כפי שכבר נקבע בהילכת אפרופים, הרכיב הסובייקטיבי פירושו ניסיון לאתר את התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים. התכלית הסובייקטיבית היא התכלית הריאלית המשותפת שהייתה בפועל לצדדים לחוזה. לעומת זאת, הרכיב האובייקטיבי פירושו ניסיון לאתר את התכלית האובייקטיבית של הצדדים. תכלית זו תיקבע לפי מהות העסקה ומטרתה וכן לפי עקרונות של סבירות והיגיון.
לפי הילכת אפרופים, בפרשנות ההסכם, ניתן לפנות לנסיבות עריכתו והמשא-ומתן שקדם לו, כדי להבין מה אכן הוסכם בין הצדדים. וכך נקבע על-ידי חברי הנשיא ברק:
"אין כל מניעה פורמלית לפנייה אל הנסיבות; אין צורך בקביעה מקדמית שלשון החוזה אינה ברורה או משתמעת לשתי פנים; אין "תחנת מעבר" בין החוזה לבין הנסיבות; אין שני שלבים בתהליך הפרשני... התהליך הפרשני הוא "רצף". הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (א' ברק בספרו פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 1991) בעמ' 233).
יחד עם זאת, כפי שציינו חבריי, ראוי בעיני להדגיש, כי מאחר ובידי הפרשן, הם בתי המשפט, כלי פרשני ניכר, שבאמצעותו עליו להגיע להבנת אומד דעת הצדדים לחוזה, יש לנהוג בחיפוש אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בזהירות מרבית ומתוך ניסיון לרדת לסוף דעתם. לשם כך, על הפרשן לבדוק בציציות את לשון החוזה ונסיבותיו החיצוניות באופן רציף ולנהוג במקצועיות ובזהירות בהתבסס על מכלול הממצאים.
שופט
השופט א' גרוניס:
חבריי, השופט א' ריבלין והמשנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין, צועדים בשני מסלולים מקבילים. הראשון מתייחס בעיקר לחוזה הקונקרטי ואילו האחר עוסק בחלק הראשון של חוות דעתו במה שהוא מכנה "רוחה של הלכת אפרופים". דעתי מתפצלת בין שניהם. בכל הנוגע לבחינתו של החוזה הקונקרטי מסכים אני עם חברי השופט ריבלין. לעומת זאת, מצרף אני דעתי לדעתו של חברי המשנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין בחלק הדוקטרינרי של חוות דעתו. מעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים צופנת בחובה פגיעה בוודאות המשפטית. כפי שמציין המשנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין, הבעיה איננה בהלכת אפרופים עצמה, אלא באווירה שיצרה. האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין "צד" לחוזה, ומפני שִכְתוּב החוזה על ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקרית שמונה ועד זה שבאילת.
שופט
הוחלט, בדעת-רוב, לדחות את העתירה, והתוצאה היא כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.