעות החוקרים מלבדוק את מועד טיסת הבלדרית, הועלתה לראשונה בערעורו, ומאחר שמדובר בטענה עובדתית והעדים לא נחקרו ביחס אליה, אין מקום להידרש אליה כעת בשלב הערעור. לגופו של עניין נטען כי הדברים נבדקו במסגרת חיקור דין שבוצע בהולנד, ממנו עלה כי אין באפשרות חברת התעופה להמציא רשומות נוסעים לטיסות מלפני 5 שנים ומעלה, וכי לחובת הבלדרית אין רישום פלילי. משכך, לא הוגשו ראיות מטעם המאשימה בעניין זה, אך אין בכך כדי לבסס את המסקנה לה טוען אברג'יל.
אשר על כן, נטען כי אין כל עילה להתערב בהרשעת אברג'יל באישום זה.
279. ביחס לאישום השביעי, במסגרתו אברג'יל הורשע (יחד עם המערער לוקר) ביבוא מיליון כדורי אקסטזי מהולנד לאוסטרליה, במסגרת ארגון פשיעה, המשיבה טענה כי הרשעתו המבוססת על עדות י.מ בדין יסודה. האחרון העיד על תפקידו של אברג'יל כמפקח על העסקה ועל גיוס המימון לה, מתוקף היותו ראש הארגון, ועל מאמציו לפתור את התסבוכת שנוצרה עם היעלמות הבלדר.
נטען בהקשר זה, כי יש לדחות את טענת אברג'יל לפיה עדות י.מ היא עדות שמועה. המשיבה הדגישה כי המקור לידיעותיו הוא נוכחותו במספר פגישות בהן חברי הארגון, לרבות אברג'יל ולוקר, שוחחו בעניין. כן העיד כי בתקופה הרלוונטית שהה בביתו של ציון אלון בפוארטו בנוס שבספרד, מקום שבו אברג'יל נהג לערוך פגישות, ושם שמע באופן ישיר מספר שיחות כאמור. נוסף על כך, נטען כי לעדות י.מ הצטרפו ראיות סיוע שעיקרן הודעותיו של שי סילם במשטרה, שהוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, ושיחות שנקלטו בהאזנות סתר.
עוד טענה המשיבה, כי י.מ נכח בשיחה במסגרתה אברג'יל הטיח ב"עגיל" (מוטי אטיאס) את חוסר שביעות רצונו מכך שאבד הקשר עם "קבוצת האופנוענים", ובהמשך אף שמע את אברג'יל מאיים עליו כי "יפרק" אותו. לטענת המשיבה, שיחה זו מקבלת משנה תוקף על רקע מעמדו הבכיר של אברג'יל בקבוצה העבריינית, ומעורבותו האישית, כראש הארגון, מדגימה עד כמה היה מעורה בעסקה ופעל באופן אישי לקידומה. המשיבה ציינה אף את עצם החלטת אברג'יל להטיל על י.מ את משימת איתור הבלדר כהיבט נוסף למעורבותו בעסקה.
בהקשר זה נטען, כי יש לדחות את טענת אברג'יל לפיה עדות י.מ מלמדת, לכל היותר, על מעורבותו בעסקה בשלב מאוחר, לאחר שהסמים כבר הגיעו לאוסטרליה והעסקה הושלמה. ראשית, נטען כי י.מ העיד שהארגון בראשות אברג'יל היה שותף כבר בשלב מימון רכישת הסמים בהולנד; שנית, מהשיחות בהן נכח י.מ עלה בבירור רצונו של אברג'יל בהמשך קידום העסקה ובהצלחתה, ועל כך שעוד נדרשו מהלכים להשלמתה.
אשר לטענת אברג'יל, לפיה עדות י.מ סיבכה את בן סימון בעסקה זו במידה שווה לזו שלו, המשיבה טענה כי י.מ העיד שבמסגרת ניסיונותיו לאיתור הבלדר אמנם פנה גם לבן סימון, אולם שאלת מעורבותו בעסקה לא רלוונטית, שכן בן סימון לא נאשם בפרשה ואחריותו הפלילית במסגרתה לא התבררה. בנוסף נטען, כי נוכח מעמדם השונה של אברג'יל ובן סימון בארגון, אין מקום לגזירה שווה ביניהם.
נוסף על כך, המשיבה טענה כי גרסת אברג'יל מתפתחת ומלאת סתירות באופן שלא מאפשר לתת בה אמון.
לאור כל האמור, המשיבה ביקשה לדחות את טענות אברג'יל ולהותיר את הרשעתו באישום זה על כנה.
280. ביחס לאישום השמיני, שיוחס לאברג'יל בלבד, ועניינו בניסיונו לייצא 12 טון "חשיש" ממרוקו, המשיבה טענה כי יש לדחות את טענתו לפיה אין לתת אמון בעדות י.מ מאחר שהעיד על עסקת האישום השני ועל העסקה הנוכחית במקביל, ועדותו הייתה רצופה בשקרים.
המשיבה הדגישה בטיעוניה כי בית המשפט המחוזי דן באריכות בגרסת י.מ ביחס ל"עסקה הגדולה" (מושא האישום השני) וקבע שם שלא ניתן לראות בה סיוע לעדות טולי, זאת לא מפני ש-י.מ לא נמצא מהימן, אלא מאחר שתיאורו את העסקה שם היה תמציתי, ועל רקע העובדה ש-י.מ סיפר בחקירותיו במשטרה על שתי עסקאות שונות בהיקף של 800 ק"ג קוקאין, ומכאן החשש שיעלה ספק באיזה מן האירועים מדובר. לפיכך נטען כי אין עילה להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו בהכרעת הדין ביחס לעדות י.מ בעסקה הנוכחית.
אשר לאמירתו של טולי, לפיה מלבד "העסקה הגדולה" לא ביצע עם אברג'יל עסקת סמים נוספת, המשיבה טענה כי אין באמרה זו כדי לשנות ממעמדה של עדות טולי כעדות מסייעת לעדות י.מ, זאת מן הטעם שבמקרה הנוכחי העסקה בסוף לא יצאה אל הפועל, ומסיבה זו טולי לא מנה אותה בעדותו כעסקה של ממש.
עוד הוסיפה המשיבה וטענה, כי השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר משמשות אף הן סיוע לעדות י.מ. כך בשיחה בין ציון לאברג'יל, בה מדווח לו ציון על ארכה שנתן ל-י.מ להשלמת העסקה ומבקש את אישורו לכך (מוצג ת/1999). נטען כי טענת אברג'יל לפיה ציון לא ביקש את אישורו אלא רק את חוות דעתו, מנוגדת לשכל הישר ולתוכן השיחה, מתעלמת ממעמדו של אברג'יל בארגון, ומיחסי הכוחות בינו לבין ציון.
המשיבה טענה כי אף השיחה השנייה ביניהם (מוצג ת/1704) מדגימה באופן מובהק כי אברג'יל לא רק מתווך כפי שטען, אלא מוביל את העסקה, כשהוא מעורה ועוקב אחר מעשיהם של י.מ וטולי סביב העסקה, גם לאחר שכבר הפגיש ביניהם.
לבסוף, המשיבה התייחסה לטענת אברג'יל לפיה שאלת מועד ההיכרות בינו לבין י.מ לא מהווה שקר מהותי. המשיבה ביקשה לדחות את הטענה, והדגישה שנוכח יריעת המחלוקת המצומצמת שאברג'יל הציב במסגרת עדותו, לפיה בעסקה זו רק תיווך בין י.מ לבין טולי, יש חשיבות מכרעת לעוצמת הקשר בינו לבין י.מ בתקופת העסקה.
281. ביחס לאישום ה-11, שעניינו עסקאות הסמים ביפן, שאף ביחס אליו אברג'יל תקף במסגרת ערעורו את טיב עדותו של י.מ, המשיבה טענה כי יש לדחות את הטענה שעדות י.מ לא סיבכה את אברג'יל בביצוע העבירות מבחינה עובדתית.
ביחס לעדות ה.צ, שאף אותה תקף אברג'יל בערעורו, נטען כי יש בה כדי לסבכו במיוחס לו, מאחר שעולה ממנה המסקנה כי העסקאות בוצעו במסגרת הארגון שהוא עומד בראשו, והיא מסייעת לעדות י.מ בהקשר זה.
גם ביחס לעדות תומס, שהעיד על חלקו בביצוע "עסקת החבילות בדואר" יש כדי לסייע לעדות י.מ וזאת בניגוד לטענת אברג'יל. אין בעובדה שתומס, שאינו חבר ארגון, ולא ידע לפרט את חלקו המדויק של אברג'יל בביצוע העסקאות, כדי לגרוע ממסקנה זו, שכן תפקידו וחלקו בעסקאות נלמדים מעדות י.מ.
אשר לתיעוד ההעברות הכספיות מחוץ ליפן באמצעות סלוצקי, המשיבה ציינה כי בית המשפט המחוזי אמנם לא התייחס מפורשות לעניינו של אברג'יל, אך מובן כי המסקנה לפיה תיעוד זה משמש ראיית חיזוק לעדות י.מ נכונה בענייננו, לצד עדותו של י.מ לפיה אברג'יל קיבל את חלקו ברווחים מהעסקאות בישראל, באמצעות גיא וברמן.
עוד טענה המשיבה, כי יש לדחות את טענת אברג'יל שאין לראות במסמכי תיעוד החשבונות שנערכו על-ידי י.מ כראיה מחזקת בעניינו, מאחר שאלה לא מתעדים העברת כספים אליו עצמו. הודגש כי טענה זו לא הועלתה על-ידי אברג'יל בהליך קמא ואך מטעם זה אין מקום להידרש לה כעת. לגופו של עניין נטען, כי אין הכרח שהתיעוד יתייחס לאברג'יל באופן ספציפי, ועצם ביצוע הרישומים בזמן אמת, והעובדה שהם כוללים התייחסות לפעילות הארגון ולהעברות כספים לחברים בו, משמשת חיזוק לעדות י.מ.
אשר לרצף השיחות שנקלטו בהאזנות סתר, ביחס לעסקת "השולחן השלישי", המשיבה טענה כי תוכן השיחות וזהות הדוברים בהן מלמדים על מעורבות אברג'יל בעסקה, ועל כך שזו בוצעה כחלק מובנה מפעילות הארגון. הודגש כי הדוברים בשיחות הם פעילים מרכזיים בארגון ומקורבים לאברג'יל, בפרט אילן ודוד בן שיטרית (נאשמים 6-5), שהיו חבריו הקרובים, התגוררו עמו בתקופה הרלוונטית, ואף הורשעו על-פי הודאתם בחברות בארגון.
אשר לטענת אברג'יל בדבר ניסוחו של כתב האישום, נטען כי אכן המשיבה ביקשה לייחס לנאשמים באישום זה אחריות מכוח "ביצוע בצוותא" לכלל העסקאות, ומכך היה עליהם להתגונן. אולם, בסופו של יום, בהכרעת הדין, נערכה בדיקה פרטנית של הראיות ביחס לכל אחת מן העסקאות, והמערערים הורשעו רק ביחס לחלקן, מקום שהראיות לימדו על מעורבותם הקונקרטית. לפיכך נטען כי בית המשפט המחוזי היטיב לבחון את עדות י.מ, כמו גם את שאר הראיות, והקפיד על רף ההוכחה הדרוש לצורך ההרשעה.
282. אשר לאישום ה-13, במסגרתו אברג'יל הורשע בעבירת מס לפי פקודת מס הכנסה, ביחס לאישום השני ולאישום השישי, המשיבה טענה כי יש לדחות את טענותיו בדבר גובה ההכנסה שהתקבלה כתוצאה מהמעשים בהם הורשע באישומים אלה.
נטען כי ביחס לאישום השני, בית המשפט נדרש לניתוח הראיות, ובראשן עדות טולי שנמצאה מהימנה, מהן נלמד הרווח הכולל שהופק מהעסקה ואופן חלוקתו בין השותפים לה; ביחס לאישום השישי נטען, כי אברג'יל הורשע בהעלמת הכנסת כספי הקנס שקיבל הארגון מ-י.מ לאחר בריחת הבלדרית. נטען כי הוכח שהקנס האמור, בסך 80,000 דולר, שולם למעשה לארגון הפשיעה בראשותו, ושימש למימון מטרות הארגון, בהתאם להוראותיו של אברג'יל עצמו.
אשר לטענה כי לא ניתן להרשיע הן את אברג'יל והן את סוסן בגין אותם הכספים שהתקבלו מהקנס ששילם י.מ, המשיבה טענה, כי אברג'יל וסוסן לא הורשעו בקבלת אותם הכספים. בעוד שאברג'יל הורשע בהעלמת כספי הקנס ששילם י.מ בסך 80,000 דולר, סוסן הורשע בקבלת 40,000 דולר מציון אלון, עליהם לא דיווח.
ביחס לטענת אברג'יל בדבר ההתנגשות בין החובה לדווח על עיסוקיו לרשויות המס לבין זכותו להימנע מהפללה עצמית, הודגש כי טענה זו לא נטענה בפני בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין, המשיבה טענה כי בפקודת מס הכנסה אין הוראה מפורשת המאפשרת לנישום להימנע מדיווח על הכנסותיו ועיסוקיו לפקיד השומה על פי חוק, גם כאשר מדובר בעסקים בלתי חוקיים.
לפיכך, לטענת המשיבה, הרשעת אברג'יל באישום זה מבוססת כדבעי ולא נפל בה כל פגם.
תשובת המדינה לערעורו של רוחן
283. ביחס לאישום הראשון, במסגרתו טענות רוחן התמקדו בשלילת השתייכותו לארגון הפשיעה והשגה על הרשעתו כמנהל בארגון, המדינה טענה כי תפקידו בארגון היה ייחודי יחסית לשאר מנהליו, מאחר שחבר לאברג'יל כשעמד בראשות קבוצה מטעמו, שעסקה בפשע. נטען כי על החיבור בין קבוצת רוחן לארגונו של אברג'יל ניתן ללמוד מעדות טולי, שהיה חבר בקבוצתו. גם עדי המדינה בומבי ו-י.מ תיארו את שיתוף המטרות והמשאבים עד שהפכה קבוצת רוחן לחלק בלתי נפרד מארגון הפשיעה של אברג'יל.
המדינה הדגישה בטיעוניה כי שותפות רוחן עם ארגונו של אברג'יל באה לידי ביטוי בכך שהיה שותף לדיוני בכירי הארגון שעסקו במאבק ברוזנשטיין, כדוגמת הפגישות בבלגיה, ונכונותו להשתתף במימון המאבק; פעילי קבוצת רוחן היו שותפים בניסיון חיסול רוזנשטיין ב"אירוע הקשת"; רוחן כמנהל בארגון הצטרף לאברג'יל ל"פגישת הפיוס" עם רוזנשטיין במלון בים המלח לאחר "אירוע הקשת"; בעת שאברג'יל עזב לחו"ל באפריל 2003, רוחן שימש כממלא מקומו בארץ, טיפל בהעברת כספים לחיילי הארגון (מוצג ת/1740), פעל להסדרת ייעוץ משפטי בידי עורכי דין לחברי הארגון, והיה נכון לשלם עבורם (מוצגים ת/1869יא, ת/1873יג); בנוסף, היה מעורב בהחלטות בקשר לתפעול עסקת הסמים הגדולה, מושא האישום השני, ועוד.
לטענת המדינה, לכל אלה מצטרפת פעולת המימון המובהקת של רוחן כפי שעלה מעדויותיהם של טולי ובומבי, על כך שבעקבות הפגישה בבלגיה, בה אברג'יל אמר לנוכחים שצריך לתת כסף לפעילות, נשלח טולי על-ידי רוחן להעביר לבומבי 60,000 אירו, לצורך הוצאה לפועל של תכנית ההתנקשות ברוזנשטיין.
284. ביחס לאישום השני, שבו רוחן תקף בערעורו את עדות בומבי, המשיבה טענה כי דברי בומבי לפיהם טולי פעל מטעמו של רוחן אינם השערה, אלא מתבססים על היכרותו הקרובה עם כלל המעורבים, כמי שמילא אז תפקיד מפתח בארגון, וידע לתאר את חבירתה של קבוצת רוחן לארגון לצורך המאבק ברוזנשטיין, ואת מעמדו של טולי באותה עסקה.
בנוסף, המשיבה הסתמכה באישום זה על השיחות הטלפוניות בין אברג'יל לרוחן ובין רוחן לאייבי אברג'יל (אחיו של אברג'יל):
השיחה הראשונה בין אברג'יל לבין רוחן התקיימה בתחילת חודש מאי 2003 – כחודש וחצי בלבד לפני הפגישה בספרד, שהתכנסה בעקבות הסכסוך שהתגלע בעניין פתיחת הגלגל הנוסף. נטען כי טענת רוחן שחודש וחצי הוא פרק זמן ארוך מדי כדי שיהיה מדובר באותו עניין, היא השערה בלבד.
אשר לכספים שהתקבלו מהעסקה, טולי העיד שגם לאחר חזרתו מקנדה, ועוד לפני מכירת הסמים מהגלגל השני, קיבל מסמי ביטון סכומי כסף גבוהים, שחלקם הועברו לרוחן, חלקם למאיר וחלקם לאברג'יל. לכן נטען שאין קושי עם אמירת אברג'יל בשיחה, לפיה המתין לכספים שהיו אמורים להתקבל אצל רוחן.
ביחס לבירור שרוחן ערך בעניין נסיבות מעצרם של אילן עזרן ושלומי בסה, המשיבה טענה כי יש בבירור זה כדי לסבכו ולסייע לעדות טולי ביחס למעורבותו. הודגש כי בחקירתו הנגדית, רוחן אישר שיחה במהלכה התעניין בדבר מעצרם של השניים, ובכלל זה בשאלה האם נחקרו על ניסיון רצח, אך לא היה בפיו הסבר לעניין זה.
אשר לטענת רוחן כי חלקו של משה צ'יקו בית עדה, אחיינו, בביצוע העסקה, לא משליך עליו כשותף לעסקה, המדינה השיבה, כי עצם העובדה שאחיינו של רוחן, ומי שהוכח שהיה חלק מקבוצתו העבריינית, התלווה לטולי לקנדה, והשתתף בפתיחת הגלגל הראשון, היא ראיה נוספת המוכיחה כי טולי פעל בעסקה מטעם קבוצתו של רוחן.
285. לעניין האישום הרביעי, עמדת המשיבה התבססה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ולפיהן רוחן כמנהל בארגון היה בסוד התכנית העבריינית שכללה לרצוח את רוזנשטיין; רוחן נתן את ידו ותמיכתו למאבק זה וביטא את רצונו שרוזנשטיין יחוסל; רוחן הוזמן והגיע לבלגיה, נטל חלק פעיל בשיחות שבהן דובר על חיסול רוזנשטיין, הביע הסכמה לפעולה ואף השתתף במימון המבצע באמצעות טולי.
לגישת המדינה, נוכחות רוחן בפגישות בבלגיה לא הייתה מקרית, אלא נוכחות של מנהל שלקח על עצמו שותפות מלאה במלחמה ברוזנשטיין. חלקו בהעברת הכספים לבומבי ועידודו להאיץ את החיסול, במסגרת הפגישות המכריעות בבלגיה, יחד עם מעמדו הבכיר בארגון, היו צריכים להביא להרשעתו בשלוש עבירות רצח, כפי שפורט בערעור המדינה.
עוד נטען בהקשר זה, כי מלבד מעמדו וחלקו של רוחן בארגון, נתווספו דבריו המפורשים של בומבי, ולפיהם רוחן עודד אותו בפגישות בבלגיה להוציא את משימת החיסול אל הפועל. בנוסף, עם מעצרו של בומבי בעקבות ניסיון החיסול, רוחן טרח להתעדכן ולנסות לסייע לו. יתירה מזאת, הכספים למבצע החיסול לא נבעו ממקורותיו העצמאיים של טולי, כי אם מכספי עסקאות הסמים להם היו שותפים אברג'יל ורוחן וקבוצתו. נטען כי נכונות טולי לשלם את הכספים לדרישת אברג'יל הייתה על דעתו והסכמתו של רוחן, זאת מאחר שמי שסירב לשלם כספים להוצאת התכנית לפועל, מודר מהפגישה, כפי שאירע בעניינו של י.א.
אשר לטענת רוחן בדבר הצורך בשינוי ההלכה הנוהגת וקביעה כי יש להוכיח שהסיוע תרם בפועל לביצוע העבירה (להבדיל מהוכחת פוטנציאל הסיוע), המשיבה טענה כי לא נדרש לעסוק בשאלת פוטנציאל מעשיו של רוחן לתרום לביצוע העבירה, מקום בו בומבי העיד כי הכספים שקיבל שימשו אותו בפועל לקיום הקבוצה אותה הנהיג במאבק לחיסול רוזנשטיין.
ביחס להסתמכות רוחן על גרסת עד המדינה י.א בחקירותיו במשטרה – כמוכיחה שבמועד הפגישה בבלגיה כבר נעשה ניסיון להפעיל את המטען ברחוב יהודה הלוי, ולכן הפגישה בבלגיה בה נכח לא הייתה מכרעת להוצאת התוכנית לפועל – המשיבה טענה כי הדברים לא מתיישבים עם מלוא גרסתו של י.א, כמו גם עם התנהלות הגנתו של רוחן, שלא ביקשה להעיד את י.א מטעמה, לאחר שהמשיבה ויתרה על עדותו. הודגש כי בסופו של יום, גרסת י.א קיבלה משקל שולי ביותר, וההרשעה לא מבוססת עליה.
משכך, המשיבה טענה כי מסכת הראיות נגד רוחן צריכה הייתה להביא להרשעתו ברצח, ולא כמסייע בלבד, ובעניין זה נסוב ערעורה. משכך, ממילא יש לדחות את טיעוני רוחן על הרשעתו כמסייע בלבד, כפי שפורט לעיל.
286. אשר לגזר-הדין, המשיבה טענה, בכפוף לערעורה על הרשעת רוחן כמסייע באישום הרביעי, כי עונשו (25 שנות מאסר בפועל, לצד פיצוי, קנס ועונש מאסר על תנאי) נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיו כמו גם לצורכי הרתעה, וכי אין עילה להתערב בו. המשיבה הדגישה שרוחן היה דמות מרכזית מאוד בארגון ושימש כמעין ממלא מקום של אברג'יל בהיעדרו. אף עבירת הסמים בה הורשע עניינה בסחר בינלאומי בהיקף עצום ממדים. לפיכך, יש לדחות את טענות רוחן על חומרת העונש.
תשובת המדינה לערעורו של סבח
287. ביחס לאישום השלישי, במסגרתו סבח תקף את עדות ה.צ וטען שהיא עלילת שווא, המדינה טענה כי עדותו התקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי כבעלת מהימנות גבוהה, נמצאו לה ראיות סיוע רבות. לעומת זאת, גרסת סבח נדחתה, לרבות טענתו שהמטען ששימש לפיצוץ בכיכר פלומר אינו המטען ש-ה.צ הכין.
בעניין חוסר ידיעתו של בומבי על אודות מעורבות סבח באישום השלישי, המדינה טענה כי ניסיון ההתנקשות ברוזנשטיין מושא אישום זה, הייתה משימה בניהולו של יניב בן סימון, שהפעיל את אנשיו (לעומת המבצע מושא האישום הרביעי, שהיה בניהולו של בומבי), ולכן אין להתפלא כי בומבי לא היה מעורב בפרטים שביחס לשותפים לבניית המטען ולמלכוד המכונית. לפיכך, לא ניתן ללמוד "מאי ידיעתו" של בומבי ולהתייחס אליה כאישור לאי מעורבות סבח.
אשר לסתירה בין עדות י.מ לבין עדות ה.צ בעניין מיקום בניית המטען, עמדת המדינה הייתה כי כבר מראשית הדרך היה ברור לחוקרים כי עדות י.מ ביחס למטענים שראה אצל ה.צ הייתה מורכבת. מצד אחד, נטען כי ל-י.מ היה מידע משמעותי על אירועי האלימות שבוצעו על-ידי הארגון, בעיקר מאחר שהיה בן-בית אצל ה.צ; מצד שני, התברר כי עדותו לא מעוגנת היטב בזמנים, ניכר כי עירבב בין אירועים, ואף הבהיר בעדותו כי לא ידע "איזה מטען הלך לאיזה פיצוץ". משכך המשיבה ביקשה בסיכומיה לתת משקל לעדות י.מ כל עוד היא לא סותרת את עדותם של עדי המדינה האחרים, שעסקו הלכה למעשה בבניית מטען החבלה.
ביחס לעדות מומחה החבלה מטעם ההגנה, שרון יוסף, אשר טען לאי התאמות בין הממצאים בזירה לבין דברי ה.צ, המשיבה הדגישה כי בית המשפט המחוזי דחה את חוות דעתו מאחר שנסמכה על עובדות חלקיות ולא התייחסה לחומר ראיות רלוונטי. בנוסף נטען כי נמצא פגם בהתנהלותו המקצועית של המומחה ביחס לניסוי שערך באופן לא מדויק. בשל כך, ומטעמים נוספים, נדחתה הטענה כי המטען שהתפוצץ בכיכר פלומר אינו המטען אותו הרכיב ה.צ.
בנוסף, הודגש כי גם חוות דעתה של גל סלע (מוצג נ/238) שהוגשה מטעם ההגנה, בניסיון לתקוף את עדות ה.צ, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ונקבע ביחס אליה שהיא "נעדרת כל נפקות וביסוס ואין לשעות אליה" (עמ' 51 להכרעת הדין).
לטענת המשיבה, שקריו של סבח, יחד עם העובדה ש"נעלם" החל מערב הפיצוץ ובמשך כמה ימים לאחר מכן, וכמוהו גם בן סימון ומיכה, מלמדים על מידת מעורבותו בתכנון האירוע על פרטיו. עוד נטען, כי מספר ימים לאחר הפיצוץ, סבח ובן סימון הגיעו לבית ה.צ, שוחחו עמו על האירוע וסיפרו לו על הצורך להוציא מהארץ את האדם שלחץ על השלט. משכך נטען, כי אין לקבל את טענת סבח שלא היה לו יסוד נפשי לעבירה, מאחר שלא ידע לטובת מה משמש המטען.
לבסוף, המשיבה טענה כי ההבדל בין עבירת הניסיון לרצח בה הורשע סבח, לעומת הרשעתו של עמוס כמסייע בלבד, מנומקת בהבדל בראיות שהוצגו ביחס למעורבותו של כל אחד מהם בתכנית העבריינית. לטענת המשיבה, אין להשוות בין השניים מאחר שהמסכת הראייתית המפלילה כל אחד מהם שונה, וביחס לסבח – היא רחבה יותר ומלמדת על מעורבת עמוקה ורצונו בתוצאה הקטלנית.
288. ביחס לאישום הרביעי, עמדת המשיבה התבססה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, מהן עולה כי הרשעת סבח נסמכה בעיקר על עדויות ה.צ ו-י.מ לפיהן סבח היה בסוד העניין וידע את טיבה של תכנית החיסול. עם זאת, בשל ריחוקו ממוקד הפעילות, ובשל ריחוקו מבומבי, הורשע בעבירות סיוע ולא כמבצע בצוותא.
אשר לטענות סבח ביחס להיקף מעורבותו באירוע, נטען כי ה.צ ביקש את נוכחותו להעברת המטען באופן מכוון, כדי שלא להיחשף בפני מקבל המטען, אותו לא הכיר. בהמשך, ה.צ ביקש מסבח להיות נוכח גם בעת החלפת הסוללה במטען שהוחזר, ואולם משפנה לעיסוקיו, לא ידע מי לקח את המטען בפועל. תמיכה לעדות ה.צ נמצאה בעדות י.מ שראה את סבח ועמוס ב"שתי אפיזודות" בהן ה.צ הכין מטען בחצר ביתו. נטען כי באחת ההזדמנויות ראה את סבח נוטל את המטען מידי ה.צ ומכניסו לרכבו; ובאפיזודה אחרת שתיאר, ראה את סבח בעת הכנת מטען נוסף בידי ה.צ, כשהוא בסלון הבית, יחד עם אחרים.
ביחס לטענה כי סבח לא היה מעורב באירועי העברת המטענים, הראשון והשני, בהתאם לעדויות בומבי, המשיבה טענה כי האחרון לא ידע את חלקו של סבח באישום זה, מאחר שלא נכח אצל ה.צ בעת העברת המטענים לאחר הכנתם. לעמדת המשיבה, תיאורו המדויק של ה.צ את המטענים שהכין, והממצאים בזירה התואמים את עדותו, מדגישים את מהימנות דבריו.
בנוסף, בניגוד לטענת סבח, נטען כי א.צ לא שלל את מעורבותו בהעברת המטען מאביו לשליחו של בומבי, אלא לא זכר זאת. אשר לעדות י.מ, המשיבה התייחסה לכך שהיה מדובר באיש הארגון שחלקו בעסקאות הסמים, ואולם ביחס להכנת המטענים העיד רק על מסקנותיו, זאת לאחר שראה אותם אצל פטרונו ה.צ, והניח כאמור כי מדובר במטענים המתוארים באישומים השלישי והרביעי.
לעניין טענת סבח כי השגגה בניסוח כתב האישום קיפחה את זכותו להתגונן, השיבה המדינה כי בכתב האישום יוחסה בטעות לנאשם 13 (ז'וז'ו ז"ל) נטילת המטען מ-ה.צ בשתי הזדמנויות שונות (הן בהעברת המטען המקורי והן המטען המתוקן), בעוד שהעדים כולם דיברו על פעם אחת בלבד. על כן, המשיבה הבהירה כי תיאור העברת המטען המתוקן המובא בסעיף 14 לכתב האישום שגוי. מעדויות העדים עולה כי סבח היה נוכח בעת הכנת המטען אצל ה.צ, וכן כי המטען הועבר על-ידי האחרון לנציגיו של בומבי, אך לא באופן ישיר.
בהקשר זה הודגש כי הפרטים כאמור לא נוסחו כפי עדותו של י.מ, שכן יש הבדל בין גרסתו, לפיה ראה לטענתו שני מטענים שהוכנו בידי ה.צ, האחד נמסר לידי סבח שהכניסו לרכבו, והאחר נמסר מ-ה.צ לז'וז'ו, לעומת הטעות בכתב האישום אשר ייחס לז'וז'ו את קבלת שני המטענים, ישירות מ-ה.צ. נטען כי ההגנה הבחינה בטעות בניסוח, כבר בחקירותיו הנגדיות של בומבי בידי בא-כוחו של רוחן, והדבר בא לידי ביטוי גם בחקירותיו הנגדיות של בא-כוחו של סבח את עדי המדינה ה.צ, א.צ ו-י.מ. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי קבע כי סבח ושאר המערערים יכולים היו להתגונן מפני השינוי העובדתי, ולכן יש לדחות את טענת סבח כי הגנתו נפגעה.
289. אשר לעונש שנגזר עליו, המשיבה טענה כי אין להתערב בו. ביחס לאישום השלישי, נטען כי סבח היה מודע היטב לאפשרות הפגיעה בחפים מפשע ולמרות זאת לא נרתע ורתם עצמו לביצוע העבירה.
לטענת המשיבה, יש לדחות גם את טענת סבח בדבר חוסר האחידות בענישה בינו לבין עמוס, הואיל ואין מקום לגזירה שווה בין השניים. עמוס, בניגוד לסבח, הורשע באישום זה כמסייע בלבד, ובית המשפט המחוזי אף חרג לקולה בעניינו ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום.
ביחס לחלקו של סבח באישום הרביעי נטען, כי אף שדובר בפעולת סיוע שולית יחסית מצידו, הוא היה חבר ארגון ואף נטל חלק בניסיון ההתנקשות הקודם ברוזנשטיין, ולא ניתן לראותו רק כגורם מסייע חיצוני לארגון. עוד נטען, כי בגזר-הדין ניתנה התייחסות גם לנסיבותיו האישיות, ובכלל זה, לעברו הפלילי המכביד, והעובדה שלאחר ביצוע העבירות בענייננו, חזר וביצע עבירות אלימות קשות; אולם גם גילו ומצבו הבריאותי הלא שפיר נלקחו בחשבון.
לפיכך, המשיבה טענה כי עונשו של סבח משקף היטב את חומרת מעשיו, כמו גם את אינטרס ההרתעה במסגרת המלחמה בפשע המאורגן, ואין עילה להתערב בו.
תשובת המדינה לערעורו של עמוס
290. ביחס לאישום השלישי, האישום היחיד בו הורשע עמוס, המשיבה חזרה וטענה כי יש לדחות את הטענות ביחס למהימנות ה.צ והפנתה להכרעת הדין שנתנה אמון בעדותו, ביחס לחלקו של עמוס בהרכבת המטען, תוך שקבעה כי דירתו של עמוס היא ראיית סיוע המסבכת אותו, כמקום שבו בוצע המעשה.
אשר לכתובת מגוריו, המשיבה הדגישה כי בחקירתו במשטרה עמוס לא מסר את הכתובת בה התגורר, כפי שהעלה בערעור – רח' ארלוזורוב 50 בחולון – אלא הטעה את המשטרה וטען כי התגורר במרינה בהרצליה. המשיבה טענה כי כתבה בכתב האישום את כתובתו על בסיס הכתובת שהופיעה במרשם משרד הפנים (רח' גאולים 37 בחולון). למרות זאת, עמוס לא תיקן את טעות המשיבה בתגובה לכתב האישום.
המדינה הוסיפה וטענה, כי לא היה בפי עמוס הסבר אפשרי לשאלה מדוע ה.צ ימציא סיפור לפיו היה בדירתו. ה.צ תיאר את מיקום הבניין והדירה, כאשר הוסכם על ידי הצדדים שמדובר במקום ש-ה.צ לא שהה בו לפני כן, למעט בעת בניית המטען. נטען כי הדבר משמש סיוע לעדותו – כראיה חיצונית שמסבכת באופן ישיר את עמוס.
המדינה עמדה על כך שסיוע נוסף לדברי ה.צ מצוי בשקריו ובהתנהלותו של עמוס בחקירה, שם הכחיש את כל פרטי האישום השלישי, למעט עצם קרות הפיצוץ, וכנשאל על אודות היכרותו עם חברי הארגון, אישר היכרותו רק עם סבח. לטענת המשיבה, שקרי עמוס ביחס לטיב היכרותו עם בן סימון ועם ה.צ הם שקרים מהותיים, המצויים בלב העשייה העבריינית מושא האישום השלישי.
כך גם יש לראות בשיחות עמוס עם עו"ד שרון נהרי מיד לאחר קרות אירוע הפיצוץ– כראיית סיוע המסבכת אותו. נטען כי לא ניתן הסבר לשיחה ואף עו"ד נהרי לא הוזמן לעדות מטעמו, כדי לשלול את הטענה כי שוחח עמו.
אשר לטענת עמוס, כי כלל לא היה חבר בארגון הפשיעה אליו שויך במסגרת הרשעתו, המשיבה הדגישה כי אין ספק שעמוס לא היה מראשי הארגון, אלא היה חבר זוטר בו, שהשתייך לקבוצה "הבת-ימית", וביצע את המעשים המיוחסים לו במסגרת ארגון הפשיעה. נטען, כי עדי המדינה סיפרו בעדותם על אודות קשריו עם חברי הארגון והבילויים המשותפים ביניהם, ועמוס עצמו אישר כי הכיר את המנהלים הבכירים בארגון, בומבי ויניב בן סימון. לטענת המשיבה, די בהכרתו של עמוס את המנהלים הללו, פועלם ומעורבותם, כדי להוכיח שהיה מודע לארגון הפשיעה ופועלו, ואף לסכסוך עם רוזנשטיין.
לבסוף, המשיבה ביקשה לדחות את הטענה לפיה התנהלותה מקימה טענת "הגנה מן הצדק", בפרט ביחס למשקל שניתן לעדות י.מ, ובייחוד כשאין כלל רלוונטיות לאישום השלישי בו הורשע עמוס. בהקשר זה, המשיבה טענה כי בסיכומיה בפני בית המשפט המחוזי ביקשה לקבל את עדות י.מ בנושא הכנת מטעני החבלה, כל עוד שלא סותרת את עדות עדי המדינה האחרים, כאמור. זאת לאור העובדה ש-י.מ היה איש ארגון שעיקר עיסוקו בסמים, ואת בניית המטענים ראה רק כצופה מן הצד. למשיבה היה ברור כי עדות י.מ אמינה, כמי שראה את בניית המטענים בביתו של ה.צ. ואולם, בשל הבלבול עליו העיד, ביקשה להעדיף את עדותם של בונה המטענים ה.צ והמנהל המבצעי בומבי, במקום בו הייתה מחלוקת בין עדות י.מ לעדותם.
291. אשר לגזר-הדין, המשיבה טענה, כי אף שעמוס לא תקף בערעורו את חומרת העונש שנגזר עליו, מדובר בעונש שנוטה לקולה, מבטא חריגה משמעותית ממתחם העונש הראוי, ומתחשב בשינוי אורחות חייו, ובזמן שחלף מאז קרות האירועים. בנסיבות אלה, המשיבה טענה, כי אין כל עילה להתערבות בגזר דינו.
תשובת המדינה לערעורו של סוסן
292. ביחס לאישום הרביעי, עמדת המשיבה התבססה על קביעות בית המשפט המחוזי, ולפיהן הרשעת סוסן נסמכה בעיקרה על עדותו המהימנה של בומבי, אשר תיאר את סוסן כמי שהיה שותף מלא לחוליה שביצעה את המיוחס באישום זה. נקבע כי סוסן היה מודע לתכנית העבריינית ולמטרתה, לרבות העובדה שכוּוונה לחיסול רוזנשטיין.
לשיטת המשיבה, יש לדחות את הטענה לפיה בומבי שיקר כי חזר בו מגרסתו בעניין מעורבות סוסן בתצפיות. הודגש, בהקשר זה, כי אמירותיו המסויגות בעניין זה הופיעו כבר בחקירותיו במשטרה; גם זיכויו של סוסן מחלק מהעבירות שיוחסו לו, לא נומק בטענה של חוסר מהימנותו של בומבי, אלא בכך שנזהר בעדותו ביחס לחלקים מסוימים שלא היה בטוח בהם.
ביחס לטענת סוסן בעניין חוסר כוונתו לשכור דירת תצפית, המשיבה טענה כי בהתאם לראיות, בומבי מסר פרטים אותם קיבל מסוסן בדבר התקדמות החיפוש אחר דירת התצפית, באופן שיש בו ללמד על רצינות החיפוש. עוד נטען, כי גם התנהגות המעורבים האחרים עם סוסן, במהלך המעקב אחר הגעתו של רוזנשטיין לצ'יינג ולאחר הפיגוע, לא מלמדת על נידויו או סילוקו כמי שהונה אותם. מעבר לכעס המתבקש על כך שלא עלה בידו למצוא דירה, איש מהחוליה המבצעת לא הטיח בפניו האשמה כזו, והקשר עמו נמשך.
עוד טענה המדינה כי עדות ה.צ לא שוללת את מעורבות סוסן, שכן במסגרת חלוקת התפקידים של החוליה המבצעת, כפי שהעיד על כך בומבי, לא היה לסוסן כל תפקיד שבו נדרש לבוא במגע עם ה.צ. כך גם כשהגיע לביתו כאשר עסק בהכנת המטען, לא היה לסוסן כל תפקיד בעניין זה.
אשר למועד "שיחת השלד" בין אברג'יל לבין סוסן ביום 18.10.2003, המדינה טענה כי העובדה שקשירת הקשר בין חברי החוליה המבצעת אירעה עם חזרתו של בומבי ממפגשי בלגיה – לא מבטלת ממשמעותה של שיחה זו, ואף לא שוללת את מודעות סוסן למשימת החיסול שהונחה לפתחי הארגון. המשיבה הפנתה בעניין זה לעדות בומבי, לפיה בטרם נסיעתו לבלגיה היה ברור לאברג'יל מי הצוות שיבצע את החיסול, ובכללו סוסן.
עוד התייחסה המשיבה לתקשורת הסלולארית בין סוסן לבין המעורבים האחרים, וטענה כי מעיון בפלטי השיחות של הטלפונים בחזקתו (מוצגים ת/1565א' ו-ת/1566א') ניתן לראות כי בתקופה שבין אוקטובר לדצמבר 2003 ניהלו בומבי וסוסן 190 שיחות טלפוניות. רובן המכריע התבצע בתקופה שבה בומבי חזר מבלגיה ביום 20.11.2003 ועד לביצוע הפיצוץ עצמו ביום 11.12.2003. לטענת המשיבה, בא כוחו של סוסן בחן רק פלט אחד מבין שני מספרי הטלפון ששימשו אותו, ומכאן הגיע למסקנה המוטעית כי בין השניים התקיימו בסך הכול 50 שיחות, מתוכן 17 שיחות סרק.
כן הוסיפה המשיבה, כי אף 73 השיחות שנערכו בין בוהדנה לסוסן, התקיימו סביב ההיערכות לפיגוע ולאחריו, וסוסן סיפק הסבר עמום ביחס אליהן; כמו כן, וזאנה וסוסן ניהלו מתחילת אוקטובר 2003 ועד דצמבר באותה שנה 98 שיחות טלפוניות. לטענת המשיבה, סוסן לא סיפק הסבר סביר להיקף זה של שיחות בעיתוי האמור.
משכך, נטען כי בנסיבות אלה, יש בתקשורת הסלולארית ראיה עצמאית המסבכת את סוסן בשותפות לקשירת הקשר. לכך הוסיפה המשיבה את העדויות על קשריו של סוסן עם מעורבים מרכזיים באישום זה, ואת שקריו באשר לטיב קשריו עם אברג'יל, ה.צ ובומבי, שביחס אליהם מסר גרסה מיתממת הנסתרת בראיות.
293. לעניין האישום השישי, המשיבה טענה כי הרשעת סוסן ב"עסקת הבלדרית" התבססה בעיקרה על עדות י.מ, שהעיד על שלביה השונים של העסקה בה היה שותף ועל חלקם של אברג'יל ושל סוסן בה, ועדותו זכתה לאמונו המלא של בית המשפט המחוזי. לפיכך, כי יש לדחות את טענת סוסן לפיה עדות י.מ כללה "סיפורים פנטסטיים שנראים על פניהם כמומצאים". על רקע יכולותיו ומשאביו המרובים של הארגון, כעולה מן הראיות בפרשה זו, ניתן להבין את מערכת הקשרים הענפה בה נעזר י.מ בניסיונותיו לאיתור הבלדרית.
עוד נטען, כי העובדה שאין תימוכין ראייתיים לחלק מפעולותיו של י.מ, לא משנה דבר, שכן לא מעשיו עמדו להכרעת בית המשפט, אלא מעשיהם של אברג'יל וסוסן.
ביחס לטענת סוסן, כי לא התקיימה כלל העסקה שבאישום זה, המשיבה טענה כי יש קושי בהרחבת חזית המחלוקת בשלב הערעור, כשסוסן אישר את עצם קיום העסקה בבית המשפט המחוזי. כן נטען, כי טענתו החלופית של סוסן, לפיה התערב בעסקה רק לאחר שהושלמה, דינה להידחות. לטענת המשיבה, מדובר בטענה עובדתית חלופית סותרת; וכי לגופו של עניין, נטען כי סוסן היה מעורב בעסקה עוד בשלביה הראשונים, בהתאם לעדות י.מ ולתימוכין שנמצאו לה.
המשיבה הוסיפה וטענה, כי עדות ה.צ מלמדת אף היא על השתתפות סוסן בפגישות ביבנה, עוד בטרם יציאת הבלדרית לדרכה, וכן השיחות שנקלטו בהאזנת סתר, מהן עולה בבירור כי סוסן היה מעורב בעסקה כבר משלבי התכנון שלה.
בנוסף, הכחשת סוסן את הטענה לפיה העביר כסף ל-י.מ שנועד למימון הנסיעה לאיתור הבלדרית, סותרת אף היא את השיחות הטלפוניות שנקלטו בהאזנות הסתר (מוצגים ת/1210, ת/1675, ת/1205).
עוד נטען, כי מידת מעורבותו של סוסן בעסקה, כמו גם מעמדו בארגון, אמנם התחוורו ל-י.מ רק בשלב בו התקיימה הפגישה ברח' הזוהר, עליה העיד, אך אין בכך כדי לסתור את עדותו לפיה סוסן היה מעורב בעסקה משלביה הראשונים.
עוד טענה המשיבה, כי יש לדחות את טענת סוסן, לפיה גרסת ה.צ היא עדות שמיעה כבושה. נטען כי ה.צ הבהיר בעדותו כי לא שוחח עם הבלדרית בעצמו, ולא שמע אותה בשיחותיה עם י.מ, אלא העיד כי נכח בסביבת י.מ. אגב כך שמע חלק משיחותיו, ואף ייעץ לו לבקשתו, ביחס להסתבכות העסקה. נטען כי זהו המקור לידיעותיו באישום זה, יחד עם השתתפותו בפגישה הראשונית עם בן סימון במסגרתה נרקמה העסקה.
אשר לטענה בדבר סתירות לכאורה ביחס לאופן בו י.מ שוחח עם הבלדרית, באמצעות טלפון ציבורי או בשיחות שביצע מביתו של ה.צ, המשיבה טענה כי מדובר בפרט שולי ביותר, בוודאי בשים לב לחלוף הזמן ממועד האירועים, ואין לייחס משמעות להיעדר דיוק בעדות ה.צ בנושא זה.
אשר לטענת סוסן כי הופלה ביחס לנאשם אוזיפה, אשר זוכה מהמיוחס לו במסגרת האישום השביעי, נטען כי אין מקום להשוות בין המקרים. במסגרת האישום השביעי, בית המשפט המחוזי קבע כי עדות י.מ הייתה מהימנה אך לא היה די בה, ובשאר הראיות שם, כדי ללמד על מעורבות אוזיפה בביצוע העסקה. הדברים שונים ביחס למעורבות סוסן בעסקה מושא אישום זה, בעניינה י.מ העיד בפירוט על חלקו, החל מהשתתפותו בפגישות בהן נרקמה תכנית העסקה, דרך הוצאתה אל הפועל, וכלה במאמצים להביא להשלמתה, למרות היעלמות הבלדרית.
לבסוף, המשיבה טענה כי יש לדחות את טענת סוסן, לפיה בית המשפט המחוזי "דיבר בשני קולות", כאשר מצד אחד דחה את גרסתו באישום זה, לפיה במסגרת העסקה נעשה שימוש ב- 40,000 דולר אותם העביר לו ציון אלון, ומצד שני, הרשיעו באישום 13 בהעלמת הכנסה בסכום זה על סמך גרסתו זו. לעמדת המשיבה, לא מדובר בקביעות עובדתיות סותרות, שכן בית המשפט לא קבע את המסגרת העובדתית מכוחה קמה חבות המס, אלא ביסס את ההרשעה על הודאת סוסן בסיכומיו, לפיה אכן קיבל מציון סכום כאמור, עליו לא דיווח כנדרש.
294. ביחס לאישום התשיעי, שיוחס לסוסן בלבד, ובמסגרתו הורשע בניסיון לייצוא 44 אלף כדורי "אקסטזי" מבלגיה לישראל, המשיבה טענה כי מעורבותו בעסקה הוכחה באמצעות שיחות שנקלטו בהאזנות סתר באופן ברור וחד משמעי.
לטענת המשיבה, יש לדחות את גרסתו המיתממת של סוסן, לפיה בשיחות הוא אך התבדח על חשבונה של אתי (אשתו של ציון אלון). נטען, כי אין כל משמעות לעובדה שבשיחה סוסן נשמע ב"טון מבודח", כפי שטען בערעורו, ואין בכך כדי להצביע על היעדר יסוד נפשי, כטענתו.
בנוסף, נטען כי יש לדחות את טענת סוסן, לפיה שימש אך "צינור" להעברת מסר בין ציון לקוקי, והשיחות שנקלטו בהאזנות סתר סותרות זאת. כך לדוגמה, מהשיחה הראשונה בין סוסן לקוקי (מוצג ת/1545ב1) עולה בבירור מעורבותו הפעילה של סוסן לצד קוקי במאמצים לאיתור החבילה, כשהסברי סוסן לשיחה זו, לפיהם מדובר בעניין שלא קשור אליו, מופרכים מתוכן השיחה.
אשר להשגתו של סוסן על הקביעה כי הקבלה של הדואר נתפסה בדירתו של ציון אלון וכי מדובר בעדות שמועה, המשיבה טענה כי החוקרת העידה שהחיפוש בדירה נערך על-פי צו שניתן במסגרת חקירה שנוהלה נגד ציון בחשד לשוד יהלומים, על בסיס הכתובת שהייתה ידועה למשטרה הבלגית. בנוסף, המשיבה הסתמכה על קביעת בית המשפט המחוזי שהפנה לדו"ח שנכתב על-ידי החוקרת בזמן אמת, ולפיו המפתח שפתח את הדירה נתפס בחפציו של ציון בעת מעצרו.
המשיבה אף התייחסה בטיעוניה לזיהויו של מיכה בן הרוש, כמי ששלח את החבילה בדואר. נטען כי בהתאם לנסיבות, ובכלל זה טיב התמונות, והזיהוי הוודאי שבוצע על-ידי החוקר הבלגי ואן פול, אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זה.
אשר לטענת סוסן, כי העבירה לא בוצעה במסגרת ארגון פשיעה מאחר שהמעורבים בעסקה – קוקי, עמו ביצע שיחות טלפוניות ורנה, ממנו נקנה הסם – לא היו חברי ארגון הפשיעה הנטען, המדינה השיבה שאין בנסיבה המחמירה שבסעיף 3 לחוק המאבק, דרישה שמבצע העבירה יהיה חבר בארגון הפשיעה בעצמו, ודי בכך שמודע לעובדה שמדובר בארגון פשיעה.
295. ביחס לאישום ה-13, במסגרתו סוסן הורשע בעבירה של התחמקות ממס במסגרת ארגון פשיעה, המשיבה ציינה כי היא לא עומדת עוד על הרשעתו באישום זה.
296. אשר לגזר-הדין, המשיבה טענה כי העונש שהוטל על סוסן מבטא את החומרה הרבה שבמעשי האלימות להם היה שותף, כמו גם בעבירות הסמים, וכי אין להתערב בו.
נטען שבית המשפט המחוזי נתן משקל גם לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, בהתייחס לאישומים השישי והתשיעי, אך לצד זאת נקבע בצדק כי אין בעניינו של סוסן מדד ברור לשינוי אורחות חייו, חרף העובדה שעברו הפלילי רחוק.
תשובת המדינה לערעורו של לוקר
297. תשובת המדינה לערעורו של אברג'יל באישום השביעי, יפה גם לערעורו של לוקר. משכך לא אחזור על הדברים ואסתפק בהתייחסויות נקודתיות לטיעוניו של לוקר, כפי שיובאו להלן.
המשיבה הסתמכה על הכרעת הדין המרשיעה שהתבססה על עדות י.מ, שנמצאה מהימנה. נטען כי י.מ העיד על חלקו של לוקר בהוצאת העסקה לפועל, במימון רכישת הסמים ובמכירתם באוסטרליה. כמו כן, י.מ העיד על מספר שיחות המלמדות על מעורבות לוקר בעסקה.
המשיבה הוסיפה וטענה, כי יש לדחות את טענת לוקר, לפיה בית המשפט המחוזי התעלם ממשוכת הקבילות ביחס לעדות י.מ. בית המשפט התייחס לדברים באופן מפורש, וקבע כי עדותו היא לא עדות מפי השמועה, אלא עדות על אמרות חוץ של הנאשמים, ועל כן מדובר בראיה קבילה מכוח סעיף 11 לפקודת הראיות.
אשר לטענת לוקר בדבר חוסר ההצדקה לחקור נגדית את י.מ על אודות פרטי העסקה, מאחר שעדותו לא הייתה קבילה לשיטתו, נטען כי אף אם סנגורו של לוקר טען טענות נגד קבילות עדות י.מ או נגד טיבה, עדיין היה עליו לחקור אותו באופן ממצה ומקיף, אף מתוך הנחה שטענותיו לא יתקבלו, כפי שקרה בסופו של יום.
עוד טענה המשיבה, כי יש לדחות את השגותיו של לוקר ביחס לעדות שי סילם, שבמסגרת גרסתו המפלילה שמסר במשטרה, והתקבלה בבית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות, מסר פרטים רבים שלא מתיישבים עם עלילת שווא.
המשיבה הדגישה כי על אף אי הדיוקים בעדות סילם, אין בהם לפגוע במהימנות גרסתו המפלילה, ובצדק בית המשפט המחוזי העדיף את גרסתו זו על פני עדותו השקרית בבית המשפט, וקבע כי יש בה סיוע משמעותי לעדות י.מ, המסבכת את לוקר בעבירות שיוחסו לו באישום זה.
אשר לטענות לוקר בדבר קבילות השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, המשיבה הדגישה כי בהכרעת הדין ניתנה התייחסות רק לשיחות בהן אחד מהמערערים באישום זה הוא צד לשיחה, ועל שיחות אלו בלבד התבססו מסקנות בית המשפט. נטען כי מרצף השיחות עולה מעורבותם של לוקר ואברג'יל בעסקה, באופן התואם את עדות י.מ, ועולים כינוייהם של המעורבים בעסקה, ובפרט כינויו של לוקר כ"עורב", עובדה שהאחרון הכחיש בתחילת משפטו, אך לאחר מכן אישר בעדותו.
בנוסף, נטען כי מהשיחות עולה ש"העגיל" היה אחראי לקשר עם חבורת האופנוענים וכי הארגון ראה בו אחראי לחוב שנוצר. כן עולה מהשיחות שלוקר לא חשב ש"העגיל" מרמה את הארגון, אך סבר שיש להגביר את הלחץ עליו באמצעות אברג'יל. המשיבה הוסיפה וטענה כי בשיחות יש תימוכין לגרסת י.מ לעניין אופן מימון רכישת הסמים, באמצעות משקיעים, והצורך של הארגון להתמודד עמם לאחר שהעסקה נכשלה.
לטענת המשיבה, גרסתו של לוקר הייתה מלאה בסתירות וחסרת היגיון פנימי, והדברים נכונים גם ביחס ל"גרסת החוב", אשר לוקר העלה אותה רק לאחר שהועלתה לראשונה בעדות אברג'יל.
אשר לטענת לוקר כי לא שהה באוסטרליה במועדים הרלוונטיים לאישום (אמצע שנת 2003), והגשת שני דרכוניו, מהם עולה כי לא היה באוסטרליה, המשיבה טענה כי גרסה זו של לוקר לא הייתה עקבית, נמצאו בה סתירות וניכר כי כל רצונו היה להרחיק עצמו מאוסטרליה בתקופה הרלוונטית; קיימת אפשרות סבירה לפיה לוקר עשה שימוש בדרכון מזויף, נוכח מכלול הראיות בתיק, מהן עולה כי חברי הארגון נהגו לעשות שימוש תכוף בדרכונים מזויפים, ובשים לב שלוקר עצמו שוחח על אפשרות זו עם י.מ בפוארטו בנוס; ישנה אפשרות שהעסקה באישום זה החלה כבר בשנת 2002, עוד לפני המועד הנקוב בכתב האישום, כלומר במועד בו לוקר עצמו אישר כי שהה באוסטרליה.
עוד נטען, כי יש לדחות את הטענה בדבר טעות בזיהוי לוקר על-ידי י.מ, בשל הדמיון בינו לבין אחיו התאום יוסי. בין היתר, נטען כי טענת לוקר בדבר טעות בזיהויו היא טענה כבושה שהועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט; וצוין כי לוקר אישר בעדותו שהוא הדובר בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר ולא טען כי מדובר באחיו.
לעניין בקשת לוקר לצרף את דרכונו של אחיו כראיה חדשה בשלב הערעור, נטען כי בקשה זו אוזכרה בקיצור בנימוקי הערעור מבלי שנומקה כנדרש, ודי בכך כדי לדחותה. בנוסף נטען, לגופם של דברים, כי טענת ההגנה בדבר טעות בזיהוי נדונה בבית המשפט המחוזי ונדחתה שם, ואין בדרכונו של האח כדי לשנות ממסקנה זו, קל וחומר נוכח האפשרות הסבירה לפיה לוקר עשה שימוש בדרכון מזויף כאמור.
עוד נטען, כי גם את טענת לוקר על אודות הפליה בינו לבין אוזיפה, שזוכה מהמיוחס לו באישום זה, יש לדחות. המשיבה טענה כי זיכוי אוזיפה לא מבוסס על התרשמות שלילית מעדות י.מ, אלא נקבע שביחס לאוזיפה עדותו הייתה דלה בפרטים, כל זאת בניגוד לקביעות ביחס לעדות י.מ בעניין לוקר ואברג'יל. בנוסף, לעדותו המפורטת של י.מ הצטרפו הודעותיו של סילם והשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר כאמור, שעלה מהן חלקם הפעיל של המערערים בעסקה, וזאת בשונה מעניינו של אוזיפה. לפיכך, אין מדובר בהפליה בין מי שמצבם הראייתי שווה.
המשיבה הדגישה, כי יש לדחות את טענת לוקר שלא הוכחה הנסיבה המחמירה של ביצוע העבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, זאת מאחר שנסיבה זו נלמדת מעדות י.מ, מהשיחות עליהן העיד שנערכו בביתו של ציון בפוארטו בנוס, ומהשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר.
לבסוף, המשיבה ביקשה לדחות את הטענה לפיה עסקת הסמים באישום זה היא "עבירת חוץ", ומשכך נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום, לפי סעיף 38(ד) לפקודת הסמים המסוכנים. טענה זו נטענה לראשונה בערעור ומטעם זה בלבד ניתן לדחותה; וכי לגופו של עניין מדובר בעבירת פנים, כהגדרתה בסעיף 7(א)(1) לחוק העונשין, שכן מקצתה נעברה בישראל.
298. ביחס לאישום ה-13, במסגרתו הורשע לוקר בעבירה של התחמקות ממס במסגרת ארגון פשיעה, ביחס לאישום השביעי בו הורשע, המדינה טענה מספר טיעונים, שיפורטו.
לעניין הטענה ל"אכיפה בררנית" בין לוקר לבין אוזיפה, אשר לא יוחסו לו עבירות מס במסגרת אישום זה, המשיבה הדגישה כי האחרון לא היה תושב ישראל במהלך התקופה הרלוונטית לאישום השביעי, ולכן לא היה חייב בדיווחים לרשויות המס על אודות עיסוקו והכנסותיו באותה העת. משכך התבקש לדחות טענה זו על הסף.
בנוסף, בית המשפט המחוזי זיכה את אוזיפה מהמעשים שיוחסו לו במסגרת האישום השביעי, וזאת בניגוד ללוקר שהורשע בהם, ולפיכך ניתן ללמוד מכך שחלקם בביצוע העסקה היה שונה.
אשר לטענה, כי בהתאם להנחיית פרקליט המדינה היה על המדינה לקבל אישור פרקליט מחוז על-מנת להעמיד את לוקר לדין בגין העלמת מס בסכום זה, נטען כי בכתב האישום יוחסה לכל אחד מהנאשמים העלמת הכנסה בשווי הכולל של הסמים בעסקאות בהם כל אחד היה שותף – ועמדה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. כך, ללוקר יוחסה העלמת מס ביחס לסכום כולל של 33,600,000 ש"ח, כאשר בית המשפט זיכה אותו מהעלמת מס בסכום האמור, והרשיעו בעבירה רק ביחס לסכום שקיבל מסילם (70,000 דולר). לפיכך, נטען כי אין מקום לקבל טענה זו.
299. לעניין חומרת עונשו, המשיבה טענה שאין מקום להתערבות בעונש שהוטל על לוקר, זאת לאחר שנקבע, כי מתחם העונש ההולם בעניינו גבוה יותר, אך יש לחרוג ממנו לקולה מטעמי שיקום. נטען כי מדובר בסחר בסמים בהיקף מסחרי-תעשייתי ובין-יבשתי, והעונש שנגזר עליו מקל משמעותית מהעמדה העונשית בפסיקה, בעבירות שחומרתן פחותה.
תשובת המדינה לערעורו של בן שיטרית
300. ביחס לאישום ה-11, המשיבה טענה כי יש לדחות את השגותיו של בן שיטרית ביחס למהימנות עד המדינה י.מ.
לטענת המשיבה, יש לדחות גם את הטענה לפיה עדות י.מ לא סבירה מאחר שבן שטרית לא נדרש "לשלם על טעותו" בספירת הכדורים, נוכח המחיר ש-י.מ נדרש לשלם בגין אחריותו להיעלמות הסמים ב"עסקת הבלדרית" מושא האישום השישי. הודגש כי כל המעורבים הסכימו, לרבות אברג'יל, שהמחסור בכדורים מקורו בטעות חישוב תמימה של בן שיטרית, ולא התעורר חשד כי מדובר בניסיון מעילה, כפי שהיה ב"עסקת הבלדרית", ולכן אין מקום להשוואה בין המקרים. בנוסף נטען, כי בהתאם לעדות י.מ, כלל השותפים לעסקה נאלצו לשלם מחיר, במסגרת פשרה שהושגה בין עצמון לבין משה מלול.
אשר לעסקת "השולחן השני" (במסגרת עסקת "שלושה שולחנות"), נטען כי יש לדחות את טענת בן שטרית לפיה יש סתירה בעדות י.מ ביחס לציר הזמנים של העסקאות ביפן. בין היתר, צוין כי י.מ הדגיש בעדותו שאין באפשרותו לעמוד במדויק על הסדר הכרונולוגי של העסקאות ביפן, בפרט לא על המועד המדויק של עסקאות השולחנות, מאחר שהן בוצעו במקביל לעסקאות אחרות. לאור עדותו זו, נטען כי אין מקום להניח כי עסקת "השולחן השני" התקיימה בהכרח לאחר "עסקת ה-90 אלף", ולאור ריבוי העסקאות וחלוף הזמן מאז ביצוען, יש לדחות את הטענה לפיה אי-דיוק זה מלמד על חוסר מהימנות גרסתו של י.מ.
אשר לטענה, לפיה סכום הכסף שהשקיע י.מ ברכישת 12.5 אלף כדורי אקסטזי (15 אלף אירו) בעסקת "השולחן השני" הוא בלתי אפשרי, נוכח עדותו שמחיר כדור היה כחצי אירו בלבד, המשיבה טענה כי המערערים לא חקרו את י.מ ביחס למחיר הכדורים ואף לא הביאו ראיות בעניין זה; בנוסף, י.מ אמנם העיד כי מחיר כדור היה כחצי אירו, אך הוסיף ואמר כי בשקלול הוצאות היבוא, המחיר הסופי עמד על כאירו אחד לכדור, ולפיכך אין חוסר הלימה בעדות י.מ בעניין זה.
המשיבה הוסיפה כי יש לדחות את הטענה לפיה לאור השיחות שנקלטו בהתייחס לעסקת "השולחן השלישי", בולט היעדרן של שיחות כאמור בהתייחס לעסקת "השולחן השני", ומכאן שיש חולשה בראיות ביחס לעסקה זו. נטען כי נוכח הודאת בן שטרית בתחלופת הטלפונים הגבוהה בה נקט לצורך הימנעות מהאזנות, אין בהיעדרן של שיחות בהן הוא נשמע דובר כדי ללמד דבר. בנוסף נטען כי על בית המשפט לבחון את "הראיות שיש" ואת התמונה הכוללת העולה מהן, ולא את "הראיות שאין".
עוד טענה המשיבה, כי יש לדחות את גרסת בן שיטרית, לפיה רכש את מזוודות כפולות הדופן לבקשת אחיו ודודו, על מנת להחביא בהן אביזרי מין ולמכרם במקסיקו, מאחר שגרסה זו סותרת את גרסתו עת נעצר בבלגיה סמוך לאחר תפיסת המזוודות. בנוסף, בן שטרית לא הטיח גרסה זו ב-י.מ במהלך עדותו, ואף מטעם זה אין לתת בה אמון.
ביחס להיכרותו של בן שטרית עם חברים בארגון וטיב יחסיו עמם, המשיבה טענה כי נמצאו שקרים רבים בגרסתו בנושא זה: בעוד שבחקירותיו במשטרה הכחיש כל היכרות עם אברג'יל, בעדותו בבית המשפט אישר היכרות עמו. בן שיטרית אף שיקר ביחס לאופן היכרותו עם אברג'יל, ומשיחה שנקלטה בהאזנות הסתר (מוצג ת/1797) עולה מערכת יחסים קרובה ומתמשכת בין השניים, כאשר ניסיונותיו של בן שטרית להסביר זאת, נמצאו קלושים ובלתי מהימנים.
בדומה נטען, כי יש לדחות את ניסיונותיו להרחיק עצמו מיתר המעורבים בפרשה, מנאשמים 6-5 ומאוזיפה, מאחר שידע שמדובר בחברי הארגון שעסקו בסחר בסמים בתקופה הרלוונטית. אף באשר למגוריו המשותפים עם י.מ בבלגיה, בן שטרית שיקר בעדותו, ומאמציו להכחיש ניהול עסקים משותפים עמו לא צלחו ונסתרו בראיות שהוגשו (למשל, מוצגים ת/2234, ת/2082).
בנוסף, המדינה טענה כי עדות ה.צ משמשת סיוע משמעותי לעדות י.מ, שעה שהעיד כי היה מודע בזמן אמת למעורבותם של י.מ ואחיו (נאשם 15) בעסקאות הסמים ביפן ובאירופה, יחד עם בן שיטרית וזכריה אדרי (נאשם 18), והכל במסגרת הארגון בראשותו של אברג'יל. עוד העיד ה.צ כי כאשר י.מ נקלע לקושי אגב ביצוע עסקאותיו אלו, פנה אליו וביקש את עזרתו, ובמסגרת זו אישר גם את קיומה של פגישת הבוררות בביתו של עצמון.
אשר לטענות בן שיטרית, בעניין חוסר התאמה בין עדויות י.מ ו-ה.צ, המשיבה טענה כי יש לדחותן. י.מ ו-ה.צ העידו שניהם כי פגישת הבוררות האמורה נערכה בביתו של עצמון בראש העין, והם נכחו בה יחד עם שלום ראובן. נטען כי אף אם יש חוסר התאמה ביחס לנוכחותם של מעורבים נוספים או ביחס למיקום המדויק של הפגישה – אין בכך כדי לשלול ממהימנות עדות י.מ ומהתמיכה שעדות ה.צ משמשת לה. המשיבה הדגישה בהקשר זה את תפקידם השונה של ה.צ ו-י.מ בארגון וייתכן כי הפרטים השונים בעדויותיהם נובע מכך.
המשיבה אף התייחסה בטיעוניה לראיות החיזוק הנוספות לעדות י.מ, וביניהן העברות הכספים מחוץ ליפן באמצעות מרטין סלוצקי. לטענת המשיבה, יש לדחות בהקשר זה את טענת בן שיטרית לפיה היעדר תיעוד בדבר העברות כספים אליו, מלמד על חולשת עדות י.מ, שכן האחרון העיד שבן שטרית היה שותפו והתחלק עמו באופן שווה ברווחים. המשיבה טענה כי בן שטרית נכח ביפן, וזאת בשונה ממעורבים אחרים בעסקאות, ויתכן שמן הטעם הזה חלקו הועבר לו שם ישירות, ללא צורך בביצוע העברות כספים.
ראיית חיזוק נוספת עליה השיג בן שיטרית מצויה במסמכי תיעוד החשבונות שנערכו על-ידי י.מ. המשיבה טענה כי בית המשפט המחוזי נתן אמון בגרסת י.מ לפיה הרישומים נערכו בזמן אמת, ומתוכנם עולות פעולות רבות שבוצעו במסגרת הארגון. נטען כי ההתייחסות לעסקאות הסמים ביפן שלובה במסמך באופן המקנה לרישומים אמינות ואותנטיות. בהקשר זה, נטען כי הרישומים לא מלמדים על כל היקף פעילות הארגון בתקופה הרלוונטית, אלא מתמקדים בפעולות להן היה שותף משה מלול, שעל רקע המחלוקת מולו, י.מ ביצע את הרישום מלכתחילה, כפי שהעיד. משכך, אין בעובדה ש-י.מ העיד על ביצוע העברות כספים נוספות, לבן שיטרית או לאחרים, שלא מצויות ברישומים, כדי לפגוע במהימנות גרסתו.
לבסוף המשיבה טענה כי יש לדחות את טענת בן שטרית כי תפקידו בארגון היה של "פועל פשוט" בלבד. נטען כי מהראיות עולה מידת מעורבותו המשמעותית בעסקאות, בין אם לצרכיו האישיים ובין אם לצרכי הארגון. בנוסף צוין, כי בתקופה הרלוונטית בן שטרית ואברג'יל התגוררו יחד בדירה בבלגיה, ואף בכך יש כדי ללמד על קרבתו לאברג'יל ועל מעמדו בארגון. המשיבה הדגישה, כי בן שטרית ביצע פעולות המשתייכות לשלב הביצוע של העבירה, ובכלל זה, רכישה, העברה, ייצוא ועוד, ועל כן צדק בית המשפט המחוזי כשהרשיעו בעבירה בכללותה כמבצע בצוותא.
301. מכאן לאישום ה-12, בו הורשע בן שטרית בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.
אשר לפערים בין עדות י.מ לעדות ה.צ, נטען כי דובר על טענות שחזרו על עצמן אשר בית המשפט המחוזי כבר הכריע בהן כדבעי.
אשר לטענת בן שיטרית, כי האירוע לא התרחש במסגרת ארגון פשיעה, המשיבה טענה כי המערער לא העלה טענה זו בסיכומיו בבית המשפט המחוזי וכלל לא התייחס לנסיבה זו. המשיבה הוסיפה וציינה כי יש ראיות רבות המלמדות על כך שהמעשים נעשו במסגרת ארגון הפשיעה.
לעמדת המשיבה, טענת בן שיטרית לפיה אברג'יל נטל חלק של מעין "בורר חיצוני" ועל כן מעורבותו לא מלמדת שהעבירה בוצעה "במסגרת פעילות הארגון", מנותקת מהמסגרת הארגונית שבה פעלו כלל המעורבים, ובפרט י.מ ובן שטרית, וזאת על רקע ההוראות שקיבל י.מ מאברג'יל עובר לאירוע, ומעורבותו הישירה במהלכים שהובילו לאירוע הדקירה.
עוד נטען, כי בן שיטרית היה דמות פעילה במסגרת עסקי הארגון ביפן, במהלך השנים 2006-2005. לצד זאת, י.מ היה, כאמור, חבר בכיר בארגון אשר ביצע, בשם הארגון ובקשר ישיר עם אברג'יל, עבירות רבות. לפיכך, הסכסוך בין י.מ לבין בן שטרית, הסובב סביב עסקי ארגון הפשיעה ביפן, הוא סכסוך המתנהל במסגרת פעילות הארגון.
302. ביחס לגזר-הדין, טענה המשיבה, כי העונש שנגזר על בן שיטרית הוטל עליו בגין מעורבותו בעסקאות סמים מרובות ובהיקף גדול, יחד עם עבירת אלימות חמורה הטומנת בחובה אפשרות קטלנית, והכל במסגרת ארגון פשיעה. לפיכך, מדובר בתוצאה עונשית מידתית ואף מתונה, שאין עילה להתערב בה.
תשובת המדינה לערעורו של בוהדנה
303. ביחס לאישום הרביעי, בו הורשע בוהדנה בגין חלקו כמבצע עיקרי באירוע הפיצוץ ביהודה הלוי, המשיבה טענה כי במסגרת ארגון הפשיעה, הלה היה חלק מחוליית החיסול שניסתה להביא למותו של רוזנשטיין באמצעות מטען חבלה שהונח על גג הצ'יינג' ברח' יהודה הלוי בתל-אביב.
המשיבה הסתמכה בטיעוניה על עדות בומבי בדבר חלקו של בוהדנה, כיצד בתום הכנת המטען בידי ה.צ, נסעו בומבי, בוהדנה ווזאנה לצ'יינג' באמצעות משאית בבעלותו של בומבי. בהגיעם, בוהדנה נשא את ואזנה על כתפיו, והאחרון הניח את מטען החבלה בגגון מעל הצ'יינג'. בהמשך, באותו האופן, בוהדנה ווזאנה הורידו את המטען והעבירו אותו לתיקון אצל ה.צ; ומשתוקן, שלושתם נסעו שוב להניח את המטען המתוקן על גג הצ'יינג'.
כן טענה המשיבה לשורת ראיות סיוע שנמצאו לעדות בומבי. כך בהתנהגותו המפלילה של בוהדנה בהפסקת פעילות הטלפון הנייד שלו למשך 10 ימים מיום האירוע; בהפללתו העצמית בעימות עם בומבי בידיעת פרטים מוכמנים, הן במודעותו לאופן הנחת המטען ולהוצאתו, הן במודעותו למעורבים באירוע, ובייחוד למעורבות ז'וז'ו; בנוסף, נטען לשקרים שאמר המתייחסים לליבת יריעת המחלוקת, וביניהם שקריו ביחס להיכרותו עם בומבי ואברג'יל, וכן שקריו בהמצאת מניע להפללתו בידי בומבי.
ביחס לסכסוך הנטען בינו לבין בומבי, טענה המשיבה כי במהלך עדותו במשטרה, בוהדנה לא הזכיר מניע כלשהו לכך שבומבי ירצה להפלילו לשווא. ואולם, במהלך המשפט שינה מגרסתו וטען למניע בדבר חוב כספי שחב לו בומבי, ומכאן נקלע לגרסה שקרית.
אשר לפגמים הנטענים בכריתת הסכם עד המדינה עם בומבי, טענה המשיבה כי לא הייתה כל מניעה לחתום עמו על הסכם זה, מאחר שלא כטענת הסניגור, בומבי לא היה העבריין העיקרי בפרשה או מנהיג החבורה, וכי מעמד זה שמור למערער אברג'יל, ששלח את בומבי לביצוע האירועים המתוארים באישום. בנוסף, המשיבה הדגישה בהקשר זה את העונש התקדימי בחומרתו שהוטל על בומבי במסגרת ההסכם עמו – 14 שנות מאסר.
לפיכך, המדינה ביקשה לדחות את ערעורו של בוהדנה ולהותיר את הרשעותיו באישום זה על כנן.
304. אשר לגזר-הדין, המשיבה טענה כי לנוכח נסיבותיה החמורות והייחודיות של העבירה בה הורשע, בעטייה קופדו חייהם של שלושה אזרחים תמימים; נוכח העובדה כי העבירה בוצעה במסגרת ארגון פשיעה אלים; ובשם קדושת החיים ועקרונות ההלימה וההרתעה – שגה בית המשפט המחוזי כאשר חפף את כלל מרכיבי המאסר שהשית על בוהדנה, ובפרט כשעשה כן באופן מלא.
לפיכך, המשיבה ביקשה לקבל את ערעורה ולהשית על המערער שלושה מאסרי עולם באופן מצטבר.
דיון והכרעה
מבוא
305. לאחר שבחנתי את חומר הראיות הרחב בהיקפו שהונח לפתחנו, מצאתי כי ההליך הפלילי המורכב והעצום שנוהל בתיקים אלה, חשף בפנינו ארגון פשיעה אלים ורב עוצמה, שפעילותו הבינלאומית הנרחבת נמשכה לאורך תקופה של מספר שנים.
פעילותו העבריינית של הארגון הייתה תקדימית הן בממדיה והן בתוצאותיה הקטלניות. הארגון ביצע סחר חובק עולם בסמים, בהיקפים עצומים, וביצע עבירות אלימות מתוכננות נגד מתחריו, לרבות מעשי רצח, שמטרתן הייתה להגביר את כוחו של הארגון ולגבור על יריביו. מעשי האלימות השיטתיים בוצעו תוך גרימת נזקים לרכוש פרטי וציבורי, ותוך התעלמות מוחלטת מאפשרות הפגיעה באזרחים תמימים, בניגוד לכל נורמה בסיסית מקובלת וערכי חברה אנושיים.
הנה כי כן, הפרשה הנדונה בהליכים אלה היא ייחודית בחומרתה ובהיקפה, בריבוי האירועים והמשתתפים בה, וכורכת מערערים שמסוכנותם חריגה ברובם, על רקע העבירות בהן הורשעו.
כתב האישום בפרשה הוגש נגד 18 נאשמים (שביחס לחלק מהם, התיק הסתיים בהסדר טיעון), וכעת מערערים בפנינו 8 מתוכם, ושביחס אליהם ניתנה הכרעת הדין.
כתב האישום כלל 11 אישומים, כפי שפורטו לעיל, שבהם תוארו אירועים פליליים שבוצעו במסגרת ארגון הפשיעה, ושבהם היו מעורבים המערערים השונים שלפנינו (אציין כי בכתב האישום המקורי היו 13 אישומים, אך המאשימה חזרה בה מאישום 5; וביחס לאישום 10 – עניינו של הנאשם במסגרתו, הסתיים בהסדר טיעון).
באופן כללי ייאמר, כי כתב האישום כלל אישום העוסק בארגון הפשיעה; שלושה אישומים הקשורים לפעולות אלימות שביצע הארגון (בעבירות רצח, ניסיון רצח, חבלה בכוונה מחמירה ועוד); שישה אישומים הקשורים לעסקאות סמים שהארגון ביצע; ואישום העוסק בעבירות מס. העובדות ביחס לכל אישום נסקרו בהרחבה לעיל, ולא אשוב לפרטם, אלא בקצרה ככל שיידרש להנמקת פסק-דין זה.
306. בפתח הדברים אציין, כי מרבית הטענות המצויות במוקד הערעורים שבפנינו – תקפו את מהימנות עדי המדינה בפרשה. אדגיש כבר עתה כי אין מדובר בעוד מקרה שגרתי של קביעות מהימנות של ערכאה דיונית ביחס לעדים שהעידו, אשר ערכאת הערעור ככלל, לא מתערבת בהן. בענייננו התרשמתי כי יתרונות הערכאה הדיונית גוברים ומועצמים מעבר למקרים הרגילים, זאת מאחר שעדי המדינה העידו בפני בית המשפט המחוזי משך זמן רב, על פני ישיבות רבות וארוכות, חלקם על פני חודשים רבים, ויכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם ממהימנות עדותם גבוהה באופן בולט במיוחד.
על כן אני סבור, כי אם בכל תיק רגיל, ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בממצאי מהימנות של עדים, קל וחומר נכון הדבר בתיקים שלפנינו – בכפוף להקפדה הנדרשת ביחס לראיות הסיוע שבלעדיהן הרשעת נאשם, שבבסיסה עדותו של עד מדינה, לא תעמוד (ראו: סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).
זאת ועוד, הלכת אי ההתערבות ויתרונה הברור של הערכאה הדיונית בהערכת עדים המעידים לפניה, עומדים כמובן גם כשמדובר בעדי מדינה, כמו בענייננו (ראו למשל, פסק דיני בע"פ 2947/19 מדינת ישראל נ' לטוין (3.12.2020)). יש לזכור, כי חרף אמצעי הזהירות שננקטים ביחס לעדות עד מדינה, ודרישת הסיוע המתלווה לה, היא נבחנת ככל עדות, על פי "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (ע"פ 486/16 שירזי נ' מדינת ישראל (13.9.2018); ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (7.12.2011) (להלן: עניין נאצר); ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לחוות דעתו של השופט ד' חשין (29.3.2007)).
307. נוסף על כך, אתייחס לביקורת שנשמעה מפי באי כוח המערערים בדבר הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על אודות חומרים ראייתיים שהונחו בפניו והמנוגדים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. נוכח זאת, הנחתי עצמי לבחון בזהירות ובקפידה רבה טיעונים אלה על פי הכלל האוסר עדות מפי השמועה בהיותה עדות שאינה קבילה, למעט חריגים.
הכלל הפוסל עדות שמועה משתייך לקבוצת הכללים הבוחנים את קבילות הראיות במשפט. הכלל קובע שעד מעיד בבית המשפט על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו; ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה, כאשר עדותו באה להוכיח את אמיתות העובדות הללו. לפיכך, ראיות שאינן נמסרות מכלי ראשון תיפסלנה כראיה לאמיתות תוכנן. זאת, בין היתר משום שהמקור הישיר של המידע לא נבחן לגבי אמיתות המידע בחקירה שכנגד – דבר המעורר קשיים ניכרים באשר מהימנות גרסתו (ראו לעניין זה: יניב ואקי דיני ראיות כרך ג 1259 (2021); יעקב קדמי על הראיות חלק שני – הדין בראי הפסיקה 549 (2009)).
ואדגיש, עדות מפי השמועה פסולה כאמור, כראיה לאמיתות תוכנה, אך אין היא פסולה להוכחת עצם אמירת הדברים מחוץ לכותלי בית המשפט. במילים אחרות, אם המטרה היא להוכיח את עצם האמירה בלבד ולא את אמיתות תוכנה, ועצם קיומה של האמירה רלבנטית למשפט – עסקינן בראיה קבילה ואין מדובר בעדות שמועה. זאת ועוד, שמיעת דברים מפי אחר היא כשלעצמה ראיה כשרה במשפט, שהרי העד מעיד על דברים שקלט בחושיו שלו, וניתן לחוקרו על אמיתות דבריו בהקשר זה (ראו, למשל: ע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (2.4.2012)).
כפי שיפורט בהמשך, באופן ספציפי במסגרת הדיון באישומים השונים שבהם הורשע אברג'יל, ואף ביחס לערעורים האחרים שבהם עלו טענות דומות בעניין זה, אעיר כי התרשמתי שבית המשפט המחוזי היה ער לסוגיה והיה זהיר בעניין, ובמיוחד בכל הקשור לשיחות שבוצעו בין מי שהיה עד במשפט לבין אחר שלא העיד במסגרתו – וקיבל כראיה שיחות אלה כקבילות לעצם אמירת הדברים בלבד.
308. עוד אתייחס לכך כי באופן כללי, וככל שיפורט בהמשך, ביחס למרבית האישומים, לא מתקיים בענייננו אותו מקרה חריג ויוצא דופן, המצדיק התערבות ערכאת הערעור, מאחר שהערכאה הדיונית התעלמה מפרטים מהותיים בחומר הראיות, או שמסקנתה חסרת היגיון (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645 (2000)).
בהקשר זה אדגיש, כי דיוני ההוכחות בתיק זה נשמעו בבית המשפט המחוזי במשך כ-5 שנים, והתרשמתי, לאחר עיון מעמיק בחומר שהוגש לנו, כי נפרסה בפני הערכאה הדיונית תשתית ראייתית מבוססת ומוצקה, ובמרכזה עדויותיהם של חמישה עדי מדינה, אשר כל אחד מהם האיר בעדותו חלקים שונים של פעילות ארגון הפשיעה והוסיף מידע על המבנה שלו. כפי שיפורט להלן, במרבית המקרים, עדויות עדי המדינה השתלבו זו בזו, סייעו זו לזו, ואף זכו לסיוע מראיות משמעותיות נוספות, ובראשן שיחות שנקלטו בהאזנות סתר בין מעורבים שונים בפרשה, השופכות אף הן אור על פעילות הארגון.
התמונה הכללית שעלתה מן העדויות הייתה ברורה, וחשפה ארגון פשיעה שפעל בצורה מאורגנת והיררכית, שעיקר מטרתו הייתה לשלוט על עולם הפשע של ישראל, תוך מאבק אלים ביריביו. כאמור, לצד פעילותו האלימה, הארגון אף ביצע עסקאות סמים חוצות יבשות, בהיקפים של סכומי כסף עצומים, אשר אפשרו את מימון פעילותו והוצאה לפועל של מטרותיו.