מחיקה של הודעות התובע ע"י הנתבע – על מה התביעה?
57. התובע מלין על כך שהנתבע ניצל את סמכויותיו כמנהל פורום, ומחק הודעות רבות שלו (התובע) באופן "סיטוני".
יאמר מיד – אינני רואה על מה התביעה.
58. במישור העקרוני–המשפטי, מסכימים שני הצדדים, שמנהל פורום מוסמך ורשאי למחוק הודעות של גולשים אלו ואחרים בפורום שבניהולו.
במישור העקרוני–העובדתי, מסכימים שני הצדדים, שהנתבע אכן מחק הודעות רבות של התובע.
לטענת הנתבע, מדובר בהודעות בלתי-הולמות מבחינת הסגנון ובשל היותן מרבות ריב בקהילת החרשים. לטענת התובע – לא כך פני הדברים.
אך בכל מקרה – אין כל קונקרטיזציה של הטענה. הכל נשאר בגדר דברים בעלמא.
התובע לא הציג, לא פירט, ולא הדגים כל הודעות ששלח, ואשר הנתבע מחק לו (למעט בהקשר של פרסום "הבלוף וההתחזות" אליו אתייחס בפרק נפרד בהמשך).
כיוון שכך, אינני צריך להדרש לשאלה המיוחדת – האם יש למנהל פורום חובה כלפי הגולשים להשאיר הודעות שלהם, שנועדו להגיב או להכחיש או למחות על פרסום פוגע ביחס אליהם?
לא הובאו בפני כל עובדות, שיצריכו התייחסות לשאלה מעניינת זו.
הטענה היחידה שהובאה בפני היא, כאמור, הטענה הכללית (והמוסכמת) שהנתבע השתמש בסמכותו כמנהל פורום למחוק הודעות של התובע – אך בכך, כשלעצמו, אין כל פסול (וגם על כך אין חולק).
פרסומים במישרין ע"י הנתבע – לשון הרע
59. זוהי התביעה הבסיסית של התובע.
מדובר בפרסומים, שהנתבע עצמו עשה ופרסם באינטרנט (בין באתרים שבניהולו ובין באתרים אחרים).
ומדובר בפרסומים שיש בהם לשון הרע על התובע.
60. אך במה בדיוק דברים אמורים?
כאן אני חייב להקדים ולהעיר, כי התובע הציג טענותיו באי-בהירות, תוך בילבול בין מוקדם ומאוחר, ובין פרסומי הנתבע לפרסומים של צדדים שלישיים, ואף בין מה שמצוי בתביעה למה שחורג ממנה – דבר שמקשה מאוד על ביהמ"ש.
למרות זאת, אשתדל לבור את המוץ מן התבן.
בחקירתו הנגדית נאלץ התובע להתמקד ולפרט - מהם הפרסומים שעשה הנתבע, ואשר רק עליהם באמת עומדת תביעתו. ורק לכך יש להתייחס.
ניתן לחלקם לארבע קבוצות (מבחינת הזמן, המקום, והענין) – וכך אדון בהם להלן (כשהמיספור הוא לפי הנספחים לתצהיר התובע).
"גרוש, מתוסכל ואלים מינית" – נספחים ג, ד, ה
61. ביום 9.2.00 פרסם הנתבע שלוש הודעות בפורום "תלונות" שבאתר דיבורים.
בנספח ג כתב:
"אל תחשבו שזה קו אירוטי אוקספורד, אולי זה מתאים לך לנסות כי אתה גרוש פעמיים ומתוסכל בכך שאינך מוצא אוקספורדית".
בנספח ד כתב:
"כולם מרחמים על אוקסי הגרוש פעמיים".
ובנספח ה כתב:
"אוקסי כבר מכות יפניות בזמן ששכב עם אשתו היפנית לשעבר. חסר כבר מדינות בעולם? למה שלא נשדך לאוקספורד בחורה סינית? בחורה סינית תשמח להביא במהירות רבה הרבה ילדים אוקספורדיים כי אוקספורד כבר בן 43".
62. התובע טוען, כי יש כאן לשון הרע.
אני מסכים עימו.
הקו הכללי ברור, וגם האינואנדו – מה עוד שמדובר ברצף של הודעות באותו יום ובאותו אתר.
הנתבע כותב על התובע, שהוא גרוש פעמיים, שהוא מתוסכל, שאינו מוצא בת זוג, שהוא צריך "עזרה" בשידוכים ובקו אירוטי, ושכולם מרחמים עליו בשל כך.
עוד כותב הנתבע על התובע, שחיי המין שלו כרוכים באלימות.
אלו ביטויים, שבאים בגדר מרבית ההגדרות של לשון הרע שבסעיף 1 לחוק.
אלו דברים, שפרסומם עלול להשפיל את התובע בעיני הבריות ; לעשותו מטרה לבוז או ללעג; ולבזות אותו בשל מעשיו והתנהגותו, ובשל נטייתו המינית.
63. ב"כ הנתבע טען, כי אלו דברים של מה בכך, שנכתבו בתום לב ובהומור, שאין בהם כל גנאי בעיני קורא רגיל וסביר, וכי הכל נובע מרגישות-יתר של התובע ומפרשנות סובייקטיבית ובלתי-סבירה שלו.
עצם הטענה מקוממת.
מה הומריסטי או זניח בכך שאומרים על אדם, שחיי המין שלו אלימים, ושכעת כשאין לו בת זוג הוא מתוסכל מינית, וצריך קו ארוטי, וכולם מרחמים עליו?
לטעמי, אלו דברי לשון הרע קלאסיים – דברים בוטים ופוגעים לפי כל קנה מידה אובייקטיבי. ולא רק שאין בהם תום לב והומור - יש בהם רוע וסרקזם.
64. ב"כ הנתבע ניסה לשכנעני בהגנת "אמת דיברתי", לענין היותו של התובע גרוש פעמיים. אני מוכן להניח, שפרידתו של התובע מבת זוגתו היפנית אחרי מספר שנות חיים משותפים כזוג – כמוה כגירושין. וכיוון שהוכח שהתובע היה גרוש כדין מאישה אחרת עוד קודם לכן – הרי שהוא באמת גרוש פעמיים.
דא עקא, שכדי לחסות בצילה של הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק – לא די שהדבר שפורסם היה אמת, אלא שצריך גם "ענין ציבורי בפרסום".
אך אינני יכול להעלות על דעתי - איזה ענין ציבורי יש לקהילת החרשים או לציבור כולו בסוגיית גירושיו של התובע?
ומכל מקום, אין לנתבע כל טענת "אמת דיברתי" – לא לענין תסכוליו הזוגיים של התובע, ולא לענין הרגליו המיניים.
65. אלא שטענותיו החזקות של הנתבע לענין זה הן במישור אחר, הלקוח מדיני הנזיקין הכלליים : הסכמה ופרובוקציה.
הסכמה כיצד? ופרובוקציה כיצד?
הפרסומים הללו נעשו כולם בפורום "התלונות". ופורום זה פועל למין הקמתו כפורום של "שחרור לחץ". הגולשים הוזמנו ע"י מנהלת האתר כבר מלכתחילה "לקטר ולקלל", וכשהם מוזהרים ש"נקלל אותכם בחזרה" – ראה נספח ח לתצהיר הנתבע.
זו היתה אם כן המסגרת – וכל מי שנכנס והשתתף בפורום הזה, קיבל עליו מרצון את כללי המשחק הללו, של "קלל וגדף ככל יכולתך".
התובע גלש אף הוא באותו אתר – ולכן יש לראותו כמי שמסכים לסגנון הבוטה.
יתרה מכך - מספר ימים לפני הפרסומים הללו של הנתבע, פרסם התובע עצמו, באותו אתר, דברי בלע ולשון הרע על הנתבע וחבריו.
ביום 1.2.00 קרא התובע לנתבע ולעוד מספר אנשים "הכלבים ששתו בירה" – נספח ט/1 לתצהיר הנתבע.
ביום 4.2.00 כתב שם התובע "כל החרשים יוצאים מדעתם" – נספח ט/2 לתצהיר הנתבע.
וביום 6.2.00 כתב התובע "כשזבל הערפדים חוזר על עצמו הרי הוא פאתטי" – נספח ט/4 לתצהיר הנתבע – תוך פאראפרזה על כינוי האינטרנט של הנתבע , "מלך הערפדים".
בכך – התגרה התובע בנתבע וקינטר אותו, עשה לו פרובוקציה, והביא בהתנהגותו לכך שהנתבע הגיב בפרסומים ג-ד-ה נשוא התביעה.
66. פרובוקציה מצד הנפגע היא טעם מוכר להפחתת פיצויים עד כדי שלילתם המלאה והפטר המזיק מאחריותו.
כך בדיני לשון הרע: ע"א 1370/91 לוטפי משעור נ. אמיל חביבי פ"ד מ"ז (1) 535; שנהר, דיני לשון הרע 338 – 339.
כך בדיני הנזיקין הכלליים: ע"א 231/67 להריך נ. ונגלוביץ פ"ד כ"א (2) 656 ; ע"א 668/71 מורגנשטרן נ' דימנשטיין פ"ד כ"ו (2) 841 ; טדסקי אנגלרד ברק חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (מהדורה 2) 273 – 274.
וביסוד כל הדברים עומדת הוראת סעיף 65 לפקודת הנזיקין – כשהתנהגותו של התובע הביאה את הנתבע לידי אשמו.
אלא שנדרשת פרופורציה בין התנהגותו הפרובוקטיבית של הנפגע לבין אשמו של המזיק. קינטור מילולי לא יצדיק שלילת אחריות בשל תקיפה פיזית. אך "מילים רעות" יכולות בהחלט לשלול או להפחית משמעותית פיצויים בגין "מילים רעות שכנגד".
67. אילו על כך בלבד היתה עומדת הגנת הנתבע בענין הפרסומים ג-ד-ה – הייתי סבור, כי יש מקום להפחתת הפיצוי, אך לא לשלילתו המלאה.
אלא שהנתבע טוען, כאמור, לא רק לפרובוקציה כי אם גם להסכמה.
68. סוגיית ההסכמה כהגנה מפני תביעת לשון הרע, היא בעייתית למדי.
סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע החיל על עוולת לשון הרע מספר הוראות מפקודת הנזיקין – אך באופן מפתיע נמנע מלהחיל את הגנת "ההסתכנות מרצון" שבסעיף 5 לפקודה (סעיף 56 לנוסח הישן).
האם נקבע בכך הסדר שלילי? והאם הדבר שולל גם מהסכמה מפורשת, שעולה על "הסתכנות" גרידא , את כוחה למחול ולוותר על הפגיעה בשם הטוב?
שנהר, בספרו הנזכר על דיני לשון הרע (בעמ' 338), אינו נותן תשובה.
פרופ' גביזון, במאמרה הנזכר על הזכות לפרטיות (בעמ' 198–199), מציגה את חשיבות ההסכמה, והרצון החופשי של הפרט, ואת המדיניות הראויה למחוקק ולשופט - להימנע מפטרנליזם ע"י המשפט.
והשופט ברק, בקונטרס הנזכר בעריכת טדסקי, על דיני הנזיקין (בעמ' 311), קובע חד משמעית, כי הסכמת הנפגע משחררת מאחריות בגין לשון הרע.
דומני, כי גישה זו, שעולה מדברי השופט ברק ופרופ' גביזון, היא הגישה הראויה לענייננו.
אין מדובר בתחרות בין "קדושת החוזה" לבין "קדושת החיים" כמו בפרשת צים נ. מזיאר, ע"א 461/62 פ"ד י"ז 1319.
מדובר כאן בהגנה על שמו הטוב של אדם, ובזכותו למחול על כך - ואין כל נימוקים שבתקנת הציבור, המחייבים אותנו לשלול מהאדם את זכותו זו.
69. ומן הכלל אל הפרט.
עצם ההשתתפות של התובע בפורום "תלונות", בהיותו מודע לכללי המשחק, של קללות ונאצות; ולא כל שכן, אופן ההשתתפות של התובע בפורום הנ"ל, תוך שהוא מנבל את פיו ביחס לנתבע – כל אלו מצדיקים את המסקנה, שהתובע הסכים ללשון הפרועה באותו פורום, והסכים לאפשרות שהנתבע אף ישיב לו בסגנון בוטה ובדברי לשון הרע.
אשר על כן, ומטעם זה, ראיתי לדחות את תביעת התובע בגין הפרסומים ג-ד-ה.
"שלילי כלפי חרשים" – נספחים י, יג, יט
70. ביום 24.3.00 פירסם הנתבע בפורום המאבק באתר דיבורים את ההודעה נספח י, ושם כתב על התובע:
"ארנון בורוכוב הוא אדם שלילי מאוד ביחסו כלפי אוכלוסיית לקו"ש".
ביום 3.4.00 פירסם הנתבע הודעה נוספת באותו פורום, היא ההודעה נספח יג, ושם כתב על התובע:
"אוקספורד... אתה מאוד שלילי כלפי חירשים".
וביום 28.4.00 פירסם הנתבע בפורום נכים באתר IOL את ההודעה נספח יט, ושם כתב לתובע:
"לאוקספורד.... אני נאלץ למחוק את הודעותיך כי כתבת המון הודעות מזיקות לתרבות הגאה של לקויי שמיעה בפורום שלי. אני מגיב כאן למען יראו שאינני יורד לרמתך הדלילה מבחינת תקשורת".
71. אקדם ואומר, כי נספח יט לא נזכר – לא בתביעה, ולא בפרטים הנוספים.
לכן, ומשהנתבע התנגד לכל שינוי חזית – אין להתייחס לאמור בו.
אלא מכיוון שמדובר בעקרון באותו ענין שנזכר גם בנספחים י יג – אתייחס גם לנספח יט בהקשר זה.
72. הנתבע פירסם, איפוא, ברבים, כי התובע "שלילי ביחס לחרשים ומזיק לתרבותם".
זוהי לשון הרע קלאסית.
אם ראובן אומר על שמעון שהוא "שלילי ומזיק" ללוי, וראובן אומר זאת ללוי – אזי ברור שדברים אלו עלולים לגרור יחס "שלילי" נגדי, של בוז או אף שנאה, מצד לוי כלפי שמעון.
כך גם הדברים הללו: הם עלולים להשפיל ולבזות את התובע בעיני קהילת החרשים, ולעשותו מטרה לשנאה ולבוז בקרב אותה קהילה.
ב"כ הנתבע מצא לנכון לטעון שלא כך הוא, וכי אין מדובר כלל בלשון הרע – וחבל.
יש טענות שאין לטעון כלל.
73. ואולם לנתבע עומדת במקרה זה הגנת תום הלב לפי סעיף 15 (4) לחוק איסור לשון הרע.
הפרסום האמור הינו הבעת דעה בתום לב על התנהגות הנפגע ועל דעותיו בקשר לענין ציבורי.
74. יש לזכור, כי התובע עצמו מעורב מאוד בקהילת החרשים, ובמיוחד בקהילה האינטרנטית שלהם. הוא כתב וכותב באתרים רבים של חרשים. והוא אף ניהל בעצמו את אחד הפורומים – פורום חרשים באתר אורט – עד אשר הנתבע החליפו בתפקיד זה.
התובע הוא גם בעל דעה בסוגיות רבות הנוגעות לקהילת החרשים, ולאופן התנהגותה הראוי והמצוי של קהילה זו, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ.
כך, למשל, ביום 19.1.00 פרסם התובע בפורום חרשים באתר IOL את ההודעה שבנספח ז/6 לתצהיר הנתבע:
"החרשים הוכיחו שוב כי אינם מסוגלים לנהל דברים ברצינות".
בהזדמנויות אחרות הוא היה בוטה יותר – ביום 4.2.00 בפורום תלונות באתר דיבורים, פרסם התובע את ההודעה שבנספח ט/2 לתצהיר הנתבע:
"סתם כל החרשים יוצאים מדעתם?"
במהלך חקירתו, ניסה התובע להתחמק משאלות נוקבות בענין זה, אך בסופו של דבר הודה, כי הוא התבטא באופן שלילי וביקורתי על קהילת החרשים – ראה בעמ' 19 ובעמ' 22–23 לפרוטוקול המוקלט.
אינדיקציה נוספת לכך אנו מוצאים בפרסום, אמנם מאוחר, של התובע – פרסום מיום 14.6.00 בפורום כלשהו באתר IOL , נספח יט לתצהיר הנתבע. שם כתב התובע:
"קהיליית החרשים חולה מהיסוד ואני חושף את כל התחלואים".
גם ב"כ התובע אישר, בעמ' 31 לפרוטוקול, שהיו למרשו חילוקי דעות עם כל מיני גורמים בקהילת החרשים.
75. במעשיו ובהתבטאויותיו אלו – עשה עצמו התובע מעורב בדו-שיח הציבורי הנוגע לקהילת החרשים. ההקשרים היו של עניינים כלליים הנוגעים לקהילת החרשים, הן בחייה הפנימיים והן כלפי החברה הסובבת.
לכן, יש בכך משום "התנהגות ודעות בקשר לענין ציבורי".
ובדיוק מטעם זה – גם דבריו של הנתבע בנספחים י יג יט, המתייחסים לאותה התנהגות ולאותן דעות של התובע בהקשרים אלו – גם הם כולם "הבעת דעה על התנהגות ודעות הנפגע בקשר לענין ציבורי".
76. יש לראות, כי ההלכה הפסוקה הרחיבה בפרשנותה של הגנת הפרסום בתום לב בקשר להבעת דעה בענין ציבורי - וראה לאחרונה פסה"ד הנזכרים לעיל בפרשות רינת נ. רום ואפל נ. חסון.
במקרים אלו ניתן משקל מיוחד לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת לעומת הזכות לשם הטוב.
והטעם לכך כפול: מצד אחד, חופש הביטוי מגן כאן על אינטרס ציבורי בשל מהות "הענין הציבורי" בו מדובר, ולא רק על האינטרס הפרטי של המפרסם והדובר. ומצד שני, הנפגע הכניס עצמו לזירה הציבורית (בין ע"י תפקידו ובין ע"י מעורבותו בנושא), וכך חשף עצמו מרצון לביקורת ציבורית נוקבת יותר.
משני הכיוונים, גם של הציבור וגם של הנפגע, יש כאן הצדקה להרחיב בהגנה, ולהעדיף את חופש הביטוי.
77. כמובן, גם למגמה ולהעדפה זו של חופש הביטוי יש גבולות.
הגבול נקבע בדרישה המאזנת של תום הלב.
הדרישה עצמה נקבעה בסעיף 15 רישא לחוק, ונטל הראיה בענין זה נקבע בסעיף 16 לחוק.
מקום שהנתבע נכנס בגדר נסיבות הפרסום האמורות בסעיף 15 - ישנה חזקת תום לב, מכח סעיף 16 (א), והנטל עובר לתובע להוכיח את חוסר תום הלב של הנתבע.
בענייננו, כפי שהראיתי – מדובר בפרסום החוסה בצילו של סעיף 15 (4) לחוק.
לכן, חזקה על הנתבע שעשה את הפרסומים בתום לב, והנטל על התובע לסתור זאת.
דא עקא, שהתובע לא הרים את הנטל.
התובע לא שכנע אותי, כי נתקיימה ולו אחת מחלופות סעיף 16 (ב) לחוק, שמחזיר את הנטל לנתבע.
בכל הנוגע להבעת דעה - קשה לאמר אם דבר הפרסום הוא "אמת". ואולם על פני הדברים הוכח, שיש יסוד לטענת הנתבע, בדבר יחסו השלילי של התובע לקהילת החרשים.
כמו כן, לא הוכח שהנתבע לא האמין באמיתות הדברים הללו – ההפך הוא הנכון.
ומכל מקום, הפרסומים בהקשר זה של היחס לקהילת החרשים (להבדיל מהפרסומים שנדונו בתת-הפרק הקודם) - לא התכוונו לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הענין הציבורי שסעיף 15 (4) מגן עליו.
78. אלא שגם אם נתעלם מהחזקות שבסעיף 16 לחוק – השתכנעתי פוזיטיבית, כי בהקשר זה, ובשונה מההקשר שנזכר בתת-הפרק הקודם - הנתבע אכן פעל בתום לב ובאמונה, כי הוא מגיב כנדרש ובמידה לא-מופרזת לפרסומי התובע ולהתנהגותו.
כך לפי קנה מידה סובייקטיבי, בנפשו של הנתבע פנימה – וכך גם לפי קנה מידה אובייקטיבי של היחס והמידתיות בין פרסומי הנתבע לבין פרסומי התובע בהקשר זה.
79. סופו של ענין זה – אני דוחה את תביעת התובע בגין לשון הרע שבפרסומים י-יג-יט.
"תורה אוקספורדית" - נספח יח
80. ביום 27.2.00 פירסם הנתבע בפורום חרשים באתר אורט את ההודעה נספח יח, ושם כתב לקוראים חברי קהילת החרשים, בין היתר את הדברים הבאים:
"אני שמח שגולשים לא השתוללו כאן בעיקר בדברי תורה אוקספורדית".
81. התובע טוען, כי יש בכך לשון הרע עליו.
אינני מבין במה.
גם בתביעתו וגם בתצהירו מתלונן התובע בקשר לפרסום זה, כי הדברים נכתבו למרות שהוא (התובע) לא כתב בפורום הזה משך מספר חודשים.
גם אם כך הוא – אז מה? האם הנתבע כתב אחרת, היינו שהתובע כן הרבה לכתוב באותו פורום ? וגם אם כך היה כותב (ולא הוא), ואפילו אם הדברים אינם נכונים – מה פסול בכך?
במהלך חקירתו הנגדית ניסה התובע לתקן. הוא הציע, שלשון הרע בפרסום האמור מתבטאת בכך , שהנתבע ייחס לו , לתובע, "תורה של השתוללות".
כאן, דומני, שהתובע הרחיק לכת בדמיונו ובפרשנויות הסובייקטיביות שלו לדברים.
לכל היותר אפשר לקרוא זאת כך, שהנתבע אמר, שהוא שמח שהגולשים האחרים באותו אתר לא הרבו לכתוב בסגנון או בעניינים של התובע (אוקספורד).
"השתוללו" בהקשר זה איננו ביטוי שלילי, אלא ביטוי כמותי שמבטא "גלישה רבה", ומתייחס לגולשים באתר ולא לתובע.
ואין כאן כל דבר משפיל או מבזה בקשר לתובע.
82. אין כל לשון הרע על התובע בנספח יח – ואני דוחה את התביעה גם בגין פרסום זה.
"התובע רגיש בעקבות מות אמו" – נספח יט
83. ביום 28.4.00 פירסם הנתבע בפורום נכים באתר IOL את ההודעה נספח יט.
התייחסתי עוד קודם לכן לפרסום זה בהקשר אחר – ואולם כעת אתייחס למשפט נוסף שנאמר שם . הנתבע כתב שם לתובע:
"אז אמרתי לגולשים בפורום שיעזבו אותך במנוחה כי אתה במצב רגיש כעת בעקבות אימך ז"ל".
84. התובע מתלונן, כי יש בפרסום האמור לשון הרע עליו.
זו הדוגמא הבולטת ביותר עד כמה התובע אינו קורא את המפה אל נכון, ועד כמה הוא נותן לדברים פרשנות מעוותת.
אין כאן כל לשון הרע. ההיפך הוא הנכון.
85. אף שבין התובע לנתבע יש יריבות והתנצחות בלתי-פוסקות, הרי שבעת מותה של אימו של התובע, התעלה הנתבע מעל לכך , והפגין סימפטיה ואמפטיה כלפי התובע.
הנתבע שלח לתובע הודעת תנחומים אישית בדואר האלקטרוני.
התובע עצמו לקח את אותה הודעה פרטית, ופירסם אותה בפורום פתוח באינטרנט.
ואז, כאשר גולשים רבים הציפו את התובע בהודעות תנחומים – פנה אליהם הנתבע, וביקש להרפות מהתובע, כי הוא במצב רגיש עקב מות אימו.
מה פסול בכך? מה יש בכך, שמבזה או משפיל את התובע?
האם רגישות של אדם בעקבות מות אימו, איננה תגובה טבעית ומובנת מאליה?
האם הנתבע לא שיבח כאן, למעשה, את התובע בשל רגישותו זו ?
בוודאי שהנתבע לא אמר כל דבר שלילי על התובע, כאשר ציין את רגישותו.
86. אני דוחה, איפוא, פוזיטיבית את כל טענות התובע בגין פירסום זה שבנספח יט – אף שניתן היה לדחותן גם מהטעם של הרחבת חזית אסורה (כפי שטען הנתבע בסיכומיו).
הבלוף וההתחזות – פרסום ע"י הנתבע בשם התובע – לשון הרע
87. ביום 3.4.00 פורסמה בפורום המאבק באתר דיבורים הודעה בשמו של התובע – נספח יב.
ואלו הדברים שנכתבו שם לכל ציבור החרשים, כביכול בשם התובע:
"אני מתנצל על שפגעתי בכם הרבה ועל שהייתי כזה אידיוט ומפיץ שמות רעים לאחרים. אבל מה אתם אומרים שתמיד תנשקו לי על התחת שלי...".
88. זוהי הודעה פוגעת ובוטה כלפי ציבור הקוראים באותו פורום – חברי קהילת החרשים.
אך אלו גם דברים שמשניאים את כותבם על קהל הקוראים, אליו פנה ובו פגע.
ואלו גם דברים שמביישים ומבזים את כותבם בעיני הקוראים – על שזה סגנונו וזו רמתו של הכותב (הסיפא), וכן לפי תוכן הדברים בהם הודה (הרישא).
89. הנתבע, אשר ניהל את הפורום הנ"ל – מיהר לכאוב את כאבם של הקוראים (החרשים) ולגנות את התובע.
תוך 15 דקות מפירסום ההודעה שבנספח יב – כתב הנתבע לתובע, באותו פורום, את ההודעה שבנספח יג, בזו הלשון:
אוקספורד, אתה בחוצפה שלך נכנס לפורום שלי... הפעם אני אשאיר את ההודעה שלך למען יראו מי אתה".
90. התובע הזדרז להגיב אף הוא.
הוא לא כתב את ההודעה שבנספח יב , המתיימרת להיות בשמו, והוא ביקש להתנער מכך.
התובע שלח לפורום האמור מספר הודעות, ובכולן כתב "זאת בכלל לא השפה שלי".
לענין זה ראה נספח טו מאותו יום 3.4.00.
91. אלא שהנתבע, בהפעילו את סמכויותיו כמנהל הפורום, מחק את הודעות ההתכחשות וההתנערות של התובע מהפירסום שבנספח יב.
92. רק ביום 17.4.00, שבועיים אחרי פירסום נספח יב המקורי, הצליח התובע להכניס לפורום הודעת התנערות – נספח יד.
93. מאותו יום ואילך, נמנע הנתבע מלמחוק את הודעת ההתנערות הזו של התובע.
יחד עם זאת, הנתבע בחר, כמנהל הפורום, להשאיר ברשת את שלושת הפרסומים – את הנספח יב שנכתב "בשם" התובע, את נספח יג בו הנתבע מגנה את התובע על "כתיבת" נספח יב, ואת נספח יד בו מכחיש התובע את היותו כותב ההודעה שבנספח יב.
ושלושת הפרסומים הללו נותרו ברשת עד לרגע זה.
94. התובע חשד בנתבע, שהנתבע הוא זה שכתב בשמו של התובע, תוך התחזות לתובע, את ההודעה שבנספח יב.
התובע כתב כך בתביעתו – בסעיף 20 (ח).
התובע חזר על חשדו זה בתצהירו – בסעיף 22.
והוא אף חזר על כך בעדותו – בעמ' 3–4 לפרוטוקול.
95. הנתבע הכחיש זאת לאורך כל הדרך.
כך במפורש בסעיף 20 (ג) להגנתו ולהגנתו-המתוקנת.
כך ע"י "התעלמות" מענין זה בתצהירו – תוך הטחת האשמות בתובע, שהוא זה שנוהג להתחזות לאחרים.
כך גם בהצהרת פרקליטו לפרוטוקול בעמ' 33, שורות 17–18 – שאיננו יודע מי כתב את נספח יב.
וכך גם לאורך כל עדותו בחקירה הנגדית. הנתבע התפתל, והתחמק, וסירב להשיב לשאלות בפרשה זו – וראה בעמ' 61-66 לפרוטוקול. בשלב מסויים הוא אף אמר מפורשות, כי הוא לא מחק את נספח יב משום שהוא באמת חשב שהתובע כתב את נספח יב – עמ' 64, שורות 12–14.
96. אך לא לעולם חוסן.
בסוף החקירה הנגדית "נשבר" הנתבע, והודה כי הכל "בלוף".
הוא, הנתבע, זה שכתב את נספח יב ופירסם אותו, כביכול בשמו של התובע.
והוא, הנתבע, שלח את הודעת הגינוי שבנספח יג, ביודעו שהתובע לא כתב ולא פירסם את נספח יב, ושזו עלילה מבית היוצר שלו עצמו (הנתבע).
לענין זה ראה עמ' 67 לפרוטוקול.
97. הנתבע התחזה לתובע.
הוא פירסם בשמו של התובע הודעה פיקטיבית – נספח יב.
ואותה הודעה , בהיותה נחזית להיות להודעתו של התובע – עלולה להשפיל ולבזות ולהשניא את מי שנחזה להיות הכותב שלה (קרי התובע) בעיני הנמענים והקוראים (קרי ציבור החרשים).
והדברים ברורים: אם ראובן מפרסם דברים פוגעים כלפי שמעון, גם בתוכנם וגם בסגנונם – אז מעבר ללשון הרע שיש בכך על שמעון - יש בכך גם להשניא את ראובן על שמעון (בשל התוכן והסגנון), ולבזות את ראובן בעיני הקוראים (בשל הסגנון).
בדרך כלל, לא תתעורר בסיטואציה כזו שאלת האחריות בגין לשון הרע על ראובן - כי הרי הוא המפרסם, ומה לו כי ילין על עצמו , שהשניא עצמו על הזולת וביזה עצמו בעיני הזולת?
אבל אם לוי התחזה לראובן, ופירסם את הפרסום הפוגע והבוטה בשמו של ראובן – אזי לוי פירסם פרסום, שהביא, בין היתר, להשנאתו של ראובן על שמעון, ולהשפלתו של ראובן בעיני הציבור כולו, כמי שכותב דברי בלע כאלו.
במקרה כזה - לוי אחראי כמפרסם לשון הרע על ראובן.
וזה המקרה שבפנינו.
98. הנתבע הוציא לשון הרע על התובע, כאשר התחזה ופירסם בשמו-כביכול את נספח יב.
והנתבע המשיך וחיזק את האפקט של לשון הרע על התובע - בכך שגינה (בנספח יג) את התובע על אותו פרסום מפוברק, ובכך שמחק את התכחשותו של התובע (נספח טו) לאותו פרסום מפוברק, ובכך שהותיר ברשת את הפרסום יב המפוברק הזה.
99. מה תשובתו ומה הגנתו של הנתבע לענין זה?
אין.
100. במהלך חקירתו הנגדית ניסה הנתבע לתרץ, כי עשה דברים אלו בשל פרובוקציה והטרדות מצד התובע, עד כדי כך שהוא (הנתבע) "פעם אחת התפוצצתי , אני בנאדם כמו כולם" – כך בעמ' 67 לפרוטוקול.
אין זו אמת.
הנתבע לא פעל מתוך סערת רגשות.
הנתבע פעל באופן מחושב ומרושע.
זה לא ענין של רגע לתכנן התחזות לאחר, ועוד לפרסם גינוי נגד אותו אחר, כאילו איננו יודע מי באמת כתב את הדברים בשם אותו אדם אחר.
וגם אם ניתן היה לראות בכך משהו רגעי – הרי שהספונטניות הזו נעלמה, כאשר משך שבועיים המשיך הנתבע למחוק את הודעות ההתנערות של התובע ; וכאשר משך שנתיים מאז ועד היום המשיך הנתבע להכחיש בכל מקום את מעורבותו שלו בפרשה, והותיר את הפרסום המפוברק ברשת, בפורום האינטרנט שבניהולו, כאילו איננו יודע שהוא זה שכתב אותו ולא התובע.
101. ב"כ הנתבע ניסה בסיכומיו להעלות הגנות יש מאין .
כך טען, כי אין בפרסומים אלו לשון הרע – טענה סתמית, שאינה עומדת לאור המוסבר לעיל.
כן טען להגנה לפי סעיף 15 (1) לחוק, שהנתבע לא ידע מהן הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע – ואני אינני מבין, מניין העוז לטעון זאת, כאשר כל "הנסיבות" הן מבית היוצר של הנתבע, ופרי מזימותיו ומעשי ההתחזות שלו?!
עוד טען, כי היחסים שבינו כמנהל פורום לבין הגולשים, חייבו אותו להפסיק את פעילות התובע ולהביע דעתו עליו – אבל, ומבלי להסכים לכל חובה ביחסים אלו, האם ניתן גם לומר שהיתה לו חובה להתחזות ולרמות את הגולשים בעניינו של התובע?!
כאשר אלו הטענות - ראוי לא לטעון דבר.
סיכום ביניים לשאלות האחריות
102. התובע העלה ארבע טענות עיקריות נגד הנתבע, אותן סקרתי בפרקים הקודמים.
הנתבע איננו אחראי בשל פגיעה בפרטיות בגין חשיפת זהותו של התובע באינטרנט – ותביעה זו נדחית.
הנתבע איננו אחראי, לא בלשון הרע ולא ברשלנות, בגין ההימנעות שלו כמנהל פורום מלמחוק הודעות של צדדים שלישיים שפגעו בתובע – ואף תביעה זו נדחית.
הנתבע איננו אחראי בשל לשון הרע בגין הפרסומים ג,ד,ה,י,יג,יח,יט – ואף תביעה זו נדחית.
ואולם הנתבע בהחלט אחראי בשל פרסום לשון הרע על התובע, בכך שהתחזה לתובע ופירסם בשמו-כביכול את הפירסום יב.
ובנוגע למרכיב אחרון זה של התביעה – יש לעבור לדיון בשאלת הפיצוי.
הפיצויים בגין לשון הרע
103. התובע עותר לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.
הוא עותר לפיצוי הרגיל לפי ס"ק (ב) בסך 50,000 ₪ (משוערך להיום), וכן להכפלת הפיצוי בשל הכוונה לפגוע לפי ס"ק (ג) לסך 100,000 ₪ (משוערך להיום).
104. סעיף 7א לחוק הוא חידוש מבית מדרשו של המחוקק הישראלי – חידוש שנחקק בשנת 1998+ במסגרת תיקון מס' 6 לחוק איסור לשון הרע.
תכליתו של תיקון זה היתה להבטיח רף תחתון לפיצויים, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח נזק של ממש. והרקע לכך היה פסיקת פיצויים נמוכים ע"י בתי המשפט.
יאמר מיד: אין בתיקון האמור כדי להגביל תובע מלהוכיח שנזקו גדול יותר, ולזכות בפיצוי כדי נזקו המלא, אפילו שמדובר רק בנזק לא-ממוני שנתון לאומדנא.
ואולם אין בכך גם לחייב את ביהמ"ש לפסוק סכום נקוב זה בכל תביעת לשון הרע, כפיצוי חובה שאין לרדת הימנו – ונותר לביהמ"ש שיקול דעת.
יחד עם זאת, יש בחקיקתו של סעיף 7א כדי להעמיד תמרור אדום בפני ביהמ"ש, בטרם יראה לפסוק סכום פיצוי נמוך מהרף שנקבע שם.
השיקול החולש על סוגיית הסעדים בגין לשון הרע הוא אותו שיקול שחולש על סוגיית האחריות – והוא, האיזון הראוי בין הזכות לשם הטוב מזה, ולבין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מזה.
אלא שבמובן מסויים, ישנו גם איזון פנימי בתוך מיתחם הסעדים והתרופות. ואם בכל הנוגע לסעדי הציווי והמניעה ניתנה עדיפות רבה יותר לחופש הביטוי, וראה ע"א 214/89 אבנרי נ. שפירא פ"ד מג (3) 840 – הרי שבתחום הסעדים הכספיים יש לתת משקל נגד , ולחזק את משקלה של הזכות לשם הטוב, וראה רע"א 4740/00 אמר נ. יוסף, פ"ד נה (5) 510.
ובמסגרת שיקולים מנחים אלו, של איזון האינטרסים הראוי בתוך סל הסעדים והתרופות – יש לפרש את סעיף 7א, כך שהוא קובע רף תחתון מנחה , שהסטיה ממנו כלפי מטה לא תעשה באופן שגרתי.
105. ומן הכלל אל הפרט:
הנתבע פירסם לשון הרע על התובע, ולא ניתנו לי כל טעם או הצדקה להפחית מהפיצוי הסטטוטורי לפי ס"ק 7א (ב) לחוק.
הדילמה בענייננו היא רק זו – האם ראוי להוסיף ולפסוק את כפל הפיצוי, לפי ס"ק 7א (ג) לחוק? ואם כן – האם יש לפסוק את מלוא כפל הפיצוי או רק את חלקו?
106. כפי שציינתי, לשון הרע במקרה זה נעשתה באופן מכוון ומתוכנן, תוך מעשה התחזות.
הנתבע אף חיזק את האפקט של לשון הרע, ביודעו על דבר המרמה שבכך – כאשר הוא גינה את התובע בפומבי בשל אותו פרסום פיקטיבי שנחזה להיות של התובע, ואשר הנתבע הוא שעשה אותו באמת.
הנתבע המשיך וחיזק את הפגיעה בשמו של התובע, בכך שמנע מהתובע משך שבועיים את היכולת להתנער מאותו פרסום מפוברק שיוחס לו – ע"י שימוש בכוחו כמנהל הפורום למחוק את הודעות ההתכחשות של התובע.
הנתבע המשיך באותו קו עקבי של פגיעה בתובע, כאשר השאיר עד עצם היום הזה, בפורום האינטרנט שבניהולו, את פרסום לשון הרע המפוברק ואת פרסום הגינוי שצירף לכך - אומנם בצד הודעת התכחשות של התובע.
וגם באופן ניהול המשפט, ובגרסה שהציג הנתבע עד שנשבר בסוף חקירתו הנגדית – גם בכך תרם הנתבע לחיזוק הפגיעה בתובע.
יש פה, אם כן, מספר אינדיקציות מצטברות לכוונת זדון בפרסום – לכוונה לפגוע.
107. כמו כן, ראיתי להביא בחשבון את מידת הפגיעה בתובע.
ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי שלושת עדי התביעה העידו, שכלל לא קראו את הפרסומים הפוגעים בתובע.
אין זה נכון עובדתית, ואין זה רלוונטי משפטית.
העדים טליה ונתן כלל לא נשאלו בענין זה. והעדה יעל העידה שאיננה זוכרת מה קראה לפני שנתיים.
אבל בכל מקרה – אין זה משנה מה קראו או לא קראו שלושה אנשים מקריים, שהתובע זימן משום מה למתן עדות, ואשר ניתן היה לנהל את המשפט ולהוכיח את התביעה גם ללא עדותם.
פרסום לשון הרע שבנספח יב נעשה באינטרנט. הוא היה פתוח לעין כל. הוא נעשה בפורום פופולרי , שחרשים רבים גולשים בו.
ניתן , איפוא, לקבוע, שהפרסום שבנספח יב הגיע לתפוצה נרחבת בקהילת החרשים – ולו ע"י שעמד לעיונה באופן חופשי וזמין.
אך אותה קהילה היא קבוצת ההתייחסות המיידית של התובע. זו הקהילה אליה הוא שייך ובה הוא פעיל, במיוחד באינטרנט . זוהי קבוצת ההשתייכות שלו. זהו המעגל הקרוב אליו.
לכן יש כאן פגיעה משמעותית ביותר בתובע – כי הפגיעה בשמו הטוב נעשתה בקרב חברי הקהילה המיוחדת, עליה הוא נמנה ואליה הוא משתייך.
108. מצד שני, אי-אפשר גם להתעלם מהתנהגותו הבוטה והפרובוקטיבית של התובע.
כפי שהראיתי – התובע לעג לנתבע ופגע בו בפרסומים שבנספחים ט/1-ט/2-ט/4 לתצהיר הנתבע.
התובע התנהג כך גם בהזדמנויות נוספות – גם כלפי הנתבע וגם כלפי חרשים אחרים – וראה למשל נספחים ז/6-י/6-י/9 לתצהיר הנתבע.
התובע אף פעל נגד התובע ונגד גולשים אחרים מקהילת החרשים ,ע"י חסימת אתרים באינטרנט בטכניקה של הצפתם בהודעות – וראה נספח טז לתצהיר הנתבע.
אין בכל אלו כדי להצדיק את פרסום לשון הרע על התובע ע"י הנתבע, כמתואר בפרשת "הבלוף וההתחזות" שלעיל - אבל זהו ענין שראוי להביאו בחשבון לצורך קביעת שיעור הפיצוי, ובמיוחד לצורך קביעת שיעורו של הפיצוי המוגבר.
109. כאשר אני שוקל את כל השיקולים המובאים לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי יש לחייב את הנתבע בפיצוי מוגבר בשל פרסום לשון רע בכוונה לפגוע, לפי סעיף 7א (ג) לחוק , אך כי ראוי להפחית במעט מהסכום המקסימלי של כפל הפיצוי.
אשר על כן, ראיתי לחייב את הנתבע בפיצויים בשיעור של 90,000 ₪ נכון להיום.
סוף דבר
110. התביעה בגין הפגיעה בפרטיות נדחית.
התביעה בגין לשון הרע ורשלנות נדחית ברובה, למעט המפורט להלן.
התביעה בגין לשון הרע בשל הפרסום יב מתקבלת, ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך 90,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מהיום.
111. באשר להוצאות המשפט.
הכלל הנוהג במשפטנו הוא, שההוצאות לפי התוצאות , ושהזוכה בדין זכאי לצאת ללא חסרון כיס.
לכן הינחה אותנו ביהמ"ש העליון לפסוק הוצאות ריאליות, וכי ראוי שעוה"ד יצהיר על שכרו ויציג את הסכם שכה"ט שלו, וכי בכפוף למבחנים של סבירות יש לפסוק את מלוא שכה"ט המוסכם.
אלא שבתיק זה אין בדעתי לפסוק לתובע כל שכ"ט עו"ד.
טעמי כפולים. ראשית, משום שמרבית מרכיבי התביעה נדחו. ושנית, משום שלמרות מורכבותם וחדשנותם של הנושאים שנדונו בתיק זה – לא ניתן לכך כל גיבוי וטיעון משפטי של ממש מצידו של התובע, ולו מבחינת המחקר והצגת אסמכתאות כשלהן.
האיזון היחידי אותו יש לעשות בענין זה הוא ע"י פסיקת הוצאות בשיעור הנומינלי של האגרה ששילם התובע, וכך אני מורה.
הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך 2,960 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מהיום.
ניתן והודע היום, 14.7.02 .