309. כמצוות החוק, כאן המקום לציין את שמות המערערים שמצאתי לזכות מהאישומים בהם הורשעו, וזאת ככל שתישמע דעתי:
א. יש לקבל את ערעורו של עמוס ולזכותו מחמת הספק, מהרשעתו באישום השלישי (אירוע "כיכר פלומר"), זאת מאחר שלא נמצא הסיוע הנדרש לעדות עד המדינה בעניינו, כפי שאנמק בהמשך הדברים.
ב. יש לזכות מחמת הספק את אברג'יל מהרשעתו באישום ה-11 ("עסקאות הסמים ביפן"), זאת מאחר שלא נמצא בעניינו הסיוע הנדרש לעדות עד המדינה, כפי שיפורט בגוף פסק-הדין.
ג. יש לזכות את סוסן מהרשעתו באישום ה-13 ("עבירות המס"), זאת נוכח הצהרת המשיבה בטיעוניה, כי היא לא עומדת עוד על הרשעתו באישום זה.
ד. יש לזכות מחמת הספק את בן שטרית מהרשעתו בעסקת הסמים שכונתה "עסקת השולחן השני", מושא האישום ה-11, מחמת היעדר סיוע ראייתי מספק לדברי עד המדינה בעניינו, כפי שיפורט בהמשך.
ערעורו של פטריק עמוס – דיון והכרעה
דיון בהרשעתו באישום השלישי
310. עמוס הורשע במסגרת אישום זה (ניסיון ההתנקשות ברוזנשטיין ב"כיכר פלומר") בעבירות של סיוע לניסיון רצח, לפי סעיף 305(1) וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1) וסעיף 3 לחוק העונשין (3 עבירות); וסיוע לחבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. הכול במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
כאמור, מצאתי כי יש לזכות מחמת הספק את עמוס מהעבירות בהן הורשע במסגרת אישום זה.
בטרם אתעמק לגופו של עניין, אציג את דרך הילוכי בדיון זה. אפתח בקושי הקיים בעדות המרכזית של עד המדינה ה.צ, עליה התבססה הרשעת עמוס; אמשיך בהצגת דרישת הסיוע לעדות יחידה של שותף לעבירה שהוא עד מדינה, ובתנאים לה; אבחן את הסיוע הראייתי שנקבע בבית המשפט המחוזי לעדות עד המדינה ה.צ, ובקשיים העולים ממנו; ואסיים במסקנתי לפיה הראיות התומכות שנקבעו לעדות ה.צ, ביחס לעמוס, לא עולות כדי הסיוע הנדרש לשם הרשעתו בפלילים.
הרשעת עמוס התבססה על עדות עד המדינה ה.צ, שהעיד ביחס לחלקו בהרכבת המטען ששימש באירוע. ואדגיש כבר בפתח הדברים כי על אף שיש בידי לקבל את ממצאי המהימנות שנקבעו לעניין ה.צ, ולאחר שקראתי בעיון את חומר הראיות, אני סבור כי עדותו ביחס לעמוס מבטאת חולשה ראייתית מסוימת, ולכל הפחות מעוררת שאלות, וכשלעצמה אינה מספיקה להרשעה על פיה, ביחס למערער זה.
אמנם, אין חולק כי עדות עד המדינה לא עומדת לבדה וטעונה סיוע, אך ככל שמשקלה של העדות העיקרית אינו מלא, והיא מעוררת ספק סביר, רשאי בית המשפט לדרוש תוספת ראייתית נכבדה יותר (השוו: ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (11.4.2007); ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי, פסקה ס"ו (2.6.2011)).
זאת ועוד, אין בכוחה של ראיית הסיוע, להטות את הכף לכיוון הרשעת הנאשם, אם הראיה העיקרית לא עומדת על רגליה (ראו: ע"פ 6325/11 פחימה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.12.2012)).
בענייננו, נחה דעתי כי עדותו של עד המדינה ה.צ, שהיא העדות היחידה בעניינו של עמוס, לא מספיקה, מבחינת משקלה הסגולי, כדי להביא להרשעתו בעבירות בהן הורשע, וזאת ממספר טעמים.
ראשית, בהכרעת הדין נקבע כי ה.צ בעדותו, לא סיפר הרבה על אודות עמוס, ולמעשה לא הכיר אותו לדבריו, לפני הביקור בדירתו לצורכי הכנת המטען. בנוסף, צוין כי אף בומבי לא ידע לקשור את עמוס לאירוע. בהקשר זה, לא מיותר לציין כי הדברים נאמרו מפי שני עדי המדינה המרכזיים בפרשה, שהיו במוקד הפעילות העבריינית מושא אישום זה. זאת ועוד, התרשמתי כי אף בית המשפט המחוזי עמד על הספקות ביחס לחלקו וביחס למודעותו של עמוס, ואף קבע במפורש כי "גם אם על רקע מעשיו, קשריו והתנהלותו של עמוס יש בסיס לחשד שידיעותיו ומעורבותו גדולות ממה שמשתקף בראיות, עדיין הספק הסביר לגבי רמת מודעתו ולגבי חפצו בביצוע העבירה, לא הוסר והוא צריך לפעול לטובתו" (עמ' 306 להכרעת הדין).
בשל ספק זה, כאמור בהכרעת הדין, בית המשפט המחוזי מצא להרשיעו בעבירת סיוע לניסיון רצח, ולא כמבצע בצוותא, כהרשעתם של אברג'יל וסבח באישום זה. כפי שיובהר להלן, אני סבור כי ספק זה היה צריך להוביל לזיכויו.
שנית, עבירת הסיוע, הקבועה בסעיף 31 לחוק העונשין, לפיה הורשע עמוס, היא עבירה הדורשת יסוד נפשי מיוחד של מטרה, או תכלית לסייע לעבריין העיקרי, בנוסף להוכחת מודעות או עצימת עיניים באשר לעבירה מתוכננת (ראו: ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 22, עמ' 34-33 (2001)).
בענייננו, לא שוכנעתי כי התקיים בעמוס היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הסיוע, ואפרט. נוסף לעובדה שבית המשפט המחוזי קבע כי לא היו די ראיות בעניינו של עמוס לקבוע כי היה מודע לסכסוך הארגון עם רוזנשטיין, או למטרת התכנית להתנקש בחייו, אני סבור כי אף לא הוכח בעניינו היסוד הנפשי המיוחד של מטרה – ולא התרשמתי כי מחומר הראיות עולה שלעמוס הייתה מטרה לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי.
שלישית, מעיוני בחקירותיו של ה.צ במשטרה בסמוך לחתימה על הסכם עד המדינה עמו, כאשר עלו שמות המעורבים בפרשה, מתגלית תמונה מהוססת באשר לזהותו של "פטריק", אשר מוזכר סמוך לשם המשפחה "אלקריף", ואין כלל איזכור לשם "עמוס" (מוצג ת/927, עמ' 19). ואכן, בהסכם עד המדינה שנתחם עם ה.צ ביום 29.5.2015, האחרון הצהיר כי יש לו מידע מפליל נגד "יצחק אברג'יל, ש.כ 'בומבי', גולן אביטן, שמעון סבח, יניב בן סימון ופטריק אלקריף", וזאת בדבר מעורבותם בפרשיות הרצח ביהודה הלוי ובניסיונות הרצח בגני התערוכה (מוצג ת/889, עמ' 1).
לכך יש להוסיף את העובדה, שנקבעה בהכרעת הדין, כי למעט דברי ה.צ, "לא הוכח החיבור של עמוס לפעילות העבריינית כחלק מהמעגל הפנימי של מבצעי העבירה" (עמ' 306 להכרעת הדין). ואכן, עמוס לא הורשע לבסוף במסגרת אישום זה בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע (יחד עם ניסיון רצח), כפי שיוחס לו מלכתחילה בכתב האישום, ועבירות אלו הומרו על ידי בית-המשפט המחוזי, לעבירה החלופית והפחותה של סיוע לניסיון רצח. אף מכך ניתן ללמוד על חולשת הראיות שנמצאו לחיבורו של עמוס לפעילות העבריינית ולדמויות הארגון הנוספות שהורשעו במסגרת אישום זה (המערערים אברג'יל וסבח), שהורשעו אף בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין.
בהקשר זה אעיר, כי אין בידי לקבל את טענת סניגורו של עמוס כי לא התייחס לעניין שיוכו של האחרון לארגון פשיעה ולשאלת ביצוע המעשים במסגרתו, מאחר שהמדינה זנחה טענה זו בטיעוניה בערכאה הדיונית. שעה שכתב האישום ייחס את המעשים למערער במסגרת ארגון פשיעה, כפי שהיה בענייננו, הדבר מצריך התייחסות ולא ניתן להתעלם מכך.
לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, התרשמתי כי נותרו ספקות בעדות ה.צ, כעדות היחידה הקושרת את עמוס לעבירות בהן הורשע, ויש בכך כדי להשפיע על משקלה של העדות. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי המשקל הראייתי של הסיוע הנדרש בעניין זה, יעמוד ביחס הפוך לטיבה ולמשקלה הראייתי של העדות הטעונה סיוע, בבחינת "כלים שלובים" או "מקבילית כוחות" כפי שכונתה בפסיקה. ככל שמשקלה של העדות הטעונה סיוע נמוך יותר, כך משקלו של הסיוע הנדרש לצורך הרשעת הנאשם גובר, וכך בנסיבות ענייננו (ראו: ע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (28.8.2012); ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (30.3.2005); ע"פ 1074/14 מישייב נ' מדינת ישראל (8.2.2015)).
311. ומכאן אפנה לבחון את ראיות הסיוע שנמצאו לעדות ה.צ, ושעליהן ביסס בית המשפט המחוזי את הרשעת המערער. בטרם זאת, אציג להלן את הוראת החוק וההלכה הנוהגת ביחס לדרישת הסיוע הקמה בעניינה של עדות עד מדינה. הלכה זו תמשיך ותלווה אותנו בסקירת האישומים שבהם הורשעו המערערים האחרים בפרשה מושא הערעורים שבפנינו.
סעיף 54א(א) לפקודת הראיות הנושא את הכותרת "הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט פלילי" מורה אותנו כך:
"54א. (א) בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה – טעונה עדותו סיוע; לענין זה, "עד מדינה" – שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה" (ההדגשות הוספו – י.א.).
כידוע, מהימנותו של עד מדינה נתפסת כחשודה, שכן היא מעוררת חשש שעד זה יגלגל את האשמה על שותפו, או לכל הפחות יקטין את חלקו כדי להתחמק מאימת הדין בתמורה לטובת הנאה (יניב ואקי דיני ראיות כרך ג 1474 (2021) (להלן: ואקי)).
מהוראת החוק עולה כי המחוקק הציב דרישה של תוספת ראייתית מסוג סיוע לצורך הרשעה על סמך עדותו של עד מדינה. דרישה זו מטרתה לתת מענה לחששות הגלומים בעדותו של עד מסוג זה (ראו למשל, ע"פ 3197/07 עיאט נ' מדינת ישראל, פסקה ח' (26.11.2007); ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (29.12.2015)).
ואדגיש, ראייה מסוג "סיוע" על פי טיבה היא תוספת ראייתית משמעותית יותר מהתוספות הראייתיות האחרות במשפט הפלילי, שכן ראייה זו חייבת להתייחס לעבירה עצמה, ולא לאמינותה של העדות בלבד (ראו: ע"פ 9608/11 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 12 (7.7.2014)).
בנוסף, ראיית הסיוע לא רק מאמתת את העדות העיקרית, אלא מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו (ראו: ע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (2.4.2012); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון – הדין בראי הפסיקה 184 (2009)).
בהקשר זה, הפסיקה קבעה שעל ראיית הסיוע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: האחד, על הראיה להיות נפרדת ועצמאית מן העדות הטעונה סיוע; השני, עליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים; השלישי, על הראיה המסייעת לסבך את הנאשם באחריות לביצוע העבירה (ראו למשל, ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 622 (2001); ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו (2.12.2010); ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי, עמ' 70 (2.6.2011)).
312. בענייננו, ראיות הסיוע שבית המשפט המחוזי מצא לעדות ה.צ הן: דירתו של עמוס כמקום שבו בוצעה הרכבת המטען; שקריו ביחס למידת היכרותו עם ה.צ. ועם בן סימון; ושיחות הטלפון שביצע אל עו"ד שרון נהרי ביום האירוע.
האם ראיות אלה עומדות בתנאים המקיימים את דרישת הסיוע, כפי שהותוו בפסיקת בית משפט זה?
אני סבור כי יש לענות על שאלה זו בשלילה ואפרט את נימוקיי להלן:
313. אפתח בראיית הדירה.
בנסיבות ענייננו, הדירה לא משמשת פרט עובדתי נפרד ועצמאי לעדות ה.צ – תנאי הנדרש להתקיימות ראיית הסיוע – זאת מאחר שבאה מפיו שלו (עד המדינה הטעון סיוע). אמנם ניתן להגמיש תנאי זה במצב בו העד הטעון סיוע יודע פרטים מוכמנים, שאותם יכול היה לקלוט רק בנסיבות המוצגות על ידיו (ראו לעניין זה: ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (5.2.2004); ע"פ 9804/08 פלוני נ' מדינת ישראל (14.4.2008)).
אולם בהקשר הנדון, אני סבור כי יהיה זה מרחיק לכת לראות בתיאורו של ה.צ את הדירה – כנמצאת בבניין עם מעלית, בקומה ראשונה, ועם חניון תת-קרקעי – כתיאור בעל "פרטים מוכמנים", המגיע כדי סיוע. אין מדובר בפרטים או נתונים מיוחדים, אלא בפרטים שבכוחם לתאר דירות רבות, ואני מקבל את טענת סניגורו של עמוס בעניין זה, כי היכרות עם סביבת דירת המערער המדוברת, מלמדת כי תיאור הדירה אינו ייחודי, מאחר שבאזור דירות רבות העונות לתיאור של "דירה בקומה הראשונה בבניין עם מעלית וחניון תת קרקעי". לפיכך, התנאי הראשון לקיומה של ראיית הסיוע – לא מתקיים בנסיבות העניין.
זאת ועוד, הדירה בענייננו אף לא משמשת ראיה מסבכת, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. אחדד בעניין זה: על מנת שראיה תשמש סיוע לעדות עד המדינה, עליה לקשור את המערער לביצוע העבירה, ולא כפי שנקבע בהכרעת הדין כי מדובר בפרט עובדתי שיש בו "כדי לקשור את עמוס להתרחשות" (עמ' 300 להכרעת הדין).
בהקשר זה אני מקבל את הטענה בדבר מחדל רשויות החקירה והתביעה, בכך ש-ה.צ לא נלקח להליך שחזור או הצבעה על הדירה עליה העיד, ואין בחומר הראיות כל הוכחה התומכת בדבריו בסוגיה זו. מדובר בפעולת חקירה שהייתה הכרחית בנסיבות העניין, במיוחד בשים לב לכך ש-ה.צ לא ידע לנקוב בעדותו את כתובת הדירה עליה העיד, ושהתיאור שמסר אודותיה לא הולם את הבניין ברח' גאולים 37 בחולון, הכתובת השגויה שהופיעה מלכתחילה בכתב האישום. בנוסף, אם בדיקה זו הייתה מתבצעת, לא זו בלבד שניתן היה לבחון את דבריו של ה.צ (לאמת או לשלול אותם), אלא גם הייתה מתגלית הטעות שבכתב האישום ביחס לכתובת שננקבה בו, כאמור. לפיכך, למחדלה של המשיבה בענייננו יש נפקות ראייתית, ויש בפגם החקירתי באי הצבעה על דירת המערער, כדי להשפיע על הוכחת העבירה שיוחסה לו, ברמה הנדרשת בפלילים (ראו גם: ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, עמ' 14-13 (18.5.2006)).
עוד יש להבהיר, כי הכתובת שהופיעה בכתב האישום ככתובת מגוריו של עמוס, הוכחשה על-ידו כבר במענה לכתב האישום, בפתחו של ההליך, וזאת כפי שהסניגור הציג בפנינו בדיון, ובשונה מכפי שנכתב בהכרעת הדין. בנוסף, כאשר העיד במסגרת פרשת ההגנה, ציין בחקירתו הראשית את כתובת מגוריו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום – רח' ארלוזורוב 50 בחולון.
בהתאם לכל האמור לעיל, אין ב"דירה" כדי לשמש סיוע ממשי לדברי עד המדינה ה.צ.
314. שקרי עמוס – האם עולים כדי סיוע?
הלכה היא כי שקרי נאשם בסוגיות מהותיות, בחקירותיו במשטרה ובעדותו בערכאה הדיונית, יכולים לשמש ראיות סיוע נגדו, זאת בשל ההנחה כי מקורם בתחושת אשם ובניסיון להתנתק ממעשה העבירה (ע"פ 8148/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 832 (1982). ואולם, טעם נוסף לשקרי נאשם ייתכן ויהיה נעוץ בתחושות של מצוקה ובלבול (ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 142 (2001); ע"פ 8948/12 נמר נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (1.2.2016)).
על מנת לסייע לבית המשפט להכריע בעניין זה, נקבעו בפסיקה מספר תנאים מצטברים, שבהתקיימם ניתן לראות בשקרי נאשם כראייה מסייעת להוכחת אשמתו.
האחד, על השקרים להתייחס לעניין מהותי, ולא לעניין שולי; השני, על השקרים להיות ברורים וחד משמעיים; השלישי, על השקרים להיאמר בכוונה להטעות את בית המשפט כחלק מניסיונו של הנאשם להרחיק את עצמו מהעבירה המיוחסת לו; הרביעי, על השקרים להיות מוכחים מתוך ראיה או עדות עצמאית אחרת; החמישי, על השקרים להיות קשורים לעבירה עליה נסוב המשפט (ראו: ע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 203, 220 (1974); ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141 (1980); ע"פ 2854/18 משה נ' מדינת ישראל, פסקאות 63 ו-91 לפסק דינו של חברי, השופט א' שטיין (27.8.2019); ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל, פסקה 30 לפסק-דיני (11.9.2022)).
בענייננו אזכיר כי בית המשפט המחוזי מצא סיוע בשקריו של עמוס, הן ביחס למידת היכרותו עם ה.צ, והן ביחס להיכרותו עם בן סימון. ואולם, האם מדובר בשקרים אשר בהכרח מסייעים עניינית לעדות ה.צ? האם נאמרו בכוונה לסלף את האמת ולהטעות את בית המשפט? סבורני כי אף אם שקרי עמוס נאמרו בעניינים מהותיים הקשורים למערכת היחסים שלו עם המעורבים העיקריים באישום זה, בן סימון ו-ה.צ, לא ניתן לקבוע כי הם נאמרו בכוונה להכשיל את החקירה או להטעות את בית המשפט המחוזי, ואסביר.
בניגוד להכחשתו בזמן החקירה, במענה לכתב האישום, הצהיר עמוס כי במסגרת קשרי החברות שלו עם המערער סבח, הוא נכח מספר פעמים בביתו של ה.צ. כמו כן, בעדותו בבית המשפט, העיד שהכיר את ה.צ ואף ביקר בביתו יחד עם סבח ועם בן סימון; אישר שהיה מקורב לבן סימון באותה תקופה, בילה רבות במחיצתו, והיה ביניהם קשר חברי ותקשורת טלפונית קבועה.
מאחר שבמסגרת התשובה לאישום, אישר המערער את ההיכרות ואת עצם ביקוריו בשנת 2003 בדירתו של ה.צ – ההיכרות עם ה.צ אינה עוד במחלוקת, ולא ניתן לראות בשקריו בחקירתו ובהרחקתו מעד המדינה ה.צ כ"שקר מהותי" שניתן לראות בו כראיה מסבכת מסוג "סיוע" (השוו: ע"פ 2686/15 בנטו נ' מדינת ישראל, פסקה 59 (5.3.2017)).
ויודגש, בניגוד לתוספת ראייתית מסוג "חיזוק", הרי שלצורך דרישת ה"סיוע" לא ניתן להסתפק בראיה מאמתת, כאמור. תנאי לקיומו של סיוע הוא כוחה של הראיה לסבך את הנאשם בביצוע העבירה – ותנאי זה אינו מתקיים בענייננו כאמור.
כאן ראוי לחדד את הדרוש חידוד. תנאים אלו, להכרה בשקר של נאשם כראיית סיוע, מטרתם להבטיח שהשקר לא רק ילמד על מהימנות הנאשם, אלא יסייע למסקנה כי הוא אשם (ראו ע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (17.9.2018)). לא מצאתי כי הוכח כך בנסיבות המקרה דנן.
מכל מקום, ובאותו עניין, שקרי נאשם לא יכולים להחליף את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך ההרשעה (ראו: ע"פ 3731/12 סוילם נ' מדינת ישראל, פסקה 75 (11.11.2014)), ובענייננו לא מצאתי כי יש ליתן להם משקל עצמאי או כוח מסייע לעדות עד המדינה.
315. כעת אפנה לראיית הסיוע האחרונה שמנה בית המשפט המחוזי לעדות ה.צ: שיחות הטלפון שעמוס ביצע לעו"ד נהרי בליל האירוע.
ישאל השואל, האם שיחת טלפון לעורך-דין על מנת להתייעץ עמו יכולה לשמש כראיית סיוע לדברי עד מדינה, ולמעשה לשמש לחובתו של נאשם?