התובע מעולם לא אמר את האמירות, המיוחסות לו ע"י הנתבעת. התובע מעולם - ובטח שלא בפומבי - לא השווה את בִּתה של הנתבעת לשום דבר, ובטח שלא השווה אותה ל"פיסת פח".
- חילופי הדברים בין הצדדים נעשו בפרטיות, ולא בפני קהל של אנשים. לכן מטענות הנתבעת בכתב התביעה שכנגד נעדר יסוד הפרסום.
- בכל הקשר לטענות הנסמכות על עוולת הפרת חובה חקוקה, מלבד זאת שהמדובר ב"עילה" שמבהירה את נואשות הנתבעת וניסיונה להעניק נפח מלאכותי לטענותיה, טענתה זו של הנתבעת בנדון כלל אינה ברורה ויסודות העוולה הנטענת כלל לא מתקיימים.
- דיון והכרעה:
מהי לשון הרע, שלפרסומה מתייחסות הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע)? תשובה לשאלה זו מצויה בהוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שם נקבע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
האם יש צורך שהדברים יהיו מפורשים או שהפגיעה היא משתמעת? על כך משיבות הוראות סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע:
"אין נפקא מינה, אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מוגדר המונח "פרסום", כדלהלן:
“)א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."
- בחינת פרסום תתבצע על פי מספר שלבים שהותוו בפסיקה. בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, וזאת על פי אמות מידה המקובלות על האדם הסביר. בחינת השאלה, האם פרסום עולה כדי לשון הרע נעשית באמצעות מבחן אובייקטיבי. כלומר, יש לעמוד על מובנם ומשמעותם של הדברים לפי מובנם הטבעי בהקשר בו הובאו, ולבחון אם מדובר בביטויים הגורמים להשפלה בעיני האדם הסביר, שנחשף אליהם. בשלב השני, יש לבחון, האם על פי משמעות זו מהווים הדברים "לשון הרע", על פי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק הנ"ל. בשלב השלישי, יש לבחון את תחולתן של ההגנות השונות, הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע, על הפרסום. בשלב הרביעי והאחרון, וככל שנמצא, כי המדובר בפרסום של לשון הרע, שאינו חוסה תחת כנפי אחת ההגנות, יש לבחון את שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע (ערעור אזרחי 89/04, נודלמן נ' שרנסקי, ניתן ביום 4.8.08, סעיף 17 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). ראה עוד ערעור אזרחי 723/74, הוצאת עיתון הארץ בערעור מיסים נ' חברת החשמל בע"מ, פד"י לא(2)281, 300; ערעור אזרחי 740/86, יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פד"י מג(2)333, 337; ערעור אזרחי 1104/00, דוד אפל נ' אילה חסון, פד"י נו(2)607, 617.
על האבחנה בין החלופות השונות המנויות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע עמד בית המשפט העליון בקשות עירייה אחרות 1104/00 הנ"ל, עמ' 616 ואילך. נקבע שם, כי החלופה הראשונה בסעיף 1 לחוק הנ"ל, המדברת על השפלת אדם בעיני הבריות, הינה " מעין חלופת סל רחבת היקף', בעוד ששלוש החלופות הנוספות הן קונקרטיות. בכל ארבע החלופות אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, אלא די בכך שהפרסום עלול היה לפגוע.
- בקשות עירייה אחרות 723/74 הנ"ל נאמר, נאמר (עמ' 300):
"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו, ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך גידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו. מכאן למשל, כי כאשר בית-המשפט בוחן דברים שפורסמו בעתון ומבקש ליישם את המבחן של האדם הסביר והרגיל, עליו להעריך מה משמעותן ומובנן של המילים בעיני קורא העתון הרגיל ולשקול איך היה הלה מבין את הכתוב. לכלל האמור, המפנה אותנו אל משמעותן הרגילה של המילים, יש ביטוי נוסף: יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי גם נתונים נוספים אלה הם בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם".
- יפים לענייננו דבריו של כב' השופט סולברג (כתארו אז), שנאמרו ברשות ערעור אזרחי 817/23, עמותת חוזה חדש נ' זוהר, ניתן ביום 30.5.23, בסעיף 24 לפסה"ד:
"בהתייחס לשלל גידופים למיניהם, אשר עשויים דוברים נִצִים להפנות איש כלפי רעהו, דוגמת השימוש (הנפסד) בכינוי 'חולה נפש', וכיוצא בו. ברי, כי חרף הכסות העובדתית שעוטה המבע הלשוני הנזכר, נוכח משמעותו המילולית-מילונית אשר מתייחסת לאבחנה רפואית מוגדרת בעלת משמעות קלינית - במקרים רבים, לא זו תהיה הדרך שבה יבין את הדברים אדם מן הישוב, אלא כגידוף המבטא - בדרך פסולה - דעה שלילית על אודות מושא האמירה ..."