להשקפתי, קביעתו של בית המשפט המחוזי בענייננו, לפיה שיחות הטלפון שעמוס ביצע אל עו"ד נהרי משמשות סיוע לעדות ה.צ – מוקשית בעיני ואף מרחיקה לכת.
יש קושי מהותי לראות ב"שיחות לקבלת יעוץ משפטי" – כראיה מסבכת בפלילים, וביתר שאת, ששיוכן של אותן שיחות נקשר לנושא ספציפי, בעוד שמהותן ותוכנן אינו ידוע כלל. גישה לפיה התקשרות נאשם לעורך דין פלילי עלולה לשמש סיוע לעדות מפלילה נגדו – אינה חפה מקשיים, ולא ניתן להתעלם מהשלכותיה על הפגיעה בתקשורת החופשית שבין עורך דין ללקוחותיו. הרי אין זה מתקבל על הדעת ששכירת שירותיו של סניגור פלילי, תהפוך את עצם ההתקשרות עם אותו עורך-דין לראיה מפלילה לביצועה של עבירה פלילית.
אמנם, עמוס טען בערעורו כי עו"ד שרון נהרי מעולם לא ייצג אותו, ואף לא שוחח איתו ביום האירוע. אולם בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה, קבע כי נוכח זאת היה מצופה מעמוס להביא את עו"ד נהרי כעד מטעמו, וראה באותן התקשרויות ראיה מסייעת לצורך הרשעתו בעבירות שיוחסו לו באישום זה.
כאמור, דעתי שונה ואני סבור כי שיחות הטלפון שביצע חשוד או נאשם לסניגור פלילי, לא יכולות לשמש כראיה מפלילה נגדו, מהטעם של קיום חיסיון עו"ד-לקוח, ולו מחמת החשש לפגיעה בחיסיון עורך דין לקוח (ראו והשוו: עחה"ס 1/81 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד לו(1) 614 (1981)).
316. נחה דעתי כי אין לראות בשיחות שבוצעו כראיית סיוע לדברי ה.צ בעניינו של עמוס, מאחר שאין בכוחה של ראיה זו לסבכו במעורבות באירוע, ולקושרו לביצוע העבירות בהן הורשע.
317. אחזור ואציין כי אין בדברים אלה כדי לכרסם ממידת מהימנותו של ה.צ, ומהקביעות הברורות של בית המשפט המחוזי ביחס לעד זה. עם זאת, שוכנעתי כי לא נמצא בנסיבות העניין, סיוע מספק לעדותו, שהייתה עדות יחידה של שותף לעבירה שהוא עד מדינה, באופן שניתן להרשיע את עמוס על פיה ועל סמך הראיות שפורטו במסגרת האישום דנן.
יש לזכור כי משמעות התוספת הראייתית שנקבעה על-ידי המחוקק היא כי בהיעדרה, בית המשפט לא יכול להרשיע את הנאשם – וזאת אפילו אם נתן אמון בעדות הטעונה תוספת, כבענייננו.
318. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לא הונח מסד ראייתי מספק, במסגרת נסיבות אישום זה, הן בעדות עד המדינה, והן בראיות הסיוע לה, ביחס למערער.
לפיכך, אם דעתי תישמע, יש לזכות מחמת הספק את עמוס מהעבירות בהן הורשע באישום זה.
ערעורו של אברג'יל – דיון והכרעה
319. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובחנתי את חומר הראיות הרב שהוגש לבית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיונים שהתקיימו בפנינו – הגעתי לכלל מסקנה, כפי שיפורט להלן, כי דין ערעורו של אברג'יל, ביחס לאישומים בהם הורשע:
א. להתקבל ביחס להרשעתו באישום ה-11, ולפיכך, ככל שתישמע דעתי, יש לזכותו מחמת הספק מאישום זה.
ב. להידחות ביחס להרשעתו באישומים 1, 2, 3, 4, 6, 7, 8 ו-13.
320. בטרם אדון בטענותיו הפרטניות של אברג'יל ביחס לכל אישום ואישום, אפתח את הדיון בטענותיו הכלליות, במסגרתן תקף את ההסכמים שנחתמו עם עדי המדינה בפרשה זו, והשיג על עונשיהם המקלים. הדברים נטענו בעיקר ביחס לעדי המדינה בומבי ו-ה.צ, שהיו מעורבים בפרשיות שאירעו ב"כיכר פלומר" וב"יהודה הלוי" בתל-אביב (המתוארות באישומים השלישי והרביעי בהתאמה).
אציין כבר עתה, כי בגין אירועים אלו, בומבי הורשע בעובדות כתב אישום שהוגש נגדו במסגרת הסדר טיעון (מוצג ת/762), ובהתאם להסכם עד מדינה שנחתם עמו, הוטל עליו מאסר בפועל של 14 שנים (גזר-דין מוצג ת/1444); ה.צ הורשע אף הוא בהתאם לכתב אישום שהוגש נגדו במסגרת הסכם עד מדינה (מוצג ת/889א), ונדון לעונש מאסר כמניין ימי מעצרו (שנתיים ו-7 חודשים). יודגש כי ההסכמים עם בומבי ועם ה.צ לא כללו מתן תמורה כספית עבור עדותם.
אפנה תחילה לבחינת הטענות הקשורות בעד המדינה בומבי ולאחר מכן אערוך דיון דומה בכל הקשור להסכמים שנחתמו עם ה.צ ועם י.מ, שאף עליהם השיג אברג'יל בערעורו.
321. אין חולק כי בומבי החליט לשתף פעולה ולשמש עד מדינה כדי לפטור עצמו מעונש כבד מאוד שהיה צפוי לו אם היה מורשע בדין. יחד עם זאת, לא זו בלבד שבומבי חשף עבירות ואת מבצעיהן, אלא התוודה בעצמו על ביצוע עבירות חמורות, מבלי להמעיט או למזער מחלקו. כך למשל, התוודה על מעורבותו באירוע הפיצוץ ב"כיכר פלומר", מושא האישום השלישי, אף על פי שעד המדינה ה.צ, לא הפלילו באירוע זה, ואף על פי שמעורבותו בעניין לא הייתה ידועה קודם למשטרה. בנוסף אדגיש, כי יחסית לעדי המדינה האחרים, בומבי שילם מחיר לא מבוטל של 14 שנות מאסר כאמור, ולא מדובר במי שיצא פטור בלא כלום, או בעונש קל.
בהקשר זה אזכיר, כי עונשו של עד מדינה נגזר בשים לב להיותו "עד מדינה" וכחלק מהתמורה שניתנה לו בגין עדותו נגד שותפיו והפללתם. לכן, אין בעונש זה כדי לשקף את טיבם ואת חומרתם של המעשים שיוחסו לו, ואף אין לראות בו אמת מידה כובלת לקביעת עונשיהם של שותפיו. זאת ועוד, לא זו בלבד שאין בעונשו של עד המדינה כדי להגביל את עונשם של שותפיו, אלא ייתכן כי עונשם אף יעלה על זה של עד המדינה (ראו, למשל, ע"פ 3989/98 סונינו נ' מדינת ישראל (15.11.1998); דנ"פ 1109/02 שושני נ' מדינת ישראל, 410, 411 (12.2.2002)).
אף מהספרות המשפטית עולה כי "כשם שמתן פטור לעד המדינה מהעמדה לדין אינו מחייב לפטור את שותפיו מהעמדתם לדין, כך גם אין בעונשו של עד המדינה כדי להשפיע על עונשם של שותפיו. זאת, ובלבד שמדובר בטובת הנאה סבירה ומידתית אשר ניתנה לעד בתמורה לעדותו" (יניב ואקי דיני ראיות כרך ב 724 (2020) (להלן: ואקי)).
במילים אחרות, השוני בענישה לא יכול לבסס טענת אפליה, מאחר שבמקרים רבים, הסדר עד המדינה פוטר את העד מהעמדה לדין, וברור הוא כי פטוֹר מוחלט מאחריות פלילית לא יכול לשמש בסיס להשוואה עונשית. יחסית למעשים החמורים בהם נטל בומבי חלק, יהיה מי שיאמר שאכן הענישה, אף של 14 שנות מאסר, מקלה עמו במידה רבה, ואולם בנסיבות חשיפת הפרשייה בכללותה, התמורה שקיבל בדמות ענישה זו הייתה בלתי נמנעת, וגלום בה אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה, כפי שיובהר בהמשך.
משכך, דין טענת אברג'יל בעניין עונשיהם המקלים של עדי המדינה – להידחות.
322. אשר לטענות המשיגות על הסכמי עד מדינה עם בומבי ו-ה.צ בשל חלקם כמבצעים עיקריים באישומים השלישי והרביעי, אעיר את הדברים הבאים.
הדעת נותנת כי אין זה סביר להפוך את העבריין העיקרי לעד מדינה שיעיד נגד שותפיו הזוטרים יותר. ואכן, כפי שנטען בפנינו, המדינה לא נוהגת לחתום הסכם עד מדינה עם העבריין הבכיר בפרשה, או עם ראש הכנופיה העבריינית. ואולם, במקרים חריגים נלקח בחשבון גם הסכם עם מבצע עיקרי, וזאת "ככל שישנם שיקולים מיוחדים המצדיקים זאת, כגון איכות המידע, כמותו, האפשרות לפענח באמצעותו פרשיות חמורות ולהעמיד לדין שורה של עבריינים שהם מבצעים עיקריים" ("עד מדינה" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.2201, סעיף 2(ד) (30.8.2005)).
גם הפסיקה הכירה בנסיבות המצדיקות עריכת הסכם עד מדינה, על אף שהעד מבצע עיקרי. כך במקרים בהם הדבר אִפשר לתביעה "לפענח שורה ארוכה של עבירות קשות וחמורות אשר בוצעו על ידי שורה של אנשים" (בג"צ 4085/03 תורק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (16.6.2003) (להלן: עניין תורק); ראו גם ע"פ 5975/14 אגבריה נ' מדינת ישראל (31.12.2015)).
כך במקרה שלנו, הפיכתו של בומבי לעד מדינה, יצרה לתביעה את התנאים הדרושים לפיצוחו של התיק המורכב שבפנינו, ולפיענוחן של עבירות רבות קשות וחמורות, שבוצעו על-ידי מספר רב של עבריינים. כאמור, מדובר במספר פרשות עם ריבוי מעורבים, ששמרו על מידור גם ביניהם וגם כלפי חוץ, ניהלו שיחות באמצעות "קודים", ושתקו ברובם בחקירתם. בשל כך, נראה כי גיוס עדי המדינה במקרה שלנו, ובכלל זה עד מדינה בעל מעמד רם בארגון, ושותף במעגל הפנימי של מבצעי העבירה, היה הכרחי ונחוץ כחלק מהמלחמה בפשע החמור, ובמטרה להשיג ראיות מפלילות וקבילות נגד ארגון פשיעה אלים ורב עוצמה, כפי שתואר. נראה כי עסקינן באינטרס ציבורי מובהק, העולה על תוצר הלוואי ההכרחי בעקבותיו – הקלה על עונשם של עבריינים בכירים, אף שהיו שותפים לביצוע העבירות החמורות.
במילים אחרות, על בסיס אמרותיו של בומבי, ושיתוף הפעולה שלו עם חוקרי המשטרה, יחד עם עדי המדינה הנוספים בתיק, הוגש כתב אישום בגין עבירות חמורות של רצח וניסיונות רצח, נגד 18 נאשמים, ושחשף את "אדוני העבירה", ובעיקר את המערערים אברג'יל ורוחן, מנהלי הארגון, לצד המבצעים בדרג הזוטר בו.
323. נוסף על כך, אין בסיס לטענה בענייננו לפיה המבצעים הזוטרים בארגון נתנו את הדין בעוד שעם הבכירים מהם נערך הסכם עד מדינה. בנסיבות שלנו, לא היה מדובר במקרה בו אחד מפעילי הארגון ביקש לשתף פעולה עם חוקריו, בעוד שהמדינה העדיפה לחתום הסכם עד מדינה עם עבריין בכיר ממנו. חיילי הארגון בענייננו שמרו כולם על חזית אחידה ובחרו לשתוק ולא לשתף פעולה בחקירה, מה שאילץ את הרשויות לגייס עדי מדינה, ובכלל זה בכירים בארגון, כדי לחשוף את הפרשה. מכל מקום, חשוב להדגיש בהקשר זה, כי על אף בכירותו של בומבי בארגון, פעילותו בוצעה במסגרת תפקידו כמוציא לפועל של התכנית בשמו של אברג'יל, הבכיר ממנו, והעומד בראש הארגון.
המדינה הסבירה את טעמיה לחתימה על הסכם עד מדינה עם בומבי, והדגישה שהדבר נעשה בזהירות רבה ובכובד ראש. נטען כי המגעים לקראת החתימה על ההסכם נמשכו כ-10 ימים, מאחר שהמשטרה התעקשה על כך שעל בומבי יוטלו שנות מאסר ממושכות, בעוד שהוא מצידו ביקש להפחית מעונשו. בשל העובדה שבומבי היה עבריין בכיר בארגון, ועל כך אין מחלוקת, תרומתו הייתה משמעותית לחשיפת התמונה המלאה שהתגבשה לידי כתב האישום שהוגש, וזאת ביחס למבנה הארגון, השפעתו, דרך התנהלותו, וחלקם של העבריינים העיקריים בעבירות הרצח והאלימות. ויודגש, בומבי חשף את אופן ביצוע העבירות מושא האישומים השלישי והרביעי, שעד לאמרותיו נלמדו מהזווית החלקית שסיפקו עדי המדינה האחרים בתיק.
זאת ועוד, חשיבות עדות בומבי הייתה משמעותית באופן מיוחד, בהיותו "יד ימינו" של אברג'יל לאורך התקופה הרלוונטית, ובשיאה של היריבות הגדולה של הארגון נגד רוזנשטיין. מהחומר שלפניי עולה, כי רק בומבי היה מעורב בכל אחד מהשלבים באירועי הרצח ביהודה הלוי, ויכול היה לספק תמונה ראייתית שלמה, ביחס למניע לתוכנית, לקיומו של הסכסוך, ולמעורבותם של כל מבצעי העבירה בעבירות שיוחסו להם, תוך התמקדות בחלקו ובמעורבותו של אברג'יל, ראש הארגון, שהיה על פי עדותו
יוזם העבירות, והכוח המניע מאחוריהן.
לאור זאת, אין לומר כי בענייננו החלטתה של המדינה לחתום על הסכם עד מדינה – לא סבירה או שמצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. כריתת הסכמי עד מדינה עם מעורבים בביצוע הפשע הוא מהלך שמבצעת המדינה כרשות מנהלית. מכאן גם נובע היקף התערבותו המוגבל של בית משפט זה בשיקוליה של המשיבה בגיוס העדים. כבר נפסק, לא אחת, כי לתביעה ישנו מרחב פעולה ממשי בנושאים אלו (ראו גם: בג"צ 4085/03 תורק נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.6.2003); בג"צ 6410/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה (4.2.2015)).
אטעים כי הלכה זו תקפה הן בבית משפט זה בשבתו כבג"צ, והן כאשר הסכם עד מדינה נתקף באופן עקיף במסגרת ערעור, כבענייננו (ראו גם: ע"פ 486/16 שירזי נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (13.9.2018); ע"פ 5975/14 אגבריה נ' מדינת ישראל (31.12.2015)).
בסופו של יום, האינטרס הציבורי כאמור מצדיק את ההתקשרות בהסכם עד מדינה עם בומבי בענייננו, והוא ברור וניכר – חשיפת ארגון פשיעה אלים ורצחני ופענוח עבירות חמורות ביותר, ובראשן פיצוץ מטען החבלה בלב העיר תל אביב, בו מצאו את מותם שלושה אזרחים חפים מפשע ועשרות רבות של פצועים, כמו גם חשיפת ראשיו ומנהליו של הארגון, ושבירת "קשר השתיקה" סביב פעילותו.
324. כעת אתייחס להסכם עד המדינה שנחתם עם ה.צ. כפי שעולה מהכרעת הדין, הלה ייצר מטעני חבלה לצורך פעילותו הפלילית של הארגון, וזאת במסגרת האישומים השלישי והרביעי, שפורטו. עוד בחקירותיו בשנת 2012, לאחר ששמו נמסר על-ידי עד המדינה י.מ, אישר ה.צ כי ביתו שימש מקום מפגש קבוע לעבריינים, וכי אברג'יל היה נוהג לקבוע מפגשים בביתו, והיה מגיע מלווה במאבטחים.
בטיעוניה, המשיבה נימקה את שיקוליה בחתימת הסכם עד המדינה עמו, ובכלל זה יכולתו, כפי שהתבהר במהלך המשא ומתן עמו, לפרוש בפני רשויות האכיפה הן את הדרג הבכיר בארגון, שעמד מאחורי ההחלטה על תכנית החיסול של רוזנשטיין, והן את פעילי דרג הביצוע, שהוציאו לפועל את ההחלטה. שיקולים נוספים שהובאו בחשבון היו תרומתו של העד להוכחת קיומו של ארגון הפשיעה, לרבות ראשיו ומנהליו, והחשיבות הראייתית שבעדותו לצורך קשירת הקצוות החסרים בין דבריו של עד המדינה י.א (ביחס לפגישה בבלגיה והתוכנית הפלילית במישור הכללי) לבין דבריו של עד המדינה י.מ (על אודות הכנת המטענים על-ידי ה.צ). בעת חתימת ההסכם עמו נלקחו בחשבון אף גילו המבוגר, מצבו הרפואי הלא שפיר, והעובדה שהתנתק מעולם הפשע.
זאת ועוד, מקובלים עליי דברי המשיבה, לפיהם לא היו בידה די ראיות כדי להעמיד את ה.צ לדין, וזאת בהיעדר סיוע לעדות י.מ (עד מדינה בעצמו), שהתקשה לתארך את הכנת המטענים על ידי ה.צ, ולקשור אותו לאירועים המתוארים באישומים השלישי והרביעי. ניכר כי אלמלא ההתקשרות עמו בהסכם עד מדינה, הוא היה יוצא פטור בלא כלום. משכך התרשמתי כי שיתוף הפעולה עמו, בשים לב לתרומתו לפיצוח הפרשה – היה כדין.
לאור האמור לעיל, ובאיזון השיקולים בין חומרת מעורבותו של ה.צ בפרשה, ובין תרומתו בפענוח העבירות, חשיפת פעולתו האלימה של ארגון הפשיעה, ובכלל זה מעורבותו הישירה של אברג'יל באירועים, ובהתחשב אף בטיב ההסכם שנחתם עמו, ההסכם ראוי ואין להתערב בו.
325. אשר להסכם שנחתם עם עד המדינה י.מ, שאף אותו תקף אברג'יל בערעורו, ובמיוחד במסגרת הרשעתו באישום השישי ("פרשת הבלדרית"), אפרט את הדברים הבאים:
ראשית, דובר בעד המדינה הראשון שגויס בתיק, ואחיו של נאשם 15 בפרשה, משה מלול. כעולה מהראיות, י.מ היה עבריין סמים מרכזי בארגון הפשיעה, ובשל קרבתו ל-ה.צ, מי שהפך לימים לפטרונו בארגון, התגורר בביתו תקופה מסוימת, ונכח בעת הכנת מטעני החבלה.
על פי ההסכם שנחתם עמו, י.מ קיבל חסינות מלאה מפני העמדה לדין בגין כל מעשה שביחס אליו מסר פרטים ושהיה מעורב בו. המדינה עמדה על כך כי העובדה שלא נדרש לענישה בגין חלקו, נבעה, ממספר טעמים, וביניהם, מהסיבה שהיה באותו שלב עד מדינה בארה"ב; מאחר שהגיע מיוזמתו לשמש כעד, בלא שהתגבשו ראיות עצמאיות לעבירות שביצע; ואף לנוכח ייחודיות המידע שמסר.
במסגרת חקירתו בתיק האמריקאי, נרשמו מזכרים על ידי רשויות האכיפה שם, שהוגשו במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי. משהסכים העד למסור את המידע שברשותו למשטרת ישראל, הוא נפגש עם נציג המשטרה בארה"ב, תנ"צ סיימון פרי, שרשם מזכרים ביחס לשיחות עמו (מוצגים ת/1291, ת/1292, ת/1293). לאחר שהתבררו טיב מעורבותו של העד ויכולתו לקדם את החקירה, נחתם עמו הסכם עד מדינה (מוצג ת/1193).
שנית, ביחס לתמריץ הכספי שקיבל במסגרת ההסכם, עולה כי הלה היה הדרגתי ומידתי, בהתאם להתקדמות החקירה. ההסכם חולק למספר שלבים, כשלצד כל שלב נקבע סכום התמורה שתשולם ל-י.מ, וזאת, יש לזכור, לאור ראשוניותו של המידע מעד המדינה היחיד באותה עת. בהקשר זה הובהר על-ידי המשיבה כי באותו הזמן, כבר עמדו בפני רשויות החקירה המזכרים המפורטים שערך סיימון פרי, כפי שפורט לעיל, ומסגרת גרסתו הייתה ידועה. על כן, המדרג של תשלום התמורה בהסכם, לא שימש תמריץ להרחבת הגרסה ולהפללה בעבירות חמורות יותר.
שלישית, לאחר החתימה על ההסכם, נחקר י.מ במשטרה, חקירה שהתמקדה באירועי "יהודה הלוי". באותו שלב תרומתו המרכזית הייתה בכך שהצביע על ה.צ, שלא היה מוכר לחוקרים כמעורב בפרשה באותה עת, כמי שבנה את מטעני החבלה הן באירועי "כיכר פלומר" והן ב"יהודה הלוי". בנוסף י.מ סיפק מידע מתוך הארגון על פעילותו, על המאבק ברוזנשטיין, ועל פעולות שונות של הארגון בעיקר בתחום הסמים, ואף ביחס להכנת מטענים עבור הארגון על-ידי ה.צ כאמור.
אשר על כן, ולאור האמור לעיל, לא מצאתי כי יש להתערב בהסכם עד המדינה שנחתם עם י.מ, והשתכנעתי כי הוא סביר בנסיבות העניין.
326. עוד יש לדחות את טענת אברג'יל כי העובדה שהסכמי עד מדינה כוללים סעיף לפיו אם יחזרו בהם העדים מדבריהם במשטרה, יבוטל ההסכם בעניינם, והודעות העד יוכלו לשמש כראיה נגדו – הוא סעיף פסול שיגרום לכך שאם עד מדינה שיקר בחקירתו אך מעוניין להעיד אמת במשפטו ולהודות כי שיקר, לא יעשה זאת, לאור "המחיר" שיאלץ לשלם בשל האמור בסעיף זה בהסכם.
כאמור, דין הטענה להידחות, ואפרט את טעמיי.
ראשית, סעיף זה עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי לפי הדין הפלילי – אם יבוטל הסכם עד מדינה, ותיבחן האפשרות להגיש כתב אישום נגד העד, עדותו היא חלק מחומרי החקירה בתיק הפלילי.
שנית, מעיון בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ביחס לעדי מדינה, עולה כי ניתן להשתמש באמרות עד מדינה לאחר ביטול ההסכם עמו, עקב הפרתו (סעיף 10 להנחיות), אך ראוי לתת לעניין זה ביטוי מפורש במסגרת ההסכם, כפי שמוצע בסעיף 4(יג) להנחיות:
"מן הראוי לכלול תניה המפרטת את הסעדים העומדים לרשות המדינה במקרה של הפרת ההסכם ע"י עד המדינה וכן הצהרה מטעם העד כי הוא מסכים שבמידה ויפר את ההסכם, יועמד לדין כאשר כל חומר הראיות שהגיע למשטרה יוכל לשמש נגדו/נגד אחרים."
בנסיבות ענייננו, יש בנמצא סעיף כאמור, ולא מצאתי בכך פסול.
שלישית, מטרת סעיף זה בהסכמי עד מדינה, כפי שציינה המדינה לפנינו, היא לשמש תמריץ לאמירת אמת בחקירה. אלמלא סעיף זה, היה לעד מדינה, בשלב החקירה, אינטרס להפללה ברורה של שותפיו על מנת לקבל טובת הנאה גבוהה ככל הניתן. על מנת שההפללה תהייה מדויקת, ושלא תהיה מוטיבציה להפללת יתר, מובהר לעד המדינה כי כל מה שיעיד עלול – אם יופר ההסכם – לשמש גם נגדו.
נוסף על כך, מתן הגנה מפני העמדה לדין לעדי מדינה, מבלי להבטיח שתוגשם התועלת באינטרס הציבורי, יוביל להשפעה בלתי רצויה, במסגרתה עדי מדינה לא יהיו נכונים לקיים את חלקם בשלב העדות בבית המשפט.
327. לאור כל האמור לעיל, אף איני רואה מקום לקבל את הטענה מרחיקת הלכת של סניגורו של אברג'יל לפיה יש לפסול את עדויותיהם המפלילות של עדי המדינה, מן הטעמים שפורטו, מכוח דוקטרינת "ההגנה מן הצדק". טענה זו נדונה ולובנה אף בפני בית המשפט המחוזי ודינה להידחות אף במסגרת הערעור שלפנינו. בעניין זה אעיר מספר הערות.
במסגרת הדיון בטענה של "הגנה מן הצדק", שמעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), יש לשאול האם נפל פגם משמעותי ובעל עוצמה בעצם גיוסם של עדי המדינה בתיקנו. ברי שיש לענות על שאלה זו בשלילה. בהקשר זה עמדתי לעיל על התערבותו המצומצמת של בית משפט זה בשיקול דעת הרשות בנושא, וכן התייחסתי להסברים שניתנו על-ידי המשיבה באשר לנסיבות גיוס עדי המדינה בפרשה הסבוכה והמורכבת בענייננו.
כפי שעולה מהכרעת הדין, החקירה אמנם נסובה סביב פעילותו המאורגנת והשיטתית של הארגון, והקשר בין עבירות הסמים הבינלאומיות, שסיפקו מקור הכנסה לארגון והניעו את עבירות האלימות, לבין ביצוע עבירות האלימות שמטרתן הייתה חיזוק מעמדו וכוחו של הארגון. ואולם, האינטרס החקירתי לא היה רק בפענוח עבירות הרצח והאלימות, אלא בגדיעת פעילות הארגון בכללותו, על מגוון העבירות שבוצעו במסגרתו.
כמו כן, מצאתי לקבל את הסברי המשיבה, לפיהם ההחלטה לגייס את עדי המדינה בפרשה התקבלה בהיעדר ברירה אחרת לפענח את העבירות, זאת לאחר שמוצו דרכי חקירה אחרות. אזכיר כי מדובר היה בחקירה חסרת תקדים בהיקפה ומורכבותה, שארכה כ-10 שנים, במהלכן לא ניתן היה להשיג פריצת דרך חקירתית, וזאת בעיקר על רקע המידור שאפיין את הארגון וקיומו של "קשר שתיקה", כאמור.
עוד עולה מהראיות, כי המטרה בגיוס עדי המדינה לא נועדה בהכרח להפללת המערערים הספציפיים בפרשה, אלא לצורך חשיפת פעילות הארגון, מבנהו והאירועים מושא העבירות שהתגבשו לידי כתב אישום. במסגרת זו, עדי המדינה מסרו הודעות מפלילות נגד שורה של מעורבים, ביניהם ראש הארגון, מנהליו, פעילים ועבריינים שעבדו בשירותו.
בהקשר זה מקובלת עליי עמדת המדינה, כפי שהובאה בערכאה הדיונית, כי מנקודת מבטו של האינטרס הציבורי, לא היה די בהעמדה לדין של בכירי הארגון בלבד, שעה שהפעילים, מי שביצעו את העבירות בפועל, יצאו פטורים. החלטה כזו, המעניקה פטור או הקלה לאותם פעילים בדרגה היררכית נמוכה יחסית, לא הייתה מבטאת את המסר המרתיע נגד העבריינות המאורגנת, ולמעשה עלולה הייתה להחטיא את מטרת המאבק בארגוני הפשיעה.
בנוסף, אין להתעלם בהקשר זה, מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ביחס לעדי מדינה, שדנתי בהן לעיל, שלא שוללות גיוס עדי מדינה, שחלקם בעבירה לא נופל מהנאשם שהופלל על ידם, זאת כשהאינטרס הציבורי מצדיק זאת. לעומת זאת, ההנחיות שוללות התקשרות בהסכם רק עם עד מדינה שהוא ראש הארגון, כאמור, או מי שהוא בגדר "מנהיג מובהק", וגם לכך נקבעו חריגים, כפי שפירטתי לעיל.
לאור האמור, אין לי אלא להצטרף לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, כי לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה, ואין היא פעלה באופן פסול בגיוס עדי המדינה; באופן שבו הם נחקרו; ובהעמדתם לדין של המערערים כאן על סמך הפללתם על-ידי עדי המדינה.
לפיכך, דין טענותיו של אברג'יל בעניין זה – להידחות.
328. כעת אדון בטענות הכלליות שהעלה סנגורו של אברג'יל בערעורו, בהשגתו על התנהלות בית המשפט המחוזי ובכלל זה "המוניטין" שייחס לו לטענתו, שגרם למשוא פנים כלפיו, מאחר ש"נשפט על מעשי רצח נוספים" שלא הוזכרו בכתב האישום שהוגש נגדו, ושהוצג בשל כך כ"רוצח סדרתי".
בהקשר זה, הגיש סניגורו של אברג'יל בקשה לבית משפט זה, ביום 2.5.2024, לקביעת מועד דיון נוסף, זאת לאחר שטיעוני הצדדים הושמעו זה מכבר, והושלמו בדיונים שהתקיימו לפנינו.
עיקר בקשתו הייתה, בתמצית, השגה על קבילותן של ראיות שבית המשפט המחוזי זקף לחובתו, זאת בדומה לטיעונים שהעלה בערעורו, ואף בדיון בפנינו.
לאחר ששקלנו את הבקשה, ניתנה החלטתנו ביום 5.5.2024, לפיה הבקשה נדחית, ופסק דין זה יכלול התייחסות לטענות, ללא צורך בטיעון משלים.
אקדים ואציין – כי דין טענת אברג'יל כי הושחרה דמותו על ידי עדויות שמיעה ומעשים שלא יוחסו לו בכתב האישום – להידחות.
בחינת חומר הראיות בענייננו מעלה, כי עד המדינה בומבי תיאר בעדותו את הסכסוכים שהתנהלו בין ארגון הפשיעה מושא הפרשה שלפנינו, לבין קבוצות עברייניות אחרות, ואת המאבק לביסוס מעמדו של הארגון, אשר עמד ברקע לאישומים 1, 3 ו-4.
בהקשר זה, עולה מהכרעת הדין, כי בית המשפט המחוזי אכן איבחן בין מעשי רצח אחרים שבומבי העיד ביחס אליהם, ושאברג'יל לא עמד לדין בגינם (ולא נכללו באישומים 3 ו-4) ושבעטיים הוכתם שמו לפי הטענה (רצח פליקס אבוטבול ורצח גיא יחזקאל וחנניה אוחנה) – לבין עדותו ביחס לרצח פרי יחזקאל ורצח דיידונה, שביחס אליהם בומבי הודה בביצוע מעשי הרצח על-ידו, במסגרת ארגון הפשיעה (אך לא הועמד לדין בגינם כחלק מהסכם עד המדינה שנחתם עמו, בין היתר, נוכח הצהרת המאשימה כי לא היו די ראיות נגדו טרם הודאתו).
אני רואה לקבל בהקשר זה את הקביעה כי דברי בומבי, ביחס לשני מקרי רצח אלו, שבוצעו על-ידו במסגרת פעילות הארגון, כפי שהודה, משמשים ראיה רלוונטית להתנהלות הארגון, ולתבנית השיטתית והמתמשכת שאפיינה אותו – זאת לשם בחינת קיומו כ"ארגון פשיעה", לפי חוק המאבק, כפי שעוד ארחיב ואפרט להלן, במסגרת הדיון בהרשעת המערער באישום הראשון.
אדגיש בהקשר זה, כי ניתן להתרשם שבית המשפט המחוזי דייק בטיבו ובתפקידו הראייתי של מידע זה, כעולה מהכרעת הדין, ולא ייחס את מעשי הרצח הנוספים שתוארו, באף שלב, לאברג'יל עצמו – שאף לא עמד לדין עליהם.
אשר על כן, דין הטענות בעניין זה להידחות, כאמור.
מכאן אפנה לדון בטענותיו הפרטניות של אברג'יל ביחס לכל אישום ואישום, כפי שיובא להלן:
דיון בהרשעת אברג'יל באישום הראשון
329. בהתאם לאישום זה, אברג'יל הורשע בעבירה של עמידה בראש ארגון פשיעה, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק המאבק).
בטרם אדון בתמצית במאפייניו של הארגון שבפנינו, כ"ארגון פשיעה", אעיר, כי מבחינה נורמטיבית, חוק המאבק נחקק בשנת 2003 (ונכנס לתוקף ביום 17.6.2003), על רקע התחייבותה של ישראל במסגרת "אמנת פלרמו" למאבק בפשיעה המאורגנת הבינלאומית (שנחתמה בשנת 2000, אושררה בישראל בשנת 2006, ונכנסה לתוקף ביחס לישראל ביום 26.1.2007) (ראו בהקשר זה: ע"פ 2996/09 דבור נ' מדינת ישראל (11.5.2011) (להלן: עניין דבור); ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל (7.12.2011)).
330. מטרתו המוצהרת של חוק המאבק, כפי שהובאה בדברי ההסבר לו, היא להתמודד עם תופעת ארגוני הפשיעה, שהעבירות המבוצעות במסגרתם פוגעות באופן חריף בחברה, ומאפייניו מקשים להוכיח קשרים בין ראשי הארגון לבין ביצוען של עבירות שנעברו על-ידי אחרים. זאת, בין השאר, כתוצאה מהמבנה ההיררכי של הארגון, ובעטיים של מאפייני המידור והריחוק בין חברי הארגון (ראו גם: ע"פ 6785/09 זוארץ נ' מדינת ישראל פ"ד סד(2), 751, פסקה 42 (2011) (להלן: עניין זוארץ)).
כמו כן, הפעילות העבריינית המתבצעת בחסות ההתארגנות, חורגת מהמסגרת של המעשה כשהוא לעצמו, או מפעילותם של יחידים או של קבוצות שהתגבשו לצורך ביצוע עבירה ספציפית. במילים אחרות, מדובר בחומרה נוספת, המצטרפת לפשיעה המאורגנת, הנובעת מפעילותם המשולבת של מספר גורמים עבריינים במסגרת עצמאית, שאינה מסתכמת בתוצאותיה של פעילות עבריינית יחידנית. חוק מאבק בארגוני פשיעה נולד מתוך הצורך הממשי לענות על דפוס עדכני של התנהלות עבריינית מאורגנת זו ובהיקפיה הרחבים (ראו גם: בש"פ 8331/05 גבאי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (7.9.2005); עניין זוארץ, פסקאות 55-54; ע"פ 3745/17 אלבז נ' מדינת ישראל, פסקה 72 (10.3.2019) (להלן: עניין אלבז)).
סעיף 1 לחוק המאבק מגדיר מהו "ארגון פשיעה" וקובע כי:
"בחוק זה –'ארגון פשיעה' – חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה; לענין זה אין נפקא מינה –
(1) אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו;
(2) אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה;
(3) אם העבירות כאמור ברישה נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל, ובלבד שהן מהוות עבירות הן לפי דיני ישראל והן לפי דיני המקום שבו נעברו, או שלפי הדין הישראלי חלים עליהן דיני העונשין של ישראל אף אם אינן עבירות לפי דיני אותו מקום;
(4) אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות."
פסיקת בית משפט זה עמדה על המאפיינים המגדירים ארגון פשיעה, בהתאם לדין הישראלי, כאשר שניים מהם מבטאים מאפיינים הכרחיים – "קיום מסגרת עצמאית" ו"המשכיות"; והשאר הם מאפייני עזר, שיש בקיומם כדי לתמוך במסקנה שאכן ההתארגנות העבריינית עולה כדי ארגון פשיעה.
התנאי הראשון של "קיום מסגרת עצמאית" נועד לבחון האם ארגון הפשיעה קיים באופן שלא תלוי בפעילות עבריינית מסוימת, אלא מתקיים באופן שמקנה לארגון ערך מוסף מעבר לפעילות פלילית קונקרטית. התנאי השני העוסק ב"המשכיות" נועד להבטיח שמדובר בארגון שפעילותו מתנהלת לאורך זמן, מעבר לקיומה של עבירה ספציפית או לצרכיה בלבד (עניין זוארץ, פסקה 64; עניין דבור, פסקה לג; עניין אלבז, פסקה 72)).
בין המאפיינים הנוספים שפורטו בפסיקה, המשמשים אבן בוחן לאפיונה של קבוצה עבריינית כארגון פשיעה (אך אינם הכרחיים להגדרתו כאמור), ניתן למנות, בין היתר, היררכיה מבנית; התמקצעות; חלוקה לתפקידים; חתירה לרווח כספי; שימוש באלימות; שאיפה לסילוק מתחרים; הקמת עסקים לגיטימיים ושילוב פעילות עסקית חוקית כהסוואה לביצוע הפעילות העבריינית; וכן שמירה על חשאיות ומידור בין חברי הארגון (עניין זוארץ, פסקאות 66-65).
331. בהתאם להכרעת הדין המפורטת של בית המשפט המחוזי, הוכח בענייננו שעסקינן בארגון פשיעה רב עוצמה, בעל זרועות בארץ ובחו"ל, אשר כלל פעילים רבים, שהיו מאוגדים בתתי קבוצות, ושפעל לאורך שנים כמערכת עצמאית ונפרדת. הארגון עסק במקביל בהימורים, בסחר בינלאומי בסמים בהיקפים עצומים, ובביצוע עבירות אלימות מתוכננות ושיטתיות, על מנת להילחם במתחריו. כן הוכח כי הארגון שלח ידו גם בעסקים לגיטימיים ובהלבנת הון. הוכח כי הארגון התנהל לאורך זמן, הן בתחום האלימות והן בתחום הסמים, והראיות מלמדות כי בשני התחומים, פעילות הארגון הייתה שיטתית ומתמשכת, מעבר לעסקת סמים חד פעמית או ספורדית, אלא באמצעות הפעלה של מערך לוגיסטי מורכב וחוצה ארצות, שהוקם על-ידי הארגון, לצורך הוצאתן לפועל של עסקאות הסמים. לארגון אף היה מנגנון להליכי גביה ופתרון מחלוקות, גישה לבלדרים וסייענים, מאגר דירות ורכבים משותף ועוד.
יש להוסיף לכך את תחום האלימות בארגון, שתמך במערך הסמים ככל שנדרש על מנת לפתור קשיים או מחלוקות (כך למשל ב"עסקת הבלדרית", מושא האישום השישי). באופן הדדי, הוכח כי אף מערכת הסמים תמכה בתחום האלימות בארגון (כך למשל באירוע מושא האישום הרביעי).
אכן, ארגון הפשיעה של אברג'יל היה בעל מבנה היררכי, וחולק לקבוצות שפעלו באזורים שונים בארץ, תחת הנהגתו של "ראש קבוצה". לחברי הארגון היו תפקידים שונים והתמקצעות בתחום מסוים. כל אחד פעל במסגרת תפקידו, לטובת קידום הפעילות העבריינית והשגת רווחים לטובת הארגון. נוסף על כך, הארגון התקיים במנותק מאותן עבירות ספציפיות שבוצעו על ידי חבריו, ופעל כל העת, על מנת לקדם את פעילותו, במיוחד את הפעילות הכלכלית, וכל זאת תוך העלמות מס, הלבנת הון ושימוש באלימות. חברי הארגון פעלו כקבוצה מלוכדת, עם מקומות מפגש קבועים (ביתו המאובטח של ה.צ) וכן נפגשו בדירות מסתור. הארגון היה ערב לחבריו, דאג לאבטחה ולכלי רכב ממוגנים למנהליו, ולהצטיידות באמצעי לחימה רבים. הארגון בענייננו אף אופיין כאמור במידור ובחשאיות, שכללו החלפת טלפונים תדירה, שימוש במילות קוד, וצמצום מעגל המעורבים בכל אירוע מבצעי, על מנת למנוע העברת מידע ודליפתו.
כך, מעמדו הבלתי מעורער של אברג'יל, כראש הארגון; הקבוצות השונות ופעילותן ברחבי הארץ ומחוצה לה; העיסוק השיטתי של הארגון בניסיונות החיסול והמאבק ברוזנשטיין, כפי שהעידו בעניין עדי המדינה; עסקאות הסמים הבינלאומיות; הדיווחים והעדכונים השוטפים שעלו מהשיחות הטלפוניות; הקשרים בין חברי הארגון וההתכנסויות המשותפות (בדירת אוזיפה ובביתו של ה.צ) – כל אלה מובילים בבירור למסקנה, אליה הגיע בית המשפט המחוזי, שלפנינו עומד ארגון פשיעה.
332. לכך מתווסף כאמור תפקידו של אברג'יל שעמד בראש הארגון, ושניהל, ארגן, הנחה את הכפופים לו, כיוון ופיקח על פעילותם, והכל באופן שיש בו לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון. מתוך עדות עדי המדינה ניתן ללמוד על מרכזיותו והנהגתו של אברג'יל, על השפעתו המוחלטת, ועל ההערצה שחברי הארגון רכשו לו.
הוכח בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי אברג'יל קיבץ תחתיו קבוצות עבריינים, מונהגות בידי מנהלים הפועלים ישירות מולו, ופזורים בחלוקה גיאוגרפית בארץ, ושחלקן התמחו במאבק ברוזנשטיין, חלקן בעיסוק בתחום הסמים, וחלקן שילבו בין התחומים ועסקו גם בתחומי פשיעה נוספים, כמקור מימון לפעילות הארגון. כל חלקי הארגון היו כפופים למרותו הבלעדית והברורה של אברג'יל, וקיימו ביניהם יחסי גומלין, תוך סיוע ועזרה הדדית, לשם פעילותו הפלילית של הארגון. בעניין זה אציין כי המאבק של הארגון ברוזנשטיין מספק דוגמה להשפעתו ושליטתו של אברג'יל על הארגון בכללותו, ולהירתמות הארגון לביצוע הוראותיו של אברג'יל ללא היסוס.
בשים לב למאפיינים שהוכחו, צורת ההתארגנות, הקשרים בין המערערים, ומעורבותם בפעילות המאורגנת, ניתן לקבוע בבירור כי לפנינו "ארגון פשיעה" על פי ההגדרה שבחוק המאבק, והוכחת קיומו של הארגון מבוססת היטב בחומר הראיות. מן האמור עולה במפורש כי אברג'יל עמד בראש הארגון המתואר, ולפיכך לא מצאתי מקום להתערב בהרשעתו בעבירה לפי סעיף 2(א) לחוק המאבק, ויש להותירה על כנה.
333. כעת אתייחס לטענת אברג'יל בערעורו, ביחס להרשעתו באישום זה, והיא כי כבר נתן את הדין על כך שהוא ראש ארגון הפשיעה האמור, במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגדו בבית משפט באנטוורפן שבבלגיה, בו הורשע בשנת 2008, בעמידה בראש ארגון פשיעה, ואף ריצה בגינו 5 שנות מאסר עת הוסגר לארה"ב, במסגרת הליך אחר. משכך נטען, כי בהתאם לסעיף 5 לחסד"פ, יש לבטל הרשעתו באישום זה.
המדובר בטענת ההגנה "כבר הורשעתי", ואקדים ואומר כי דינה להידחות, וזאת ממספר נימוקים שיפורטו להלן. לצורך המסגרת הדיונית אציג את הוראת סעיף 5 לחסד"פ שכותרתה "אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד":
"אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה; 'הרשעה', לענין סעיף זה – לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה".