ועם זאת, אין עסקינן בזכות מוחלטת שהרי לצד זכות זו, חפש הביטוי, דרות זכויות נוספות. למשל הזכות לשם טוב. למשל הזכות לפרטיות. ואף על חשיבותן של זכויות אלו נכתב לרוב, ולמשל כך (הנשיא אהרון ברק):
״האם חופש הביטוי וחופש היצירה משתרעים על ביטוי שאינו משקף את האמת? התשובה על שאלה זו היא בחיוב. דבר שאינו אמת הוא חלק מחופש הביטוי ומחופש היצירה. דבר שאינו אמת המהווה לשון הרע נכלל בגדריו של חופש הביטוי... דבר תועבה המבוסס על אי-אמת נכלל בגדריו של חופש הביטוי... יצירה אמנותית שיסודה באי-אמת נכללת בגדריהם של חופש הביטוי וחופש היצירה... עם זאת, חופש הביטוי וחופש היצירה אינם הערכים היחידים שיש להתחשב בהם. חברה דמוקרטית מבוססת על מגוון ערכים ועקרונות, אשר חירות הדיבור וחירות היצירה הן רק חלק מהם. הגשמתם של ערכים ועקרונות מגוונים אלה מחייבת, מטבע הדברים, צמצום ההגנה הניתנת לחופש הביטוי ולחופש היצירה, כדי הגנה הראויה לאותם ערכים ועקרונות. חופש התנועה שלי מסתיים במקום שהחוטם שלך מתחיל; חופש הביטוי שלי אינו מצדיק הוצאת לשון הרע על זולתי; חופש הביטוי שלי אינו מאפשר לי לגלות סודות כמוסים של המדינה או לפגוע בשלום הציבור...״ (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 830)
עקרונותיה של שיטת המשפט, חפש הביטוי וחפש היצירה, מקנים לכל אדם את החפש להתבטא ובכלל זה את החפש ליצור, ובוודאי שאת החפש להמציא גם בדיות בדיוניות. מאידך, כנגד זכויות אלו יש ועומדות זכויות שחשיבותן איננה פחותה ובהן הזכות לשם טוב ולפרטיות. כך לעיתים נוצר מתח ובאותם מקרים של מתח, אין מנוס מעריכת איזון. כך למעשה בכל פרסום כלפיו נטען ללשון הרע או פגיעה בפרטיות. כך גם בפרסום יצירה ספרותית.
- אותה יצירה שעומדת בליבת המחלוקות, אותם פרקים מספר שפרסם הנתבע, הינה יצירה מהסוג המכונה "ספרות הבדיון". דהיינו, יצירה המבוססת על אנשים, מקומות או אירועים דמיוניים ולא על עובדות היסטוריות או מציאותיות בלבד. הנתבע אף מציין באותיות קידוש לבנה כך:
תניית פטור: הסיפור מבוסס על דמיון המחבר, וכל קשר בינו לבין המציאות – מקרי בלבד.
הנתבע מביא לידיעת הקורא כי עסקינן בסיפור בדיוני. סיפר שטווה כיד דמיונו הטובה. כי בהחלט מצא השראה באירועים שהתרחשו ובאנשים בשר ודם, ברם הסיפור כולו הינו המצאה בלבד. כך הסיפור וכך הדמויות. כך כתב הנתבע וכך ימצא כל קורא הנחשף לספר.