29. על רקע זה יש לקרוא את ההלכה שנקבעה בר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עירית תל אביב-יפו [פורסם בנבו] (ניתן ביום 29.8.1985) בנושא "בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס":
"הנני סבור כי כאשר נקט [המחוקק] במונח 'למעשה' החובק את שלושת המונחים 'בעל', 'שוכר' או 'מחזיק באופן אחר', לא נתכוון להחזקה פיזית בפועל דווקא, אלא בא לאבחן ולדרג בין סוגי המחזיקים השונים בינם לבין עצמם. במה דברים אמורים: אם יש גם 'בעל' וגם 'שוכר' הרי הכוונה היא כי כמחזיק לצורך החובות והזכויות שבפקודה ייחשב זה מבין השניים שהוא במערכת הנסיבות שנוצרה בעל הזיקה הקרובה יותר לבנין והחובה לשלם, למשל, ארנונה כללית תחול אז על השוכר למרות שיש לדירה כמובן גם בעל. המחוקק ביקש להדגיש כי בנוקטו ביטוי 'מחזיק' אינו מתכוון דוקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא, יחסית כמובן, בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך ענין זה, יכולה להדחק למקום שני אם יש שוכר או בר-רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות. בנסיבות כגון אלה אין גורם אחר כלשהו, אשר החזקתו למעשה מקדימה מעמדו כלפי הרשות למעמדו של הבעל לצורך אותן חובות המוטלות על המחזיק לפי הפקודה. מכאן כי הבעל של הנכס, שלא העביר זכויות כלשהן בנכס לאחר הוא תמיד המחזיק."
(מתוך סעיף 2 להחלטתו של כבוד הנשיא שמגר; קו ההדגשה איננו במקור)
ודוק: מדרג הקרבה שנקבע שם הוא בין גורמים שכל אחד מהם הוא מחזיק בפני עצמו (ולו "באופן אחר"). ובהעדר כל מחזיק אחר, אזי כברירת המחדל החיוב בארנונה יוטל על הבעלים – וראו גם סעיף 161 לצו המועצות המקומיות הנ"ל.
30. בעניין בר"ם 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין [פורסם בנבו] (ניתן ביום 16.3.2008), הובהר הקשר בין מבחן "בעל הזיקה הקרובה ביותר" ובין תכלית הטלתה וגבייתה של ארנונה:
"... ה'מחזיק' כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת העיריות, לצורך החיוב בארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, והשאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה כאמור תיענה על פי מבחן עובדתי. כפי שעולה מסקירת פסקי הדין דלעיל, בדרך כלל יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכס, אף אם באופן פוטנציאלי קיימים מחזיקים-בכוח נוספים, כגון בעלים.
מאחורי קביעה זו עומדת התפיסה שתשלום הארנונה מתבצע כנגד קבלת שירותים שונים שמספקת הרשות המקומית לתושביה, אף אם הזיקה אינה ישירה, כפי שצויין לעיל. מכאן, שכאשר אדם מחזיק בנכס ובמסגרת זאת נהנה או יכול ליהנות מהשירותים שמספקת הרשות המקומית, במידה זו או אחרת, מוצדק יהיה לחייבו בתשלום ארנונה."
(מתוך סעיף 27 לחוות דעתו של כבוד השופט דנציגר).
דהיינו, יש לשאוף לאתר את הנהנה העיקרי מהשירותים המוניציפליים הניתנים לנכס ולסביבתו – הנאה אשר בדרך כלל תהיה כרוכה בהחזקה בנכס ועשיית שימוש בו.
ואכן הודגש כי:
"... ייתכנו מקרים לא מעטים שבהם יתעורר קושי של ממש בקביעת ה'מחזיק', בייחוד מקום שבו קיימים שני גורמים או יותר ה'מתחרים' ביניהם על תואר 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס', או ליתר דיוק המצביעים האחד על רעהו באומרם כי האחר הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר כאמור. על מנת להכריע בכך, יש לבחון מי מביניהם אכן מקיים את מירב הזיקות הרלבנטיות לנכס. בהקשר זה ראוי להדגיש כי אין מדובר במבחן טכני-כמותי אלא בניתוח מהותי של הזיקות אשר במסגרתו יש ליתן משקל יתר לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הרשות הלכה למעשה."
(רע"א 9813/03 מדינת ישראל-משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, [פורסם בנבו] ניתן ביום 4.2.2007, מתוך סעיף 9 לחוות דעתה של כבוד השופטת א. חיות, כתוארה אז)
31. קשה על פני הדברים להלום כיצד המערער, אשר ממחצית שנת 2016 התגורר בתל אביב ומשנת 2018 התגורר בחוץ לארץ, נהנה מהשירותים המוניציפליים של המועצה המקומית כפר שמריהו וזאת בתור "מחזיק באופן אחר".
32. המועצה הפנתה בכל שלבי ההתדיינות לאותה רשימה של נסיבות אשר לדעתה מצביעות על כך שהמערער היה בבחינת "מחזיק" בתקופה הנדונה (ראו סעיפים 40 עד 44 לתשובת המועצה לערר בפני ועדת הערר; סעיפים 18 עד 21 לעיקרי הטיעון מטעם המועצה בערעור דנן; וכן סעיפים 22 עד 25 להודעת הערעור שכנגד מטעם המועצה).
ואלה הם הסימנים שמוצאת המועצה להיותו של המערער מחזיק בכל אופן אחר:
(א) המערער ובת זוגו לשעבר נהגו בנכס לאורך השנים "מנהג בעלים".
(ב) כאשר המערער ורעייתו התפנו מהבית ונכנסו בני הזוג שעשוע במקומם, "ביקש מר מקוב להעביר יתרות זכות אשר הצטברו בספרי המועצה על שם מר מקוב לטובת בני הזוג שעשוע".
(ג) הנכס מוחזק בנאמנות (ובשרשור) לטובת המערער ובני משפחתו.
(ד) בה"פ 25987-09-10 [פורסם בנבו] נקבע כי המערער הינו הבעלים ו/או בעל השליטה באדג'וור וכי המערער ואשתו הם המחזיקים בקרקע בפועל.
(ה) בחודש אוגוסט 2010 הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה הגישה כתב אישום נגד המערער ורעייתו בגין בנייה בנכס ללא היתר "ובמסגרת הליך זה אף הודתה הגב' מקוב... כי בני הזוג הינם הבעלים של הנכס".
אתייחס לנסיבות אלו בקצרה, אחת לאחת.
33. אין חולק כי במשך שנים המערער וגרושתו התגוררו בנכס.
אולם בני הזוג עזבו את הבית בשנת 2016, נפרדו אחד מהשני, ולא חזרו לגור בבית. הנסיבות השתנו. אין בכוחו של "מנהג בעלים" במשך תקופה אחת, אפילו תקופה ארוכה, להנציח זיקת החזקה בנכס בתקופות מאוחרות יותר, אם העובדות בשטח השתנו.
ויודגש: אין ספק כי המערער היה בעל "זיקה" מסויימת הן לבית והן לחברת אדג'וור, הכל כמפורט כאן. אף ייתכן שהדברים תוכננו בתחכום מסוים. אולם זיקה זו איננה בהכרח הופכת את המערער ל"מחזיק בכל אופן אחר" בתקופה הנדונה.
34. אכן עולה מנספח 3 להודעת הערעור שכנגד כי לגבי החיוב בארנונה לשנת 2016, סך של 23,225.90 ש"ח "הועבר מכרטיס המשלם של מקוב... לכרטיס המשלם של מש' שעשוע (לבקשתו של מר אמיר מקוב)."
לא הוברר מדוע פעולה זו בוצעה וגם לא הוברר אם ההעברה נעשתה כחלק מהסדר כספי כללי יותר בין המערער (או אדג'וור) ובין שעשוע. לדעתי אין אירוע בלתי מוסבר זה, בהיקף הכספי הנתון, כדי לבסס מסקנה כי יש לראות במערער כמי שהמשיך להחזיק בנכס לאחר מכן.
35. לעניין תצהירו של המערער בהליך האזרחי שהתנהל בשנת 2010 בקשר לרישום הנכס על שם אדג'וור, ופירוט מבנה ההחזקה וציון קיום הנאמנות שם – ראו ההתייחסות בסעיף 10 לעיל. כאמור, מעמדו של אדם כנהנה בנאמנות, אשר מכוחו הוא עשוי ליהנות מפירות נכס מקרקעין המוחזק והמנוהל על ידי הנאמנות, איננו כשלעצמו עושה אותו "מחזיק" הנכס "בכל אופן אחר".
36. לעניין האמירה המצויה בפסק הדין שניתן בה"פ 25987-09-10 [פורסם בנבו] בנושא שביל הגישה לשטח השכנים - ראו את ההתייחסות בסעיף 11 לעיל. יודגש כי בשנת 2010, בעת מתן פסק הדין הנ"ל, המערער וגרושתו אכן החזיקו בנכס בפועל (במעמד שוכרים).
37. לגבי כתב האישום (שלא צורף לחומר), אף הוא הוגש בשנת 2010, בעוד המערער ורעייתו לשעבר מחזיקים בנכס.
ובאופן כללי יותר אשר לאמירותיה של גב' כריסטינה מקוב בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ובפני בית המשפט לענייני משפחה, דומה כי יש להביא בחשבון כי בני הזוג לשעבר "מנהלים סכסוך משפטי רחב היקף... בעניין ההון העצום אשר המשפחה צברה במהלך כ-20 שנות נישואין" – במילים של כריסטינה מקוב עצמה (נספח 9 לכתב הערעור המינהלי). לה היה עניין, כך נראה, דווקא להדגיש את זיקתה לנכס הנדון.
38. מכל המקובץ נמצא כי לא הונח בסיס ראייתי בפני ועדת הערר הנכבדה כדי להגיע למסקנה כי המערער היה בבחינת "מחזיק" בתקופה הנדונה, לא כל שכן "בעל" הנכס.
39. ברצוני להוסיף דברים לגבי אחריות המערער לחוב הארנונה שנוצר. ייתכנו שני סוגים שונים (לפחות) של "הרמת מסך": סוג אחד מייחס את עצם הפעולה המשפטית, אשר נעשתה לכאורה על ידי חברה, לבעלי המניות בה, כך שהחיובים והזכויות הנובעים מהפעולה הם במישרין של בעלי המניות.
סוג אחר מטיל אחריות לחיובי החברה על בעלי המניות (בנוסף או במקום אחריות החברה עצמה). בחקיקה הפיסקאלית נמצאות דוגמאות רבות לשני סוגי הרמת המסך הנ"ל.
40. והנה בחקיקת הארנונה קיימת הוראה מפורשת מהסוג השני. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הנ"ל קובע לאמור:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים..."
יצויין כי סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מתאר מצבים שונים בהם חבר בני אדם, שהיה לו חוב מס סופי, התפרק, העביר את נכסיו או העביר את פעילותו.
דהיינו, לתחולת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מספר תנאים:
(א) הנכס מושא חיוב הארנונה איננו משמש למגורים;
(ב) החברה החייבת היא חברה פרטית וכו';
(ג) חוב הארנונה הוא סופי ולא שולם;
(ד) מתקיימות "הנסיבות המיוחדות" המנויות בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.
כאשר כל התנאים מתקיימים, ניתן לגבות את חוב הארנונה מ"בעל השליטה" בחברה, כמשמעותו בסעיף 119א לפקודה.
סעיף 8(ג) האמור לא הופעל במקרה דנן וממילא לא נטען או הוכח כי המערער הוא "בעל שליטה" – כהגדרתו שם – בחברת אדג'וור.
41. לסיכום האמור עד כה, ולגופו של עניין, לדעתי טעתה ועדת הערר בראותה את המערער "בעל" או "מחזיק" אחר, האחראי לחיוב הארנונה בתקופה הנדונה. לנוכח מסקנה זו, אין צורך להמשיך ולתהות כיצד מצאה ועדת הערר לנכון לעצב מעין פשרה בפסיקתה, המאפשרת למועצה לגבות רק כ-43% מהחוב מידי המערער.
42. למעלה מן הנדרש אוסיף כי אף אני לא התרשמתי כי המועצה בהכרח מיצתה את אפשרויות גביית החוב מידי אדג'וור. כמוזכר, אין מקום למחלוקת שבהעדר הודעה מתאימה לפי סעיף 161 לצו המועצות המקומיות, אדג'וור חייבת, ולו באופן שיורי, בחיובי הארנונה לתקופה הנדונה. אמנם נאמר על ידי המועצה שהיא פנתה לאדג'וור בעניין ולא נענתה, אך לא הוכח למשל שהיו נסיונות לגבות את החוב מידם של צדדים שלישיים (וביניהם, שוכרים בהווה) הנוהגים לשלם כספים לאדג'וור.
43. אולם בכך לא תם הדיון. המועצה העלתה בפני ועדת הערר, בנוסף לטיעוניה לגופו של עניין, גם טענת התיישנות. טענת ההתיישנות הועלתה במפורש ובהרחבה בכתב התשובה לערר מטעם המועצה (ראו סעיפים 3 עד 14 לכתב התשובה).
44. יוזכר כי על פי סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, "מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה...".
בפני ועדת הערר טענה המועצה כי "את הודעות החיוב שלחה המועצה, מידי שנה, לאמיר וכריסטינה מקוב מיד עם היוודע לה כי השוכר אשר החזיק בנכס עזב את הנכס ב-9/17 ועד לכניסתם של שוכרים חדשים לנכס ב- 5/19. ברי כי המועד להגשת השגות בגין 2019-2017 חלף והן חלוטות ולא ניתן לתוקפן עוד." (סעיף 6 לכתב התשובה).
לפני בית משפט זה התמידה המועצה בטענת ההתיישנות (וראו סעיפים 28 עד 39 לעיקרי הטיעון מטעם המועצה וכן סעיפים 11 עד 16 להודעת הערעור שכנגד). בין היתר נאמר כי "ועדת הערר בהחלטתה לא דנה ולא הכריעה בטענות [סף] אלה ובחרה להכריע בערר לגופו תוך שהיא מתעלמת מטענות המועצה. בעשותה כן הכריעה ועדת הערר בטענות הסף מבלי לדון לא בעובדות ולא בדין ומבלי לנמק את החלטתה. המועצה תטען כי שגתה ועדת הערר משבחרה להתעלם מטענת הסף כי השומה חלוטה..." (סעיפים 13 ו- 14 לחלק ב', להודעת הערעור שכנגד).
45. בפי המערער תשובות בנושא ההתיישנות. לגרסתו "המשיב לא טרח לצרף אסמכתא שתוכיח כי אכן הודעות שומה נשלחו; לא טרח לציין לאיזו כתובת נשלחו אותן הודעות שומה; ולא טרח לציין באיזה אופן כביכול נשלחו הודעות השומה... מסירה של הודעות השומה לידי הגב' מקוב... בשום מקרה אינה יכולה להוות מסירה של ההודעות לידי המערער, אשר לא היה מודע לכך שחיובי ארנונה נצברים נגדו ועד למועד כתיבת שורות אלו, טרם קיבל לידיו את הודעות השומה מהמשיב מעולם" (מתוך סעיפים 38 ו- 51 לכתב הערעור המינהלי).
עוד בחודש אוגוסט 2019 נכתב מטעם המערער כי "מרשי [המערער דנן] גילה לאחרונה כי המועצה המקומית כפר שמריהו... נוקטת בהליכי גבייה נגדו בגין חוב ארנונה שנצבר בגין הנכס שבנידון בשנים 2017-2019... מרשי הופתע מאד מהליכי הגבייה, שכן הוא אינו מתגורר בגבולות המועצה או מחזיק בנכס שבנידון מחודש יולי 2016 (או בסמוך לכך), אז עזב את בית מגוריו השכור ועבר להתגורר בתל אביב" (נספח 5 לכתב הערעור, בסעיפים 1 ו- 2).
46. למרבה הצער, ועדת הערר כלל לא נדרשה לטענת ההתיישנות ולא הזכירה אותה בהחלטתה. לא נקבעו ממצאים עובדתיים כלשהם בנושא משלוח וקבלת הודעת תשלום וממילא לא הוסקה כל מסקנה משפטית בנושא.
בכך קופחה זכותה של המועצה לליבון טענת סף זו בפני ועדת הערר. הרי קבלת טענת המועצה בעניין זה הייתה חוסמת לכאורה את טיעוני המערער בעניין מעמדו כמחזיק.
47. אודה כי התלבטתי בשאלת התרופה המתאימה להעדר הדיון בפני ועדת הערר בנושא ההתיישנות, משנקבע כאן במישור המהותי שלא הונח בסיס לקביעת ועדת הערר לפיה ניתן לחייב את המערער בארנונה בגין התקופה הנדונה. האם ראוי, לנוכח מסקנה זו לגוף העניין, להמשיך בדיון בטענת המועצה במישור הפרוצדורלי יותר? תוצאה זו עלולה להיראות משונה.
48. הגעתי למסקנה כי תוכן החלטתה של ועדת הערר (והחסר בה) איננו מותיר ברירה: לפיכך אני מורה על השבת הדיון לוועדת הערר בסוגיית ההתיישנות בלבד (ולא לצורך דיון נוסף בשאלת המחזיק).
אני משאיר לשיקול דעת ועדת הערר האם לצורך מיצוי הדיון בעניין ההתיישנות די בחומר שכבר היה מונח בפניה או שמא יידרשו השלמות כלשהן.
49. אוסיף כי לנוכח המסקנה בסוגיית המחזיק וכו', תיטיב המועצה לעשות אם היא תשקול להסכים לסיום ההתדיינות אף ללא המשך הדיון בפני ועדת הערר כמצווה בסעיף 48 לעיל.
50. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
51. מזכירות בית המשפט תמציא פסק דין זה לידי ב"כ הצדדים. ב"כ הצדדים יביאו את דבר מתן פסק הדין לידיעת ועדת הערר הנכבדה תוך 14 ימים.
ניתן היום, ח' אייר תשפ"א, 20 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.