באותו נספח לתצהירה של הנתבעת הופיע גם מה שנראה - ולא נסתר - ציוץ מאת תובעת 1 ובו מעניהם הפרטיים של השרים ישראל כץ וגילה גמליאל ושל חבר הכנסת חנוך מיליבצקי (כך במקור. ההפניה הייתה למפגש-הרחובות במקום-מגוריו של חהגבלים עסקיים מילביצקי). מתחת לכל אחד מן השמות הללו צורף קישור לקבוצת-וואטסאפ ייעודית.
- הנה כי כן, הנתבעת הצליחה להראות לבית-המשפט כי תובע 4, ובמידה פחותה גם תובעת 1, נתנו פומבי לכתובותיהם הפרטיות של נבחרי-ציבור ושל שניים מראשי-המכוונים של השיח התקשורתי מבית ערוץ 14, וקראו להתייצב שם ולמחות. אלו הן העובדות. לא פחות אך גם לא יותר. ביסוס לא נמצא לטענה כי תובעת 1 הייתה אחראית, באיזו צורה שהיא, לקבוצת-וואטסאפ, ששמה "מעירים את [השר] ישראל כץ" ובתיאורה הופיעו מספרי-הטלפון הניידים של השר כץ, של מזכירתו ושל רעיתו. צילום-מסך של תיאור-הקבוצה הזו צורף בנספח י"ח, הנזכר, לתצהיר-הנתבעת אולם מאום, זולת משאלת-לבה של הנתבעת והצבתו ליד ציוץ "טוויטר" פרי-עטה של תובעת 1, לא קשר את התיאור הזה לתובעת. הנה כי כן, אין שום ראיה לכך, שמי מהתובעים נתן פומבי, כפי שעשתה הנתבעת, למספר-טלפון, מקל וחומר פרטי, של אדם כלשהו, מקל וחומר שאין הוא איש-ציבור או בעל-תפקיד בכלי-תקשורת.
- אך מעֶבר למדיום, שני הבדלים עקרוניים הם בין פרסומי-הנתבעת לבין אלה של תובעים 1 ו-4. כתבתי כבר כי, לדעתי, אין התובעים "אנשי-ציבור". לא כן הם אותם נבחרי-ציבור ואף לא אותם מנהלים של כלי-תקשורת, שכל עיסוקם באקטואליה ובסדר-היום הציבורי. שנית, וחשוב לא פחות, בפרסומיהם הללו של התובעים ניכרה זיקה מובהקת בין הקריאה למחות ליד מעניהם של אותם אנשים לבין עיסוקיהם הציבוריים. זיקה כזו, הרי כתבתי, נעדרה לחלוטין מן הפרסומים, שפרסמה הנתבעת על אודותיהם של התובעים. אין, אפוא, סימטריה ובכך די לצורך הכרעתי. איני קובע, אטעים, שום מסמרות שהם בשאלה אם פרסומיהם של התובעים עלו בקנה אחד עם הדין. אין זו התביעה אשר לפנַי. שלישית ייאמר כי, כפי שתיארתי כבר לעיל, למניעתה של פגיעה אפשרית בפרטיותם של אנשי-ציבור מייחד המשפט הציבורי כלים משל עצמו. דרך כלל נכון יהא לתן בכורה לאלה על פני-הנחתה של מחלוקת להכרעתו של המשפט הפרטי.
- תובעת 1, כמו תובע 3, הוסיפו ופרסמו ב"ציוצים" פרי-עטם את מכתב-ההתראה, ששלחו באי-כוחם הקודמים לנתבעת. בפתח-המכתב הופיעו שְׁמה של הנתבעת וכתובת-המגורים שלה (נספח י"ז לתצהיר-הנתבעת). אלא, שכפי שעולה באורח מובהק מאותם ציוצים, שום קריאה או רימוז לקריאה לפקוד את הכתובת הזו או להטריד בה את הנתבעת לא באו בהם. המטרה, היחידה, בפרסום-המכתב הייתה לחשוף לציבור את החלטת-התובעים לנקוט הליכים משפטיים נגד הנתבעת. כתובתה של זו הייתה פרט-לוואי שולי בפרסומים הללו. היא לא נכתבה שם על מנת שייעשה בה שימוש כלשהו, בניגוד מובהק לפרסומיה של הנתבעת ובהם היא קראה, מפורשות, לקוראיה להשתמש במספרי-הטלפון שפרסמה. מספר-טלפון של הנתבעת, אין זה מיותר לציין, לא בא מעולם בציוציהם של התובעים.
- תובע 3, מר רדמן אבוטבול, קרא, בציוצו את המכתב הזה: "דרך אגב, חפשו את רונית הביביסטית בטוויטר...”)שם, שם). על כך אומַר שתיים: ראשית, דבר אינו מניח יסוד לקביעה כי תובע 3 ביקש לשדל מי מנמעניו של פרסומו להטריד את הנתבעת או לנאצה בחשבון-"X" שלה. שנית, כתיבתן של רשומות בחשבונו הפומבי של אדם ברשת החברתית אינה שקולה, בשום פנים, למסירתו של מספר-הטלפון האישי שלו ואינו, בניגוד לרשת החברתית, בָּמה להתבטאויות קולקטיביות.
ראיתי בחלחלה ציוצים, ששוגרו לחשבונה של הנתבעת ב"טוויטר" ותקפו אותה במלים קשות-מכל-קשות, באורח שהוא בעינַי מתועב ומביש - ציוצים המעידים, ראש וראשונה, על כותביהם ועל דרך-הארץ שנפקדה מאלה (נספח י"ז לתצהיר-הנתבעת). אלא, שמאום לא קשר הודעות אלו למי מהתובעים. "אלה התוצאות של שקמה ברסלר וחבריה ששלחו אתכם להטריד אותי", כתבה הנתבעת לפונים אליה (שם, שם); אך בבית-המשפט היא לא הציגה מאום לתמיכה בהשערה זו אשר נותרה דברים בעלמא. אמת, אפילו קצה של ראיה אין לכך, שמי מהתובעים קרא לשגר הודעות-נאצה לנתבעת או עמד מאחוריהן באיזו דרך שהיא. "ראשי המחאה פרסמו את הפרטים שלי", הוסיפה הנתבעת וכתבה, כאילו קודם לציוציהם של התובעים הייתה הנתבעת דמות נחבאת אל הכלים ברשת החברתית, משתמשת אנונימית ולא מוכרת, שרק "חשיפתו" של חשבונה ברשת החברתית הוליך גולשים לנעוץ בה את חרב-עטם הירודה. הנתבעת הוסיפה והפנתה לתלונה, שהיא הגישה למשטרת-ישראל בעקבותיהן של ההודעות הללו (שם, שם). מה, שלא ראיתי בתלונתה, הוא התייחסות כלשהי למי מהתובעים.
- אוכל לסכם נקודה זו: לא מצאתי כי פגם נפל בתום-לבו של איזה מן התובעים בעומדו על עילותיו נגד הנתבעת בהליך זה. פרסומים, שפרסם מי מהם, נבדלו מאלה של הנתבעת ביותר ממובן אחד. מכל מקום, הם לא עשו את התנהלותם של התובעים נגועה, כדי אי-השלמה עם עצם-הגשתה של התביעה בידיהם ועם הטענות שהעלו.
הסעדים
- משנמצא מקום להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין לפי העוולות הפרטניות של פגיעה בפרטיות ושל הוצאה של לשון-הרע, נסללת הדרך לבחינתם של הסעדים שהתבקשו. בזאת אחתום את פסק-דיני זה. תכליתם הראשית של סעדים אלה, כתכלית של דיני-הנזיקין בכלל, היא להעמיד את הניזוק במקום ובו הוא היה אלמלא מעשה-ההיזק ובמקרה דנן: להשיב את התובעים, ככל הניתן, למצבם ערב-פרסומיה של הנתבעת בענינם.
א. צווי-מניעה וצווי-עשה
- תחילה: לבקשה לצווים. כפי שכתבתי בראשית-הדברים, כתב-התביעה (שנוּסח בידיהם של באי-כוחם הקודמים של התובעים) עתר ללא פחות מארבעה כאלה: צו, המחייב את הנתבעת לפרסם הודעת-תיקון או הכחשה לפרסומיה; צו, המחייב את הנתבעת לפרסם התנצלות על הפגיעה בתובעים; צו להסרתם "של כל הפרסומים הכוזבים שפורסמו על ידי הנתבעת, לרבות כל תגובה מכפישה ופוגענית [לפרסומים הללו]" וצו המורה לנתבעת "לחדול מהכפשת התובעים, בכל פורום שהוא ולא לחזור על כך בעתיד" (פסקאות 76 ו-77 לכתב-התביעה).
טוב עשו באי-כוחם דהיום של התובעים, שוויתרו בסיכומיהם על סעדי-הציווי הללו. חוק הגנת-הפרטיות מסמיך את בית-המשפט, בסעיף 29(א) לו, לאסור על הפצתו הנוספת של המידע הפוגעני או על כל שימוש נוסף בו וכן "להורות לגביו כל הוראה אחרת". חוק איסור לשון-הרע מייחד לבית-המשפט, בסעיף 9(א) לו, סמכות לאסור על הפצתו של הפרסום הפוגעני וכן סמכות להורות על פרסומם של תיקון או של הכחשה לפרסום הזה. את הסמכויות הללו, בפרט בהתחשב בעומקהּ הניכר של הפעולה השיפוטית של ציווי ובהשפעתה על זכויות יסודיות של נתבעים, יש להבין כלשונן. אין לקרוא אליהן דברים, שאינם מנויים בן.
- כך, בית-המשפט אינו מוסמך לחייב אדם להתנצל, ממש כשם שאין הוא מוסמך לצווֹת על בעל-דין לשמוח, להיעצב או לאהוב את התובע. הגם, שחלק מתכליתה הוא להעביר מסר לציבור-הקוראים, התנצלות היא, ראש וראשונה, ברייה מעולמות-הרגש והמחשבה. לאלה טרם הגיעה סמכותם של גורמי-השלטון. דומני כי על זאת יברכו הצדדים שניהם.
- שנית, אדם יכול להיות אחראי אך ורק לפרסומים פוגעניים, שיצאו תחת ידו או במעורבותו. אפילו נמצא הוא אחראי בנזיקין בגין פרסומיו, כל יסוד אין להחזיקו אחראי לפרסומיהם של אחרים. זאת, אפילו היו הללו - וברשתות החברתיות הדבר הוא שגור - תגובות לפרסומיו; חיבוב, שיתוף או ציוץ מחדש של אלה. "איש בחטאו" יוכרו (בהשאלה מדברים כד 16) ולא אחרת.
- שלישית, אפילו שהדין מסמיך את בית-המשפט לתן צו למניעתם של פרסומים עתידיים, זהו - בשל החשש מהגבלת-יתר של חופש-הביטוי - סעד מרחיק לכת (ערעור אזרחי 214/89 אבנרי הנ"ל, בעמ' 851; שנהר, דיני לשון הרע לעיל, בעמ' 663). יש, ככל שהדבר ניתן בגדרו של איזון ראוי בין הערכים המתחרים, להעדיף הכרה בכך, שאם יסבור תובע כי נתבע שב ועוול בו - פתוחה לפניו הדרך לבית-המשפט בתביעה חדשה.
- הנתבעת העידה לפנַי, ואין לי כל יסוד שלא לראות את עדותה - מהימנה, כי היא הסירה את שלושת הפרסומים, שאליהם מתייחסת תביעה זו, מן הרשת החברתית כבר ביום-העלאתם. בנסיבות הללו מתייתר השימוש בסמכותו של בית-המשפט להורות על כך בצו. ואילו פרסום של תיקון או הכחשה - מהו, בנסיבותיו של ענין זה, אם לא הפצה מחודשת של מספרי-הטלפון של התובעים, אפילו יצוין כי אל למתקשרים לצַפות למכירתם של ביצים, שמן, חיתולים וקונצרטינות? סעד שכזה חותר, הרי, מתחת ליסודותיה של התביעה וטוב, כאמור, עשו התובעים שוויתרו עליו.
ב. התביעה לפיצוי כספי
- אשר לסעד הכספי. שוב לא נמצא לבית-משפט זה מפלט מן העיסוק, הסיזיפי והמייגע, בבעיית-הכברתם של סכומים בתביעות בלשון-הרע. כלום סברו התובעים, באמת ובתמים, כי איזו ערכאה שהיא תחייב את הנתבעת לשלם להם למעלה מ-600 אלף שקלים בגין שלושה ציוצי-רשת, בתביעה שללא הוכחת-נזק? כלום נמצאה להם אחיזה, כלשהי, בפסיקתם של בתי-המשפט לאמת-מידה כזו של פיצוי? השאלות הללו הן רטוריות. התשובה להן היא שלילית. לא פחות קשה היא בעינַי העובדה, ששוב נמצאו באי-כוח הסבורים, בניגוד להלכה הפסוקה, כי תביעתו של פיצוי ללא הוכחת-נזק היא ענין לפעולה אריתמטית של כפל, ואם נדרש אפילו לפעולת-חיבור. לא היא.
- אוכל לתמצת את הדברים. ראשית, התעלמות מקנה-המידה שבפסיקה - ואין הכוונה לפסקי-דין יחידים אשר, בלשון-הרע, ניתן לתמוך באמצעותם כמעט כל תוצאה שהיא; כי אם באמות-המידה, המתגבשות מתוך מבט רחב על פסיקתם של בתי-המשפט - לא תוכל לשרת את ענינם של תובעים. היא משמיעה, מניה וביה, כי נתבעים יידרשו להתגונן ביתר. זאת לא רק משום ההערכה, שתביעה גבוהה יותר תהא גם יקרה יותר בייצוג ואולי גם בניהול, אלא, בפרט, מתוך קביעת-המוצא של הדין כי, ככלל, יש להכיר בזיקה בין סכומה של תביעה לבין היקפו של שכר-הטרחה עבור ייצוג בה. קביעה זו מעוגנת כיום בתקנה 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ושואבת מכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000. פער בין סכומה הגבוה של תביעה לבין סכומה, הנמוך יותר, של זכייה בה, משמיע צידוק לשפות נתבע על שכר-הטרחה המופרז שהוא הוציא. זאת, מודגש, אפילו אם התביעה נמצאה טובה לפי עילתה והתקבלה (אך נפסק בה סכום נמוך מן המבוקש). בית-המשפט העליון הטעים כלל זה פעם אחר פעם וראו, בפרט, את פסקי-הדין בקשות עירייה אחרות 164/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' לבני, פ"ד ט 1107, 1117 (1955); ערעור אזרחי 419/80 הולנדר ושות' בערעור מיסים נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433, 436 (1982); ערעור אזרחי 4494/97 סלאח נ' סלאח, בפסקה העשירית (פורסם באתר הרשות השופטת 4.1.2000); ערעור אזרחי 8713/11 צאיג נ' ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ, בפסקה 139 (פורסם באתר הרשות השופטת 20.8.2018).
- שנית, את הסכום שמוסמך בית-המשפט לקבוע, בתביעה ללא הוכחת-נזק לפי סעיף 29א לחוק הגנת-הפרטיות ולפי סעיף 7א לחוק איסור לשון-הרע, בחר המחוקק לקבוע כ"תקרה". אמת, זוהי "סנקציה של פיצוי מקסימלי" (ערעור אזרחי 89/04 ד"ר נודלמן הנ"ל, בפסקה 45 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה). "סעיף 7א לחוק [איסור לשון-הרע] קובע סכום מירבי שניתן לפסוק לטובת הנפגע בלא הוכחת נזק" - דברי השופטת דורנר ברשות ערעור אזרחי 7943/01 נור נ' יערי (פורסם באתר הרשות השופטת 16.10.2001). סכום מרבי, כמשמעותו, יכול שייפסק אך באותם מקרים, המציגים "נסיבות מרביות", כלומר אלה שבהם מצדיקה תכליתם של דברי-החקיקה "התחשבנות" מקסימאלית עם נתבעים. בלי לדרוש משום תובע בלשון-הרע להקל ראש בענינו, נהיר כי לא כל המקרים כולם מציגים נסיבות שכאלו.
- שלישית, דברי-חקיקה (לרווחתם של חלק מן העוסקים במקצוע-המשפט), אינם נוסחאות אלגבריות. אין אפוא שום צידוק ליטול, באורח אוטומטי, את תקרתו של הסכום, הנקוב בם, ולהכפילה במספרם של תובעים או במספרם של פרסומים של לשון-הרע (תיק אזרחי (מחוזי תל אביב) 14264-11-14 כנפו נ' גינזבורסקי (כבוד השופטת אביגיל כהן) (פורסם במאגרים 4.1.2018); ערעור אזרחי (מחוזי תל אביב) 36859-11-18 בוזגלו נ' פשכצקי (השופטת כהן) (פורסם במאגרים 13.2.2019) וההפניות בשני פסקי-הדין הללו). מכפלה כזו מצדיקה עיגון בנסיבותיו של המקרה. היא לא תהא, תקפה, למשל, כשהעיקר אינו במספר הפרסומים אלא בתוכנם. "תביעה המוגשת בסכום עגול ומכפלתי שכזה", כתבתי, "'חשודה' לכתחילה באי-התייחסות למאפייניו הפרטניים של המקרה הנדון" (תיק אזרחי (שלום תל אביב-יפו) 26644-11-18 עו"ד דר' אליגולא נ' זגי, בפסקה 21 לפסק-דיני (פורסם במאגרים 4.2.2021)).
- רביעית, הכברה בסכומה של תביעה, גם אם אין זו עולה כדי "תביעת-השתקה" מאיימת לגרור הגבלת-יתר של מתבטאים. תביעה כזו גם נדונה, דרך כלל, שלא להסתיים בפשרה אפשרית בין בעלי-דין גם אם יש עקרונית מקום לכך, משום הסכום הגבוה שאינו מאפשר לָאחד לפגוש את רעהו אלא בפסק-דין. ועוד קודם לכן, סכום גבוה יתר על המידה קולע, בהכרח, את התביעה אל מחוזותיו של סדר דין "רגיל", להבדיל מן החלופה המהירה יותר שבסדר-הדין, וגוזר את דינה להליך ארוך וממושך - דבר שספֵק אם משרת הוא את ענינם של תובעים.
- מה כן? פסיקתן של ערכאות-דיון, המתייחסת ללשון-הרע "ציוץ" או ב"רשומה" ("פוסט") ברשת חברתית וחלקה נבחנה ואושרה בבתי-המשפט שלערעור, מאפשרת "לחלץ" הכרה באַמַּת-מידה מוערכת לפיצוי. כך, כשמדובר בפרסום יחיד על אודותיו של תובע; בהיקף לא חריג של נמענים; בתוכן, שאינו חריף במיוחד; בפרסום לפרק-זמן, שאינו ממושך ובתוצאה, שעיקרה הוא פגיעה ברגשות, מקובל לפסוק פיצוי ממוצע שבין אלפים בודדים של שקלים לבין 10,000 ש"ח או מעט למעלה מכך. ראו, מן השנים האחרונות, את רשות ערעור אזרחי 3086/17 בוהדנה נ' מרקוס (פורסמה באתר הרשות השופטת 18.5.2017); ערעור אזרחי 1286/18 גינזבורסקי נ' כנפו (פורסם באר"ש 24.6.2019); רשות ערעור אזרחי 6592/19 קליגמן נ' באסקטר הפטר (פורסמה באר"ש 18.11.2019); תיק אזרחי (מחוזי תל אביב) 33784-04-15 רג'ואן נ' יצחקי, בפסקה 12 לפסק-דינו של כבוד השופט מגן אלטוביה (פורסם במאגרים 27.8.2015); ערעור אזרחי (מחוזי חיפה) 67940-05-20 פומרנץ נ' ברבי (פורסם במאגרים 6.8.2020); ערעור אזרחי (מחוזי חיפה) 6911-03-21 ג'בילי נ' סח (כבוד השופט מאזן דאוד) (פורסם במאגרים 19.7.2021); ערעור אזרחי (מחוזי תל אביב) 26513-11-23 ברק טמיר נ' ד"ר אלרעי פרייס (השופטת כהן) (פורסם במאגרים 23.7.2024); ערעור אזרחי (מחוזי תל אביב) 58271-09-23 גרינצייג נ' ציפורי (השופט אטדגי) (פורסם במאגרים 19.8.2024); תיק אזרחי (שלום ירושלים) 21120-07-16 עיריית ירושלים נ' אברג'ל (כבוד השופטת ליאת בנמלך) (פורסם במאגרים 23.11.2020); תיק אזרחי (שלום תל אביב-יפו) 56125-12-20 עו"ד סורוקר נ' כהן, בפסקה 60 לפסק-דינו של כבוד השופט רז נבון (פורסם במאגרים 22.2.2023); תיק אזרחי (שלום תל אביב-יפו) 53246-06-20 ג'מצ'י נ' קופמן, בפסקה 35 לפסק-דינה של כבוד השופטת פנינה נויבירט (פורסם במאגרים 21.6.2023); תביעה קטנה (תביעות קטנות תל אביב-יפו) 51792-08-23 אלוביץ נ' שאמה הכהן, בפסקה 25 לפסק-דינה של כבוד סגנית הנשיא כרמלה האפט (פורסם במאגרים 7.4.2024); תיק אזרחי (שלום חיפה) 44692-12-21 נחום נ' משיח, בפסקה 64 לפסק-דינה של כבוד השופטת סיגלית מצא (פורסם במאגרים 15.5.2024).
בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות ברשומה או בציוץ שכאלה - כאמור, בנסיבות "רגילות", שאין בן יסוד של חומרה יתרה וגם לא התעשרות על חשבונו של הנפגע - נע הפיצוי הממוצע בין 15 אלף לבין 20 אלף שקלים (תיק אזרחי (שלום ראשון לציון) 3658-07-18 כחלון נ' כהן (כבוד השופט רפי ארניה) (פורסם במאגרים 1.2.2022); תיק אזרחי (שלום פתח-תקוה) 24381-07-19 ניר נ' פאר (כבוד השופטת אשרית רוטקופף (פורסם במאגרים 18.1.2023); תיק אזרחי (שלום טבריה) 59111-12-21 בן מויאל נ' א.אמור גרופ סחר בערעור מיסים (כבוד השופטת ברכה לכמן) (פורסם במאגרים 9.5.2023); תיק אזרחי (שלום חיפה) 37941-02-20 אילביגלי נ' דולב (כבוד השופט זיו אריאלי) (פורסם במאגרים 26.11.2023); תביעה קטנה (תביעות קטנות חיפה) 67264-08-23 פלונית נ' ויצמן (כבוד הרשם הבכיר מילאד תלחמי) (פורסם במאגרים 25.8.2024); תיק אזרחי (שלום נתניה) 12612-01-20 חפץ נ' נתניהו (כבוד השופט נעם רף) (פורסם במאגרים 5.2.2025); השוו לתיק אזרחי (שלום תל אביב-יפו) 5560-04-22 פרתי נ' אלוניאל בע"מ, פסק-דינו של השופט גולדשטיין (פורסם במאגרים 24.4.2024)).
- במקרה אשר לפנַי עומדת לחובתה של הנתבעת העובדה, שהיא שָׁבה ופרסמה, בשלוש פעולות רצופות, פרסומים אשר פגעו בפרטיות ובשם הטוב, ללמדך כי לא גחמת-רגע עמדה ביסוד-פעולותיה כי אם כוונת-מכוונת. הפגיעה בפרטיות הייתה חמורה במובן זה, שדוּבּר במספרי-הטלפון האישיים של התובעים, שחשפו את אלה לקבלה הן של הודעות-מלל והן של שיחות. תוכנם של הפרסומים אינו מותיר מקום לספק כי הנתבעת התכוונה שהם יפגעו בתובעים וברי כי דבר זה היה על רקע עמדותיהם הפוליטיות, היותה של דעתם - שונה מזו שלה ועל רקע פעילות-המחאה שלהם. הפרסומים פנו למספר לא מבוטל של נמענים והיותם פרי-עטה של אישיות-רשת מוכרת עשתה אותם אמינים יותר על צרכניהם והעמיקה את הפגיעה. בהיבט של לשון-הרע רידדו הפרסומים את הגדרתם העצמית של התובעים והתעלמו, במתכוון, מן המרכיבים שבזכותם קנו להם חלק משמם הטוב. פרסומים אלה היו, במובהק, דברי-שקר. לא רק שהם לא תרמו דבר לשיח הציבורי, הם הסבו לו נזק. במקום ביטויים רציניים, המשקפים חילוקי-דעות אפילו נוקבים וקוראים לשיח ולוויכוח חיובי, חתרו הפרסומים הללו להלעיג על התובעים ולשקף את הצעתה של הנתבעת למרכיביו של שיח - פוגעני - בין האוחזים בעמדות השונות. הנתבעת מיאנה להתנצל על הפגיעה שגרמה ושום יסוד של הכאה על חטא לא נלווה לעמדתה לאורכו של הליך זה.
- על כף-הזכות מונחת העובדה כי הנתבעת בעצמה הבינה את הקושי והסירה את הפרסומים אחרי זמן לא רב. איזשהו משקל, גם אם קל, יש לתן לעובדה כי מדובר, בכל זאת, בחלק מחופש-הביטוי של הנתבעת. על אף החומרה שבהצגתם של יריבים פוליטיים - אלה, שיש ללעוג להם ולבזותם, הפגיעה הקונקרטית בשמם הטוב של התובעים לא הייתה קשה, בפרט משום שנהיר כי חלק נכבד מן המגיבים לפרסומים לא היו אלה, שעל עמדתם מושתת המוניטין שבנו התובעים לעצמם לאורך-השנים. לבסוף, כפי שציינתי לעיל, סברתי כי יש לתן משמעות להכברה בסכומה של התביעה והכבידה על ניהולו של ההליך.
- בשקלול יחד של כלל המרכיבים, מצאתי מקום לחייב את הנתבעת, בשל הפגיעה בפרטיות של כל אחד מהתובעים, לפצותו בסך של 17 אלף שקלים; ובשל פגיעה בשמו הטוב - בסך של 8,000 שקלים נוספים.
התוצאה
- התביעה מתקבלת לפי עילותיה. לענין-הסעדים מחייב בית-המשפט את הנתבעת לפצות כל אחד מהתובעים בסך של 25 אלף שקלים, בתוספת של הפרשי-הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-הגשתה של התביעה (1.8.2023) ועד היום, היינו, בסך של 27,690 ש"ח לכל תובע.
עוד תשלם הנתבעת, לכל אחד מהתובעים, סך של 1,850 ש"ח להוצאות-המשפט ומקיפות את סכומה הסביר של אגרה ואת הצורך להתייצב לישיבה אחת, ממושכת, בבית-המשפט. לבסוף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים סך, כולל מע"מ, של 5,900 ש"ח לשכר-טרחה של עורכי-דין. בסכום אחרון זה נלקחו בחשבון, מחד גיסא, היקפה המוערך של העובדה המשפטית שנדרש היה להעמיד בייצוג ומאידך גיסא ההכברה בסכומה של התביעה.