תא (ב"ש) 36958-12-20 יעקב קובי אביטן נ' יובל דראי

פסק דין

1. לפניי תביעה לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), שעניינה הפצת אמרות שיש בהן, לשיטתו של התובע, משום פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
טענות התובע
2. התובע טוען כי במהלך כשנתיים שקדמו למועד האירוע נשוא התביעה, התקיימו בינו לבין הנתבע יחסים קרובים. לדבריו, הם נהגו להיפגש כמעט מדי יום, בין אם במשרדו של הנתבע המצוי בחנות "בנא משקאות" שבמתחם הקניות בעיר שדרות, ובין אם במאפייה הסמוכה – מקום עבודתו של התובע. עוד טוען התובע, כי נהג לסייע לנתבע באופן שוטף בספירת כספים ואף בליווי עובדת החנות לצורך הפקדתם בבנק.
3. ביום 30.12.2019, שהה התובע בחנות "בנא משקאות" וסייע לעובד המקום בספירת הכספים שהיו בקופה לקראת הפקדתם. למחרת, שב התובע לחנות וביקש מהעובדת שהייתה נוכחת לאפשר לו להיכנס למשרדי החנות, בטענה כי שכח שם את כפפותיו. באישור העובדת, נכנס התובע למשרד, לקח את הכפפות ויצא.
4. באותו היום, כך לטענת התובע, התקשר אליו הנתבע וביקש ממנו להגיע למשרדו. במהלך פגישתם, טען הנתבע כי סכום כסף נעלם מהכספת, וכי אם לתובע יש קשר לכך, מוטב לו להשיב את הכסף – שכן המקום מרושת במצלמות והנתבע מתכוון להגיש תלונה במשטרה. התובע, אשר נפגע מההאשמה, דרש מהנתבע לפנות למשטרה לצורך בירור העניין. ואכן, הנתבע פנה למשטרה והגיש תלונה נגד התובע, אשר נעצר ונחקר. לבסוף, התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות.
5. לגרסת התובע, הנתבע החל להפיץ עליו דברי שקר, תוך ייחוס מעשי גניבה חמורים – הן מהחנות והן מהמאפייה שבה עבד – וטען כי בשל כך פוטר. לטענת התובע, מדובר בדברי כזב שנאמרו מתוך מטרה לפגוע בשמו הטוב ולגרום לו נזק. משהופצו הדברים בעיר שדרות, שהיא עיר קטנה יחסית, נפגעה באופן ממשי ומיידי תדמיתו של התובע.
6. עוד טוען התובע כי הנתבע חזר על הדברים גם בפני חברה משותפת, אדל, והציג בפניה את התובע כמי שתכנן וביצע את הגניבה. לדבריו, הנתבע אף העביר לה את צילומי מצלמות האבטחה וטען כי הם מתעדים את רגע הגניבה לכאורה על ידי התובע.
7. בעקבות הפצת הדברים, שלח התובע לנתבע מכתב התראה בדרישה להפסיק את פרסומי לשון הרע, תוך שהבהיר כי היה ולא יעשה כן – יפנה לערכאות שיפוטיות.
8. לטענת התובע, התנהלותו של הנתבע עולה כדי ביצוע עוולת לשון הרע, כמשמעותה בסעיפים 1 ו-7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 (להלן: "החוק"). לטענתו, מדובר ב"פרסומים" כמשמעותם בחוק, אשר בוצעו על ידי הנתבע בחוסר תום לב, מתוך מטרה לפגוע בשמו, במעמדו ובפרנסתו. לאור האמור, מבקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 150,000 ש"ח.
טענות הנתבע
9. הנתבע טוען כי היכרותו עם התובע נבעה מהעובדה ששניהם עבדו בחנויות סמוכות במתחם מסחרי בעיר שדרות. לדבריו, אכן התקיימו ביניהם יחסי חברות, אולם לא הייתה ביניהם קרבה מיוחדת כפי שטען התובע. עוד מוסיף הנתבע, כי אדל נשלחה מטעמו של התובע לצורך הקלטתו, תוך ניסיון "למשוך אותו בלשונו" על מנת לבסס את עילת התביעה שהוגשה.
10. לטענת הנתבע, לא הייתה כל סיבה מוצדקת לכך שהתובע ייכנס למשרדו שבחנות "בנא משקאות". לדבריו, כניסתו של התובע למשרד נעשתה כשהמקום חשוך, והוא שהה בו זמן מה, כשעל ידו כפפה אותה הסיר מיד לאחר צאתו מהמשרד. מספר שעות לאחר מכן, משפתח הנתבע את הכספת שבמשרד, גילה כי היא ריקה וכי הכספים שנשמרו בה נעלמו. הנתבע מציין כי במשרד עצמו לא מותקנת מצלמה, אך קיימת מצלמה המכוונת לעבר דלת המשרד, ובידיו סרטון המתעד את כניסת התובע למקום ויציאתו ממנו.
11. עוד טוען הנתבע, כי מיד עם גילוי הגניבה בדק את צילומי מצלמות האבטחה, והבחין כי התובע נכנס למשרד באופן שלדבריו עורר חשד. עקב כך, התקשר הנתבע לתובע ושאל אותו האם היה מעורב בלקיחת הכספים מהכספת. בתגובה, הגיע התובע לחנות, שאל את הנתבע שאלות רבות, ובמהלך השיחה אף הראה לו הנתבע את הסרטון המתעד את כניסתו למשרד.
12. לטענת הנתבע, משהמשיך התובע להכחיש כל מעורבות, סבר הנתבע כי אין בידו ברירה אלא לפנות למשטרה ולהעביר לידיה את סרטון האבטחה. בעקבות הגשת התלונה נחקר התובע ואף נעצר למספר ימים. בסופו של דבר, החליטה המשטרה לסגור את התיק בשל היעדר ראיות מספיקות, ולא בשל קביעה של חוסר אשמה מצד התובע.
13. הנתבע מוסיף וטוען כי הוא אינו אחראי לשמועות שהופצו על ידי גורמים אחרים, וכי לא הפיץ כל דברי לשון הרע בעצמו. לדבריו, למעט שיחתו עם הגב' אדל, לא השמיע את הטענות האמורות בפני כל אדם אחר.
14. בנוסף, טוען הנתבע כי לא קיבל לידיו כל מכתב התראה מאת התובע, ומכתב שכזה אף לא צורף לכתב התביעה. לשיטתו, לא נגרם לתובע כל נזק ממשי המזכה אותו בפיצוי, ובנוסף עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 14, 15(2), 15(3), ו־15(5)(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965.
דיון והכרעה
15. כאמור – זוהי תביעת לשון הרע שבבסיסה – טענה להפצת אמרות המייחסות לתובע התנהגות פלילית. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בחומר שבתיק, נחה דעתי כי יש לדחות את התביעה בעיקרה.
16. בטרם אדון בטענות הצדדים לגופן, יש להכריע בטענת סף שהעלה הנתבע בסיכומיו, ולפיה ההקלטה של השיחה בינו לבין אדל, וכן תמלול אותה שיחה, אינם קבילים כראיה. לטענת הנתבע, מדובר בהקלטה חלקית שנערכה באופן חד צדדי, לאחר שהגב' אדל השמיטה ממנה את תחילתה. בנוסף, נטען כי יש לפסול את התמלול שהוגש, שכן המתמלל לא זומן לעדות ולא התייצב לחקירה נגדית, ומשכך אין אפשרות לבחון את מהימנות התמלול ואת התאמתו להקלטה.
17. אין בידי לקבל טענה זו. הפסיקה אינה מחייבת שההקלטה תתעד את כל השיחה מתחילתה ועד סופה, כל עוד החלק שהוגש משקף באופן אותנטי ונאמן את הדברים שנקלטו, מבלי שנעשו בו מניפולציות או עריכה מגמתית. הגב' אדל הסבירה בעדותה כי החלק הראשון של השיחה עסק בנושאים לא רלוונטיים למחלוקת ועל כן הושמט (עמ' 9, ש' 11–15 לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.2025). הסבר זה ניתן באופן עקבי ולא נסתר, ולא הובאה כל ראיה שיש בה כדי להצביע על כך שההשמטה פגעה בשלמות הדברים או בשיקוף הנאמן של תוכן השיחה.
18. בעניין זה יש להפנות לע"פ 331/88 יעקב בן יוסף חלובה נ' מדינת ישראל, [נבו], שם נקבע כי:
"ההקלטה אינה נפסלת כאשר הייתה, למשל, הפסקה ברצף ההקלטה או חסרו תחילתה או סופה. הדגש הוא על הנאמנות של מה שהוקלט מבחינת ההצגה של מה שהמכשיר קלט כהווייתו באופן שהפלט זהה לקלט המקורי. ההקלטה, המשקפת נאמנה את אשר צותת לו, היא הקבילה, וקיומם של אירועים ושיחות נוספים מעבר למה שהוקלט אינו יכול לגרוע מקבילותם של דברים המושמעים כהוויתם והחופפים את אשר המכשיר קלט".
19. בנוסף, במהלך חקירתו לא הכחיש הנתבע כי השתתף בשיחה המתועדת, ולא טען כי קולו אינו נשמע בה. משכך, לא עלתה מחלוקת של ממש בנוגע לזהות הדוברים או לאותנטיות ההקלטה. כמו כן, משההקלטה בוצעה על ידי אדל שהייתה צד לשיחה, אין מקום לפסול אותה בשל הטענות שהעלה הנתבע בדבר היותה חלקית או ערוכה, שעה שלא הוצגו ראיות ממשיות להטיית תוכן הדברים או לשיבוש מהותי ברצף השיחה.
20. נוכח כל האמור, ובהיעדר טענה ממשית לאי תקינות ההקלטה או לשיבוש תוכנה – אני דוחה את טענת הנתבע לעניין קבילות ההקלטה והתמלול. עם זאת, מקובלת עליי הטענה שראוי היה להביא את השיחה במלואה, והעובדה שהיא מהווה ראיה עדיין אינה מלמדת מהו המשקל שיש ליתן לה, ובעניין זה – השמטת תחילת השיחה תפעל לחובת גרסת התובע.
21. כעת, אבחן את טענות הצדדים לגופן. תחילה אדון ביסודות עוולת לשון הרע בהתאם לסעיף 7 לחוק ולאחר מכן בטענות ההגנה שהועלו.
בחינת התקיימות עוולת לשון הרע
22. סעיף 7 לחוק קובע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". כאמור, כדי להקים אחריות בגין לשון הרע, יש להוכיח קיומם של שני יסודות סף: האחד – תוכן שיש בו לשון הרע, בהתאם להגדרות סעיף 1 לחוק; והשני – קיומו של "פרסום" לפי סעיף 2 לחוק. ככל ששני יסודות אלה מתקיימים, על הנתבע הנטל להוכיח את תחולת אחת ההגנות הקבועות בחוק.
23. ראשית, אין מחלוקת כי ייחוס מעשה גניבה לאדם ובפרט כאשר מדובר בעובד או אדם הפועל במסגרת עסקית, מהווה פרסום הפוגע בשמו הטוב, ביושרו ובאמינותו, הן במישור החברתי והן במישור התעסוקתי. בהתאם לכך, מתקיים בענייננו יסוד "לשון הרע" כמשמעו בסעיף 1 לחוק (ראו: ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ''ד לו(2) 141).
24. משהתברר כי יסוד זה מתקיים, יש לעבור לבחינת יסוד ה"פרסום". בעניין זה טוען הנתבע כי הדברים שנאמרו לאדל אינם עונים על הגדרת "פרסום", שכן לשיטתו פעלה כשליחתו של התובע ונשלחה מטעמו לצורך הקלטת השיחה, ומכאן שהשיחה דינה כשיחה פרטית בינו לבין התובע עצמו.
25. טענה זו דינה להידחות. ראשית – לא מצאתי כל בסיס לקונסטרוקציה המשפטית שהציע הנתבע, שלפיו שיחה עם מי שנשלח על-ידי הנפגע כמוה כשיחה עם הנפגע עצמו. בהקשר זה נזכיר, כי חוק לשון הרע מגדיר פרסום כאמרה ש"...היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" ההרחבה שמנסה הנתבע להציע, כאילו "שלוחו של אדם כמותו" אינה עולה בקנה אחד מלשון החוק או מהפסיקה שפירשה אותו, וגם אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק, שכן אדם השולח אדם אחר לשוחח בשמו עם הפוגע – אינו מוותר על הגנת החוק בעקבות כך. אין אפוא כל הצדקה לאמץ פרשנות מרחיבה זו להגדרת "פרסום".
26. מעבר לכך, ספק בעיניי אם ניתן לראות את אדל, בעת קיום הפגישה, כ"שלוחה" של התובע במשמעות המשפטית של המונח. מן העדות שנשמעה לפניי עולה כי מניעיה של אדל לפנות אל הנתבע ולהקליט את השיחה לא נבעו ממחויבות כלשהי לתובע, אלא ממניעים אישיים. בחקירתה ציינה כי חשה פגועה מהתנהלות הנתבע כלפיה, שלטענתה ניצל את קרבתה כדי לקבל את כתובתו של התובע מבלי להסביר לה את מטרת הבקשה. לדבריה, בעקבות תחושת הפגיעה הזו בחרה לפנות אליו מיוזמתה כדי לברר את גרסתו (עמ' 10, ש' 24–37 לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.2025). גם אם לאחר מכן בחרה אדל לשתף פעולה עם התובע, לא הוכח כי בזמן קיום השיחה, היא הייתה מתואמת עם התובע ויכולה להיחשב "שלוחה" שלו.
27. משנדחתה טענת הנתבע לזהות בין התובע ובין אדל, יש לקבוע האם עצם השיחה שנערכה בין אדל ובין הנתבע עולה כדי "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. בהתאם לסעיף 2(ב)(1) לחוק, רואים כ"פרסום" כל מסירת דבר לשון הרע לאדם זולת הנפגע, אף אם הדברים נאמרו בעל פה ובפני אדם אחד בלבד. משכך, די בכך שהנתבע אמר את הדברים באוזני אדל, שאינה הנפגעת, כדי למלא את דרישת יסוד הפרסום.
28. אמנם במקרה דנן, מעדותה של אדל עולה כי במועד השיחה הייתה כבר מודעת לעיקרי הטענות שהופנו כלפי התובע, וזאת כתוצאה משמועות שהגיעו אליה מגורמים שונים במתחם המסחרי (עמ' 10, ש' 12-18; עמ' 11 ש' 4-15 לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.2025). עם זאת, לפי ההלכה הפסוקה, גם פרסום חוזר של לשון הרע עשוי להקים עילת תביעה, בפרט כאשר הוא מוסיף פגיעה של ממש, מחזק את האמינות של הדברים או מעניק להם תוקף מחודש בשל זהותו של המפרסם או הנסיבות בהן נמסרו (ראו: ע"א (ירושלים) 1003-96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי, פ"מ תשנז(1) 424) [נבו].
29. בענייננו, הנתבע, בהיותו האדם שהגיש את התלונה למשטרה ונתפס בעיני אדל כמקור מוסמך ומהימן, אישר בפניה את הטענות ואף ציין כי הן מתבססות על תיעוד ממצלמות האבטחה. דבריו העניקו לאותן שמועות גושפנקא נוספת, וחיזקו את מהימנותן בעיני הצד השלישי. בנסיבות אלו, השיחה עם אדל עומדת בכל התנאים להיחשב "פרסום" כמשמעו בחוק.
30. משהגעתי למסקנה כי מתקיימים יסודות העוולה, יש לעבור ולבחון האם הנתבע חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק, כפי שנטען מטעמו.
בחינת ההגנות שבחוק
31. הנתבע טוען לשתי הגנות עיקריות: הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק) והגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק). ראוי להדגיש כי הגנות אלה שונות במהותן: הגנת האמת בפרסום בוחנת את נכונות תוכן הפרסום ואת קיומו של עניין ציבורי בו, בעוד שהגנת תום הלב מתמקדת במניעיו של המפרסם ובנסיבות שבהן נאמרו הדברים.
32. תחילה אדון בהגנת האמת שבסעיף 14 לחוק, אשר תחולתה מותנית בשני תנאים מצטברים – והיעדרו של אחד מהם שולל את ההגנה. במקרה דנן, לא יכולה להיות מחלוקת כי הטענה בדבר ביצוע מעשה גניבה על ידי אדם היא בעלת עניין ציבורי מובהק: עצם ייחוס עבירה פלילית מעורר אינטרס ציבורי ברור בגילוי האמת לגביה. לפיכך, התנאי בדבר קיומו של עניין ציבורי בפרסום מתקיים.
33. עם זאת, בכל הנוגע לרכיב אמיתות הפרסום, יש לעמוד על רמת ההוכחה הנדרשת. הפסיקה קבעה כי כאשר עסקינן בייחוס ביצוע עבירה פלילית במסגרת טענת הגנת "אמת בפרסום", מוטל על המפרסם נטל ראיה מוגבר. במצבים אלה אין די בהצגת תשתית עובדתית המעוררת חשד גרידא, אלא נדרשת רמת הוכחה משמעותית ומוצקה יותר, וזאת בשל חומרת הפגיעה האפשרית בשמו הטוב של הנפגע ובשל האינטרס להבטיח זהירות יתרה בפרסומים מעין אלה. כפי שנפסק בעניין דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ''ד נב(3) 1:
"קושי ראייתי נוסף קיים במקרים שבהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבדה יותר".
בדומה, בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מ(1) 589, נקבע:
"במשפטים אזרחיים... בשל הוצאת דיבה, שבהם טוענים הנאשמים או הנתבעים 'אמת דיברתי', ו'האמת' שבה המדובר מייחסת למתלוננים ביצוע מעשים פליליים, יש מקום להחלת הכלל האמור... לא רק שנטל הראיה בעניין טענת ההגנה הוא על הנתבע, אלא שחובה עליו להוכיח את הגנתו זו במידה העולה על הרמה המקובלת במשפטים אזרחיים".
34. בענייננו, לא ניתן לומר כי הטענה לביצוע עבירה של גניבה בידי התובע היא מצוצה מן האצבע. במסגרת דיון ההוכחות, הוצג לפניי סרטון מצלמת האבטחה, שבו נראה התובע בתוך המשרד, מתכופף למקום שבו נמצאת הכספת, ויוצא מן המשרד, תוך שהוא מסיר כפפה מידו. ההסבר שנתן התובע לסרטון זה – כאילו שכח כפפה במשרד ואסף אותה – אינו עולה בקנה אחד עם הסרטון. יש להוסיף עוד, כי התובע נחקר באזהרה בעקבות תלונה שהוגשה ואף נעצר, רוצה לומר – החומר שהוצג לפני המשטרה עורר חשד סביר לביצוע עבירה. עם זאת, לא ניתן לומר שהנתבע הוכיח את אמיתות ההאשמות ברמה הנדרשת על פי ההלכה הפסוקה, ולא ניתן לקבוע כי הנתבע עמד בנטל המוגבר החל על המפרסם כאשר הוא מייחס לנפגע עבירה פלילית. גם אם הסרטונים מעוררים חשד, וגם אם אין צורך לעמוד בנטל המלא החל בהליך פלילי (מעבר לספק סביר), לא ניתן לקבוע באופן ברור כי הנתבע עמד בנטל המוגבר להוכחת אמיתות הפרסום כנדרש, ומשכך – הגנת האמת בפרסום אינה עומדת לו.
35. עם זאת, יש לבחון את תחולת הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק, עליה הסתמך הנתבע, בהתבסס על החלופות הקבועות בסעיפים 15(2) ו־15(3).
בנסיבות העניין, אני סבור כי לנתבע עומדת הגנת תום הלב, הן מכוח הגנה על עניין אישי כשר והן מכוח קיומה של חובה מוסרית כלפי הצד השלישי שבפניו נאמרו הדברים. הנתבע פעל מתוך מניע לגיטימי להגן על רכוש החנות שבה הועסק, לאחר שלטענתו נגנב ממנה סכום כסף מהכספת.
36. כמו כן, מן הראיות והתמלול עולה כי השיחה לא הייתה פרי יוזמה של הנתבע, אלא נבעה מפנייה ישירה של אדל שביקשה לברר את נסיבות האירוע. אדל הציגה לנתבע מצג שלפיו היא מכירה את פרטי האירוע, ולפחות את הפרטים המהותיים, והיא אף עודדה אותו לפרט בפניה את השתלשלות הדברים "מההתחלה" (נספח 5 למוצגי התובע – תמלול שיחה, עמ' 2, ש' 5–7). בנוסף, מעדותה בבית המשפט עולה כי היא הייתה מודעת מראש לעיקרי החשדות שהופנו כלפי התובע, לרבות טענת הגניבה מהכספת וקיומם של סרטוני אבטחה, ופנתה לנתבע במטרה לברר את נכונות הדברים (נספח 5 למוצגי התובע – תמלול שיחה, עמ' 1, ש' 11, 23–25; עמ' 5, ש' 14–17; עמ' 10, ש' 12–18 לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.2025).
37. הנתבע לא הפיץ את הדברים ברבים מיוזמתו, אלא השיב לשאלותיה של אדל מתוך תחושת חובה מוסרית לספק תשובה כנה. דבריו התבססו על תשתית עובדתית ממשית – לרבות סרטוני האבטחה שתיעדו את כניסת התובע למשרד באופן מעורר חשד, והעובדה שהתנהלה חקירה משטרתית שבמסגרתה נחקר ואף נעצר. נסיבות אלה מלמדות על קיומו של חשד ממשי ולא על עלילה זדונית ובהקשר זה ניתן לקבוע כי הנתבע פעל מתוך אמונה סבירה באמיתות דבריו ובתום לב. עוד עולה מן התמלול כי הנתבע הבהיר לאדל שקיבל מהמשטרה הנחיה להימנע מדיונים בנושא, אולם חרף זאת השיב לפנייתה ונעתר להסביר את גרסתו (נספח 5 למוצגי התובע – תמלול שיחה, עמ' 8, ש' 18–24).
38. דינמיקה זו - הכוללת את פנייתה של אדל, תוך הצגת עובדות ונתונים שהיו ידועים לאדל מלכתחילה, השאלות החוזרות, השכנוע וההנחיה המפורשת לפרט מההתחלה - מלמדת על אופן ניהול השיחה והקשר שנוצר, ומאפשרים לקבוע כי הנתבע לא פעל מיוזמתו לפרסום לשון הרע, אף לא התכוון לקיים שיחה מסוג זה, אלא "נמשך" לכך ביוזמתה של אדל.
39. התנהלות זו מזכירה, במידה רבה, את הדוקטרינה של "סוכן מדיח" הלקוחה מהמשפט הפלילי. כידוע, כאשר סוכן משטרתי הוא ששותל בראשו של הנאשם את הרעיון של ביצוע העבירה, הדבר יכול להביא הן להקלה משמעותית בעונש, הן לשלילת האחריות הפלילית. בענייננו, ניתן לקבוע כי הנתבע עצמו לא התכוון לשוחח עם איש על החשדות (והוא גם מבהיר לאדל, כי המשטרה הנחתה אותו להימנע מעיסוק בנושא), אך אדל היא המעודדת אותו למסור לה פרטים. אין ספק שהיו אלה השאלות והעידוד מצידה שגררו אותו למסור בפניה את גרסתו. השוואה זו נשענת על עקרונות מדיני העונשין, שם נבחנת מידת ההשפעה של סוכן מדיח על היווצרות העבירה, ובהקשר זה יש להדגיש כי כאשר הגרסה נגבית ביוזמתו ובעידודו של הצד האחר – לא בהכרח יש לייחס לנתבע אשם בעצם מסירתה (ראו: ע"פ 1224/07 אברהם בלדב נ' מדינת ישראל[נבו] (10.2.2010)).
40. בשים לב לאמור, ובהתחשב בכך שהדברים נאמרו במסגרת שיחה אישית אחת בלבד, ללא הפצה רחבה או פרסום לציבור, ביוזמתה ועידודה של אדל ובהיעדר כל ראיה לכך שהנתבע חזר על הדברים במקומות אחרים או מתוך כוונה לפגוע – יש לקבוע כי מתקיימים התנאים לתחולת הגנת תום הלב, לפי סעיפים 15(2) ו־15(3) לחוק.
41. בהקשר זה יוער, כי התביעה מייחסת לנתבע הפצה רחבה של החשדות נגד התובע, אולם פרט לאדל, לא הובא כל עד שיעיד ששמע את הדברים מהנתבע, ולא הובאה כל ראיה המאפשרת לקבוע, כי הנתבע פרסם את לשון הרע בדרך נוספת כלשהי, פרט לשיחה עם אדל, נהפוך הוא: בשיחה עם אדל הדגיש הנתבע את דרישת המשטרה לשמירת סודיות, והבהיר כי זו הסיבה שלא סיפר על כך לאדל קודם לכן. מכאן שהתובע לא הצליח להוכיח כל פרסום פרט לשיחה עם אדל.
42. למעלה מן הצורך, אעיר כי גם אילו סברתי שקמה אחריות בגין הפרסום, הרי שאינני סבור שיש מקום לפסוק פיצוי, ודאי לא פיצוי בשיעור משמעותי. כידוע, תביעה אזרחית בגין לשון הרע היא תביעה נזיקית. בתביעה מסוג זה, עומדים לרשות התובע שני מסלולים לפיצוי: אחד – בגין נזק קונקרטי שנגרם לו, ושאותו הוא מוכיח בראיות טובות; האחר – לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, הוא פיצוי ללא הוכחת נזק, בשיעור מרבי הקבוע בחוק, עם אפשרות לכפל פיצוי בתנאים הקבועים בחוק.
43. טענות התובע לנזק ממוני או בלתי ממוני הועלו באופן כללי ולא הוצגו לגביו אסמכתאות או ראיות ממשיות לנזק כלכלי. כמו כן, מעדותו של התובע עולה כי פוטר ממקום עבודתו במאפייה כבר בחודש נובמבר 2019, טרם האירוע נשוא התביעה ובלא קשר לנתבע (עמ' 4, ש' 8–21 לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.2025). גם אם אניח כי לתובע נגרם נזק – הנזק נגרם כתוצאה מחקירתו וממעצרו, ולא כתוצאה מהפרסום, ולכך יש להוסיף את העובדה כי נמענת הפרסום – אדל – שמעה מהנתבע דברים שאת עיקרם (ודאי את הרכיבים המזיקים) ידעה עוד טרם השיחה. על כן, יש לומר שאין לפסוק פיצוי המותנה בהוכחת הנזק.
44. באשר לפיצוי הסטטוטורי לפי סעיף 7א לחוק – גם כאן אינני סבור שהיה מקום לפסוק פיצוי בשיעור משמעותי. כאמור, הפרסום היה מצומצם ונקודתי, ועיקר הפרטים שנמסרו בגדרי הפרסום היו כבר בידיעתה של אדל. לכך יש להוסיף את העובדה שהשיחה החלה והתנהלה ביוזמתה של אדל, עם שאלות מנחות ומכוונות מצדה, וכי התובע מסר מידע נקודתי, מתון ומגובה בראיות שהיו ברשותו, ועל כן – מידת האשם של הנתבע היא מצומצמת מאוד, כך שאינני רואה הצדקה לפסוק לחובתו פיצוי, גם אילו קבעתי אחריות.
סוף דבר
45. לאחר בחינת הראיות והטענות, הגעתי למסקנה כי אף שהוכחו יסודות הסף של עוולת לשון הרע, הנתבע הוכיח את הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק. נוסף על כך, לא הוכח נזק ממשי או תשתית ראייתית המצדיקה פסיקת פיצוי סטטוטורי.
46. לפיכך, התביעה נדחית במלואה.
47. בנסיבות העניין, ולנוכח התוצאה שאליה הגעתי, לא ייעשה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"ה, 09 יולי 2025, בהעדר הצדדים.