בית-משפט השלום בתל אביב-יפו
ת"א 2810-08-23 פרופ' ברסלר-שוורצמן ואח' נ' לוי 27 מאי 2025
לפני: כבוד השופט גיא הימן
התובעים: 1. פרופ' שקמה ברסלר-שוורצמן
2. סא"ל (מיל') אורן שביל
3. משה רדמן אבוטבול
4. עמי דרור
נגד
הנתבעת: רונית לוי
בשם התובעים: עו"ד חגי קלעי; עו"ד נתן שוורצמן; עו"ד קרין וינד
בשם הנתבעת: עו"ד אילן וקנין
פסק-דין
עיקריו של פסק-דין זה
א. בשלושה פרסומים, שהעלתה הנתבעת לחשבונה ברשת-החברתית "X", הופיעו מספרי-הטלפון הנייד של התובעים. הנתבעת דרבנה את קוראיה ליצור קשר – בשיחות ובהודעות – עם התובעים ולרכוש ממי מהם מוצרי-קמעונות שונים: ביצים, שמן, דבש, חיתולים, מגבונים לתינוקות או שירותים של אבטחה, ניקיון ותחזוקה. הנתבעת הפליגה בשבחם של המוצרים הללו והם טריים מאד, מוצעים במבצע ומחיריהם זולים.
ב. התובעים, שאינם עוסקים באספקה של מוצרים ושירותים – חטאם הוא בחלקם המרכזי במחאות נגד מדיניותה של הממשלה, מצאו את עצמם מוטרדים קשות, וגם מבוזים, בעשרות ואולי יותר של שיחות-טלפון ושל הודעות שקיבלו.
ג. בתביעתם זו עתרו התובעים להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין, בעוולות של פגיעה בפרטיות ושל הוצאה של לשון-הרע. הם תבעו פיצוי כספי, במסלולי-הדין שאינם מחייבים הוכחה של פרטי-הנזק ושל שיעורו וכן צווים להסרת-הפרסומים ולמניעתם בעתיד.
ד. יש מקום לקבל את התביעה לפי עילותיה. הפרסומים פגעו בזכויות מן המעלה הראשונה – הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב. הם עשו כן ללא כל צידוק ומתוך כוונה לפגוע בתובעים על רקע עמדותיהם. הם לא שירתו ענין לגיטימי כלשהו של הנתבעת או אינטרס של הציבור. הם לא העשירו את השיח הציבורי כי אם להפך. כל מהותם הייתה ליבּויָם של מדון ושל איבה וגרימתה של הטרדה. באיזון, שמחייב המשפט הפרטי, יש לבכר הגנה על זכויות-התובעים על פניו של חופש-הביטוי, הזה, של הנתבעת.
ה. אין מקום לקבל את הטענה כי התובעים הם "אנשי-ציבור" ובשל כך יש לראותם מי שוויתרו על זכויותיהם לפרטיות ולשם טוב. התובעים, ודאי, אינם "אנשי-ציבור" יותר מן הנתבעת. גם אם מי מהם נתן פומבי, במקומות אחרים, למספר-הטלפון שלו, הוא לא עשה כן במטרה לחשוף את עצמו להודעות של לעג ושל בוז, אף לא להטרדתו בדל"ת-אמותיו.
ו. אין התביעה נגועה בהיעדרו של תום-לב. יש מקום להבחין בין התנהלותה של הנתבעת, שפגעה בפרטיותם של התובעים שלא בקשר לעשייתם הפומבית, לבין קריאות של מי מהתובעים לפקוד את מעניהם של נבחרי-ציבור ופרנסיו ולמחות לפניהם על עמדותיהם. ממילא מיישם הדין כלים מן המשפט הציבורי להגנה על אנשי-הציבור הללו.
ז. בהיבטי-הסעד, היות שהפרסומים כבר הוסרו, אין צורך לצווֹת על הסרתם. בית-המשפט אינו מוסמך לחיֵיב אדם להתנצל על דברים שפרסם או להורות לו שלא לשוב ולפרסמם. סכומה של התביעה גבוה מדי ואינו הולם את אמות-המידה שבפסיקה. על הנתבעת לפצות כל אחד מהתובעים בגין הפגיעה בו ובגין הוצאות-ההליך בסך של כ-35 אלף שקלים.
ההליך והפרסומים
1. ארבעת התובעים לוקחים, כל אחד בדרכו, חלק במחאה, הפוקדת בשנים האחרונות רחובות בישראל נגד מרכיבים שונים במדיניותן של ממשלות בישראל ובאופן-התנהלותן, שהתובעים רואים אותם פסולים. תובעת 1, פרופסור שקמה ברסלר-שוורצמן, מומחית לפיזיקה של חלקיקים ממכון ויצמן למדע, העידה על עצמה שהיא "יוזמת ומובילת מחאת 'הדגלים השחורים'" (הפִּסקה השנייה לתצהיר-עדותה הראשית). תובע 2, המהנדס, סגן-אלוף אורן שביל, הוא מפקד-גדוד במילואים בחטיבת-האש המיוחדת של צה"ל ו"ממובילי מחאת המילואימניקים – 'אחים לנשק'" (הפִּסקה השנייה לתצהירו). בחייו האזרחיים הוא מהנדס בחברה, העוסקת בייצור של מוצרים לענף-הבנייה (פרוטוקול, בעמ' 21, ש' 29-27). תובע 3, מר משה רדמן אבוטבול, יזם של טכנולוגיה עלית (או תעשייה עלית – המונחים העבריים ל"הייטק"), מומחה לבינה מלאכותית, "ממובילי מחאת ההייטקיסטים" (הפִּסקה השנייה לתצהירו). באולם-הדיונים הוא הוסיף: "אני פעיל בעמותה שנקראת: 'יוצאים לדרך חדשה'" (שם, בעמ' 42, ש' 19). "ממובילי מחאת ההייטקיסטים", סיפר על עצמו (בפסקה השנייה לתצהירו) גם התובע הרביעי, מר עמי דרור – יזם של טכנולוגיה עלית, איש חינוך ומוביל של מיזמים חברתיים בישראל ובעולם.
2. ענין הוא לתביעה בשלושה פרסומים, שפרסמה הנתבעת, גב' רונית לוי, בחשבונה ברשת החברתית "טוויטר", בשבוע הראשון של חודש יולי 2023 (שבועות ספורים לאחר מכן שוּנה שֵׁם-הפלטפורמה ל-"X"). "אני", הציגה את עצמה הנתבעת לפניו של בית-משפט זה, "אזרחית מן השורה שכל חטאי שאני מביעה דעתי מעת לעת ו/או מגיבה לפרסומים שעל סדר היום הציבורי" (פסקה 23 לתצהיר-עדותה הראשית). הנתבעת מזוהה ברשתות החברתיות בכינוי: "רונית הביביסטית". פעילותה קנתה לה מעמד של אישיות-רשת מוכרת ויש שיאמרו גם בת-השפעה.
3. בתאריך 7.7.2023 "צייצה" הנתבעת, בכינוי "רונית הביביסטית" ולצדו תמונתה המוקטנת, את הרשומה הבאה:
"מי שצריך ביצים טריות, שמן זית
או דבש טהור בזול.
זה המס' [טלפון] של שקמה ברסלר [תובעת 1].
תתקשרו, תשלחו הודעות
תיהנו ותפיצו אצל החרדים
הם אוהבים טרי (פרצופון [אימוג'י] של צחוק עד דמעות)
-XXXXXXX054 [מספר-הטלפון הנייד של התובעת]".
הציוץ זכה, נכון לעת שְׁבּה הוא הוצג לבית-המשפט זה, לקרוב ל-9,000 צפיות, ל-70 ציוצים מחדש ול-369 סימוני: "אוהב/ת". כעבור מחצית-השעה פרסמה הנתבעת בחשבון-"X" שלה ציוץ נוסף (למעלה מ-4,000 צפיות; 44 ציוצים מחדש ו-212 "אוהבים"):
"מוצרי תינוקות בזול:
טיטולים מגבונים וכו'
עמי דרור [תובע 4]: XXXXXXX-054 [מספר-הטלפון הנייד של תובע 4]
משה רדמן [תובע 3]: XXXXXXX-054 [מספר-הטלפון הנייד של תובע 3]
עד גמר המלאי".
עוד שעתיים חלפו ובא, באותה פלטפורמה, פרסום שלישי (למעלה מ-1,200 צפיות, 19 ציוצים מחדש ו-101 "אוהבים"). הנתבעת כתבה:
"אורן שביל [תובע 2]: XXXXXXX-054 [מספר הטלפון הנייד של תובע 2]
מאחים לנשק
מתן שירותי אבטחה, שירותי מוקד, קונצרטינות, שריפת צמיגים ושירותי ניקיון
ואחזקה לאלפי עסקים ובתים פרטיים מדן ועד אילת.
מחירים מעולים!".
4. "הנתבעת פרסמה את מספר הטלפון שלי", העידה תובעת 1 במקובץ כאן, "[זו הייתה] קריאה להתקשרות. זמן קצר אחר כך הטלפון שלי הוצף בשיחות ובהודעות. קיבלתי עשרות טלפונים בערב שבת. כל המהות של הדבר הזה [הפרסום] היא לתת את הפרטים האישיים שלי, כדי שציבור תומכיה ועוקביה [של הנתבעת] יפתח עלי את 'שערי הגיהנום', מה שאכן קרה. [ה]פרסום הביא להטרדתי, לקבלת שיחות טלפון רבות ממספרים לא מזוהים או לא מוכרים לי. מצאתי את עצמי מוצפת בשיחות נכנסות ובהודעות מלעיזות [ובהן:] 'יש ביצים בזול? אנחנו הרבה ילדים[,] צריך 10 תבניות לפחות"; "יש אפשרות לבצע הזמנת ביצים למאה שערים?!"; "הבנתי שאת מוכרת ביצי חופש? מה המחיר לתבנית?" (פרוטוקול, בעמ' 59, ש' 2; עמ' 60, ש' 13-11; עמ' 64, ש' 8-5; פסקאות 11 ו-15 לתצהיר-עדותה הראשית של התובעת).
תובע 2, מר שביל, סיפר בעדותו כי אין הוא קשור, כל עיקר ולא היה קשור בעבר, לעיסוק ב"מתן שירותי אבטחה ומוקד" או בתחום-האבטחה בכלל. "אין שום קשר" (פרוטוקול, בעמ' 22, ש' 19-11). "הפרסום גרר עשרות שיחות", הוא העיד, "זה קורא לאנשים להטריד אותי וזה אכן הצליח לאותה גברת [הנתבעת], שזכיתי בשלל הטרדות" (שם, בעמ' 26, ש' 5-4 וש' 18-17).
"קיבלתי אחרי זה עשרות ומאות הודעות וטלפונים", העיד גם תובע 3, מר רדמן אבוטבול, "במשך ימים" (שם, בעמ' 40, ש' 13 ו-26). תובע 4, מר דרור, הוסיף: "היא [הנתבעת] פרסמה שם בצורה מאוד רחבה שאני מוכר חיתולים. אני איש עסקים מכובד ואני פתאום מתעורר בבוקר ואני מתחיל לקבל עשרות טלפונים והודעות מאנשים... להתעורר בבוקר ולקבל את עשרות ההודעות האלה והטלפונים, זה לא דבר סימפטי" (שם, בעמ' 13, ש' 12-10; עמ' 14, 3-2).
5. אותן הטרדות באמצעותם של הטלפונים הניידים וגם מה, שהתובעים גרסו שהוא פגיעה בשמם הטוב, הוליכו אותם להגשתה של תביעה זו. התובעים ייחסו בה לנתבעת עוולה של פגיעה בפרטיות, לפי הסעיף השני לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 בצירוף עם הסעיף הרביעי לחוק וגם עוולת-הוצאתה של לשון-הרע, לפי הסעיף השביעי לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. כל אחד מן התובעים עתר (עוד כשיוצג בידיהם של באי-כוח קודמים) לחיֵיב את הנתבעת לשלם לו פיצויים בנזיקין, במגוון-חלופות, שהנמוכה בהן הייתה סך של 66,542 ש"ח והגבוהה – 154,831 ש"ח. יחד הועמדה התביעה על סך מרבי של 619,324 ש"ח. עוד ביקשו התובעים לחייב את הנתבעת לפרסם הודעת-תיקון והכחשה לפרסומיה, שהיא גם הודעת-התנצלות; להורות לה להסיר לאלתר את כל פרסומיה בענינם של התובעים וכל "תגובה מכפישה ופוגענית" לפרסומים הללו; ולחייבה "לחדול מהכפשת התובעים, בכל פורום שהוא ולא לחזור על כך בעתיד" (פסקה 12 לכתב-התביעה).
תביעת-השתקה?
6. אִילוּ כונתה כל תביעה בלשון-הרע, שתכליתה היא למנוע מאדם להוציא את דיבתו של אחֵר או לבוא עמו חשבון על כך שעשה זאת – "תביעת-השתקה", כי אז היו כל התביעות בלשון-הרע – של השתקה. זו, אך מובן, אינה הבנה נכונה של מושג משפטי זה. הדעת אינה סובלת את קלות-השימוש בו ומגלה את עצמו, לדאבוני, חדשות לבקרים בכתבי-הגנה. מונח זה גילה עצמו, כראשון, בכתב-הגנתה גם של הנתבעת דכאן, לצדה של בקשה לסלק את התביעה על הסף. בְּמָּקום אחֵר מָציתי:
"תביעת-השתקה היא מושג משפטי מן הדינים של לשון-הרע ועשויה מאפיינים מצטברים אחדים. אין זה המובן ה'עממי', השגור בציבור, של מונח זה שכן, בסופו של יום, כל תביעה בלשון-הרע מבקשת 'להשתיק', במידה זו או אחרת, ביטוי שנעשה או שייעשה. תביעת-השתקה משמיעה, בייחוד, ניצולם של פערי-כוחות ממשיים בין הצדדים; עתירה לסעד בסכום, שבינו לבין הפרסום אין דבר וחצי דבר; התייחסות לענין, החורג מיחסיהם של הצדדים המסוימים להליך ועוד מאפיינים, כקבוע בפסיקה. המשותף להם הוא שאין תכליתה של התביעה לתבוע את הטבת-הפגיעה בשמו הטוב של אדם אלא לשלול מן המתבטא או מאחרים, ללא צידוק בדין ובמידה, שאין להשלים עמה, את חירות-הביטוי שלהם, בפרט לעתיד לבוא" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 45277-03-19 צור שושן נ' שרה פילדס, בפסקאות 17-15 לפסק-דיני (פורסם במאגרים 17.8.2024)).
7. הטענה כי לפנינו תביעת-השתקה, במובן המשפטי אשר מצדיק שלא להידרש לה, נשענה על כמה אדני-משנה. ראשית נטען לפערי-כוחות אשר, כביכול, נמתחים בין הנתבעת לבין התובעים, בהיבט של נגישות לאמצעי-התקשורת: "התובעים הם אנשי ציבור מובילי מחאות והפגנות שהתקשורת נגישה להם. [הנתבעת היא] אזרחית פרטית מן השורה" (הפִּסקה הראשונה למבוא לכתב-ההגנה). שנית נטען לכוונתם של התובעים "לנסות ולהשתיק קול אחר/שונה/נוסף ו/או [הכול במקור] מה שהם מכנים[:] 'מכונת הרעל' של הימין ו/או של ראש הממשלה" (שם, בפסקה השנייה). על הביטוי "ו/או" נכתב כבר בעבר (ראו "סכלוּת ו/אוֹ איולת" לשוננו לעם לב 3 (תשמ"א). ניתן לעיון באתר-האינטרנט של האקדמיה ללשון העברית) אך אין הוא עיקר כאן. הטענות הללו אינן נכונות מן הבחינה העובדתית.
8. תביעות-השתקה אכן עלולות להתאפיין בפערי-כוחות ממשיים בין תובעים לבין נתבעים, לטובתם של הראשונים (רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד – אגודה שיתופית, בפסקה 19 לפסק-דינו של כבוד ממלא מקום הנשיא יצחק עמית (פורסם באתר הרשות השופטת 7.1.2025)). אך הכוחות, גם הפערים, צריכים להיות כאלה, שהם מקלים על התובעים לגשת לבית-המשפט, לנקוט הליך של תביעה לפניו ולנהל פרשת-תביעה, המחייבת ידע, מיומנות ומשאבים כספיים, בשעה שלנתבעים קשה יותר להתנהל מול ערכאות ובמישור המשפטי (ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל, בפסקה השביעית לפסק-דינה של כבוד השופטת דפנה ברק-ארז (פורסם באתר הרשות השופטת 14.3.2016)). פער בנגישות ל"תקשורת" אינו נראה לי קונה לתביעתו של בעל-הנגישות הַרַּבָּה יותר פנים של תביעת-השתקה, ממש כמו הפער, לדוגמה, בין מי שקנה לו מקום של כבוד ב"היכל-התהילה" של רשת חברתית לבין מי, שאינו יודע היכן מצוי כפתור-ההדלקה שלה.
9. אפילו הלכתי עם טענתה של הנתבעת, הרי שלא הוּכח לפניו של בית-המשפט, בשום ראָיה שהיא, כי לתובעים גישה ייחודית ל"תקשורת", טובה מזו של הנתבעת. המונח "תקשורת" ממילא אינו יכול להיקרא כישות אחת – תהא זו דֶמונית ושוחרת רע; תהא זו "כלב-השמירה" של הדמוקרטיה, ודאי שלא בעידן של הרשתות החברתיות. חומר-הראיות, שהונח לפניו של בית-המשפט בתביעה זו, מגלה כי נגישותה של הנתבעת ל"תקשורת" הענפה, המתחוללת ברשתות חברתיות ובכלל זה בבמת-"X" הפופולארית, אינה נחותה כלל ועיקר מזו של מי מהתובעים.
יעיד על כך השימוש התדיר, שעושה נתבעת זו בבמה המקוונת. יעידו על כך היקפי-המעקב הרחבים אחר פרסומיה שָׁם. יעידו ביטויי-הענין והחיבה אשר רשומות שהעלתה הנתבעת, למצער אלו נושא-הדיון לפנינו, זכו להם כמפורט לעיל. אודה כי לא ידעתי מהי אותה "שורה", שבה מעמידה הנתבעת, בצניעות, את עצמה. אין זה נהיר לי בְּמה שונה אותה "אזרחית פרטית מן השורה" מכל אחד מן התובעים. אם הכוונה היא לְשׁוּרה, אשר לנמנים בה אלפי "עוקבים" ולמעלה מכך; שהקנתה למי מחבריה כרטיס-כניסה לתוכניות-טלוויזיה עתירות-רייטינג בשעות של צפיית-שיא; ושפרסמה מי מן העומדים בה ב"שם-עט" ידוע, שהוא להם גם מקור-גאווה ולא פחות מכך – מקור להגדרה עצמית ולהשתייכות, הרי שאין כל סיבה, גם לא צידוק, לגמֵד מי מחברי-השורה הזו. אין מקום לראותו נופל, בכל הנוגע לנגישות לביטוי החופשי, ממי מהתובעים או מכולם גם יחד.
הייתה זו לא אחרת מהנתבעת שסיפרה כיצד, ביוזמה ובכישרון רב ואין הדברים נכתבים בציניות או בהקלת-ראש, עלה בידיה ובידי-אחרים לצרף את עצמם אפילו לקבוצות "WhatsApp", שבהן חברים התובעים, על מנת שיוכלו לעקוב אחר השׂיח שם ולפי רצונם גם ליטול בו חלק או, למצער, לקושש מידע (פרוטוקול, בעמ' 65, ש' 21-18). הייתה זו הנתבעת שהעידה – שוב לא אלמן ישראל – כיצד זה עלה בידיה לאתֵר את מספר-הטלפון של תובעת 1 באמצעות מנוע-החיפוש באינטרנט ובאמצעות-עיון בספר-הטלפונים המקוּון של המושב, שבו מתגוררת התובעת (שם, בעמ' 66, ש' 14-13). בכישרונה חיפשה הנתבעת ומצאה גם כי "[תובע 3] בעצמו פרסם את הטלפון שלו ב'טוויטר', [ו]בעצמו [כתב:] ׳תתקשרו אלי׳ או שהוא ביקש תרומות דרך 'bit' [יישומון-תשלומים], דרך הטלפון שלו" (שם, בעמ' 71, ש' 24-22). "יש לי 'טלגרם'", סיכמה הנתבעת את נגישותה הרחבה לאמצעי-הביטוי המקוונים, "יש לי 'פייסבוק', יש לי 'אינסטגרם'. ב'טוויטר' יש לי רק 11,000 עוקבים" (שם, בעמ' 69, ש' 20-19).
אמת: מאפייני-התנהלותה של הנתבעת ברשת מגלים כי מדובר, בכל הכבוד, בדמות מתוחכמת למדי ומיומנת היטב. בעידן-הרשתות, ובו זוכה הנתבעת לפרסם מעמדותיה בציון שמה, כינויָה המוכר ותמונתה, אין היא סובלת מ"נחיתות תקשורתית" ביחס למי מהתובעים. העובדה כי חלק ממשי מן השיח הציבורי מתנהל כיום במרחב המקוון חוללה מהפכה בנגישות לו. היא אפשרה לגולשים מיומנים ובעלי-תושייה כמו הנתבעת, ואף למיומנים פחות הימנה, להביא את מסריהם, באורח קל ונגיש, לידיעתם של רבים-רבים. היא גילתה, אולי להפתעתם של אחדים, את נגישותו הרחבה של הביטוי המקוון, את האפשרויות הרבות שהוא מקנה לאוחזים בו ואת כוחו בידיהם של מי, שהנתבעת מכנה, "אזרחים מן השורה" והרי הם "שחקנים", לעתים מתוחכמים למדי, על במתו של הביטוי החופשי (ראו, בענין הזה, אוֹרי שנהר דיני לשון הרע 111 (מהדורה שנייה 2024)).
10. את המחשבה כי כל תכליתה של התביעה היא להשתיק את הנתבעת ואת העמדות, שהיא מבקשת להן פומבי, הוסיפה ההגנה ותמכה באמירה, שנשמעה מפי מי מהתובעים בעבר, כי "נגמרו הימים שמשחקים מול שער ריק" ובעובדה, שהתובעים הגישו עוד מספר לא מבוטל של תביעות בלשון-הרע, נגד אחרים. ענינים אלה לעצמם אינם מניחים, לשיטתי, יסוד לטענה לתביעת-השתקה. אילו ביקשו התובעים לתקוף, בהליך לפניו של בית-משפט זה, עמדות שמביעה הנתבעת בענינים אשר במוקד-השיח הציבורי, יכֹלה להיות היתכנות לטענתה. ברם מה, לכאורה, התבקש "להשתיק" כאן? את הצעתה של הנתבעת כי מי, שרוצה לרכוש חיתולים, יפנה אל תובעים 3 ו-4? את הצעתה כי זה, החָפץ בביצים ובשמן, יפנה לטלפון הנייד של פרופ' ברסלר? את הצעתה כי מי, שבֵּיתו באילת והוא מבקש שירותי-ניקיון, יפנה למהנדס מן התעשייה? היכן כאן ההשתקה, במובנו של שימוש לרעה בהליך המשפטי? מהו הביטוי, שהשתקתו מאיימת לפגוע בשיח הציבורי ולהצר את תחומיו? לא אדע.
והרי הנתבעת, שהטעימה באוזנַי כי "זה היה ציוץ הומוריסטי, באירוניה, זה היה קטע של צחוק" (פרוטוקול, בעמ' 67, ש' 26 ו-31; עמ' 69, ש' 14), לא מחתה בשמו של הביטוי המבודח. היא לא תבעה לאפשר לה להמשיך ולהעלות לרשת החברתית הלצות, המביאות אדם לידי-דמעות של צחוק. הנתבעת, שממילא גרסה כי היא לא ביקשה להביא להטרדתם של התובעים ולפגיעה בפרטיותם, לא יצאה נגד אפקט מצנן, שעלול לפקוד קריאות להטרדה ולחדירה לדל"ת-אמותיו של אדם. טענתה כי יש לסלק את התביעה סמכה את עצמה על החשש – אשר לעולם ראוי, אכן, כי יעמיד עצמו לפניו של בית-המשפט – מפני הגבלתו של חופש-הביטוי, בהקשרה של המחלוקת הפוליטית והערכית שבין הצדדים. איני סבור כי לחשש כזה יש ביסוס, בין בעצם-הגשתה של התביעה ובין בהיעתרות לה.
11. שלישית טענה הנתבעת כי סכומה של התביעה הוא "מנופח" – ענין, שאכן מוכר בפסיקה כאינדיקציה אפשרית לתביעה, שתכליתה היא להלך אימים על נתבעים. אף כי, בהחלט, יש לבית-משפט זה מה לומר בקשר לחלופה המרבית אשר לה טענו התובעים ועל אודות האופן, שבו חוּשב סכום-הפיצוי אשר תבעו (להלן), הרי שבכתב-התביעה נִּקבו חלופות מספר אשר, בהתחשב בתוֹכנן ובעובדה, שמדובר בלא פחות מארבעה תובעים שונים ובשתי עילות תביעה שונות זו מזו, אינן מסמנות הכברה-לשם-הכברה בסכומה של התביעה. הנמוכה מבין החלופות שנתבעו עמדה, לשם-המחשה, על פחות מ-270 אלף שקלים לכל ארבעת התובעים יחד. אף, כפי שאראה עוד מעט, שלא אוכל לפסוק לתובעים ולו את הסכום הזה, הרי שדברי-החקיקה והם יסוד לתביעה הזו מאפשרים לתבוע סכומים גבוהים במידה ניכרת. צידוק לפסיקתו של סכום, לחוד וראייתו נועד להלך אימים על נתבע עד כדי טעם לסילוקה של התביעה נגדו על הסף, לחוד.
12. רביעית, בגיבוב של חומרים, שאינם ראיות קבילות להוכחת-תוכנם; שלא אדע מאין באו ומה מידת-מהימנותם ויותר מכול: דבר אינו קושר אותם לאיש מן התובעים ולתביעתם אשר כאן, ביקשה ההגנה להראות כי ארגוני-מחאה שונים ממומנים בהיקפים ניכרים ועל כן, אם ירדתי לסופה של הטענה, מצביע הדבר על נחיתותה של הנתבעת מול התובעים גם במישור של משאבים כספיים. בית-המשפט אינו זירה להתנגחויות לשמן. אין הוא מקום לשמועות ולקטעי-עיתונות. אין הוא מסתפק בהצהרות, נוקבות ככל שתהאנה. הדיון האזרחי ודיני-הראיות מקפידים בכללים ברורים, שבלעדיהם לא תהא תקומה, בגדרו של ההליך, לאיזו מן העמדות המושמעות בו. כל שנטען בהקשר הכספי לא הוכח לפנַי. בפרט לא הוכיחה הנתבעת את קיומו של פער כספי בינה לבין מי מהתובעים, במובן העושה את תביעתם של אלה – תביעת-השתקה.
לא מצאתי, לסיכומה של נקודה זו, כי תכלית-הגשתה של התביעה, או תוצאתה של היעתרות לה, הן להשתיק את הנתבעת, להלך עליה אימים או למנוע ממנה להביא, בהרחבה, את דעותיה הפוליטיות, הערכיות והחברתיות לפניו של כולי-עלמא. לא התכלית, אף לא המידה, נמצאו לי זרות, בלתי ראויות או מופרזות. לא מתקיים כאן יסוד לחשש, שבשמו פיתח הדין את המושג "תביעת-השתקה".
פגיעה בפרטיות
א. היקפה ומעמדה הנורמטיבי של הזכות לפרטיות
13. זה קרוב לשלושה עשורים וחצי, שהזכות לפרטיות מוכרת במשפטנו כאחת מזכויות-היסוד החוקתיות של הפרט. הסעיף השביעי לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מורנו: