בית משפט השלום בראשון לציון
ת"א 27585-12-21 לוי נ' מועצה אזורית חבל מודיעין
לפני
כבוד השופטת דר להב
התובע:
יום טוב לוי
ע"י ב"כ עוה"ד אלעד אביטן
נגד
הנתבעת:
מועצה אזורית חבל מודיעין
ע"י ב"כ עוה"ד גדעון פודים
פסק דין
לפניי תביעה על סך 150,000 ש"ח שעילתה פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע"). בתמצית, נטען כי הנתבעת הטילה על חשבונות הבנק של התובע עיקול שלא כדין, דבר שגרם נזק לשמו הטוב וכן עוגמת נפש, ובשל כך, תבע קבלת פיצוי.
א. רקע עובדתי
1. התובע אימץ בשנת 2015 כלב מעמותת צער בעלי חיים ("הכלב"). כתוצאה מאילוצים אישיים השיב התובע את הכלב לעמותה ביום 11.8.2016 (אישור על השבת הכלב צורף כנספח 1 לתצהיר התובע).
2. בימים 23.6.2017 ו-18.12.2017 נצפה הכלב על ידי פקח של הנתבעת, משוטט ללא בעלים, ועושה צרכיו בשטח ציבורי במושב גבעת כ"ח. הפקח סרק את השבב של הכלב, אשר נמצא כמשויך לתובע ונרשמו שני דוחות מכוח חוק עזר לחבל מודיעין (החזקת בעלי חיים), התשס"ב-2002. לטענת הנתבעת, הדוחות הידניים נשלחו לכתובתו הרשומה של התובע במשרד הפנים.
3. משהדוחות לא שולמו, נשלחו דוחות מודפסים לכתובתו של התובע. לטענת הנתבעת, עלה בידה לאתר את הדוח המודפס בגין העבירה מיום 18.12.2017 שנשלח לתובע ביום 9.10.2018 לכתובת רח' לוינסקי 20 דירה 1, תל אביב (נספח א' לתצהיר הנתבעת).
4. מאחר שהדוחות לא שולמו, שלחה הנתבעת לתובע דרישות לתשלום חוב לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה), לכתובת רח' אסירי ציון 18, תל אביב. דרישה זו נשלחה לתובע באפריל 2020. עם קבלת הדרישה, פנה התובע בדוא"ל לנתבעת ביום 12.4.2020, שאליו צירף את אישור השבת הכלב, כדלקמן:
"שלום,
קיבלתי דו"ח מ2017 על כלב שמסרתי ב2016.
אני מצרף גם הוכחות.
בתודה יומי לוי תז *********"
5. ביום 13.4.2020 שלח התובע דוא"ל נוסף, לכתובת דוא"ל אחרת בנתבעת, כדלקמן:
"לוי יום טוב תז *********
מס שובר 0800000201
מסרתי את הכלב לצער בעלי חיים ב2016 הדוחות מ2017.
להלן צירפתי הוכחות.
אנא מכם תפסיקו להטריד ולהלחיץ אותי במיוחד
בתקופה קשה זו. תודה."
6. אף שלא התקבלה כל תגובה מהנתבעת, התובע טען כי שיער שבכך הגיע הנושא לסיומו (עמ' 30 ש' 26-24). אלא שכמתברר, פניותיו של התובע כלל לא טופלו, לפי הנטען, "משום שאלה הועברו לספאם במועצה" (ס' 21 לתצהיר הנתבעת).
7. ביום 11.7.2021 הנתבעת הטילה עיקולים על שני חשבונות בנק של התובע, בבנק לאומי ובבנק הפועלים, על סכום כולל של 1,710 ש"ח. עם היוודע לתובע אודות העיקולים, פנה טלפונית לנתבעת, ושוחח עם נציגה בשם שיר (תמלול השיחה צורף כנספח 6 לתצהיר התובע). כמו כן, ביום 15.7.2021 פנה בדוא"ל לנתבעת כדלקמן:
"בהמשך לשיחה עם שיר
הסברתי ששלחתי את כל הטפסים לפני שנה וחצי של מסירת הכלב לפני מועדי הדוחות.
העיקול שעשיתם לי ג[ר]ם לי נזק מכיוון שעיקלתם
את החשבון הפרטי והעסקי שלי.
בבנק רואים זאת בחומרה רבה.
היום ה15 לחודש וצקים לספקים עלולים לא להתכבד.
אני מבקש להסיר עיקול זה מיד.
האמור נכתב מבלי לגרוע משום זכות או טענה.
בתודה יום טוב יומי לוי".
8. באותו יום, נשלחה מהנתבעת תגובה כדלקמן, ואליה צורפו הודעות על ביטול העיקולים:
"היי,
העיקול היה בטעות ולא שייך אליך לכן הוא בוטל.
יום טוב".
9. יצוין כי מצהיר הנתבעת טען בתצהירו (ס' 23) כי "בביטול העיקולים והקנסות בדיעבד, פעלתי כלפי התובע לפנים משורת הדין, משום שלפי הדין, לא היתה סיבה אמיתית לבטל לו את הקנסות והעיקולים והיה עליו לשלם אותם".
ב. טענות הצדדים
ב.1. טענות התובע
10. התובע טוען כי הנתבעת הפרה את כל החובות הבסיסיות המוטלות עליה: התעלמה מפניותיו ומהראיות המוכיחות כי הכלב לא היה בבעלותו במועד ביצוע העבירות הנטענות; הטילה עיקולים על חשבונות הבנק שלו ללא בדיקה מינימאלית וללא התראה מוקדמת; הודתה כי העיקול היה בטעות אך למרות זאת סירבה לפצות את התובע בגין הפגיעה שנגרמה לו.
11. התובע טוען כי הדוחות מעולם לא הגיעו לידיו, ונודע לו עליהם לראשונה באפריל 2020. לו הייתה הנתבעת פועלת כדין וממציאה את הדוחות בזמן אמת, הוא היה פועל לביטולם במועד.
11.1. הדוח מיום 23.6.2017 נשלח, על פי מסמכי הנתבעת, לכתובת "לוינסקי 20, בית עריף", כאשר כתובתו הרשומה של התובע במועד הרלוונטי הייתה "לוינסקי 20 תל אביב". פלט מעקב דבר הדואר מציג כי "אין נתונים עבור הברקוד המבוקש", המלמד כי דבר הדואר כנראה מעולם לא נשלח.
11.2. הדוח מיום 17.12.2017 חזר לנתבעת מהסיבה "הנמען אינו ידוע במען". דהיינו, דבר הדואר לא נמסר.
11.3. מכתב הודעת הקנס מיום 9.10.2018 – צורף כנספח א' לתצהיר הנתבעת יחד עם תעודה מוסדית ממשרד הפנים ביחס לכתובות התובע (נספח ב' לתצהיר הנתבעת). אלא שמרשומה זו עולה כי במאי 2018 שונתה כתובתו של התובע, ואף על פי כן, הודעת הקנס נשלחה לכתובתו הישנה.
11.4. מהאמור לעיל עולה כי התובע סתר את חזקת המסירה לה טוענת הנתבעת. ברשלנותה, מנעה הנתבעת מהתובע להשיג על הקנסות במועד. משחלפה שנה ממועד ביצוע העבירה מבלי שההודעות נמסרו לתובע, הרי שהעבירה התיישנה מכוח סעיף 225(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולא היה בסיס לדרישת התשלום שנשלחה באפריל 2020.
12. עם קבלת מכתב הדרישה, באפריל 2020, פעל התובע מידית לביטול הדוחות. טענת הנתבעת כי שתי הודעות הדוא"ל (שנשלחו לכתובות שונות) הגיעו לספאם אינה סבירה, ובשיחת התובע עם הנציגה שיר (שלא זומנה לעדות על ידי הנתבעת), היא לא ציינה עובדה זו, אלא ציינה שהצליחה לצפות בהודעות. הנתבעת הודתה – הודאת בעל דין – בדוא"ל מיום 15.7.2021 כי העיקול מקורו בטעות ולכן בוטל, הודאה שממנה בחרה הנתבעת להתנער.
13. התובע טוען, כי לנתבעת לא עומדת חזקת המסירה, וכי היא פעלה ברשלנות, בחוסר זהירות ובשרירותיות עת ניצלה לרעה את סמכויותיה לגביית קנסות, עת הטילה עיקולים על חשבונות התובע. אם הנתבעת הייתה מוודאת קבלת הדרישה או האזהרה אצל התובע, היה מתברר בזמן אמת כי דין הקנסות להתבטל. בכך הפרה את הוראות חוק איסור לשון הרע, באופן המצדיק חיובה במלוא הפיצוי הסטטוטורי. הפסיקה הכירה בכך שהטלת עיקולים שלא כדין על חשבון בנק עלולה להוות פרסום לשון הרע, גם כשמדובר בעיקול בסכום נמוך, שכן עיקול שכזה מציג את האדם כמי שאינו משלם את חובותיו, פרסום העלול לבזות את האדם, להשפילו בעיני הבריות ולפגוע בשמו הטוב. לנתבעת לא עומדת טענת הגנה כלשהי מכוח חוק איסור לשון הרע.
14. הנתבעת נמנעה מלהעיד עדי מפתח שערכו את המסמכים שצירפה, ומשכך יש ליתן להם משקל אפסי, אם בכלל. הנתבעת גרמה נזק ראייתי בכך שלא צירפה את העתק הדוחות המקוריים, בעוד שבהעתקי הדוחות השתנו פרטים מהותיים, לרבות הכתובת הרשומה.
15. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי משמעותי מהנתבעת, לא רק לאור אופי הפגיעה ונסיבות הפרסום, אלא גם בשל הפגיעה החמורה הנוספת שגרמה הנתבעת במהלך ניהול ההליך דנן. מדובר בשני עיקולים נפרדים בשני בנקים שונים. הנתבעת התנהלה באופן פוגעני ודורסני בניהול ההליך, הציפה את בית המשפט בעשרות בקשות סרק, תוך שיבוש ההליך, התשת התובע וייקור ההליך המשפטי, התנסחה באופן מבזה ופוגעני והתעלמה מהוראות תקנות סדר הדין האזרחי והחלטות בית המשפט. יתרה מכך, תוך כדי ההליך פתחה במחטף תיק הוצאה-לפועל נוסף נגד התובע, תוך גרימת נזק נוסף.
ב.2. טענות הנתבעת
16. הנתבעת טוענת, כי מדובר בתביעה מופרכת, נטולת כל עילה, שבמסגרתה התובע מבקש לקבל פיצוי בסכום שאף בית משפט בישראל לא פסק בנסיבות עובדתיות דומות. הנתבעת פעלה כדין מבלי שנפל בהתנהלותה כל דופי, ואף שביטלה את העיקולים והקנסות, לפנים משורת הדין, מצאה עצמה נגררת לבית המשפט בהליך סרק. לשיטת הנתבעת, מדובר בזוטי דברים.
17. לטענת הנתבעת, ברירות הקנס נשלחו אל התובע, לפי כתובתו המעודכנת במשרד הפנים. אצל הנתבעת קיים קישור לאתר משרד הפנים. כל אימת שמודפס עותק של הדוח, תופיע בעותק כתובתו העדכנית של התובע, כפי שהיא במועד הדפסת הדוח.
18. הנתבעת טוענת, כי כל הדוחות (הידניים והמודפסים) נשלחו אליו בדואר רשום, ולכן או שבחר להתעלם מהם או שלא לקח אותם מהדואר. התובע "התעורר" כשקיבל התראה לפני נקיטת הליכים. הכיתוב "בית עריף" שעל גבי ריכוז רישום המשלוחים, נכתב בכתב יד, אולם מדובר בטעות של מי שכתב זאת בכתב יד. תדפיס משרד הפנים מוכיח כי כל משלוחי הדואר לתובע נעשו לכתובתו הרשומה במשרד הפנים. לטענת הנתבעת, קיימת חזקת מסירה של הדוחות. התובע מעולם לא עתר לביטול הדוחות, בדרך של בקשה להישפט או הארכת מועד לביטולם. משקמה חזקת המסירה, הנתבעת פעלה כדת וכדין עובר להטלת העיקולים, ואין לתובע כל עילה כלפיה. ברירות הקנס הפכו לחלוטות ולתובע אין עוד זכות לטעון נגדן.
19. לנתבעת עומדת חזקת תקינות המעשה המנהלי. נטל ההוכחה להפריך חזקה זו מוטל על התובע.
20. מכתבו של התובע מאפריל 2020 עבר לתיבת הספאם. התובע לא וידא קבלת פנייתו אצל הנתבעת. לו היה עושה כן, הייתה התקלה נמנעת ופנייתו הייתה מטופלת, כבר באותו מועד. אין לו אלא להלין על עצמו.
21. רק אם היה עולה בידי התובע להוכיח שהעיקולים הוטלו שלא כדין, הייתה קמה לו עילת תביעה. אלא שהנתבעת פעלה כדין, בתום לב, ולא נפל דופי בהתנהלותה. בידי התובע היו מספר הזדמנויות, במהלך השנים, למנוע את המהלך שסופו בהטלת העיקולים, אולם הוא לא פעל כן.
22. הנתבעת מוסיפה, כי אמנם הפסיקה הכירה בהטלת עיקול שלא כדין על חשבון הבנק של אדם, כעוולה לפי חוק איסור לשון הרע. אולם במקרה דנן, לא הוכח שהעיקולים הוטלו שלא כדין, נהפוך הוא.
23. כמו כן, במקרה דנן, במועדים שבהם נרשם עיקול על חשבונות התובע, לא הוצגו לפירעון שיקים (כפי שאישר התובע). התובע ניסה ליצור מראית עין של החזרת שיקים, על מנת להאדיר את הפגיעה בו, הגם שלא היו דברים מעולם. לטענת הנתבעת, אף מילה בטענות התובע ובתיאוריו אודות נזקי העיקול, אינה אמת:
במכתב הבנק שצירף לתצהירו, לא נאמר על שום הגבלות או מגבלות; התובע אישר בחקירתו הנגדית כי בחשבונו בבנק לאומי לא היו שום הגבלות; הטענה להורדת דירוג האשראי לא הוכחה; נטען כי נמנעה האפשרות לבצע תשלומים באמצעות האפליקציה, ועקב כך נאלץ לחפש שיקים על מנת לבצע תשלומים. אלא שמעיון בדפי החשבון, עולה כי לא היו שום שיקים, והכל סיפורי מעשיות; הנתבעת ביטלה את העיקולים באותו יום שבו פנה אליה התובע; אין כל אמת והגיון בתיאורי התובע את הנזקים שנגרמו לו; התובע אישר כי לא חזרו שיקים כלשהם, לא זכר אם עוכבו תשלומים כלשהם, ואישר שלא דחה תשלומים כלשהם לספקים כתוצאה מהעיקול. מדפי החשבון עולה כי אין ולו חיוב אחד שלא כובד על ידי הבנק או פעולה שנמנע מהתובע לבצע; התובע אישר שעבר לבנק אחר, כך שגם הנזק ה"תדמיתי" שטען לו, לא קרה.
24. התובע מורגל בהליכים מעין אלה, כפי שהנתבעת נאלצה לנקוט הליכי הוצאה-לפועל כדי לגבות הוצאות בסך 750 ש"ח שנפסקו לטובתה בהליך דנן. חרף נקיטת הליכי הוצאה-לפועל נגדו, עולמו של התובע לא חרב עליו והוא לא נדהם מדבר. התובע אינו מתרגש מהליכים משפטיים והליכי הוצאה-לפועל, הוא אדיש כלפיהם.
המסקנה היא כי העיקולים לא פגעו בתובע ולא הסבו לו שום נזק.
25. מדובר בעיקול על סכום זניח של 1,710 ש"ח, כשבחשבון התובע בבנק לאומי הייתה באותה עת יתרת זכות בסך 118,000 ש"ח ובחשבונו בבנק הפועלים יתרת זכות של 139,000 ש"ח ומסגרת אשראי אף גדולה מכך.
26. לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה שהוגשה ממניע פסול, והגשת תביעה בסכום בלתי סביר "על כלום ושום דבר" צריכה להדיר שינה. לטענת הנתבעת, התובע בחר "סתם כך לטפול על הנתבעת התנהלות בריונית ודורסנית, ללא שום אחיזה בראיות ובמציאות".
27. אשר לאותה הודעת דוא"ל שנשלחה לתובע ובה נכתב כי העיקולים הוטלו בטעות, טוענת הנתבעת, כי מדובר בפעולה לפנים משורת הדין, מבלי שהייתה סיבה אמיתית לבטל את הקנסות והעיקולים, ומדובר ב"ניסוח לא מוצלח". ככל שהנתבעת הייתה מעלה על דעתה שהתובע "תופר" לה תיק בגין לשון הרע, היא הייתה נוהגת כלפיו לפי שורת הדין ולא הייתה מבטלת מאומה.
ב.3. סיכומי תשובה של התובע
28. התובע מצביע בסיכומיו על הלשון הבוטה, המשתלחת והמכפישה שנקטה הנתבעת כלפי התובע ובא-כוחו בסיכומיה ולאורך ההליך.
29. התובע טוען כי הרים את הנטל לסתור את חזקת המסירה ומכאן שהנתבעת הטילה עיקולים על חשבונותיו באופן שרירותי וללא התראה מוקדמת. הנתבעת עצמה הודתה כי העיקול היה בטעות, דבר המהווה הודאת בעל-דין.
30. התובע טוען כי הנתבעת נמנעה מלהעיד את עורכי המסמכים שעליהם היא נסמכת, אף שציינה עדים אלה ברשימת העדים מטעמה. למרות זאת, חוזרת הנתבעת על טענותיה בעניין אותם מסמכים, שמשקלן אפסי בהעדר עורכיהן. עדותו של מר תם היא עדות מפי השמועה, ותו לא.
31. הנתבעת מתעלמת באופן מתמיה מהצו שביקשה וקיבלה מבית המשפט להמצאת מידע מדואר ישראל, שנועד להוכיח את מסירת הדוחות לתובע. לאחר שהתקבל הצו, הנתבעת מעולם לא הגישה לבית המשפט את המידע שהתקבל (אם התקבל) בעקבותיו. מר תם לא ידע להסביר זאת בעדותו.
32. הנתבעת נמנעה מלהתמודד עם שורה ארוכה של טענות מהותיות שהעלה התובע וממשיכה להתעקש על חזקת המסירה, שנסתרה על ידי התובע. הנתבעת מנסה להטיל על התובע את האשם בכך שלא וידא קבלת פנייתו מאפריל 2020, בעוד שהתובע פנה בדוא"ל לכתובות הרשמיות של הנתבעת. חובת הטיפול בפניות הציבור מוטלת על הרשות, ולא להפך. בשיחה עם נציגת הנתבעת, שיר, היא הודתה כי ראתה את הודעות הדוא"ל ששלח התובע.
33. משהנתבעת הודתה שהעיקול היה בטעות, היא לא רשאית לטעון בדיעבד שהביטול נעשה לפנים משורת הדין. העובדה שהנתבעת בחרה לבטל את העיקולים באותו יום שבו פנה אליה התובע, מעידה כי הבינה שפעלה שלא כדין.
34. אשר לסוגיית הנזק, בפסיקה נקבע כי עצם הטלת עיקול שלא כדין מהווה פגיעה בשם הטוב, ללא קשר לגובה העיקול וללא צורך בהוכחת נזק ספציפי. חוק איסור לשון הרע מאפשר פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק. מן המפורסמות כי הטלת עיקול על חשבון הבנק משליך על דירוג האשראי לטווח ארוך.
35. הנתבעת עשתה כל שביכולתה להאריך את ההליך, להתיש את התובע ולגרום לו הוצאות רבות נוספות, עת הגישה עשרות בקשות סרק, פעלה תוך פריצה של גבולות דיוניים, בניגוד לסדרי הדין ותוך התעמרות מילולית מבזה ותוקפנית.
36. כמו כן, בחסות מלחמת חרבות ברזל, "ייצרה" הנתבעת תיק הוצאה-לפועל במחטף, תוך שימוש לרעה בהליך, על מנת לשקם את טענתה כי לא נגרם לתובע נזק בהטלת העיקולים, תוך אדישות מוחלטת לנזק העצום שמהלך זה יגרום לתובע.
37. הנתבעת לא ביססה הגנה כלשהי לפי חוק איסור לשון הרע.
ג. דיון והכרעה
ג.1. הטלת עיקול שלא כדין כמקימה עילה לפי חוק איסור לשון הרע
38. נכון למועד כתיבת שורות אלה, השאלה המשפטית האם, ובאילו תנאים הטלת עיקול עשויה להקים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. עם זאת, ניתן למצוא בפסיקה של בתי המשפט המחוזיים ושל בתי משפט השלום עמדה המצדדת בכך שיש בעצם הטלת עיקול שאינו מוצדק משום פרסום לשון הרע כלפי מי שכלפיו הוטל העיקול. לסקירת הפסיקה בעניין זה ר' ת"א (מח' מרכז) 30783-01-18 בן חיים נ' גלבוע [נבו] (3.2.2021), שם צוין כי בחלק מהמקרים מדובר בעיקולים שהטילו רשויות שלא כדין על בסיס פקודת המיסים (גביה); אחרים נגעו לעיקולים שהוטלו בטעות על צדדים שלא היו בעלי החוב; או מקרים שבהם נשלחו הודעות למחזיקים לאחר שעיקול שהוטל פקע (ר' גם ע"א (מח' חי') 18723-03-17 רג'א נ' עיריית חדרה רשות החניה [נבו] (11.12.2017)).
39. פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן בע"א (מח' י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים [נבו] (24.3.2011) ("עניין גסלר"). באותו עניין, מדובר היה בחוב בגין דוח חניה על סך 70 ש"ח, אשר תפח עם השנים, כאשר במשך 12 שנים נשלחו התראות לכתובת שהתברר (בדיעבד) כי אינה כתובתו של התובע דשם, תוך שהדרישות חזרו בציון "לא נדרש", עד שלבסוף הוטל עיקול בסך 441 ש"ח על חשבונותיו של התובע, עורך-דין במקצועו. עם הטלת העיקול, שילם התובע את החוב. בית המשפט המחוזי קבע כי "באופן עקרוני, הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע", כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. זאת משום, ש"בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו" (שם, ס' 7). עוד נקבע שם, כי מתקיים יסוד הפרסום, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, משום שמדובר בפרסום בכתב שנשלח לבנקים שבהם היה למערער דשם חשבון.
40. גם בענייננו, אצא מנקודת הנחה, כי הטלת עיקול על חשבונותיו של התובע, מקיימת את יסוד הפרסום ואת היסוד של "לשון הרע", בהתאם לסעיפים 2-1 לחוק איסור לשון הרע. הנתבעת אינה חולקת על נקודת מוצא זו. עוד יצוין, כבר עתה, בבחינת הקדמת המאוחר, כי בסיכומיה לא טענה הנתבעת לטענת הגנה כלשהי מכוח סעיפים 15-14 לחוק איסור לשון הרע, אלא התמקדה בטענה כי הטלת העיקול נעשתה כדין, וכי ממילא לא נגרם כל נזק לתובע.
ג.2. האם העיקולים הוטלו שלא כדין
41. הנתבעת טוענת כי כל הודעות הקנס ודרישות החוב נשלחו לכתובתו הרשומה של התובע במשרד הפנים, בדואר רשום, ולכן עומדת לה חזקת המסירה. מכיוון שההודעות נשלחו כדין, הרי שחלף המועד שעמד לרשות התובע על מנת לבקש להישפט או לבטל את הדוחות, ומכאן שהעיקול הוטל כדין.
ג.2.א. חזקת המסירה בעבירות קנס
42. הדוחות נשוא העיקולים דנן הוטלו מכוח חוק עזר עירוני של הנתבעת. מדובר בעבירת קנס שחל עליה פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ("חוק סדר הדין הפלילי"). סכום הקנס המקורי בגין כל אחת מהעבירות הוא 475 ש"ח. מסירת הודעת הקנס בהמצאה כדין, כאמור בסעיף 228(ב) חוק סדר הדין הפלילי, היא זו שפותחת את ההליך הפלילי נגד הנאשם.
43. תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 קובעת חזקת מסירה בעבירות קנס:
"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".
44. סעיף 225 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי עבירת קנס מתיישנת בתוך שנה מיום ביצועה, אם לא הוגש עליה כתב אישום ולא הומצאה בעניינה הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לאותו חוק. המצהיר מטעם הנתבעת הצהיר, כי נוהל העבודה אצל הנתבעת הוא שתחילה נשלח הדוח הידני, ובתוך כשנה, וככל שהקנס טרם שולם, נשלח הדוח פעם נוספת, כשהוא מודפס, לפי אותם פרטים וכתובת שבדוח הידני.
45. העונש – הקנס – מתיישן תוך שלוש שנים מיום שהפך לחלוט. הקנס נהיה חלוט אם לא שולם במועד ומקבל ההודעה לא הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה, או לחילופין הגיש בקשה לביטולה, בהתאם לזמנים הקבועים בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף 229(ב) לאותו חוק, מחיל על הקנס את סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובע כי, "קנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה".
46. סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) קובע: "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום". זוהי חזקת מסירה נוספת.
ג.2.ב. מן הכלל אל הפרט – האם התקיימה חזקת המסירה בענייננו
(1) הודעות הקנס בכתב יד
47. בענייננו, נשלחו לתובע, לטענת הנתבעת, הדוחות שנכתבו בכתב יד, בתאריכים 26.6.2-17 ו-19.12.2017. מצהיר הנתבעת טען בתצהירו, כי "בתחילה נשלח הדו"ח הידני לפי הפרטים שהתקבלו, לכתובתו הרשומה של האדם. המועצה אינה משאירה אצלה עותק של הדו"ח הידני". הנתבעת צירפה, כנספח ג' לתצהירו של מר אשר תם, את ריכוז המשלוח של דברי דואר רשומים, לתאריכים 26.6.2017 ו-19.12.2017. אין מחלוקת על כך שבמועד זה, כתובתו הרשומה של התובע במשרד הפנים הייתה רח' לוינסקי 20, תל אביב.
48. מהאישור המתייחס לתאריך 26.6.2017 עולה כי נכתבה בכתב יד הכתובת: "לוינסקי 20, בית עריף". ברי, כי זוהי אינה כתובתו הרשומה של התובע. ממסמכי הנתבעת עולה, שביחס לדבר הדואר שזה מספרו, מופיע באתר רשות הדואר: "אין נתונים עבור הברקוד המבוקש". ברי אפוא כי בעניין דוח ידני זה אין ראיה כלשהי למשלוח לכתובתו הרשומה של התובע.
49. לא למותר לציין בשלב זה, כי הנתבעת ביקשה וקיבלה צו המופנה לרשות הדואר המורה לה למסור מידע אודות משלוח דברי הדואר. אלא שהנתבעת מעולם לא הגישה לבית המשפט את המידע שהתקבל אצלה מרשות הדואר, דבר הפועל לחובתה, ומלמד כי אילו הייתה מציגה מידע זה, הוא היה פועל לחובתה. יצוין, כי מר תם לא ידע להסביר מדוע המידע לא הוצג (ר' עמ' 45).
50. אשר לדבר הדואר מיום 19.12.2017, מנספח ג' לתצהירו של אשר תם, עולה כי זה נשלח לכאורה לכתובתו של התובע, לוינסקי 20/1 תל אביב.
51. אך ביחס לדבר הדואר הנ"ל, מופיע באתר רשות הדואר (כך לפי נספחי הנתבעת): "דבר הדואר האמור התקבל למשלוח בתאריך 20/12/2017 באמצעות יחידת הדואר אירפורט סיטי אשר בלוד נמל תעופה. דבר הדואר האמור נמסר בחזרה לשולח בתאריך 15/01/2018 באמצעות יחידת הדואר שהם אשר בשוהם מאחר שהמען אינו ידוע במען הנקוב על דבר הדואר".
52. תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת חזקה שבדין שלפיה, בחלוף 15 ימים ממשלוח ההודעה בדואר רשום, תיחשב ההודעה כזו שהומצאה כדין, גם ללא חתימה על אישור המסירה. החזקה ניתנת לסתירה אם הנמען הוכיח שלא קיבל את ההודעה "מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". תקנה זו ידועה כמקימה "חזקת מסירה", הניתנת לסתירה, אולם הנטל לסתור אותה מוטל על כתפי הנמען. ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם [נבו] (11.6.2013) ("עניין כרם") נדונו בהרחבה חזקות המסירה ותכליותיהן, ובפרט בהקשר של עבירות קנס. נקבע שם, כי "כללי המצאת מסמכים – שמטרתם ליידע את הנמען בדבר ההליכים המתנהלים נגדו – משקפים את האיזון שקבע המחוקק בין האינטרסים הללו" (איזון בין האינטרס למסור את מירב המידע לבין היקף המשאבים ששני הצדדים להליך נדרשים להשקיע בכך) (פס' 18 לפסק הדין).
53. עוד נקבע בעניין כרם (פס' 20 לפסק הדין) כי "בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו... הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים... המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי... – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו".
כמו כן, עמד בית המשפט העליון על כך, שלרוב, "מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלעה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין" (שם, ס' 20 לפסק הדין).
הנה כי כן, השאלה המרכזית היא אם אי-מסירת ההודעה הנטענת נעוצה בהתנהלות פסולה של הנמען או שמא בתקלה חיצונית לו, שאינה נובעת מהתנהגותו שלו.
54. רשות הדואר נוהגת לתאר את סיבת אי מסירת דבר הדואר ליעדו. כך, מוכרת הסיבה "לא נדרש", בדיוק כפי שתיאר בית המשפט העליון בעניין כרם, כאשר הסיבה לאי המסירה נעוצה בהימנעות הנמען מאיסוף דבר הדואר. סיבה נוספת לאי הגעת דבר הדואר ליעדו עשויה להיות שינוי מקום המגורים של הנמען מבלי שעדכן את כתובתו, בניגוד לחובתו על פי חוק מרשם אוכלוסין. בשני מקרים אלה, נעוצה אי מסירת דבר הדואר בהתנהלות הנתפסת כפסולה של הנמען.
55. מה באשר לדבר דואר שחזר בשל "נמען אינו ידוע במען"? עיון בפסיקה מגלה גישות שונות ביחס לעילה זו. למשל, בע"א (מח' י-ם) 14970-05-24 קליינר נ' עירית ירושלים [נבו] (12.5.2024) קבע בית המשפט, כי נוכח החזקה ומשעה שהמכתבים נשלחו בדואר רשום למען של המערער במרשם האוכלוסין, "אין המערער יכול להישמע בטענה כי לא הגיעו ליעדם", שכן המערער לא הסביר כיצד ייתכן שמכתבים שנשלחו למענו הרשום חזרו בציון שאינו ידוע במען.
לעומת זאת, בהמ"ש (מקומיים ביש"א) 46885-07-20 אלקאר דביר בע"מ נ' עיריית עפולה [נבו] (4.12.2020) הובעה דעה אחרת, כשאף היא נסמכת על עניין כרם:
"אני סבור כי במקרים כגון אלה אם הנמען מוכיח כי הכתובת שאליה נשלח הדואר היא כתובת נכונה וקיימת בפועל והיא הייתה רשומה – במועד משלוח הדואר – במרשם האוכלוסין (ולגבי חברות – אצל רשם החברות), ואם הוא מוכיח כי באותו מועד הוא נמצא בפועל באותה כתובת, ובכל זאת תוצאת המשלוח בדואר הייתה שהנמען לא ידוע במען, הרי שבכך הוא יוצא ידי חובת הראיה שדבר הדואר לא נמסר לו לא בשל כך שהוא נמנע מלקבלו ובכך נסתרת חזקת המסירה. במקרה שכזה גם לא ניתן לייחס לנמען אשם או אי קיום חובות כלשהן המוטלות עליו על פי חוק שבשלם לא נמסר לו דבר הדואר, כאשר אי מסירת הדואר בפועל לא הייתה תוצאת מחדל של הנמען ועל כן אין הצדקה במקרה זה לאותה "קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת" [עניין כרם לעיל, פסקה 20]."
ר' גם המ"ש (של' ת"א) 8420-01-24 חן נ' מדינת ישראל [נבו] (21.2.2024), שם נקבע כי אם מכתב חזר כ"לא ידוע במען", הדבר מצביע על כך "שבהכרח דבר הדואר לא הובא לידיעתה של המבקשת"; תת"ע (תע' ת"א) 11505-03-20 מדינת ישראל נ' אוליאל [נבו] (10.6.2020); תת"ע (תע' ת"א) 4109-01-21 מדינת ישראל נ' גריאס [נבו] (2.12.2021); ע"א (ב"ב) 59027-06-20 אלקאר דביר בע"מ נ' עיריית בני ברק [נבו] (14.9.2020) ועוד.
56. גם אני סבורה, כי כאשר רשות הדואר מציינת במפורש כי דבר הדואר הוחזר לשולח משום שהנמען אינו ידוע במען, וזאת כאשר מדובר בכתובת הרשומה של הנמען, להבדיל ממצב שבו דבר הדואר "לא נדרש", הרי שלא מתקיימת חזקת המסירה, שכן אותו פסול מוסרי של הנמען שעמד עליו בית המשפט העליון בעניין כרם (אי עדכון כתובת או היעדר איסוף דבר הדואר) לא מתקיים, אלא מדובר – ככל הנראה – בתקלה של רשות הדואר ולא בתקלה של הנמען.
57. היינו, לא מתקיימת חזקת המסירה באשר להודעת הקנס מיום 19.12.2017.
(2) הודעות הקנס המודפסות
58. עד כאן, באשר להודעות הקנס בכתב יד שנשלחו, לטענת הנתבעת, לתובע. בשלב השני, נשלחו לתובע הודעות קנס מודפסות. מצהיר הנתבעת ציין כי עלה בידו לאתר את הדוח המודפס ביחס לעבירה מיום 18.12.2017, כפי שנשלח לתובע ביום 9.10.2018 (נספח א' לתצהיר אשר תם). מכלל ההן שומעים לאו – ביחס לעבירה מיום 26.6.2017, כלל לא אותר דוח מודפס שנשלח לתובע. לטענת מר תם, הדבר נובע מהסבת המערכת (עמ' 47 ש' 30-28).
59. כתובת התובע כפי שהיא מופיעה על גבי המסמך נספח א' היא "לוינסקי 20 דירה 1 תל אביב-יפו". אלא שמרישומי משרד הפנים עולה כי כבר ביום 6.5.2018 (לפני משלוח הדואר הנ"ל) שינה התובע את כתובתו לרחוב אסירי ציון 18 תל אביב-יפו.
גרסת הנתבעת כי למעשה הכתובת המופיעה על מסמך זה אינה הכתובת שאליה נשלח המכתב בפועל, לא זו בלבד שהיא גרסה כבושה, שצצה לאחר שהתברר כי למעשה הכתובת הרשומה של התובע השתנתה לפני משלוח המכתב, אלא שהיא גם לא נתמכה בדבר. יתרה מכך, אם אכן מדובר בכתובת שמעודכנת בעת הדפסת העתק המסמך (כפי שנטען בסיכומי הנתבעת) הרי שהכתובת שהייתה אמורה להופיע עליה היא כתובתו העדכנית של התובע – רחוב אסירי ציון. הנה כי כן, גם ביחס למסמך זה, לא קמה חזקת המסירה, שכן הוא לא נשלח לכתובתו הרשומה של התובע.
(3) דרישת התשלום לפי פקודת המסים (גביה)
60. אשר לדרישה לתשלום חוב על פי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) (נספח ה' לתצהיר אשר תם), אין חולק, כי הודעה זו אכן הגיעה לידי התובע. עם זאת, נוכח העובדה שכפי שצוין לעיל, אין כל אינדיקציה על המצאת הודעות הקנס לתובע, הרי שהעבירה לכאורה התיישנה והנתבעת כלל לא הייתה רשאית לשלוח את הדרישה לפי פקודת המסים (גביה).
61. מכל מקום, בעקבות קבלת דרישת התשלום פנה התובע, בחודש אפריל 2020, לנתבעת, בבקשה לבטל את הדוח ואת הקנס. התובע שלח שתי הודעות דוא"ל, לכתובות דוא"ל שונות של הנתבעת. הנתבעת אינה חולקת על כך, אלא טוענת כי ההודעות הגיעו לתיבת ה"ספאם" של הנתבעת. יצוין כבר עתה, כי כאשר (כשנה מאוחר יותר) שוחח התובע עם נציגת העירייה, שיר, היא ציינה כי מצאה את פנייתו של התובע בדוא"ל, מבלי שציינה דבר לגבי הגעתה לתיבת הספאם: "אני רואה שלחת ב-2020 אני רואה" (נספח 6 לתצהיר התובע, עמ' 2). כמו כן, תמוה כיצד שתי הודעות שונות, לשתי כתובות דוא"ל שונות, הגיעו שתיהן לתיבת הספאם. מר תם העיד כי עד לאותו מקרה מעולם לא קרה שהודעות דוא"ל הגיעו לספאם ("עד המקרה הזה לא בחיים לא שנים לא קרה לי", עמ' 48 ש' 26).
עד הנתבעת מר תם סיפר בעדותו גרסה אחרת מזו שעולה מאותו תמליל שיחה, ולדבריו, לא שיר היא שאיתרה את הודעתו של התובע, אלא הוא בעצמו ("היא לא ידעה שום ספאם היא לא ידעה על ספאם... אני אחרי שפניתי למחשוב שלנו מצאנו אותו. אני בעצמי לא מצאתי אותו בקלות", עמ' 50 ש' 37-35). לא למותר לציין, כי אותה שיר לא הובאה לעדות על ידי הנתבעת, אף שנזכרה ברשימת העדים מטעמה מיום 29.1.2023. גם הימנעות זו פועלת לחובת הנתבעת ומלמדת כי עדותה של שיר הייתה מחזקת את גרסת התובע.
62. התובע טען, כי ניסה ליצור קשר טלפוני עם הנתבעת, אך בשל העובדה שבאותה שעה שרר סגר הקורונה, לא קיבל מענה כלשהו ("התקשרתי כמה פעמים בשביל לקבל תשובות ואף אחד לא ענה לי", עמ' 29 ש' 29-28). לו אכן הייתה הנתבעת מטפלת במועד בפנייתו של התובע מחודש אפריל 2020, ישנה סבירות גבוהה למדי כי הייתה מורה על ביטול הדוח והקנס. בדיוק כפי שעשתה כשנה לאחר מכן, כשפנה אליה התובע לאחר הטלת העיקול. מכאן שעקב חוסר הטיפול של הנתבעת, לא בוטלה דרישת התשלום כבר במועד זה.
ג.2.ג. סיכום ביניים
63. לסיכום בשלב זה, הנתבעת לא הציגה מסירה של הדוח מיום 26.6.2017 – לא הדוח בכתב יד ולא הדוח המודפס; אשר לדוח מיום 18.12.2017 – גם בעניינו לא מתקיימת חזקת מסירה, לא של הדוח בכתב יד ולא של הדוח המודפס. מכאן כי לא הייתה רשאית לשלוח דרישת תשלום מכוח פקודת המסים (גביה). גם לאחר ששלחה את דרישת התשלום, היה על הנתבעת לבטלה, לאחר פניית התובע אליה, אך היא לא עשתה כן בשל מחדל מצדה.
64. המסקנה היא כי העיקולים שהוטלו על חשבונות הבנק של התובע, אכן הוטלו שלא כדין, כפי שטען. מסקנה זו מתחזקת מהתשובה ששלחה הנתבעת במענה לפניית התובע מיום 15.7.2021 (לאחר הטלת העיקול): "העיקול היה בטעות ולא שייך אליך לכן הוא בוטל". גם אם אין מדובר בהודאת בעל דין פורמאלית, הרי שמדובר בראיה הפועלת לחובתה של הנתבעת ויש בה כדי לחזק את טענות התובע כי העיקול הוטל שלא כדין (לעניין הודאת בעל דין, ר' ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156 (1993)).
65. כאמור, הנתבעת לא טענה לטענת הגנה כלשהי מכוח סעיפים 15-14 לחוק איסור לשון הרע, ולכן יש לבחון את סוגיית הנזק וגובה הפיצוי.
ג.3. הנזק והפיצוי
66. הנתבעת הרחיבה בחקירתה ובסיכומיה בסוגיית הוכחת הנזק וגובהו. טענתה היא כי בנסיבות העניין, לרבות גובה העיקול, קיומה של יתרת זכות בחשבונות הבנק, אי עצירת תשלומים, משך הזמן שבו היה מוטל העיקול ועוד כהנה וכהנה נסיבות, לא נגרם לתובע כל נזק. מסקנת הנתבעת מקבלת חיזוק, לשיטתה, משני הליכים שאותם נקטה היא עצמה: הליך הוצאה לפועל לגביית הוצאות בסך 750 ש"ח שלא שילם התובע; תביעה על סך 1,000 ש"ח להשבת הוצאות ששולמו ובוטלו. מעצם קיומם של הליכים אלה, אשר התובע לא "נרעש" מהם, מבקשת הנתבעת ללמוד כי התובע "לא התרגש" מקיומם של הליכי גבייה, וכי הוא מורגל בהם.
67. כפי שנפסק בעניין גסלר, בעצם הטלת עיקול על חשבונות התובע, יש משום פרסום לשון הרע, גם אם מדובר בעיקול בסכום נמוך. זאת, משום, שיש בעצם הטלת העיקול כדי להציג את התובע כמי שמתחמק, לכאורה, מתשלום חובותיו, ויש בכך כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב. זאת, בפרט כאשר מדובר באדם המנהל עסקים. משך הזמן שבו היה מוטל העיקול, גובה העיקול, העובדה שבפועל לא נעצרו תשלומים כלשהם בחשבונות התובע ויתר הנסיבות שעליהן הצביעה הנתבעת, יש בהן כדי להשליך על גובה הנזק וגובה הפיצוי אשר ראוי כי ייפסק. ודוק, מדובר בפיצוי שבסמכות בית המשפט לפסוק, בלא הוכחת גובה הנזק. יש לציין, כי בפסיקת פיצוי בנסיבות מעין אלה יש לעודד רשויות לנהוג במידתיות ובזהירות כאשר הן נוקטות הליכי גבייה, ובפרט אמצעים דרסטיים כגון הטלת עיקול על חשבון הבנק, מבלי שנערכה בדיקה מקדימה בעניין תקפות ההמצאות שקדמו לו.
68. עיון בפסיקה שעסקה בתביעות לשון הרע בגין הטלת עיקול שלא כדין מלמד על מנעד רחב ביותר של גובה הפיצויים שנפסקו, כתלות בנסיבות העניין, החל ב-3,500 ש"ח ועד 70,000 ש"ח.
69. בנסיבות העניין, איני סבורה כי יש לפסוק פיצוי על הרף הגבוה, מכל השיקולים שלהלן: הנתבע לא הוכיח כי בפועל נעצרו תשלומים או בוטלו שיקים; הנתבע לא הציג את דירוג האשראי שלו לפני או אחרי הטלת העיקולים (אם כי לטעמי ישנה משום ידיעה שיפוטית על כך שהטלת עיקול משפיעה לרעה על דירוג האשראי); העיקולים היו על סכום נמוך יחסית ובוטלו לאחר זמן קצר, מיד לאחר שהתובע פנה אל הנתבעת. בשים לב לכל אלה, הפיצוי בגין פרסום לשון הרע יעמוד על 7,000 ש"ח.
ד. סיכום
70. הנה כי כן, הגעתי לכל מסקנה כי אכן הוטלו עיקולים שלא כדין על חשבונות התובע. עיקולים אלה מהווים עוולה מכוח חוק איסור לשון הרע, המצדיקים פסיקת פיצוי. אשר לגובה הפיצוי, מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן, הפיצוי יעמוד על סך של 7,000 ש"ח.
71. כעת לסוגיית ההוצאות ושכר הטרחה בהליך. ככלל, כאשר מוגשת תביעה על סך 150,000 ש"ח והיא מתקבלת על הצד הנמוך (פחות מ-5% מסכום התביעה) הרי שאין מקום לפסוק הוצאות ושכר טרחה לטובת התובע (וייתכן שאף להפך). עם זאת, התנהלות הנתבעת בהליך התאפיינה בריבוי בקשות, חלקן הגדול נדחה, ובעמידה על קוצו של יוד בכל דבר ועניין הנוגע לתובע, ומנגד, ב"הגמשת" סדרי הדין ככל שהם נוגעים לנתבעת עצמה, לרבות מספר בקשות להגשת ראיות באיחור, כולל ימים ספורים לפני מועד ההוכחות. כמו כן, הרבתה הנתבעת לנקוט לשון משתלחת ובוטה, לחלוטין שלא לצורך. גם בסיכומים ייחסה הנתבעת לתובע "חוסר עכבות" "פברוק גרסאות כוזבות" "דברי בלע ושפת ביבים" (סעיפים 30-29 לסיכומים). גם כאשר מדובר ביריבים משני צדי המתרס של הליך משפטי, יש מקום לנקוט שפה מכובדת ולא פוגענית, בוודאי כאשר מדובר ברשות ציבורית. בשל התנהלות זו, ראיתי לפסוק הוצאות לחובת הנתבעת, בסך של 5,000 ש"ח.
הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי ריבית שקלית ממועד פסק הדין.
המזכירות תסגור את התיק.