רעא 2015/15 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             השאלה המשותפת לשני התיקים היא האם ניתן לפצות תאגיד על לשון הרע נגדו בלא הוכחת נזק. ברע"א 2015/15 קבעו בתי המשפט הקודמים כי המבקש הוציא שם רע על המשיבה, תאגיד המייצר לוחות פורמייקה, כי היא גורמת לזיהום האויר ולתחלואה, ונושא עובדתי זה אינו שנוי עוד במחלוקת. נפסק, בין השאר, כי אין מניעה מפיצוי המשיבה ללא הוכחת נזק. ברע"א 3760/15 עשתה המבקשת שימוש בחומרים של חברה ("אובייקטיבי מחקרים עולמיים") שכביכול קבעו מדעית ממצאים בעניין שירות של הסרת שיער בלייזר, ובדבר – בין השאר – רמתן המקצועית של המשיבות. המבקשת פירסמה את הממצאים הללו, שהיה בהם לשון הרע כנגד המשיבות. בתי המשפט הקודמים קבעו אחריות והטילו פיצויים ללא הוכחת נזק. בשני המקרים חל שינוי בבתי המשפט המחוזיים בתמהיל הפיצוי לעומת בתי משפט השלום, אך לכך לא ניכנס.

ב.             בקשות רשות הערעור נדרשות, בין היתר, לשאלה הנזכרת ברישא, קרי, השתת פיצויים ללא הוכחת נזק על תאגיד. לשיטתן, כשהמדובר בתאגיד אין מקום לפיצויים ללא הוכחת נזק, וזאת במיוחד מכוח סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שלפיו "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". עלו גם שאלות נוספות, אליהן כאמור לא נידרש. המשיבות בשני התיקים אוחזות מצדן בפסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים. בנקודה האמורה בלבד, כדי להעמיד הלכה על מכונה, החלטנו ליתן רשות ערעור, לדון בבקשות כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, אך לא להיעתר לערעורים.

ג.              בשאלה של השתת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע על תאגיד דעתנו כדעת בתי המשפט הקודמים, קרי, כי הדבר אפשרי על פי הדין. בעינינו, כך כמעט בחינת פשיטא. סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (שהוסף בתיקון מס' 6 בתשנ"ט) בא לאפשר, כאשר ברי כי הוצאה לשון הרע ולא תמיד ניתן לכמת את נזקיה, פיצוי בסכום מסוים ומוגבל (50,000 ₪, ובמקרים שהוכחה כוונה לפגוע - כפל הסכום). נזכור, כי חוק איסור לשון הרע מגדיר "אדם" שכנגדו אסורה לשון הרע כ"יחיד או תאגיד". זוהי נקודת המוצא הבסיסית בנידון דידן. סעיף 7א עוסק ב"אדם" ומרשה לחייב את המעוול כלפיו בפיצוי ללא הוכחת נזק; המלים "אדם" ו"נפגע" משמשות בסעיפים הקטנים של סעיף 7א בערבוביה, אך ברי - מכוח ההגדרה הבסיסית בסעיף 1 - שעסקינן באדם לרבות תאגיד. אף שהדברים מחוורים מן הסעיף, נתנה לכך אף הפסיקה ביטוי (למשל ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (2008)[פורסם בנבו] ). אין צורך לחזור בפירוט על תכלית הפיצוי ללא הוכחת נזק, שעניינה פיצוי שיש בו הרתעה – ועמה חינוך; ראו ניסוחה בפשטות של הצעת התיקון מטעם ח"כ מאיר שטרית (הצעת חוק איסור לשון הרע (פיצויים ללא הוכחת נזק), תשנ"ח-1998, הצעות חוק תשנ"ח, 568) שם נאמר "הצעת חוק זו באה להרתיע מוציאי לשון הרע"; ראו לעניין פיצויים ללא הוכחת נזק וטעמיהם, קרי היעדר היכולת להוכיח במדויק את גובה הנזק וההרתעה, גם בחוות דעתו של השופט עמית בבג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת (חוק החרם) (2015) בפסקה 36 והאסמכתאות שם. בנסיבות המקרים דנא והקביעות העובדתיות בהם גם אין הכרח להכריע אם נחוצה "כוונה של ממש לפגוע" (רע"א 2022/13 יצחק נ' דנון תקשורת (2013)[פורסם בנבו] ), אף שלטעמי גם אם יש צורך בכך, ניתנת הכוונה להסקה מן הנסיבות; ראו גם א' וינרוט "לשון הרע – משקלה ומקומה של הכוונה", סיני קמ"ז, עמ' קל"ה).