כלל יסוד בהליך הפלילי בישראל, בהתאם להוראת סעיף זה, כי אין מעמידים אדם לדין על מעשה שהוא זוכה או הורשע ממנו בעבר. התכלית המונחת ביסוד הוראת הסעיף עניינה בשמירה על עקרון סופיות הדיון, ובנימוק כי לא ראוי להטיל על נאשם כפל עונשים בגין אותו המעשה (ראו: מ"ח 4434/04 שוויקי נ' מדינת ישראל, תק-על 04(2) 2771 (2004); ע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יא(3) 1544, 1553 (1957) (להלן: עניין נכט)).
סעיף 5 מתנה את החלתו במניעת הליך פלילי נוסף, בקיומו של פסק דין מרשיע או מזכה ביחס לנאשם, ונועד להגן על זכויות הנאשם מפני העמדתו לדין יותר מפעם אחת בגין אותו מעשה עבירה. לשם כך, על בית המשפט לבחון האם מדובר באותו "מעשה".
בפסיקה נקבע כי לשם בחינת זהות המעשה, יש להשוות את היסודות העובדתיים הדרושים להשלמת העבירה. במילים אחרות, התנאי לקבלת טענה "כבר הורשעתי", הוא זהות המעשה הפיזי (ראו: עניין נכט, שם; ע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 798 (1974); ע"פ 450/77 בעל טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 152 (1978); ע"פ 159/66 טובול נ' מדינת ישראל, פד"י כ(2) 673, 676 (1966)).
מההליכים בבית המשפט המחוזי עולה שאין חפיפה עובדתית בין המעשים בגינם אברג'יל הורשע בבלגיה לבין המעשים בגינם הועמד לדין בישראל, זאת מאחר שמדובר בתקופות שונות ובארגון שונה, זאת אף בהתאם לעמדת סניגורו הקודם של אברג'יל, עו"ד וייס, שטען זאת בערכאה הדיונית.
בנוסף, אני מקבל את עמדת המדינה לפיה, הרשעת המערער בבלגיה, כעולה מפסק הדין הבלגי שהוגש לעיוננו, הייתה רק על מעמדו של אברג'יל כ"מנהיג ארגון פשע", וכמי שהכווין פעילות ביחס לעסקאות סמים שביחס אליהן הוצגו ראיות בתיק הבלגי. פעילות המעורבים האחרים בבלגיה תוארה בהמשך כתב האישום שם, כשטיבה הוא עסקאות סמים שבוצעו בבלגיה, בין התאריכים 1.6.2003 ועד 8.9.2004, והן לא יוחסו לאברג'יל באופן קונקרטי.
לעומת זאת, בענייננו מדובר על ניהול ארגון פשיעה בין השנים 2002 ועד 2006, שלצד עסקאות הסמים הנרחבות, עסק הארגון גם בעבירות אלימות. יתירה מכך, בעוד שבתיק הבלגי דובר רק על עסקאות שבוצעו בבלגיה, במקרה שלנו, מעורבותו של אברג'יל כראש ארגון פשיעה מתוארת בעסקאות סמים בינלאומיות שכללו את מדינות אוסטרליה, יפן, פרו, קנדה מרוקו ועוד.
הנה כי כן, שוכנעתי כי אין זהות בין הרשעת אברג'יל בבלגיה, לבין העבירה שבה הורשע במסגרת האישום הראשון, בישראל.
334. ואולם, אף אם אצא מנקודת הנחה, שטענה זו של אברג'יל דורשת בירור עובדתי מעמיק יותר, אין מקום להוסיף ולהידרש לכך, זאת מן הטעם כי יש לדחות את טענתו אף במישור המשפטי, כפי שאפרט להלן.
סעיף 9(א) לחוק העונשין מבטא את העיקרון לפיו תחולת דיני העונשין של ישראל לא נסוגה מפני מעשה בית דין זר, אלא אם נקבע אחרת בחוק:
"תחולת דיני העונשין של ישראל, לרבות לענין עבירת-חוץ, אינה מסויגת על ידי דין זר או מעשה בית דין זר, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק."
הטעם העומד ביסוד גישת המשפט בישראל, נובע מעקרון ריבונות המדינה, לפיו נורמות המשפט הפלילי שבחוקי המדינה חלות בשטחה, על מנת לשלוט על המתרחש בתחומה. בפסיקה נקבע, לא אחת, כי תפיסת הריבונות לא מתיישבת עם חיובה של מדינה להימנע מאכיפת הדין הפלילי בשטחה כלפי נאשם שהפר את חוקיה, בנימוק שכבר נשפט על אותו מעשה בידי מדינה אחרת, על פי חוקיה שלה (ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (2009) (להלן: עניין חזיזה); לגישת המשפט המקומי, לפיה המחוקק רשאי להתוות את גבולות הדין כרצונו, מבלי להתחשב במגבלות של דין זר, ראו: ע"פ 9334/08 עלי נ' מדינת ישראל (2011); ע"פ 2375/15 מדינת ישראל נ' נס (2018)).
יפים לענייננו דבריו של פרופ' פלר בספרו:
"גם הנימוק שהאדם כבר נשפט על אותה עבירה במדינה אחרת וזוכה, או הורשע בה ואף נשא את העונש שהוטל עליו, כלומר טענת מעשה בית דין זר, גם היא תידחה במקרה של תחולה טריטוריאלית של הנורמה הפלילית של המדינה, כי אין מדינה מוכנה להחיל דין זר על עבירה שבוצעה בתוך שטחה, ואין היא חייבת לסמוך את ידיה על מעשה בית דין נוכרי, כאשר הפרת הנורמה הפלילית של המדינה ארעה בתוך שטח ריבונותה [...]" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין כרך א 269 (תשמ"ד)).
חיזוק למצב משפטי זה ניתן למצוא בהוראות חוק מסוימות, שבהן נקבע, באופן פוזיטיבי, כי ביחס אליהן נאשם לא יועמד לדין בישראל, אם כבר יש פסק דין של מדינה אחרת (כך בסעיף 38(ה) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973; ובסעיף 10 לחוק העונשין). מכך ניתן ללמוד כי בישראל נדרשות הוראות חיקוק ספציפיות כדי שפסק-דין של מדינה אחרת ימנע הגשת האישום גם בישראל, ובהיעדרן – לטענת "כבר נשפטתי" כפי שטען אברג'יל בערעורו, אין נפקות בענייננו (ראו גם עניין חזיזה, פסקה 46).
335. אשר על כן, ולאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, לא מצאתי כי יש להתערב בהרשעת אברג'יל באישום זה.
דיון בהרשעת אברג'יל באישום השני
336. עניינו של אישום זה בעסקת סמים חובקת עולם, בהיקפים גדולים, שבוצעה במסגרת ארגון הפשיעה, שהוכח כי במהלכה הועברו מפרו לקנדה, בתוך מכונה תעשייתית, לפחות 460 ק"ג סם מסוג "קוקאין", שהוסלק בתוך גלגלי ברזל.
במסגרת אישום זה, אברג'יל הורשע (יחד עם המערער רוחן) בעבירה של יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים; ובעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
337. הרשעת אברג'יל באישום זה, התבססה בעיקרה על עדות עד המדינה טולי, שנמצאה עקבית ומהימנה, לצד ראיות הסיוע שנמצאו לעדותו – שעיקרן בעדות עד המדינה בומבי, ובשיחות הטלפוניות שנקלטו בהאזנת סתר.
מהתשתית הראייתית שהונחה לפנינו ניתן ללמוד כי טולי היה איש הביצוע והמוציא לפועל של עסקת הסמים מושא האישום. הלה תיאר בעדותו את העסקה על כל שלביה: את פנייתו של רוחן אליו, על-מנת שייפגש עם אלי לוי (שברשותו הייתה המכונה עם הסמים); את ניסיונותיו להעביר את המכונה לאירופה; את נסיעתו לקנדה לאחר שהמכונה הגיעה למחסן של סמי ביטון בקנדה; את מבנה המכונה, שבמרכזה "צינור עם גלגלים"; ואת השתלשלות האירועים הקשורה בפתיחת הגלגל הראשון, הוצאת הסמים מתוכו, שקילתם ומכירתם בקנדה על-ידי מוטי חדד; כן תיאר טולי את דרישת אלי לוי לקבלת חלקו בעסקה, ואת פנייתו לאברג'יל בעניין זה, שהשיב לו כי יטפל בכך.
בחינת הראיות בתיק מלמדת, כי העסקה סוכמה בין השותפים במפגש שהתקיים בהרי ים המלח, כפי שתואר על-ידי טולי, שבו נטל חלק יחד עם אברג'יל, רוחן ומאיר אברג'יל, ושבו נקבעה חלוקת הרווחים בין השותפים לעסקה (אברג'יל, רוחן ומאיר), ולפיה כל קבוצה תקבל 30% מרווחי העסקה, ו-10% הנותרים יועברו לסמי ביטון (תוך נישול אלי לוי מהרווחים).
בנוסף, מעדות טולי עולים סכומי הכסף שהתקבלו ממכירת הסמים שהוצאו מהגלגל הראשון במכונה, וכיצד סמי ביטון הודיע לו כששלח כספים לצ'יינג' בירושלים, באמצעות בלדר חרדי, ולאחר מכן באמצעות אחיו, פנחס ביטון. כמו כן, טולי תיאר את העברת הכספים שקיבל מביטון עבור שאר השותפים בעסקה, ובכלל זה, לאברג'יל.
זאת ועוד, אציין כי טולי אף תיאר את המשבר שנוצר בעקבות פתיחת גלגל נוסף על ידי מוטי חדד בקנדה, ללא נוכחותו, ובניגוד למוסכם ביניהם, ואת הפגישות שנערכו בספרד, ביוני 2003, בהוראת אברג'יל ובהנחייתו, לצורך יישוב המחלוקת בעניין זה.
בחינת עדות טולי מעלה, כי קיבל רווחים כספיים מסמי ביטון אף ממכירת הסמים בגלגל השני. כך, תיאר כי קיבל ממנו כספים במזומן בבלגיה ובדנמרק, בסך של כ-150,000 דולר בכל פעם. את הכספים העיד שחילק לרוחן, לאברג'יל ולמאיר. ביחס לאברג'יל העיד, כי העביר לו כספים בספרד, בבלגיה ובישראל, וכי הלה הורה לו להעביר מכספים אלו לגורמים שונים, לפי דרישתו.
עוד נלמד מעדותו, כי בנוסף לכספים שסמי ביטון העביר לו במזומן, הלה אף העביר כספים לחשבונו בסכום של 500,000 דולר (מוצג ת/846), כשחלקם הועברו לקבוצתו של רוחן, וחלקם שימש לצרכיו המבצעיים של הארגון, ובסך הכול – כל אחת משלוש הקבוצות קיבלה מכספי העסקה מושא אישום זה סכום של 2.7 מיליון דולר לערך.
התרשמתי כי בית המשפט המחוזי ניתח היטב את עדות טולי, וכן את טענות אברג'יל ביחס אליה. המדובר במספר נושאים, שאף נטענו לפנינו בערעור, שעדות טולי נסתרת ביחס אליהם, וביניהם, מועד הגעתו למונטריאול בקנדה; נוכחות ביטון במעמד פתיחת הגלגל הראשון; מספר הגלגלים שנפתחו במהלך שהות טולי בקנדה; קבלת כספים על-ידי טולי מאחיו של ביטון; והעברת הכספים מביטון לטולי.
נראה כי טענות אלה נדונו במפורט בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, נדחו באופן מנומק, ונקבע כי אין בכוחן לפגוע במהימנות עדות טולי. לפיכך, ולאחר שבחנתי את הדברים, לא מצאתי טעם לחזור ולפרטם, זאת מאחר שמדובר בקביעות עובדתיות מובהקות, שהשתכנעתי כי אין מקום להתערב בהן.
338. כמו כן, התשתית הראייתית שנפרשה בפנינו מלמדת על כך, כי עדות טולי על אודות עסקת הסמים, מוצאת תימוכין של ממש בעדות סמי ביטון. ואדגיש, על אף שלא מדובר בעדות מסייעת לעדותו של טולי, מאחר שאין בה כדי לסבך את אברג'יל במיוחס לו באישום זה, עדות ביטון מאמתת פרטים משמעותיים ומרכזיים מעדות טולי, המצויים בליבת עסקת הסמים, באופן התומך באמינות גרסתו. לפיכך, אדון בקצרה בעדותו כפי שהובאה בהכרעת הדין.
בחינת עדותו של סמי ביטון מעלה, כי היה אמוּן על קליטת המכונה עם הסמים בקנדה ועל אחסונה. מעדותו ניתן ללמוד על עצם קיומה של עסקת הסמים; על הגעת המכונה מפרו לקנדה ואחסונה במחסן; על תיאורה של המכונה כ"צינור ענק שמסביבו 10 גלגלי ענק" (מוצג ת/4); על החבאת הסמים בתוך גלגלי המכונה, ועל עוד פרטים נוספים.
עדות ביטון מתיישבת היטב עם תיאוריו של טולי בעדותו, ואני מקבל את מסקנת בית המשפט המחוזי בהקשר זה, לפיה הפרטים השונים הקיימים בעדותם, ביחס לנושאים שפורטו לעיל, אין בהם כדי לגרוע ממהימנות עדות טולי, ולשנות מהמסקנה לפיה עדות ביטון מחזקת את ליבת גרסתו.
בנוסף, נראה כי השונות בפרטי עדותם נובעת אף מהשוני הנעוץ מחלקם בעסקה – טולי כמבצע עיקרי בה, לעומת חלקו המצומצם של ביטון, כאחראי על אחסון המכונה.
339. באופן דומה, אני סבור כי יש לדחות את טענות אברג'יל בערעורו, המשיגות על עדות בומבי. בהקשר זה, אני רואה לקבל את קביעות בית המשפט המחוזי, שראה בדברי בומבי כסיוע ראייתי משמעותי לעדות טולי באישום זה, ואין טעם מוצדק להתערב בכך.
אזכיר כי בומבי, אשר שימש דמות מפתח בארגון, תיאר במפורט את מעורבותו האישית של אברג'יל בעסקה; תיאר את המפגש שבו נכח בספרד יחד עם אברג'יל, טולי, ומאיר אברג'יל, שבמהלכו דובר על עסקת הקוקאין, שמוטמן "בצמיגים או במכונות גדולות" (עמ' 516 להכרעת הדין); ביטא את מעורבות מוטי חדד בעסקה; תיאר את חלקו של מאיר ברווחים; ואף העיד על דברי אברג'יל, שאמר לו שהארגון צפוי לקבל סכום כסף נכבד מעסקה זו – בסכום של למעלה מ-2 מיליון דולר.
בחינת עדויותיהם של שני עדי המדינה בענייננו, טולי ו-בומבי, מעלה כי העדים סייעו זה לזה, בתיאורם את עסקת הסמים הגדולה מושא אישום זה. הלכה מושרשת היא, כי עדותו של עד מדינה אחד יכולה לשמש סיוע לעדותו של עד מדינה אחר, וכך אף בנסיבות ענייננו כאמור (ראו: ע"פ 765/84 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 673 (1985); בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל (21.8.2005)).
בהקשר זה אדגיש, כי סנגורו של אברג'יל נמנע מלחקור את בומבי בבית המשפט המחוזי על אודות הנושאים שעליהם העיד. לפיכך, ולאור ההלכה הנוהגת עמנו בסוגיה זו, לפיה להימנעותו של סניגור מחקירה נגדית של עד, ללא הסבר סביר, יש נפקות ראייתית לחובת המערער, אני רואה לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי, שבחר להעניק לשיקול זה משקל ממשי בהערכת עדותו של בומבי, לצד יתר השיקולים לקביעת מהימנות עדותו (ראו: ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (26.7.2012); ע"פ 9141/10 סטואר נ' מדינת ישראל, פסקה פח (28.4.2014)).
340. יתירה מזאת, סיוע ראייתי נוסף לעדות טולי נמצא בשיחות הטלפוניות שנקלטו בהאזנת סתר, שיש בהן כדי לסבך את אברג'יל בביצוע העסקה מושא האישום דנן. כך למשל שיחה שהתקיימה בין אברג'יל לבין רוחן מיום 7.5.2003 (מוצג ת/1740), ממנה ניתן ללמוד על פעילות עסקית שבה הם שותפים. במהלך השיחה, השניים שוחחו על "ניירת" (מילת קוד ל"כסף") שאברג'יל ממתין לה, בעניין שבו מעורבים אף מאיר וטולי (המכונה בשיחה "הגמד").
כמו כן, משיחה טלפונית שהתקיימה בין אייבי אברג'יל לבין רוחן, מיום 20.4.2003 (מוצג ת/1872כה), ניתן ללמוד על המתיחות ששררה בין אברג'יל לבין מאיר אחיו, על רקע מעורבותם העסקית המשותפת, כשאייבי מצידו ניסה במהלך השיחה להרגיע את הרוחות, בנסיבות בהן רוחן היה מודאג מהעניין.
תמיכה ראייתית נוספת ניתן למצוא בשיחה טלפונית מחודש אוגוסט 2003 (מוצג ת/1739), בין אברג'יל לבנו של מאיר אחיו, שהתקיימה בעיצומה של העברת הכספים מרווחי העסקה מושא האישום דנן, וממנה עלה כי מאיר קיבל סכום כספי של כ-700,000 דולר, שיועדו לאברג'יל ולשותפיו, אך הלה לא העבירו, ובעקבות זאת, נוצר סכסוך בין האחים. מעיון בחומר הראיות, לא ניתן למצוא כי היה בידי אברג'יל להסביר את תוכן שיחה זו, שיש בה, בצירוף השיחות הטלפוניות האחרות שתוארו לעיל, סיוע ראייתי לדברי טולי על קיומה של העסקה מושא האישום דנן, ועל רווחי הארגון ממנה.
בחינת מכלול הראיות מעלה, כי ניתן ללמוד משיחות אלה על קיומה של עסקה המצויה על הפרק, שבה היו מעורבים אברג'יל ורוחן יחד עם טולי ומאיר, ושהיה צורך בקידומה. מצאתי כי השיחות אף המחישו את כעסו של אברג'יל על מאיר אחיו על רקע אי העברת כספי רווחי העסקה, ואת היחסים המתוחים שהתקיימו ביניהם בעקבות זאת.
341. בנוסף, אני סבור כי יש לדחות את גרסת אברג'יל, לפיה לא הוכחה מעורבותו בעבירת הסחר עצמה, וכי מעורבותו בעסקה הסתכמה ביישוב המחלוקת שנתגלעה בין טולי לבין מאיר במסגרת עסקה זו. בחינת הראיות בענייננו מעלה, כי טענה זו נדונה בבית המשפט המחוזי, ונקבע ביחס אליה שהיא מהווה גרסה כבושה, שנמסרה לאחר שאברג'יל נחשף למלוא המסכת הראייתית שהציגה התביעה, ושקשרה אותו לביצוע עסקת הסמים.
לא למותר לציין בהקשר זה, את משקלה הנמוך של גרסה כבושה, קל וחומר ככל שמדובר בגרסה כבושה שנשמעה לאחר שהוצגה למערער ראיה המפלילה אותו בביצוע העבירה, כפי שאף אירע בנסיבות ענייננו.
יתר על כן, אני מקבל את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה גרסת אברג'יל, שמלבד היותה גרסה כבושה כאמור, "התאפיינה בהיתממות ובניסיון להתחמק מראיות שהוצגו לו בחקירה הנגדית ואשר חייבו הסבר" (עמ' 513 להכרעת הדין).
בנוסף, בחינת גרסת אברג'יל מובילה למסקנה, כי למעשה אישר את דבר קיומה של העסקה מושא אישום זה, את המעורבים המרכזיים שהשתתפו בה, ואף את המשבר שאירע סביב פתיחת הגלגל השני במכונה – שאברג'יל אישר את קיומו, ואף את פתרונו בסופו של יום.
זאת ועוד, אני סבור שגרסתו, לפיה התוודע לעסקה רק באמצעות טולי, ושהאחרון היה המבצע העיקרי שלה, אינה מתיישבת עם מכלול הראיות שהוצגו בפנינו. ודי אם אפנה לשיחה הממחישה זאת, שהתקיימה בין אברג'יל לרוחן, מיום 7.5.2003 (מוצג ת/1740), בה נשמעים השניים משוחחים על עסקה, בה הם שותפים בצוותא חדא עם טולי ומאיר, ושיש בה ביטוי לכך שצפויים להיות מופקים ממנה רווחים לאברג'יל.
משכך, מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי, שלא נתן אמון בניסיונו של אברג'יל, שאף חזר עליו בערעורו לפנינו – לצמצם את מידת מעורבותו בפרשה.
אשר על כן, מסקנתי היא, כי מהתשתית הראייתית הענפה שהונחה בפנינו עולה מעורבותו האקטיבית של אברג'יל בביצוע עסקת הסמים מושא אישום זה, בצוותא חדא עם רוחן, טולי ומאיר. עינינו הרואות כי הראיות מצביעות על מספר אינדיקציות לפיהן אברג'יל פעל כמבצע עיקרי בעסקה – עדותו של טולי ביחס לפגישה בים המלח בהשתתפותו של אברג'יל, שבמסגרתה סוכמה חלוקת הרווחים ממכירת הסמים בין השותפים; קבלת הכספים על-ידי אברג'יל, עת החלו להתקבל רווחי העסקה; עדכונו על אודות פניותיו החוזרות של אלי לוי לקבלת כספים, והבטחתו כי "יפתור את הבעיה"; עדותו בפני בית המשפט המחוזי על אודות המחלוקת שהתגלעה ביחס לפתיחת הגלגל השני; וכן על אודות הפגישה שנערכה בספרד בהנחייתו, במסגרתה הוסכם בין השותפים כי מוטי ימשיך לפתוח את הגלגלים ולמכור את הסמים.
342. בנוסף, ולאחר בחינת חומר הראיות שבפנינו, מצאתי כי יש אף לדחות את הטענה לפיה העבירה של "עשיית פעולה ברכוש אסור" לא הוכחה בעניינו.
אציין, כי העבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, שאברג'יל הורשע בה במסגרת אישום זה, מהווה עבירת מקור, ובהתאם לכך, כספי הרווחים ממכירת הסמים בעסקה עונים על הגדרת "רכוש אסור" הקבועה בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון:
"3. (א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (4) (בחוק זה – רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו – מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין –
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה;
(4) רכוש שנעברה בו עבירה."
ואכן, אברג'יל הורשע באישום זה בעבירה לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, שכותרתה "איסור עשיית פעולה ברכוש אסור":
"4. העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא בשווי שנקבע בתוספת השנייה, דינו – מאסר שבע שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "ידיעה" – למעט עצימת עיניים כמשמעותה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין."
בענייננו, אני רואה לקבל את הקביעה לפיה, העברת כספי הרווחים ממכירת הסמים לישראל, כפי שעלה מעדות טולי, באה בגדרי עשיית פעולה ברכוש אסור, כהגדרתה לעיל.
מהמערך הראייתי המגובש שהוצג עולה, כי כספי מכירת הסמים שהועברו לישראל שימשו את חברי הארגון לצורך פעילותו השוטפת, ובין היתר, לתשלום עבור מאבטחים, לרכישת דירות וכלי רכב, לרכישת כרטיסי טיסה ועוד. ויודגש, בהתאם לעדות בומבי שנמצאה מהימנה, עולה במפורש כי אברג'יל היה מודע לכך שמדובר בכספים שמקורם בעסקת הסמים.
לפיכך, אני סבור כי אברג'יל בערעורו לא הצביע על נימוק המצדיק התערבות בקביעותיו המנומקות והברורות של בית המשפט המחוזי בעניין זה, שביסס את הרשעתו על מתן אמון מלא בגרסת טולי, הן על יסוד התרשמותו הישירה, והן על יסוד ניתוח הגרסה עצמה, שמצאה סיוע ראייתי בעדותו של בומבי, ובשיחות הטלפוניות שנקלטו בהאזנות הסתר, כמו גם תימוכין בגרסתו של סמי ביטון.
343. לפני סיום, אדגיש את חומרת העבירה בנסיבות ענייננו, שבאה לידי ביטוי בעסקת הסמים המורכבת, שתוכננה בקפידה, ואת היקפה העצום, חוצה היבשות, כפי שתוארה במסגרת אישום זה. בנוסף, לא מיותר לציין את חומרת הסחר הבינלאומי של הסמים המסוכנים בהיקף רחב, כפי שהתבצע בענייננו. לא בכדי, העונש המקסימלי הקבוע לצד העבירה עומד על 20 שנות מאסר. נראה כי הדברים נכונים, ביתר שאת, מקום בו העבירה התבצעה במסגרת ארגון פשיעה ולשם קידום מטרותיו, כפי שהוכח בענייננו.
לפיכך, מסקנתי היא שחלקו של אברג'יל בעסקה היה מרכזי, ונראה כי הצטרפותו אליה בשלביה המוקדמים, תוך שפרש עליה את חסותו – שימשו מרכיב חיוני לקידומה. כך, הן לצורך נישולו של אלי לוי מרווחי העסקה, והן מתוקף מעמדו של אברג'יל כראש הארגון, שהכריע את הכף במחלוקות שהתעוררו בין השותפים, בשלב הכרחי של העסקה, לצורך המשך התקיימותה, ולשם השגת הרווחים ממנה.
344. אשר על כן, ונוכח בחינת החומר הראייתי ושמיעת טיעוני הצדדים לפנינו, אני סבור כי הרשעת אברג'יל, הן בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים והן לפי חוק איסור הלבנת הון, מבוססת כדבעי ואין מקום להתערב בה.
דיון בהרשעת אברג'יל באישום השלישי
345. במסגרת אישום זה ("אירוע כיכר פלומר"), אברג'יל הורשע בעבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1)+(3) לחוק העונשין (3 עבירות); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין; וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. העבירות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
346. הרשעת אברג'יל באישום זה התבססה בעיקרה על עדותם של בומבי ו-ה.צ, מי שהיו במרכזה של הפעילות העבריינית ביחס לאירוע זה, ושאותן מצא בית המשפט המחוזי עקביות, תואמות ומשלימות זו את זו. בחינת עדותם אכן מלמד כי כל אחד מהעדים, ה.צ בהכנת מטען החבלה, ובומבי כאחד המבצעים הישירים בזירת האירוע, תיאר סיפור עובדתי שהתבסס על עקרונות זהים, הן ביחס ליוזם מבצע החיסול – אברג'יל, הן ביחס למניע למבצע – הסכסוך עם רוזנשטיין, הן ביחס לאיש הביצוע האחראי על המבצע בשטח – יניב בן סימון, והן ביחס לאופן ביצוע העבירה – באמצעות מכונית ממולכדת במטען חבלה, שמופעל באמצעות שלט רחוק.
מעיון בטענות המערער, כפי שאף נטענו בדיון לפנינו, מצאתי שמרביתן עסקו בעיקר בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לעדויות בומבי ו-ה.צ – ממצאים שכאמור ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בהם, כפי שפירטתי לעיל, וכפי שאף מתקיים ביחס לאישום זה.
מאחר שעדותם של בומבי ו-ה.צ היו בליבת הערעור, אתייחס בהרחבה לעדויותיהם בערכאה הדיונית, לממצאים העובדתיים שעלו מהן, ולראיות החיצוניות שתמכו בהן.
אקדים ואציין כי השניים העידו בבית המשפט המחוזי, ביחס לפרטים רבים ועל אודות מעורבים נוספים ביחס לאישום זה, ואולם במסגרת הדיון כאן אבחן את דברי העדים ביחס לכל מערער בנפרד, ואביא את גרסתם ככל שהיא קושרת את המערער הספציפי לעבירות מושא האישומים.
347. אפתח בעדותו של בומבי, ביחס למערער אברג'יל, שניתן ללמוד ממנה על אופן תהליך קבלת ההחלטה על-ידי אברג'יל על אודות ביצוע ניסיון ההתנקשות ברוזנשטיין. בומבי סיפר, כי עוד בטרם נסיעתו של אברג'יל לחו"ל באפריל 2003, הלה הביע את רצונו במספר הזדמנויות "להיפטר מרוזנשטיין". עוד תיאר כי בן סימון מסר לו ולאברג'יל מידע על אודות משרד שיש לרוזנשטיין בגני התערוכה הישנים, באזור נמל תל אביב, שאותו היה נוהג לפקוד פעמיים בשבוע. נראה כי מידע זה הוביל את אברג'יל להחליט, שזה המקום שיש לפעול בו כדי להתנקש בחייו. מאחר שהאחרון עמד לעזוב את הארץ, בומבי ובן סימון לקחו על עצמם את המשימה בהיעדרו.
למען שלמות התמונה יצוין, כי בומבי תיאר את מעורבותו של בן סימון כאחראי על ארגון המבצע, וכאחראי על הנחת הרכב הממולכד במקום הביצוע, על ידי מיכה בן הרוש; כן תיאר את מעורבות מיכה בביצוע תצפית בזירת האירוע, לקראת בואו של רוזנשטיין, ביום הפיצוץ, את שיחת הטלפון שלו לבן סימון כשרוזנשטיין הגיע למקום, ואת התרעתו כי יש ללחוץ על השלט; בנוסף, בומבי תיאר את מעורבותו שלו באירוע, כמי שישב ליד בן סימון ברכב, כשהאחרון לחץ על השלט והפעיל את המטען שגרם לפיצוץ.
מדברי בומבי עולה בבירור שאברג'יל היה מודע ומעורה בכל פרטי התכנית, לרבות המיקום שנבחר לפיצוץ והאופן שבו נגרם, כפי שהעיד: "יצחק מעורה בהכל, זה מה שהתכוונתי, יצחק מעורה בהכל, הוא ידע בדיוק איך הולכים לעשות את זאביק" (עמ' 261 להכרעת הדין).
זאת ועוד, אציין כי בומבי העיד על מספר פרטים מוכמנים, כגון רכב ה"וולוו" הלבן שהיה שייך לחברו שלומי לוי, שבאמצעותו אסף את בן סימון בבוקר האירוע, ואשר אותר בתצלומי הזירה (מוצג ת/766ד); השימוש שנעשה במערכת ההפעלה של המטען וזיהויו של מכשיר השלט, שהפעיל את המטען, במסדר זיהוי (מוצגים ת/765א ו-ת/765ב); השלכת השלט מבעד לחלון רכב ה"וולוו", מיד לאחר הפיצוץ, כשהוא עטוף במגבת (המגבת והשלט נתפסו בזירה על ידי עוברת אורח והועברו למשטרה, כעולה ממוצגים ת/159, ת/160א ו-ת/160ב). בנוסף, יצוין כי בומבי ערך עם אנשי המשטרה "הצבעה" שתועדה בצילום, במהלכה הצביע על המקומות שעליהם העיד (מוצג ת/774).
לאחר האירוע, בומבי תיאר שפגש את בן סימון, והלה הביע תסכול בעקבות כישלון ניסיון ההתנקשות. מספר ימים לאחר מכן, בומבי העיד כי טס לספרד כדי לפגוש באברג'יל (מוצג ת/767), והאחרון הגיב בבדיחות לכישלון המבצע באומרו: "איזה מזל יש למניאק הזה, מתי ניפטר ממנו כבר" (עמ' 222 להכרעת הדין).
נוסף על כך, לדברי בומבי, לימים, כשהיה בתאילנד, ראה את מיכה בביתו של אברג'יל, אולם כעבור זמן מה נעלמו עקבותיו.
אישור לגרסת בומבי על אודות מעורבות ושליטת אברג'יל באירועים, מצאתי אף בשיחת טלפון שנערכה כשלושה שבועות לאחר הפיצוץ, ביום 24.7.2003 (מוצג ת/1710) ואשר כונתה "שיחת העברת המקל", ובה נשמע אברג'יל מבקש מבן סימון "שירד למחתרת", על מנת לא להפריע לבומבי ולאנשיו להמשיך במשימה.
ראוי לציין, כי עדותו של בומבי על אודות השתלשלות האירועים כפי שהתרחשו ביום הפיצוץ, ואף לאחריו, התקבלה כמהימנה על-ידי בית המשפט המחוזי, ומצאתי כי יש לאמץ את הקביעות הברורות בעניין זה.
348. כעת אפנה לבחינת עדותו של ה.צ, אשר אף אותה תקף אברג'יל בערעורו, כאמור. התרשמתי כי מחומר הראיות עולה ש-ה.צ היה אמון על הכנת מטען החבלה שהורכב במכונית, וזאת לבקשת בן סימון, כשלוחו של אברג'יל.
ה.צ תיאר את היכרותו עם אברג'יל, בתקופה שלפני עזיבת האחרון את הארץ באפריל 2003, וסיפר כי נפגשו 5-4 פעמים. תחילה, הגיע אליו אברג'יל יחד עם יניב בן סימון, והציגו במילים: "יניב זה אני" (עמ' 217 להכרעת הדין). עוד סיפר, כי באותו מעמד, אברג'יל סיפר לו על היריבות מול רוזנשטיין ועל קיומו של סכסוך עמו. באותה שיחה משותפת, אברג'יל בירר עמו על הכנת מטעני חבלה ועל האפשרות שיוכל להכין אותם. ה.צ מצידו העיד כי השיב בחיוב.
עוד חשוב לציין בענייננו, ש-ה.צ העיד כי משאברג'יל עזב את הארץ, בן סימון הגיע אליו ושאל אותו אם יוכל להכין מטען שיורכב במכונית, ה.צ העיד שהסכים, שכן מבחינתו בקשת בן סימון הייתה בקשה מטעם אברג'יל. בחקירתו הנגדית, לשאלת בא-כוחו של אברג'יל, השיב ה.צ כי לא היו לו עם בן סימון קשרים נפרדים מאברג'יל, ואם היה מבקש ממנו לבצע מעשה פלילי, בנפרד מאברג'יל, לא היה נעתר לו.
זאת ועוד. מצאתי כי ה.צ מסר בעדותו תיאור מפורט ביחס לאופן שבו הכין והרכיב את המטען, בדירה שנאמר לו שהיא דירתו של עמוס, ושהגיע אליה יחד עם בן סימון. בהיותם בדירה, שם נכח גם סבח, בן סימון פתח תיק שבתוכו היו לבנות חבלה, נפצים מסוגים שונים, חומר נפץ פלסטי, שלט רחוק, וסוללה של ווספה. לדברי ה.צ, הוא הרכיב את המטען תוך שימוש רק ב-4 לבנות חבלה מתוך הכמות שהובאה. לאחר שירד לחניון הבניין, יחד עם בן סימון, עמוס וסבח, וראה את המכונית שיש למלכד, ביקש שהאחרונים יפרקו את הפגוש הקדמי שלה ויעלו אותו לדירה. לאחר שעשו זאת לדבריו, החל בהרכבת המטען. כעבור יום-יומיים, שמע באמצעי התקשורת על אודות הפיצוץ שאירע בכיכר פלומר, ואז גם נודע לו שהיעד היה זאב רוזנשטיין.
בנוסף תיאר, כיצד מספר ימים לאחר קרות הפיצוץ, ביקרו אותו בן סימון וסבח. באותה שיחה נאמר לו שחברו של בן סימון, הוא שלחץ על השלט שהפעיל את המטען באירוע, ושיש כוונה להוציאו מהארץ, זאת מאחר שהראה סימני בהלה. עוד העיד, כי לימים, י.מ סיפר לו כי פגש את אותו בחור (מיכה בן הרוש) בביתו של ציון אלון בספרד. דבריו אלו השתלבו בדברים שעלו מעדותו של י.מ כפי שיובאו בהמשך, ביחס למיכה בן הרוש, והקשר שלו לארגון ולפרשה המתוארת באישום זה.
בהקשר זה, יש לציין את התרשמות בית המשפט המחוזי מעדות ה.צ כמהימנה וקוהרנטית, שנקבע ביחס אליה, שלמרות חלוף הזמן, ניכר היה ש-ה.צ זכר היטב את פעולותיו ואת הנסיבות שאפפו את הרכבת המטען.
349. בחינת עדויותיהם של שני עדי המדינה, בומבי ו-ה.צ, מעלה כי העדים סייעו זה לזה, בתיאורם את תכנית ההתנקשות ברוזנשטיין מושא אישום זה, כל אחד מזווית הראיה שלו ובתחום פעילותו. הלכה היא כי עדותו של עד מדינה אחד יכולה לשמש סיוע לעדותו של עד מדינה אחר (ראו: ע"פ 765/84 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 673 (1985); בש"פ 7194/97 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 403, 409 (1997); בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל (21.8.2005)).
350. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי דבריו של ה.צ ביחס לתיאור רכיבי המטען ואופן הרכבתו מצאו תימוכין בראיות חיצוניות – הן בממצאים מזירת האירוע (מוצגים ת/166, ת/168 ת/766א'-ד'), והן בחוות דעת מומחים שהוגשו בהסכמה מטעם המדינה, כפי שיפורט להלן.
חוות דעת מז"פ של חן לוין (מוצג ת/1515), לפיה הפיצוץ נגרם כתוצאה מהתפוצצות מטען חבלה מאולתר שהכיל חומר נפץ מרסק, שהוטמן בפגוש הקדמי של רכב מסוג "סוזוקי בלאנו"; וכן חוות דעת משלימה של המומחה ערן סולומון (מוצג ת/1516), שהתייחס למאפיינים הייחודים של מטען החבלה, המשמשים כ"פרטי חקירה מוכמנים" (כך למשל, מערכת ההפעלה של חברת KP); כן התייחס להשוואה בין המטענים שנמצאו בזירה מושא אישום זה, לבין זירת "יהודה הלוי" מושא האישום הרביעי. מההשוואה שערך עלה כי בשני האירועים נעשה שימוש במפסק חשמלי מסוג טוגל, בשתי הזירות נמצא שריד של קפיץ מתכת, שמקורו באנטנה של המקלט, וכן נעשה שימוש בסרט דביק כחול, שאותר במטענים שהתפוצצו בשני האירועים.
351. בנוסף, ולצד עדותם של בומבי ו-ה.צ, שוכנעתי כי בית המשפט המחוזי עמד על שורת ראיות תומכות המלמדות על כך שלא מדובר במעשה שהוא פרי "יוזמה פרטית", אלא במעשה שבוצע במסגרת הארגון. כך למשל, י.מ שמסר בעדותו מידע ביחס למיכה בן הרוש וידע בדיעבד על מעורבות הארגון באירוע; עדות ישי וענונו, שזוהה כמי שרכש את מערכות ההפעלה של חברת KP, והשתמש לשם כך בשם בדוי; התוודותו של שמעון אמסלם בפני מדובב, כי היה מעורב בגניבת רכב ה"סוזוקי" שמולכד באירוע; וכן שיחות טלפוניות שנקלטו בהאזנות סתר שתיעדו את מאמציהם של חברי הארגון, ואברג'יל בראשם, לפעול להוצאת מיכה מן הארץ, והשמירה עליו לאחר האירוע, נוכח התנהגותו והלחץ שהפגין. אפרט להלן את עיקרי הראיות התומכות.
352. עדות עד המדינה י.מ – שאף שלא היה מעורב ישירות באירוע הפיצוץ – מצאתי כי ניתן ללמוד ממנו על מעורבות הארגון באירוע, ביחס למיכה בן הרוש, אותו פגש בפוארטו בנוס בספרד, בביתו של ציון אלון. על פי עדותו, הוא וציון אספו את מיכה, שהגיע בטיסה מבלגיה, משדה התעופה במלגה. כשהגיעו חזרה לביתו של ציון, אברג'יל ביקש לשוחח עם מיכה ביחידות. עוד עולה מעדותו, כי היה עד לסיטואציה בה מיכה שוחח מטלפון ציבורי בקרבת מתחם המגורים של ציון, ושמע אותו בוכה בקול רם כשניסה להסביר לבת-שיחו מדוע אינו יכול לחזור לארץ. י.מ עדכן את ציון בהתנהגותו המוזרה של מיכה, וציון בתגובה השיב שצריך לדבר על כך עם אברג'יל. משאברג'יל הגיע לביתו של ציון בפוארטו בנוס, י.מ סיפר לו על אודות התנהגותו המחשידה של מיכה, ואברג'יל התעצבן, כעס ופנה לציון בתלונה "אני אמרתי לך לא לזוז ממנו ולא לעזוב אותו אפילו לשנייה" (עמ' 224 להכרעת הדין).
לפיכך, ולאחר שבחנתי את המערך הראייתי שלפנינו, מצאתי כי העובדה שאברג'יל קשור לאירוע מושא אישום זה, נלמדת אף מהתנהלות הארגון ביחס להברחת מיכה בן הרוש מהארץ ומההנחיות החד משמעיות לפיקוח עליו, מצידו של אברג'יל, כאמור. מן הראיות עולה, ששלושה ימים לאחר הפיצוץ ב"כיכר פלומר", מיכה עזב את הארץ באופן מפתיע וחשאי (מוצג ת/155), מבלי לומר דבר לבני משפחתו ולבת-זוגו (אחיו של מיכה ובת-זוגו העידו על כך בערכאה הדיונית). נוסף על כך, השתכנעתי כי עצם עזיבתו הפתאומית והמהירה של מיכה לחו"ל היא ראיה נסיבתית התומכת בעדות בומבי על אודות מעורבותו של מיכה באירוע מושא האישום דנן.
353. ראיה מוצקה נוספת בעניין זה, ניתן למצוא בשיחות הטלפוניות בין אברג'יל לציון אלון, בהן אברג'יל נשמע תקיף, בפקדו על ציון לקחת עמו את מיכה בעת שהוא נוסע לבלגיה, ולא להשאירו לבד (שיחות ת/1690 ו-ת/1697); כך אף בשיחות בין ציון לבין אוזיפה, במהלכן ציון התלונן באוזניו כי בהוראת אברג'יל, מיכה "הודבק אליו" (כך למשל, שיחות ת/1689, ת/1991, ת/1696); וכך אף בשיחה בין אברג'יל לאוזיפה, בה אברג'יל הורה לו להגיע אליו לתאילנד, ולקחת עמו גם את מיכה (מוצג ת/1698). התרשמתי כי מדובר בהוכחה נוספת למעורבות אברג'יל במעשה שביצע, ולהכרתו בכך שאם מיכה ייעצר – גם הוא עלול להסתבך.
354. אל מול תשתית ראייתית רחבה זו, עמדה גרסת אברג'יל, שכפר בסכסוך עם רוזנשטיין, בהחלטה להתנקש בחייו, ובמעורבותו בפיצוץ מושא אישום זה. טענות אלה חזרו ונטענו בערעור שבפנינו, ואין בידי לקבלן. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו, לפיה ככל שבומבי ובן סימון ביצעו את המעשה, הדבר לא היה על דעתו ולא בשיתוף פעולה עמו, ואני מקבל את הקביעה בהכרעת הדין שמדובר היה בגרסה מיתממת ומתחמקת, שלא התמודדה עם מכלול הראיות המפלילות שהוצגו נגדו.
אף כיום בערעורו, שב אברג'יל וטוען כי לבן סימון היה מניע עצמאי להתנקש ברוזנשטיין. אני סבור כי הטענה לפיה בן סימון הגה, תכנן וביצע את הפיצוץ מושא אישום זה בעצמו, מנותקת מהראיות שהובאו בפנינו בפרשה זו. הראיות אכן מלמדות כי אברג'יל שלט במבצע החיסול, היה מעורב ומעודכן, וקיים פגישות לצורך הוצאת תכנית ההתנקשות אל הפועל. בנוסף, ובניגוד לאמור בערעור, לא הובאו כל ראיות לכך שלבן סימון היה סכסוך אישי או אינטרס אישי בחיסול רוזנשטיין, שלא בקשר עם הארגון ופעילותו.
בנוסף, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי אברג'יל הוא "אדון העבירה", ובעל האינטרס העיקרי בחיסולו של רוזנשטיין. שיחת "העברת המקל" שדנתי בה לעיל, ממחישה זאת היטב, שכן במהלכה אברג'יל מעביר אחריות מאחד לאחר (מבן סימון לבומבי) כשמטרתו היא להבטיח שתכנית החיסול תמשיך להתקדם ולהתבצע גם אחרי עזיבתו של בן סימון. מסקנתי היא שהשיחה ממחישה את העובדה שבן סימון, בכיר ככל שיהיה, היה רק שני לאברג'יל, וקיבל ממנו הוראות, וכן שפעילותו של בן סימון לא הייתה עצמאית או נפרדת, אלא במסגרת הארגון אותו ניהל אברג'יל.
355. בהקשר זה, ראוי להתייחס לשקר מהותי בגרסת אברג'יל, כפי שהדגישה המשיבה בדיון בפנינו. אברג'יל הרחיק עצמו מיחסיו עם בן סימון, באומרו שלאחר שחזר לישראל מדרום אפריקה בשנת 2002, לא היה בקשר עמו עד שנת 2004. על רקע גרסה זו, הוטחה באברג'יל בחקירה נגדית שיחה מיום 18.8.2003 (מוצג ת/1868), בעת ששהה עם טולי בספרד, במהלכה אברג'יל אמר לצ'יקו בית עדה להעביר סכום של 20,000 (במטבע לא ידוע) למי שהגדיר "החברה שלי" (יניב בן סימון). כעולה מהכרעת הדין, אברג'יל התקשה לתת מענה לשיחה זו, ותחילה אמר שהכסף היה מיועד לחברה שלו, שסירב לנקוב בשמה. לאחר מכן, כשהסתבר לו שצ'יקו וטולי הזכירו בשיחה עוקבת את השם "אריק" (כינויו של בן סימון), אמר שיתכן שהלווה כסף לבן סימון לבקשתו, שכן מדובר "באדם שהוא אוהב ושעזר לו בתקופת האבל על אחיו" (עמ' 254 להכרעת הדין).
יתירה מזאת, מצאתי כי אף שיחת העברת המקל, שנערכה ביום 24.7.2003, בין אברג'יל לבן סימון (מוצג ת/1710) מוכיחה את אי אמירת האמת שבהכחשת הקשר ביניהם.
לפיכך, הגעתי למסקנה כי מדובר בשקר מהותי, הנוגע בלב ליבו של העניין וקשור לבן סימון, האיש שהיה אחראי על ביצוע האירוע מושא אישום זה. ניסיונו של אברג'יל להתחמק מההיכרות עמו באמצעות הכחשה מוחלטת תחילה, דרך שקריו בחקירה נגדית, ואי מתן הסבר לשיחות הטלפוניות מאותה תקופה, שהוטחו בו, ואשר מוכיחות את השקר – עולה כדי ראיית סיוע, זאת אף שלא נקבע כך במפורש בהכרעת הדין.
לכך יש להוסיף את ניסיונותיו של אברג'יל להתרחק מכל האנשים הפעילים בארגון. כך, בעדותו בחקירה הראשית בערכאה הדיונית, כשנשאל על אודות היכרותו עם מיכה בן הרוש, השיב שהכיר אותו בבית של ציון, והיה "רואה אותו מדי פעם, אהלן אהלן מה נשמע" (עמ' 248 להכרעת הדין); אשר ל-ה.צ, אברג'יל שלל את האפשרות שפנה אליו או דיבר עמו על אודות בניית מטען חבלה. כן הכחיש כי טרם נסיעתו לחו"ל באפריל 2003, ביקר בביתו מספר פעמים, כפי ש-ה.צ העיד. לגרסתו, פגש בו פעם אחת בלבד, בתחנת דלק, יחד עם מריקו, כדי לבדוק אפשרות ש-ה.צ יסדר עבורו מקום שהייה בקולומביה. ייאמר כי גרסה זו כלל לא הוצגה להתייחסותו של ה.צ בחקירה נגדית, והאפשרות שאברג'יל ו-ה.צ דיברו על כך שהלה יסדר לאברג'יל מגורים בקולומביה, נשללה לחלוטין על ידי ה.צ.
356. בנוסף, אין בעובדה, עליה חזר אברג'יל גם בערעורו, כי לא נכח בישראל, אלא בספרד, בעת הפיצוץ מושא אישום זה, כדי לשנות ממסקנת בית המשפט המחוזי. לאחר שבחנתי את המארג הראייתי בנסיבות ענייננו, אני סבור כי העובדה שאברג'יל שהה בחו"ל בעת הפיצוץ, לא השפיעה על היותו מעורה ומעורב בכל שהתרחש, זאת כפי שמשתקף, בין השאר, ממסכת השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, ואף מאותה "רכבת אווירית" עליה העיד בומבי, בתארו את הגעת פעילי ובכירי הארגון אל אברג'יל בטיסות, באופן שוטף, כדי לבקרו במקום הימצאותו בחו"ל. אציין כי הדברים נתמכים בפלטי יציאה מהארץ של אנשיו של אברג'יל בתקופה הרלוונטית שלפני האירוע, כמו עדי טייב, המערער רוחן, מאיר אברג'יל, דוד בן שיטרית וכו' (מוצגים ת/227מב, ת/227ב, ת/229ג, ת/227ה, ת/227ז).
ואדגיש, עצם העובדה שאברג'יל לא נכח בזירת העבירה בשעת ביצועה, אין בה כדי לגרוע מאחריותו לעבירות בהן הורשע. זאת מאחר שנוכחות בזירת העבירה לא משמשת כתנאי לנשיאה באחריות לביצועה כ"מבצע בצוותא" (ראו: ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 403 (1997); דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל פ"ד נב(5) 1, עמ' 32-28 (1998) (להלן: דנ"פ משולם); ע"פ 3390/98 רוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 871, 878 (1999)).
זאת ועוד, אטעים כי השתתפות בביצוע העבירה לא מחייבת נטילת חלק בעשיית מעשה העבירה, אלא עשויה להשתקף ולהתבטא בתכנון ובניהול הפעולה שבמסגרתה מתבצעת העבירה (ראו: ע"פ 2592/15 פלוני נ' מדינת ישראל, עמ' 26 (6.7.2016); ע"פ 6084/02 סטניסלב נגד מדינת ישראל (5.10.2006); ע"פ 2801/95 קורקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 791, 802 (1998)).
בענייננו, הגעתי למסקנה כי מעשיו של אברג'יל, כראש הארגון, אמנם לא התבטאו בפעילות הפיזית של המעשה העברייני עצמו, זאת נוכח המאפיין המובהק והבולט של הפשיעה המאורגנת – הריחוק של העבריין העומד בראש הארגון, מהעבריינים הזוטרים המבצעים את הפשעים עבורו. ואולם, שוכנעתי כי בידי אברג'יל הייתה השליטה המלאה על הביצוע, לרבות הנחיית העבריינים הפועלים ופיקוח על פעילותם.
ואדגיש, מדובר במנהיג שהשתתפותו בביצוע באה לידי ביטוי ב"מעשה התכנון" של מבצע החיסול האמור. בפסיקת בית משפט זה, אחריותו הפלילית של "רב עבריינים" או "ראש הארגון", סווגה כ"ביצוע בצוותא" לכל דבר ועניין, וכך אני סבור בעניינו של אברג'יל (ראו: דנ"פ משולם, עמ' 65; ע"פ 4720/98 מדינת ישראל נ' כהן, עמ' 12 (6.7.1999)).
כמו כן, וכפי שפורט לעיל, התרשמתי כי מעורבות אברג'יל באירוע מושא אישום זה השתקפה גם בהתרחשויות שאירעו לאחר האירוע, כאמור. כך למשל, כשבומבי הגיע למקום מושבו בספרד, שלושה ימים לאחר האירוע; כך אף בהגעת מיכה לספרד ימים בודדים לאחר האירוע, ופגישתו עם אברג'יל ביחידות בביתו של ציון; וכך אף בהתעסקותו בעניינו של מיכה וההשגחה עליו לאחר האירוע.
357. לבסוף, אעיר בקצרה ביחס לטענת אברג'יל בדבר מחדלי חקירה שלטענתו קיימים בתיק, באי ביצוע עימותים ובדיקות פוליגרף לעדי המדינה, לאור הסתירות שעלו מעדויותיהם, לטענתו.
ראשית, לאחר שבחנתי בעיון את טענות המערער, איני סבור כי עניינים אלו עולים כדי מחדל חקירתי, וודאי שלא מחדל חקירתי חמור שיש בו כדי לפגוע בהגנת המערער (ראו: ע"פ 8965/18 מחאג'נה נ' מדינת ישראל, פסקה 35 לפסק דיני (3.11.2019)).
שנית, כאשר קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של המערער, כפי שהתרשמתי שקיימת בענייננו, אין בקיומם של מחדלי חקירה כשלעצמם כדי להוביל לזיכויו (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006)). במקרה דנן, אף אם ישנם חָסַרים שונים בחומר הראיות, אין בהם כדי לקפח את הגנתו של המערער או לפגוע ב"יש" הראייתי (ראו פסק דיני ב-ע"פ 9284/17 חורש נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.3.2020)).
בנוסף, אזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה רשויות החקירה אינן מחויבות בהבאת "הראיה המקסימלית" לשם הרשעה, אלא די בקיומן של "ראיות מספקות", אשר בכוחן להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר (ראו פסק דיני ב-ע"פ 2127/17 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (28.2.2018); וראו גם ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (31.7.2006)).
לפיכך, דין טענת אברג'יל בעניין זה להידחות.
358. סיכומם של דברים. לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית שהונחה לפתחי ועיינתי בקפידה בטענות המערער, מצאתי כי מחומר הראיות כולו מצטיירת התמונה כי תכנית ההתנקשות ברוזנשטיין ב"כיכר פלומר", מושא אישום זה, הייתה יוזמה ברורה של אברג'יל כחלק מהמאבק שהכריז נגדו, במסגרת מלחמתו בארגונים היריבים לו. יודגש כי המעשה באישום זה, הוא תולדה של ניסיונות קודמים לרצוח את רוזנשטיין, שלא צלחו, לרבות הניסיון שתואר בהכרעת הדין ביחס ל"אירועי הקשת" (ניסיון הפגיעה ברוזנשטיין בשני מקומות שונים בתל-אביב באותו היום, באוקטובר 2002, מוצג ת/213).
בענייננו, שוכנעתי כי האירוע היה מתוכנן מראש, חלק מתכנית כוללת להתנקש בחיי רוזנשטיין ולהביא להירצחו. כמו כן, מקובלות עליי הקביעות לפיהן, במסגרת הקשר הפלילי שנקשר, אברג'יל שוחח עם ה.צ כדי להבטיח את שיתוף הפעולה שלו לצורך הכנת המטען. אשר לנוכחות אברג'יל באירוע, נראה כי הלה אמנם הנחה את פעילי הארגון ושלח אותם לביצוע המשימה גופה, מבלי שנכח בזירת האירוע, אך היה מעורב בכל שלבי התכנית ונתן לה את אישורו, כפי שהוכח.
אשר על כן, לאור חלקו של אברג'יל ומעורבותו, הן לפני האירוע והן לאחריו, כפי שפורט לעיל, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות בו "מבצע בצוותא" וכי מעשיו מבססים נגדו את העבירות בהן הורשע באישום זה.
359. בהתאם לאמור לעיל, ולאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים ואת חומר הראיות שהוצג, אני רואה לאמץ את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ואיני רואה הצדקה להתערב בהן.
לפיכך, דין ערעורו של אברג'יל להידחות ביחס להרשעתו בעבירות מושא אישום זה.
ויוער, כי עבירה זו לא נכללה בתיקון 137 לחוק, הרפורמה בעבירות ההמתה, ובחינתה לצורך העניין נותרה כפי שהייתה עובר לרפורמה (ראו, למשל, פסקי דיני ב-ע"פ 2377/19 אפגאני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (22.5.2022); ע"פ 3312/19 מדינת ישראל נ' אבו גודה, פסקה 16 (22.1.2023)).
דיון בהרשעת אברג'יל באישום הרביעי
360. במסגרת אישום זה ("הפיצוץ ביהודה הלוי"), אברג'יל הורשע בעבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2), בצירוף סעיף 20(ג)(2) לחוק העונשין (3 עבירות); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין; פציעה שלא כדין, לפי סעיף 334 לחוק העונשין; גרם חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין; גרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין. הכול במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
361. כפי שאפרט ואנמק להלן, איני מוצא מקום להתערב בהכרעת הדין המנומקת והמעמיקה של בית המשפט המחוזי ביחס לאישום זה, אשר ניתחה באופן מקיף את עדויותיהם של עדי המדינה, ואת שילובן במארג הראייתי הכולל, תוך התייחסות מפורטת לעדויות המערערים ועדי ההגנה שהעידו מטעמם במהלך המשפט, ושעל בסיס האמור הוחלט להרשיע את המערערים אברג'יל, רוחן, סבח, בוהדנה וסוסן, בגין אישום זה, כאשר חלקם הורשעו בעבירות שונות מאלו שיוחסו להם בכתב האישום, כפי שאף יפורט בהמשך. לצד זאת, יצוין כי בית המשפט המחוזי זיכה את המערער עמוס מהעבירות שיוחסו לו באישום זה.
בפתח הדברים יוזכר, כי אירוע הנחת מטען החבלה על גג הצ'יינג והפיצוץ שאירע בעקבותיו ברח' יהודה הלוי בתל אביב, מושא אישום זה, הוכח כניסיון נוסף של ארגון הפשיעה לרצוח את רוזנשטיין, וזאת בהמשך לניסיון הכושל הקודם להתנקש בחייו באירוע ב"כיכר פלומר", מושא האישום השלישי, שדנתי בו לעיל, וב"אירועי הקשת" מאוקטובר 2002, שתוארו בהכרעת הדין.
באופן כללי ייאמר, כי ממצאי הכרעת הדין באישום זה התבססו על תשתית ראייתית רחבה שבמרכזה עדויות עדי המדינה – בומבי, ה.צ וטולי, שנמצאו אמינות ומהימנות, ושחוזקו בראיות חיצוניות ובעדויות אחרות. הגעתי למסקנה כי סיוע לעדויות עדי המדינה נמצא בתמיכה ההדדית בעדויות העדים זו בזו; בשיחות שנקלטו בהאזנות סתר המאמתות את גרסתם בדבר זהות המעורבים בתכנית החיסול, והמסבכות את המערערים בביצוע העבירות; כמו כן, התרשמתי כי סיוע ראייתי נמצא אף בשקריהם המהותיים של המערערים בעדותם בבית המשפט המחוזי, הכול כפי שיפורט בהמשך הדברים, ביחס לכל מערער באופן נפרד.
362. מעורבותו הישירה של אברג'יל בביצוע המעשים באירוע זה, נקבעה בהכרעת הדין בהסתמך כאמור על עדויותיהם המהימנות של בומבי, טולי ו-ה.צ – אשר תיארו את חלקו ביוזמת המבצע, בתמיכה בו, ובמעקב צמוד אחריו, לרבות במפגשים המכריעים בבריסל, שלאחריהם תכנית החיסול יצאה אל הפועל. הכול כפי שיפורט להלן בתמצית.
363. תחילה, אבחן את עדותו של בומבי, שאין חולק שהיה "קצין המבצעים" באירוע מושא האישום, ועדותו הייתה נדבך מרכזי בהרשעת המערער.
מאחר שבטענותיו בדיון לפנינו, סניגורו של אברג'יל תקף נושאים מהותיים עליהם העיד בומבי, בחרתי לתאר בפירוט את החלקים מעדות העד, הקושרים את אברג'יל לעבירות בהן הורשע במסגרת האישום דנן.
בומבי תיאר בעדותו, כי ביולי 2003, מספר ימים לאחר האירוע ב"כיכר פלומר", מושא האישום השלישי, טס לבקר את אברג'יל במקום מושבו בספרד. שם עדכן אותו על כישלון האירוע וסיפר לו על ההצעה של בן סימון, לחסל את רוזנשטיין בצ'יינג' שבו היה נוהג לבקר. לדברי בומבי "זו הייתה התקופה שהייתי בספרד, הוא יודע שיש את המקום הזה, הצ'יינג', ששם אני צריך מבחינתי ללכת לנסות עוד הפעם לרצוח את זאביק [...]" (עמ' 317 להכרעת הדין).
לדברי בומבי, בן סימון היה ב"בריחה" מהמשטרה ולא ניתן היה לדבר עמו או להשיג אותו, לכן השרביט לביצוע המשימה עבר אליו. בהקשר זה, אציין שבומבי הדגיש כי פעל במצוות אברג'יל ולמענו.
עוד אדגיש, כי בומבי תיאר בעדותו שכשחזר מספרד לישראל, ובמשך מספר חודשים, הוא החל בפעולות הכנה לקראת הוצאתה לפועל של התכנית החדשה, ובתקופה זו אברג'יל ביקש ממנו להגיע אליו לביקור בבלגיה, שם שהה באותה עת. בומבי העיד כי טס לבלגיה לאברג'יל, ויחד עמו טסו גם רוחן וטולי באותה טיסה (לוח הטיסות של שלושתם, מוצג ת/227).
מפגשים אלה שנערכו בבלגיה, עומדים במוקד הערעור, הן ביחס למטרתם והן ביחס למשמעות שניתנה להם בהכרעת הדין ביחס לאירוע כולו. לפיכך, מצאתי לבחון את עדויות העדים בנושא זה באופן מפורט, ובראשן את עדות בומבי, שהיה כאמור איש הביצוע באירוע הפיצוץ מושא האישום דנן.
בומבי העיד על המפגשים שהתקיימו בין חברי הארגון שהתקבצו יחד בבלגיה כאמור, והתקיימו בביתו של אוזיפה, במלון בבריסל ואף בחוץ, ברחוב. כן העיד, כי כשנכח בבית אוזיפה יחד עם רוחן, טולי, אברג'יל ואכא – אברג'יל אמר שצריך לארגן כסף למלחמה, וטולי השיב שידאג לכסף. מצאתי כי בומבי הדגיש בעדותו "שמבחינתנו זו הייתה פגישה אחת גדולה עם כולם לגבי זאביק" וגם "מבחינתי זו הייתה שיחה ששם נסגרו דברים... זו הפגישה שמבחינתי חזרתי והתחלתי לעבוד במאה אחוז על זאביק, שזה משתמע להתחיל לעבוד, זה מלארגן את המטען, תצפית, מי ילחץ, הכל" (עמ' 319 להכרעת הדין).
עוד יצוין, כי בומבי סיפר שבמסגרת ביקורו בבלגיה, אברג'יל בירר עמו ביחס להתארגנותו לצורך תכנית החיסול, והוא מצידו עדכן אותו בפרטים, ושיש באמתחתו לבנות, נפצים ומטען. משאברג'יל שאל לזהות בונה המטען, בומבי השיב לו ש-ה.צ. בנוסף, העיד כי אברג'יל היה מודע לזהות האנשים בצוות המבצע שהיו אמונים על תכנית החיסול, ודובר בקבוצה שכללה אותו (בומבי), את שלומי וזאנה, את המערערים סוסן ובוהדנה, ואת ז'וז'ו (נאשם 13) שהצטרף לאחר מכן.
אשר לוזאנה, בומבי העיד כי הלה עבר להתגורר מאילת לאשדוד, לצורך המשימה, ואף הושכרה עבורו יחידת דיור שם, מהלך שדווח לאברג'יל בשיחה שקיים עם בומבי ביום 21.11.2003 (מוצג ת/773א).
הנה כי כן, ההתרשמות העולה מעדות בומבי, כי משחזר מבלגיה לישראל ביום 20.11.2003, החל לעבוד על מבצע חיסולו של רוזנשטיין ב"הילוך גבוה", והחל בפעילות נמרצת ששילבה פנייה ל-ה.צ ובקשה ממנו כי יכין מטען חבלה; פנייה לגולן אביטן, בהנחיית אברג'יל, לקבלת מכשיר שלט רחוק; ופגישה עם טולי בבית קפה בתל-אביב, וזאת בהמשך למימון הכספי שסוכם עליו בפגישות בבלגיה. שם טולי העביר לידיו סכום של 70-50 אלף דולר או אירו לצורכי ההתארגנות למשימה; כן העיד על עריכת סיורים סביב הצ'יינג ביהודה הלוי יחד עם וזאנה, כדי ללמוד את תנועותיו של רוזנשטיין במקום.
למען שלמות התמונה, אפנה לעדותו של בומבי, שתיאר את השתלשלות האירועים, מעת שהמטען נאסף מ-ה.צ ועד ליום הפיצוץ. מצאתי כי הפירוט העובדתי של שלב זה בענייננו, חיוני ונדרש, זאת מאחר שמספר מערערים בפרשה תוקפים את סדר האירועים בנסיבות העניין. עוד אציין בהקשר זה, כי ההשתלשלות העובדתית כפי שתוארה על-ידי בומבי, מוצאת סיוע ראייתי בעדות ה.צ, כפי שתובא בהמשך, והתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי כמהימנה.
בומבי תיאר, כי כאשר ה.צ הודיע לו שהמטען מוכן, הוא שלח אליו את ז'וז'ו כדי לאוספו, והלה נסע למקום רכוב על אופנוע. בומבי אף תיאר בעדותו את תכנית הפעולה ואת הנחת המטען על גג הצ'יינג' יחד עם וזאנה. במקביל, ביקש מסוסן לדאוג לשכירת מקום באזור שישמש לתצפית (ועל כך ארחיב בהמשך, בעניינו של המערער סוסן).
לאחר מספר ימים של תצפית, בומבי תיאר את חששו של וזאנה מכך שסוללת המטען התרוקנה, ואת הצעתו להחליפה. כן סיפר על אודות השתלשלות האירועים בעקבות כך, שכללה את פנייתו החוזרת ל-ה.צ להחלפת הסוללה, את הורדתו של המטען מגג הצ'יינג', החזרתו ל-ה.צ לשם תיקונו, איסוף המטען המתוקן מ-ה.צ לאחר יומיים, הנחתו על גג הצ'יינג' בשנית, והמשך ביצוע תצפיות במקום.
ביום האירוע, בומבי העיד כי לא נכח בזירה ולא השתתף בתצפיות, אלא הנחה את ז'וז'ו מתי להתקשר לוזאנה כדי שילחץ על השלט, כשרוזנשטיין יגיע, וכך אירע בפועל במועד האירוע.
לדברי בומבי, כחודש-חודשיים לאחר הפיצוץ, אברג'יל הזמין אותו לבקרו בתאילנד, וביום 13.3.2004 טס לתאילנד יחד עם סמיקו, וזאנה, בוהדנה וז'וז'ו, לתקופה של שבועיים עד חודש, כשכרטיסי הטיסה היו על חשבון הארגון.
364. ומכאן אפנה לבחינת עדות טולי, שתמכה בעדות בומבי וסייעה לה, במספר נקודות מהותיות: הן בתיאורו את המפגשים בבלגיה בין התאריכים 17.11.2003 ועד 20.11.2003; והן בתיאורו את העברת הכספים על ידו לבומבי, לצורך הוצאת תכנית החיסול לפועל.
מאחר שאברג'יל תקף בערעורו את עדות טולי, ובעיקר את הסוגיות על אודות יוזמת המפגש בבלגיה, לוח הזמנים הקשור בהנחת המטען והעברת הכספים באמצעות טולי, מצאתי לפרט את עיקרי עדותו ביחס לאברג'יל, כפי שיובאו להלן.
לדברי טולי בעדותו, הוא ורוחן טסו לבלגיה בהתאם להוראת אברג'יל, לאחר שהלה הודיע לרוחן שהוא מבקש שיגיעו (כרטיסי הטיסה עבור טולי, רוחן ובומבי נרכשו ושולמו על-ידי טולי, מוצג ת/1035). משנחתו בבריסל, נסעו לביתו של אוזיפה באנטוורפן, שם נכחו אברג'יל, רוחן, בומבי, אכא, י.א ודוד בן שיטרית (נאשם 6).
על פי עדותו, באותו מעמד אברג'יל אמר, בין השאר, ש"צריכים כסף למלחמה נגד רוזנשטיין, צריך לארגן כסף..." (עמ' 325 להכרעת הדין). מצאתי כי עדות זו השתלבה היטב בדבריו של בומבי, כפי שתוארו לעיל.
עוד העיד טולי, כי בשלב מסוים של המפגש, אברג'יל ביקש לדבר עמו ב"ארבע עיניים" והשניים שוחחו ביחידות. לדבריו, אברג'יל ביקש ממנו כסף עבור המלחמה ברוזנשטיין, והוא מצידו עדכן את אברג'יל שהתקבלו הכספים מעסקאות הסמים.
עוד הוסיף טולי ותיאר בעדותו, שלמחרת נפגשו שוב כל קבוצת החברים, בבית קפה במלון בבלגיה ובפגישה נכח יחד עם אברג'יל, רוחן, בומבי, ו-י.א. לדבריו, אברג'יל ביקש גם מ-י.א כספים למלחמה נגד רוזנשטיין, ש-י.א סירב לתת, ואז אברג'יל פנה אליו (לטולי) להעביר כספים לבומבי.
עוד אציין, כי מעדות טולי עולה, כי שבוע לאחר חזרתם לישראל מבריסל, הוא פגש את בומבי ב"בית קפה הכוהנים" בתל-אביב, ושם העביר לו מעטפה ובתוכה סכום של 70-60 אלף אירו. טולי תיאר כי דובר בכסף שסוכם עליו בפגישה בבלגיה "וזה הכסף של כולנו מהסמים" (עמ' 326 להכרעת הדין). לדבריו, כשבועיים לאחר שהעביר את הכסף לבומבי, התרחש הפיצוץ.
התרשמתי כי תיאורו של טולי על אודות פגישתו עם בומבי, עולה בקנה אחד עם תיאורו של האחרון את פגישתם, ושני העדים משמשים סיוע ראייתי זה לזה.
365. כעת אבחן עדות מסייעת נוספת לעדות בומבי, אשר לטעמי יש בה כדי לסבך את אברג'יל במיוחס לו באישום זה, ושבאה מפיו של עד המדינה ה.צ, בונה המטענים של הארגון.
מאחר שאברג'יל תקף בדיון לפנינו את עדותו של ה.צ, בעניינים מהותיים, ובהם המפגש עם בומבי ב"קאנטרי קלאב", הוספת רסס למטען החבלה, ובעניין פרק הזמן שחלף מהכנת המטען ועד לפיצוצו באירוע, מצאתי להרחיב בתיאור עדותו ביחס למערער, כפי שיובא להלן.
ה.צ העיד כי מספר חודשים לאחר האירוע ב"כיכר פלומר", קיבל שיחת טלפון מבן סימון או מאברג'יל (לא זכר מי מהם), שאמר לו שיגיעו אליו "שני בחורים". למחרת התקשר אליו בומבי והם קבעו להיפגש בתחנת הדלק "פז" שנמצאת בגשר הירקון. בומבי הגיע לפגישה עם גולן אביטן, ושלושתם נסעו למגרש החניה של "קאנטרי קלאב בבלי". שם, בומבי וגולן ביקשו ממנו להכין מטען חבלה לזאב רוזנשטיין. לדבריו, הייתה זו היכרותו הראשונה עם בומבי.
מצאתי חשיבות יתירה בדבריו של ה.צ, שהדגיש בעדותו כי נעתר לפניית בומבי אליו רק מאחר שנשלח על-ידי אברג'יל, והעיד כי "בומבי אמר לי שיצחק נתן לו את הטלפון" (עמ' 327 להכרעת הדין). בנוסף, באותה פגישה, ה.צ העיד כי אמר לבומבי ולגולן מה נחוץ לו לצורך הרכבת המטען, כגון לבנות חבלה, נפצים ומכשיר שלט רחוק, מן הסוג ששימש אותו באירוע ב"כיכר פלומר".
יצוין, כי לאחר שיחה זו, ה.צ סיכם עם בומבי היכן להניח עבורו את חומרי הנפץ המיועדים להרכבת המטען, והם קבעו מועד להבאת כל הציוד הדרוש. לדבריו, בומבי אמר לו שיגיע "בחור על אופנוע" כדי להעביר אליו את הציוד. למחרת, או סמוך לכך, הונח בכניסה האחורית של ביתו צ'ימידן ובתוכו הציוד הדרוש להכנת המטען, אותו העביר למחסן בביתו, שם ביצע את מלאכת בניית המטען. ה.צ הבהיר כי המטען שבנה היה תואם למטען שהרכיב באירוע "כיכר פלומר", מושא האישום השלישי, והיה ביניהם הבדל אחד, שכמות לבנות החבלה במטען של "יהודה הלוי", מושא אישום זה, הייתה גדולה יותר.
לאחר שסיים, העיד שהכניס את המטען לקופסת קרטון, חיבר את חלקו המרכזי של השלט למפסק ביטחון (אותם זיהה לאחר מכן במסדר זיהוי תמונות, מוצגים ת/893, ת/897), הלחים את החלקים, השתמש באיזולירבנד, וסגר את הקופסה הרמטית עם נייר דבק (שרטוט שצייר ה.צ בעדותו סומן כמוצג ת/892).
לדבריו, העביר את קופסת הקרטון לסבח, ואף הדריך אותו ביחס לתפעול כפתור הביטחון (ועל כך ארחיב בהמשך, בעניינו של המערער סבח).
עוד יצוין, כי זמן מה לאחר שמסר את מטען החבלה באמצעות סבח, ה.צ תיאר כי בומבי יצר עמו קשר, וסיפר לו שהם ניסו להפעיל את המטען, אך ללא הצלחה. ה.צ הסיק מכך שהסוללה התרוקנה, וביקש מבומבי להביא אליו את המטען בחזרה, בצירוף סוללה גדולה יותר לביצוע התיקון. לדבריו, עוד באותו היום הוחזר המטען והונח ליד הכניסה האחורית של ביתו באמצעות בחור שבומבי שלח, ושאינו מכיר. בהעבירו את המטען למחסן ביתו, נוכח לדעת שהסוללה אכן התרוקנה והחליפה בסוללה של רכב, שהיא גדולה יותר. בסיום, הכניס את המטען לקופסת קרטון גדולה יותר מקודמתה.
לדבריו, כשבוע לאחר שהעביר את המטען המתוקן, שמע בתקשורת שאירע פיצוץ, בדומה לאופן שבו נודע לו על אירוע הפיצוץ ב"כיכר פלומר".
עוד עולה מהעדות כי בחלוף תקופה מסוימת, ה.צ נפגש עם אברג'יל, שחזר מחו"ל, בבניין האופרה בתל-אביב, ובאותו מעמד אברג'יל הודה לו על כך שהרכיב את המטענים ב"יהודה הלוי" וב"כיכר פלומר" ואמר לו "אני לא אשכח לך את זה". ה.צ הבהיר בעדותו כי "אם זה לא לו, לא הייתי עושה לאף-אחד אחר" (עמ' 330 להכרעת הדין). לדברי ה.צ, מכאן ואילך חוּדש הקשר שלו עם אברג'יל, והלה המשיך לבקר בביתו פעמיים-שלוש בשבוע, ביחד עם אנשים נוספים, ביניהם, סבח, אכא ובן סימון.
366. אציין כי מצאתי תמיכה ראייתית נוספת לעדויות בומבי ו-ה.צ, ביחס להשתלשלות האירועים, בעדות א.צ (בנו של ה.צ), ומשכך אתאר אף את עדותו להלן בקצרה.
א.צ תיאר כי באחד הבקרים, ישב בחצר ביתם יחד עם י.מ, כדי להמתין לבואו של "איזה בחור", וזאת לבקשת אביו. לדבריו, לאחר שעה הגיע בחור רכוב על אופנוע. א.צ קרא לאביו מהמחסן, וראה שהבחור אוסף קופסת קרטון ויוצא. לימים, בשנת 2015, זיהה את הבחור במהלך המעצר, ונודע לו ששמו ז'וז'ו. בחלוף שבועיים מאיסוף הקרטון, שמע בתקשורת על פיצוץ מטען ברח' יהודה הלוי בעיר. כן העיד כי שמע שיחה בין אביו לבין י.מ, והסיק ממנה שהמטען שנלקח באותו יום מביתם, היה המטען שהתפוצץ באירוע.
367. עד נוסף שצוין בהכרעת הדין לתמיכה בעדויותיהם של בומבי ו-ה.צ היה י.מ, שאף על פי שלא היה מעורב באופן ישיר באירוע מושא אישום זה, ידיעותיו נבעו מקרבתו ל-ה.צ, נוכח העובדה שהתגורר בביתו, בתקופה הרלוונטית בשנת 2003.
את "שתי האפיזודות" שתיאר בעדותו, ביחס למטענים שראה בביתו של ה.צ, פירטתי לעיל (בפרק בו הובאו עיקרי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי), ואין טעם לשוב על הדברים. אדגיש כאן רק את הפרטים מתוך עדותו התומכים והמאמתים את עדויות בומבי, ה.צ ו-א.צ. כך למשל, את העובדה ש-ה.צ הכין מטעני חבלה בביתו (ו-י.מ היה עד לכך); את מיקום בניית המטען – ב"מתפרה" של ה.צ; זיהויו את ז'וז'ו (נאשם 13), באופן עצמאי, כמי שבא לאסוף את המטען מחצר ביתו של ה.צ; והצבעה על מעורבותו של סבח (שאדון בעניינו בהמשך).
368. נוסף על כך, אני מקבל כי לעדויות עדי המדינה שהובאו לעיל, נמצא סיוע ראייתי בשיחות הטלפוניות המפלילות, שבמרכזן שיחת "העברת המקל" (מוצג ת/1710( מיום 24.7.2003, שבמסגרתה האחריות על מבצע ההתנקשות ברוזנשטיין הועברה מבן סימון, שפעל לחיסולו כמובא באישום השלישי, לידי בומבי, שהיה "קצין הביצוע" באירוע מושא אישום זה, כאמור; כמו כן, "שיחת השלד" (מוצג ת/1214) מיום 18.10.2003, שעסקה בין היתר, בהכנת מטען החבלה מושא האישום דנן, אף היא משמשת סיוע ראייתי רב עוצמה, הכול כפי שיפורט להלן.
369. בשיחת "העברת המקל", שאת פרשנותה אברג'יל תקף בערעורו, נשמע האחרון מבקש מיניב בן סימון שנמלט מהרשויות לאחר האירוע ב"כיכר פלומר", לא להפריע לבומבי (המכונה בשיחה "הקרחת") ולאנשיו להמשיך במשימת החיסול: "תשמע, אבל אל תעצור את ההמשכיות עם החברים של ההוא, של 'הקרחת'" (עמ' 338 להכרעת הדין), משבן סימון השיב בחיוב לבקשה, אברג'יל שוב הדגיש באוזניו "אל תתקע לו ברקס". יש לציין כי שיחה זו התקיימה בעת שבומבי נמצא יחד עם אברג'יל בספרד, שבועות בודדים לאחר ניסיון החיסול הכושל של רוזנשטיין ב"כיכר פלומר" (שהתרחש כזכור, ביום 30.6.2003).
לפיכך, הגעתי למסקנה כי יש בשיחה זו תימוכין לעדות בומבי על אודות העברת ההובלה של המאבק ברוזנשטיין מידי בן סימון לידיו, זאת כחלק מהאינטרס של הארגון להמשיך בתכנית העבריינית ולא לעצור אותה. בנוסף, מצאתי בשיחה זו סיוע לדברי בומבי ו-ה.צ לכך שאברג'יל הוא שעמד מאחורי תכנית "יהודה הלוי", כהמשך ישיר לניסיונות החיסול הקודמים של רוזנשטיין, שלא צלחו.
במילים אחרות, משבחנתי את המערך הראייתי, מצאתי כי כישלון התכנית לחיסול רוזנשטיין ב"כיכר פלומר", בצירוף העובדה שבן סימון לא יכול היה להמשיך ולעמוד בראש משימת חיסול נוספת, לאחר שנמלט מהרשויות (בשים לב למוצג ת/212 – הפרת מעצר הבית של בן סימון, ומוצג ת/1371 – ניסיונות האיתור שלו, ולימים מעצרו בחודש אוקטובר 2003) – חייבה את העברת הטיפול והאחריות למבצע לידי בומבי, והוכיחה כי אברג'יל חפץ בביצוע התכנית הפלילית שלו נגד רוזנשטיין, ובקידומה, גם לאחר שבן סימון "ירד למחתרת".
עוד אעיר בהקשר זה, כי אברג'יל לא ידע להסביר את דבריו בשיחה זו, לא ידע לומר על איזו "המשכיות" דובר בשיחה, ומה למעשה היה אותו עניין שבומבי וחבריו עסקו בו ואשר אין להפריע להמשכיותו. בהיעדר הסבר, מקובלת עליי פרשנות המשיבה לשיחה זו, אשר משתלבת היטב עם מכלול הנסיבות שתוארו באישום זה, כמו גם עם עדויותיהם של עדי המדינה, כפי שאף עולה מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי.
370. אשר ל"שיחת השלד", שאף את פרשנותה תקף אברג'יל בערעורו, התרשמתי כי מן הראיות עולה בבירור כי "השלד" שעל אודותיו דיברו אברג'יל וסוסן בשיחתם, הוא מטען החבלה שיועד לחיסולו של רוזנשטיין. ואחדד, כי מקריאת תמליל השיחה עולה במפורש, שאברג'יל קשר במהלך השיחה, באופן עצמאי, את "השלד" ל-ה.צ, מי שהיה מיועד להכין את המטען, כאמור, כפי שאפרט להלן.
במהלך השיחה, סוסן התייחס לכישלונו של י.מ ב"עסקת הבלדרית", מושא האישום השישי, והעלה את כוונתו לפנות ל-ה.צ (המכונה בשיחה "האבא של החביתה") ולדבר עמו בעניין זה, כדי שיפעיל את השפעתו על בן חסותו י.מ. אברג'יל מצידו ניסה להשהות את הטיפול בעניין י.מ ועסקת הסמים (שמוגדר על ידו בשיחה "הנושא הכלכלי"), ולהניא את סוסן מלפנות ל-ה.צ, כי העיתוי אינו מתאים כעת, באומרו לו כי "זמן לכל ועת לכל חפץ" (עמ' 339 להכרעת הדין). זאת מאחר שהארגון זקוק כעת ל-ה.צ בעניין אחר שעמד על הפרק – הכנת המטען עבור אירוע "יהודה הלוי". בהקשר זה אברג'יל ניסה לברר עם סוסן בשיחה, האם יש התקדמות בנושא "השלד". בתגובה לכך, סוסן הסכים עם אברג'יל שנכון כרגע להשאיר את עניין הבלדרית בצד, ולעניין ה"שלד", השיב לאברג'יל כי נושא זה לא מתקדם, כרוצה לומר שעדיין לא התחילו בשלב זה בפעילות האקטיבית להנחת המטען, כפי שאף העיד בומבי.
מעיון בחומר הראיות, מצאתי כי אף שיחה זו לא זכתה להסבר עקבי וקוהרנטי מצד אברג'יל, אשר תחילה טען כי אין לו הסבר לשיחה, אך לאחר מכן, ומשראה כי המשיבה מצאה בשיחה זו משמעות ראייתית, העלה גרסה לפיה כוונתה של המילה "שלד" מתייחסת לבית שציון אלון בנה עבור אשתו, והוא מצידו התעניין אצל סוסן, גיסו של ציון, כיצד מתקדם העניין. שמו של ה.צ שהוזכר בשיחה והקשרו לעניין, הוסבר על-ידו בכך ש-ה.צ התעסק באלומיניום והיה אמור לבצע עבודה במבנה של ציון.
בעניין זה, אני רואה לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלא נתן אמון בגרסתו המתפתחת של אברג'יל בניסיון לספק הסבר לשיחה זו. מקריאת תמליל השיחה התרשמתי, כי השימוש במילה "שלד" נעשה כמילת קוד, ולא במשמעות של "שלד" כפשוטו, זאת אף נוכח עיתוי השיחה, שהתקיימה כחודש וחצי עובר לאירוע הפיצוץ מושא אישום זה, והדוברים בה, אברג'יל וסוסן, המעורבים באירוע, קושרים במהלך השיחה את ה.צ, בונה המטענים, לאותו "שלד" עליו הם מדברים.
371. לכך יש להוסיף את גרסת אברג'יל, אשר במענה לכתב האישום מסר כפירה כללית, גם בהתייחס לאישום זה (ואולם לא חלק על עצם קרות הפיצוץ באירוע).
בחינת חומר הראיות מלמדת כי גרסת אברג'יל ביחס לאירוע זה הועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט המחוזי, ואלו הן עיקריה, אשר נטענו אף לפנינו בערעור: לאברג'יל לא היה סכסוך עם רוזנשטיין ולא היה לו כל מניע להתנקש בחייו; היוזמה לפגישה בבריסל הייתה של טולי, שהתקשר וביקש להגיע אליו; ניסיונו של אברג'יל לזמן את ה.צ לפגישה בבלגיה, נבע מרצונו לנסוע עם האחרון לקולומביה; בקשת אברג'יל מרוחן לגייס גם את בומבי לפגישה בבלגיה, נבעה מהעובדה שהלה חייב לו כסף; אברג'יל שלל את האפשרות שביקש מטולי להעביר כסף לבומבי לטובת מבצע החיסול; וטען כי על אודות הפיצוץ ברח' יהודה הלוי שמע באמצעי התקשורת בעת שהיה בתאילנד.
372. משפרשתי את התשתית הראייתית המבוססת שהונחה בענייננו, לרבות גרסתו של אברג'יל לאירועים, אפנה לבחינת טענותיו שהועלו בערעור, באופן ממוקד. ראשון ראשון ואחרון אחרון.
בהתייחס להכחשת אברג'יל בערעורו את הסכסוך עם רוזנשטיין ותקיפת המניע לו, אומר כבר עתה כי דין טענה זו – להידחות, ואסביר את טעמיי.
ראשית, טענה זו נטענה אף בערכאה הדיונית, נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי, ונדחתה באופן מנומק.
שנית, נראה כי קיומו של סכסוך בין אברג'יל והארגון שבראשותו לבין רוזנשטיין הוכח באופן חד משמעי ומובהק מדברי עדי המדינה בפרשה שלפנינו, הן ביחס לעצם הסכסוך והן ביחס למניעיו הכלכליים. כך, שוכנעתי כי מעדותם של בומבי וטולי עולה בבירור כי בין אברג'יל לבין רוחן נכרתה ברית של שיתוף פעולה, בסמוך לאחר רציחתו של יעקב אברג'יל, אחיו של המערער, וברית זו כללה גם חבירה למאבק ביריבי הארגון, וביניהם רוזנשטיין.
בנוסף, מצאתי כי קיומו של הסכסוך מוצא ביטוי במעורבות אברג'יל ואנשי הארגון הקרובים לו בניסיונות קודמים לחסל את רוזנשטיין, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. אדגיש כי מדובר בקביעות עובדתיות מובהקות של הערכאה הדיונית, המבוססות על ממצאי מהימנות שנקבעו ביחס לעדים וביחס לאברג'יל, ואשר מצאתי לאמצן.
373. אשר לטענת אברג'יל, לפיה ההתכנסות בבריסל הייתה דווקא יוזמה של טולי, ולא שלו, ולשם כך הביא כתימוכין את שיחת הטלפון ביניהם מיום 9.11.2003 (מוצג ת/1880י), אומר את הדברים הבאים: מקריאת תמליל השיחה, התרשמתי כי אין היא מועילה כלל לטיעונו. אכן, מהשיחה עולה כי טולי היה מעוניין להגיע לבריסל ולשוחח עם אברג'יל בעניין שאינו קשור לסכסוך עם רוזנשטיין. ואולם, על פי הראיות שבמרכזן רצף שיחות שקיים אברג'יל באותה העת, עולה באופן מפורש כי הלה פעל לרכז את כל הנוכחים בבלגיה, בהתאם לאינטרסים ולצרכים שלו.
אשר על כן, ונוכח בחינתי את צבר שיחות הטלפון, המלמדות שאברג'יל זימן מיוזמתו את החברים שהתכנסו יחד במפגש בבלגיה (מוצגים ת/1880ט"ו, ת/1880ט"ז, ת/1905, ת/1880י"ג; ובשיחה מיום המפגש, 17.11.2003, מוצג ת/1880י"ח, בה אברג'יל מנה בעצמו את הנוכחים), דין הטענה לפיה טולי היה יוזם הפגישה המכרעת בבלגיה – להידחות.
בהקשר זה, אעיר כי מקובלת עליי הקביעה המאמצת את דבריהם של שני עדי המדינה בומבי וטולי, שלפיהם במסגרת מפגשי בלגיה דובר על מבצע ההתנקשות ברוזנשטיין ועל הצורך במימונו, זאת אף אם הייתה זו הסיבה היחידה לזימון הנוכחים, ובין אם הצטרפו לכך סיבות נוספות.
374. זאת ועוד. אני סבור כי הדברים עולים בקנה אחד עם רצונו של אברג'יל להזמין אף את ה.צ לאותו מפגש רב משתתפים בבלגיה, כפי שבא לידי ביטוי בשיחה בינו לבין מריקו מיום 13.11.2003 (מוצג ת/1812). מצאתי כי הסברו של אברג'יל כי כוונתו הייתה לנסוע עם ה.צ לחברו בקולומביה כדי לבחון השתקעות שם, לא מתיישב עם התמונה הראייתית הכוללת. כפי שעולה מהשיחות, אברג'יל ביקש לעזוב בדחיפות את בריסל לתאילנד (ולא לקולומביה), מיד לאחר המפגש שיזם, ובשל כך האיץ ברוחן להגיע מהר ככל שיוכל לבלגיה (מוצג ת/1180יא).
ואכן, משבחנתי את מסכת הראיות, מצאתי כי זמן קצר לאחר הפגישות בבריסל, ועוד בטרם התרחש אירוע הפיצוץ מושא אישום זה, אברג'יל טס לתאילנד, לשם הגיעו גם חברים נוספים (ביניהם פעילי החוליה המבצעת של מבצע ההתנקשות). כך אף אישר אברג'יל בעדותו, שבהיותו בתאילנד, בתחילת שנת 2004, הגיעו אליו רבים מחבריו: "כולם, כל הישראלים החברים שלי שאני מכיר, ידידים, אחותי... דודו בן שטרית, בומבי... בן אחותו סמיקו, עופר בוהדנה, ז'וז'ו, ישראל אוזיפה. בקיצור כל מי שלפני פסח, חודש לפני פסח, רוצה לעשות טיול בתאילנד, הגיע" (עמ' 359 להכרעת הדין).
נוכח זאת, תמוה בעיני כיצד הדברים מתיישבים עם טענת אברג'יל, לפיה רצה להיפגש עם ה.צ כדי לדון עמו בתכנית להשתקע בקולומביה, כשתכנונו בפועל היה לעבור לתאילנד, כפי שאכן עשה.
375. נוסף על כך, ולאחר שבחנתי את נסיבות העניין, אין בידי לקבל את הסברו של אברג'יל, לפיו זימן את בומבי לבלגיה בטענה כי הלה חייב לו כספים. דין הטענה להידחות, וזאת ממספר נימוקים:
ראשית, בומבי שלל את הטענה שאברג'יל מכר לו "מכונות מזל" וכי הוא חייב לו כסף. מצאתי כי מדובר בגרסה שאף לא הוצגה להתייחסותו של בומבי בחקירה נגדית, אף עד אחר לא נשאל ביחס אליה, והיא נולדה בעדותו הראשית של המערער בערכאה הדיונית.
שנית, וכפי שאף נקבע בהכרעת הדין, נראה כי אין זה סביר שאברג'יל זימן את בומבי לחו"ל רק כדי לדבר עמו על חוב ישן, כשניתן היה לכאורה להסדיר את הדברים טלפונית.
שלישית, כפי שבא-כוח המשיבה טען בדיון שהתקיים בפנינו, מרצף שיחות טלפוניות מאוגוסט עד אוקטובר 2003 (מוצגים ת/1745, ת/1764, ת/1767) עולה ניסיונו של אברג'יל לגייס כספים מידי יורם אלעל, עדי טייב וטולי – עבור בומבי. כך למשל, בשיחה מיום 18.8.2003 אברג'יל נשמע אומר לטייב "תלך תיקח מאוזן או ממישהו, בומבי צריך שיהיה לו אלפיים דולר שהוא יבוא לכאן, תן לו אלפיים דולר. לא יודע, תיקח או מגולן או מאוזן..." (מוצג ת/1764 עמ' 2).
הנה כי כן, עינינו הרואות, כי הראיות לא עולות בקנה אחד עם גרסת אברג'יל, אשר בפועל מנסה לגייס כספים עבור בומבי, אך מנגד טוען שהאחרון חייב לו כספים עבור הרולטות שמכר לו.
376. אף טענת אברג'יל לפיה לא ביקש כספים מטולי – דינה להידחות. בעניין זה, הגעתי למסקנה כי מהתמונה הראייתית עולים בבירור הכספים שהעניק טולי לאברג'יל והקשר הקרוב ביניהם. כך לדוגמה, כרטיסי טיסה שטולי הזמין עבורו (מוצג ת/1143); כמו כן, העברת הכספים שבוצעה באמצעותו לבומבי בבית קפה "הכוהנים", כפי שתואר לעיל, מלמדת אף היא על הכספים שהועברו לצורך מבצע החיסול – זאת על-פי הנחיית אברג'יל במפגשי בלגיה, כפי שהעידו באופן עצמאי בנושא זה, בומבי וטולי.
לכך מצטרפת העובדה, שאברג'יל שלח את טולי לדבר עם עו"ד שרון נהרי ולפטר אותו מידית, זאת מאחר שלא התייצב בעצמו לדיון מעצר של בומבי (ושלח תחתיו מתמחה), כפי שמשתקף בשיחה מיום 6.6.2004 (מוצג ת/1781). מצאתי כי הדבר מלמד על עומק המעורבות של טולי בעניינים הקשורים לחברי הקבוצה של אברג'יל, ועד כמה זה האחרון סמך עליו, באופן שסותר את גרסת המערער.
זאת ועוד, שוכנעתי כי התנהלות זו של אברג'יל, בעניין מעצרו של בומבי, בגין מעורבותו באישום זה (דו"ח מעצר – מוצג ת/1377), מלמדת על הלחץ שבו אברג'יל היה שרוי, עד כדי התערבות בהחלפת ייצוגו של בומבי בפרשה.
377. עניין נוסף שעלה בדיון לפנינו, ואני סבור שיש להתייחס אליו במספר מילים, קשור בשגגה שנפלה בניסוח כתב האישום ביחס למועד המפגש של בומבי וטולי בבית הקפה בתל-אביב. העניין הוסבר על ידי בא-כוח המשיבה שטען לפנינו, כי המועד שננקב ביחס למפגש – 3.12.2003 – יוחס שלא על בסיס עדויות העדים, אלא על פי דו"ח מפגש שביצעה המשטרה, ולפיו בומבי נכח בבית הקפה במועד זה עם אדם נוסף. ואולם, במועד זה טולי נכח בחו"ל, ולכן נפלה טעות. בעניין זה הודגשו מספר טענות בדיון, שיובאו להלן, ואשר מצאתי לקבלן: טעות זו תוקנה על-ידי המשיבה במהלך עדותו של בומבי בערכאה הדיונית, בשים לב לכך שעדותו נשמעה ראשונה בסדר העדים; איש מהעדים האחרים לא ציין את התאריך שננקב בטעות בכתב האישום כתאריך בו בוצעה הפגישה בבית הקפה; מועד זה ממילא לא הוכח, ולא הובאה ראיה כי זה המועד הקובע למפגש; בנוסף, לא הייתה פגיעה בקו ההגנה של המערער, מאחר שמסר כפירה מוחלטת, ולא היה "קו הגנה אמיתי", שלפיו נטען שהמפגש לא התקיים בתאריך שננקב.
378. כעת אפנה לדון בסוגיה מהותית ומכרעת לענייננו – סוגיית המפגשים שנערכו בבלגיה, שהוכח ביחס אליהם שעסקו בהוצאתה לאור של התכנית שנרקמה שם, לחיסול רוזנשטיין.
לאחר שבחנתי את הסוגיה לפני ולפנים, תוך שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בפניי, הגעתי למסקנה שאין בידי לקבל את "תרחיש 50 הימים" שהעלה סניגורו של אברג'יל, ולפיו הנחת מטען החבלה ב"יהודה הלוי" התרחשה עוד בטרם הפגישות בבלגיה, ועל כן אין לקבל את העדויות שבפגישות אלה קוּדמה התכנית לרצוח את רוזנשטיין. ניכר כי מדובר בטענה מאוד מרכזית בערעורו של אברג'יל, שאף בא כוחו טען ארוכות בעניין זה בדיון לפנינו. לפיכך אתעמק בבחינה ובליבון של סוגיה זו, כפי שיפורט להלן.
מעדות בומבי, שעסק באופן ישיר בהוצאה לפועל של מבצע החיסול, כאמור, עולה כי מעת שחזר מבריסל, ביום 20.11.2003, החל לעבוד באופן פעיל על הכנת המטען מול ה.צ, על הנחתו על גג הצ'יינג', והפעלתו על ידי החוליה המבצעת. ניתן להתרשם כי עדות בומבי מתיישבת עם מסגרת הזמן שהציבו עדי המדינה הנוספים – ה.צ, טולי ו-א.צ בעדויותיהם בבית המשפט המחוזי, כפי שתוארו לעיל, ולפיה, מעת הכנת המטען, סמוך לאחר החזרה מבלגיה, ועד להפעלתו ביום האירוע בתאריך 11.12.2003, חלפו כשבועיים וחצי עד שלושה שבועות.
ואציין, כי משבומבי נשאל בחקירה הנגדית בדבר האפשרות שהמטען הונח בצ'יינג' לפני הנסיעה לבריסל, הלה שלל זאת באופן חד משמעי, בהדגישו: "לא היה ולא נברא שהיה ל-ה.צ מטען... מבחינתי אני ושלומי הבאנו לו את המטען וזה המטען שהיה של יהודה הלוי" (עמ' 319 להכרעת הדין).
אף ה.צ נשאל ארוכות, במסגרת חקירתו הנגדית, ביחס ללוח הזמנים, לרבות משך הזמן שחלף בין החלפת המטען המקורי למטען המתוקן, ואמר "אולי לא הסברתי את עצמי טוב, התכוונתי שמההתחלה ועד הפיצוץ עברו אולי שלושה שבועות... אני זוכר בגלל שהייתי צריך להחליף את המצבר, אני זוכר שבערך שבוע-וחצי שבועיים, ואחרי שבוע זה קרה, זאת אומרת שביחד זה שלושה שבועות, בערך..." (עמ' 329 להכרעת הדין).
נוסף על כך, שוכנעתי כי אף טולי בעדותו, כפי שפורטה לעיל, העיד על טווח זמנים דומה, כשתיאר את פגישתו עם בומבי בבית הקפה בתל-אביב, שם העביר לו את הכספים, כשבוע לאחר חזרתם לישראל מבריסל. כן העיד כי שבועיים לאחר העברת הכספים, אירע הפיצוץ. הנה כי כן, טולי תיאר לוח זמנים זהה למתואר על ידי בומבי, ה.צ, ו-א.צ, וזאת במנותק מנושא הכנת המטען. לוח זמנים זה מתכנס לשלושה שבועות, ממועד החזרה לישראל מבלגיה ועד התרחשות הפיצוץ מושא אישום זה.
ואולם, סניגורו של אברג'יל מבקש להיבנות לצורך טענתו בהקשר זה, מאמרת י.מ במשטרה, לפיה ראה כי ה.צ טיפל במטען התקול בביתו בליל 24.11.2003. מאחר ש-י.מ עזב את הארץ יום למחרת, ובהינתן לוחות הזמנים שהציב בומבי להנחת המטען והפעלתו לאחר חזרתו לישראל, המסקנה המתבקשת לטענתו היא שהמטען הראשון הונח בהכרח עוד לפני מפגשי בלגיה (מאחר שלכאורה, י.מ לא יכול היה לראות 2 מטענים בטווח של 4 ימים).
אלא שבסוגיה זו, מצאתי לאמץ את הקביעות החד משמעיות שבהכרעת הדין, שם נקבע כי גרסתו של י.מ והקישור שערך בין המטענים שראה בביתו של ה.צ, לאירועים המתוארים באישום השלישי והרביעי, מקורו בטעות. כפי שאף י.מ עצמו סיפר בחקירותיו במשטרה, התואמות את עדותו, הוא לא ידע לקשור מטען מסוים לאירוע מסוים (מוצגים ת/1295, ת/1298, ת/1303). בעניין זה, בית המשפט המחוזי ביכר, ובצדק, את עדויותיהם של המעורבים הישירים בביצוע העבירות – בומבי ו-ה.צ, על פני עדות י.מ שהתבונן מהצד, תוך דחיית גרסתו לצורך קביעת לוח הזמנים בהקשרנו.
בשל חשיבות העניין, אביא להלן את הדברים שנקבעו בהכרעת הדין ביחס לעדות י.מ:
"בקשר לעדותו של י.מ יש לומר כבר עתה: אין סיבה להטיל ספק בדבריו של י.מ לגבי עצם העובדה שראה את ה.צ מכין מטען/מטעני חבלה בביתו (עובדה שכאמור מקבלת אישור הן מדברי ה.צ עצמו, הן מדברי א.צ והן מדברי בומבי(. הוא הדין בהתייחס לדבריו שלפיהם הוא היה עד להתרחשות כזו או אחרת בהקשר להכנת המטענים בביתו של ה.צ. הדעת נותנת ש-י.מ לא המציא את הדברים כך סתם ממוחו הקודח, מה עוד שיש להם בסיס ראייתי מסוים.
עם זאת, פרט לאמור לעיל, נקל להיווכח שדבריו של י.מ בהתייחס לשתי האפיזודות שתיאר, אינם מתיישבים עם דברים ששמענו בעדויות אחרות. נדמה ש-י.מ ערבב בין דברים שראה בפעם הראשונה לבין אלה שראה בפעם השנייה, ובנוסף לכך עשה הקשרים שגויים בין הדברים שראה במו עיניו לבין מידע שקיבל בדיעבד אודות שני הפיצוצים מושא האישומים 3 ו-4. באופן זה התקבל סיפור אשר חוטא למציאות. מסקנה זו נובעת גם מדברי י.מ עצמו אשר התוודה בעדותו שמתוך רצון למסור מידע רב ככל שניתן לחוקריו, הוא חיבר בין 'תמונות' שצפו בזיכרונו עם מידע שנודע לו בדיעבד, הקשרים שאותם עשה בניסיון להתחקות אחר האמת, כך למיטב הבנתו" (עמ' 333 להכרעת הדין).
בנוסף, ובאותו הקשר, אני סבור כי דין טענת אברג'יל בערעורו כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לפער בין העדויות של י.מ ו-ה.צ – להידחות. משבחנתי את הדברים, מצאתי כי בהכרעת הדין יש ניתוח מעמיק של כל אחת מהעדויות בפני עצמה, כאשר ניתן משקל רב לעדות ה.צ, כמי שבנה את המטען ומסר את הוראות ההרכבה וההפעלה ביחס אליו.
ואדגיש, כי לאחר שבחנתי את המארג הראייתי בענייננו, מצאתי כי הטענה לפיה המטען הונח לפני המפגשים בבלגיה, נסמכת על הסקת מסקנה מעדות י.מ, על הקשיים המובנים בתוכה, ולא עולה בקנה אחד עם עדותם המהימנה של ארבעה עדי המדינה הנוספים שהעידו (ה.צ, א.צ, בומבי וטולי); עם "שיחת השלד" כפי שתוארה לעיל; ועם התכלית שלשמה אברג'יל נפגש עם המעורבים בבריסל, תוך זימונם של בומבי ו-ה.צ, כאמור.
עוד אציין, כי מהכרעת הדין עולה בחינה מדוקדקת ומפורטת של התרחיש שהעלתה ההגנה, לפיו המטען הונח לפני הנסיעה לבלגיה, כפי שטען אברג'יל בערעורו כאמור, ובית המשפט המחוזי דחה את הטענה באופן מפורט. לא למותר לציין בהקשר זה, כי מעבר לקביעה העובדתית כאמור, כי התרחיש לא עולה בקנה אחד עם לוחות הזמנים עליהם העידו ארבעה עדי מדינה, נקבע כי הוא אף לא מתיישב עם ההיגיון הסביר בשל מספר טעמים.
ראשית, אם תכנית החיסול הייתה בשלה ומוכנה זה מכבר, ולמעשה המטען כבר הונח במקומו, לא ברור לשם מה נדרש זימונו של בומבי לבריסל, שהרי הלה היה שייך לדרג המבצעי, ונוכחותו הייתה נדרשת במקום ביצוע האירוע, בישראל. בנוסף, מבומבי לא נדרש להשתתף במימון מבצע החיסול, כך שאם מטרת הפגישה בבלגיה הייתה, בין השאר, לגייס כסף למבצע, אפשר היה להסתפק בשאר המוזמנים ללא בומבי.
שנית, אין זה סביר שבעוד שמטען החבלה הונח כבר על גג הצ'יינג', לפי הטענה, והחלו תצפיות לעבר המקום, דווקא בשלב זה בומבי נסע לחו"ל, ללא הצדקה מבצעית.
שלישית, בשיחה מיום 13.11.2003 (4 ימים לפני הנסיעה לבריסל) בין אברג'יל לבין מריקו (מוצג ת/1812), שהוזכרה לעיל, ושעליה הסתמך אברג'יל בערעורו, עולה כי האחרון היה מעוניין שגם ה.צ יגיע לבריסל. נשאלת השאלה, לשם מה נדרש זימונו של ה.צ, כשכל חלקו הוא בהכנת המטען, אם המטען כבר היה מוכן ומונח על גג הצ'יינג, לפי טענת ההגנה. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי לא התעלם מדבריו של אברג'יל, כי המטרה בזימון ה.צ הייתה לשם נסיעה לקולומביה, אך לא נתן בגרסה זו אמון.
בסופו של יום, אציין כי מועד הנחת המטען על גג הצ'יינג' הוא קביעה עובדתית מובהקת, שנקבעה לאחר שמיעת כלל העדים הרלוונטיים, ובחינת יתר הראיות הקשורות לעניין, תוך דחיית גרסתו של י.מ, ובכך לא ראיתי הצדקה להתערב.
לאור כל האמור לעיל, מקובלת עליי המסקנה כי בהתאם לדברי בומבי, הנתמכים בשאר העדויות, ביחס ללוח הזמנים שהוצג, מטען החבלה הונח לאחר המפגשים בבלגיה, ולא לפניהם, ודין טענות אברג'יל בעניין זה – להידחות.
379. סוגיה נוספת שזכתה להתייחסות הצדדים, שטענו בעניינה אף בפנינו, היא סוגיית הרסס שנמצא במטען החבלה שהתפוצץ באירוע. סניגורו של אברג'יל טען כי לא ניתן לייחס את הרסס למערער, וששני עדי המדינה, בומבי ו-ה.צ שיקרו שמי מהם הוסיף את הרסס למטען.
בדיון לפנינו, טען סניגורו של אברג'יל, כי תוספת הרסס למטען – מנתקת את הקשר הסיבתי בין ההחלטה לפגוע ברוזנשטיין באמצעות מטען חבלה, לבין מותם של שלושת הקורבנות בעקבות הפיצוץ באירוע. בהודעתו לבית משפט זה מיום 19.2.2024, חזר בו הסניגור מטיעון זה.
בחינת סוגיה זו בעיון, ושמיעת טיעוני הצדדים בדיון לפנינו, מובילה למסקנות הבאות, כפי שאפרט להלן.
ראשית, מחוות הדעת של מומחה החבלה וסרמן (מוצג ת/163), אשר העיד בבית המשפט המחוזי, עולה כי לצורך מטען החבלה המאולתר, נעשה שימוש ככל הנראה בחומר נפץ מרסק, שהוספו לו גם מסמרי מתכת. בחקירתו הנגדית הבהיר, כי כשמצמידים חומר נפץ לגוף מתכתי שאינו חלק מהמטען, הוא יכול להפוך לרסס. כלומר, העובדה שהמטען הונח על גג הצ'יינג', שהיה עשוי מתכת, גרמה להתפרקותו, וחלקי המתכת שהתפזרו ממנו לכל עבר כתוצאה מהפיצוץ – מהווים אף הם "רסס". מכאן נובע, שגם אם הקורבנות נפגעו מ"רסס", אין פירוש הדבר שנפגעו אך מהמסמרים, להבדיל מאותם חלקי מתכת שהתפזרו מגג הצ'יינג'.
בנוסף, ומעיון בחוות הדעת עולה, כי מטען החבלה, עם המסמרים או בלעדיהם, היה בעל פוטנציאל קטלני משמעותי כשלעצמו, ודבריו של המומחה וסרמן לא נסתרו בעניין זה.
שנית, אשר להוספת מסמרים למטען, ה.צ העיד כי התבקש על-ידי בומבי או גולן אביטן להוסיף למטען מסמרים או ברגים, אך הוא סירב לכך; ובומבי מצידו, לא אישר שביקש שיניחו חומר רסס במטען ולא ידע לומר דבר בנושא. במצב דברים זה, נוכח הכחשת בומבי ו-ה.צ את העניין, ובהינתן שהאחרונים לא היו היחידים שטיפלו במטען או העבירו אותו מאחד לשני, אני סבור כי לא הייתה בפני הערכאה הדיונית תשתית ראייתית מספיקה לקבוע מי האחראי להוספת המסמרים שנמצאו בזירת האירוע.
שלישית, אבהיר כי הפגיעה בקורבנות האירוע כתוצאה מ"רסס" היא שאלה רפואית-פתולוגית, וככל שסניגורו של אברג'יל סבר שיש בטענה כדי לשרת את המערער, היה עליו לחקור את נותני חוות הדעת הפתולוגיות או להביא חוות דעת רפואיות מטעמו. אלא שתעודות רפואיות וחוות דעת פתולוגיות ביחס לקורבנות שמצאו את מותם באירוע הוגשו בערכאה הדיונית בהסכמה (מוצגים ת/124-ת/129), ולא התבקשה חקירת הרופאים ואף לא הוגשה חוות דעת נגדית.
רביעית, כפי שאף נקבע בהכרעת הדין, אף אני, איני מוצא נפקות בענייננו לשאלת הוספת המסמרים למטען, מאחר שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי רפואי בין עצם גרימת המוות של שלושת הקורבנות לבין המסמרים שהוספו למטען, בבחינת שמותם נגרם אך ורק בגלל אותם מסמרים. בהקשר זה יוער, כי נראה שאין תוחלת לטענה זו, מאחר שלקורבנות נגרמו פגיעות רב מערכתיות, כפי שעולה מחומר הראיות, הן כתוצאה מההדף והן כתוצאה מהרסס על סוגיו השונים (מסמרים וחלקי מתכת מהגג).
לפיכך, ובהתאם לאמור לעיל, דין טענות סניגורו של אברג'יל בסוגיית הרסס – להידחות.
380. בשלב זה, אפנה לדון בעבירת הרצח, בה הורשע אברג'יל במסגרת אישום זה. ההרשעה בבית המשפט המחוזי הייתה ב-3 עבירות רצח לפי סעיף 300(א)(2), בצירוף סעיף 20(ג)(2) לחוק העונשין, כאמור. מדובר בעבירת הרצח בכוונה תחילה, שהייתה קיימת בנוסחה לפי הדין הקודם, במועד ביצוע העבירות.
על אף שמעשיו של אברג'יל בוצעו עובר לרפורמה בעבירות ההמתה, שנכנסה לתוקפה ביום 10.7.2019, עם תיקון מס' 137 לחוק העונשין, בית המשפט המחוזי נהג בהתאם להנחיית המחוקק, כשבחן את הדין הישן לצד הדין החדש, וקבע כי בהתאם לשניהם, יש להרשיע את המערער בעבירה שבצידה עונש מאסר עולם חובה.
ואדגיש, כי אין בדין החדש כדי להקל עם המערער, מאחר שגם על פיו מתקיימים יסודות עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 301א(א) לחוק העונשין. בנסיבות ענייננו, מעשיו של המערער נכללים בבירור בשלוש מבין הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 301א(א) לחוק. הראשונה, הנסיבה הקבועה בסעיף קטן (1); השנייה, הנסיבה הקבועה בסעיף קטן (9); והשלישית, הנסיבה הקבועה בסעיף קטן (11):
"301א. (א) הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד: