מכל מקום, יהא הדבר אשר יהא, גם לו סברתי שנפלה טעות בפרשנות הקונקרטית שניתנה להסכם בערעור, הרי שהדיון הנוסף לא נועד לתקן טעויות מסוג זה.
שופטת
השופט ס' ג'ובראן:
מצרף אני את דעתי לדעתו של חברי השופט א' ריבלין.
כפי שציינו חבריי, השופט א' ריבלין והמישנה לנשיא מ' חשין, מטרת הליך הדיון הנוסף הייתה להעריך מחדש את הילכת "אפרופים" לאור עובדות המקרה שבפנינו.
מסכים אני עם הקביעה, כי הילכת אפרופים אכן פילסה את דרכה ויישומה הפך לחלק מהתפתחות שיטת המשפט הישראלית. ההלכה יצרה קשר הרמוני הדוק, שאינו ניתן להפרדה, בין לשון הטקסט לבין התנהגות הצדדים ונסיבות כריתת החוזה. הפרשנות משלבת הן את לשון החוזה והן את הנסיבות ולא ניתן להפריד בין הגורמים השונים. פעולת הפרשנות הפכה לרציפה, כך שהיא מביאה אותנו לתוצאה אחת.
כפי שציינו בהרחבה חבריי, דעת הרוב בהילכת אפרופים קבעה, בין היתר, כי אם אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף ובמקרה כזה יפורש החוזה על-פי תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה היא:
"המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך "אופייה מהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים..." ...לא מבחן דו-שלבי אשר לשונו הברורה או הלא-ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות..." [שם, בעמ' 313-314].
חברי המישנה לנשיא מ' חשין מציין בחוות-דעתו, כי אין הוא חולק על עיקרי הילכת אפרופים וכי לא נפל בה פגם, אולם לטעמו ניתן היה למתן את הרטוריקה שקבעה את ההלכה, שכן הוא סבור, כי ההלכה גרמה להתערבות רחבה מדי של בתי-המשפט באוטונומיה של הצדדים בעיצוב תוכנו של החוזה.
לעומתו, מציין חברי השופט ריבלין בחוות-דעתו, כי הילכת אפרופים, כפי שהיא, מאפשרת לבית-המשפט לחשוף את כוונתם האמיתית של הצדדים ובכך להגיע לתוצאות צודקות. אף אני סבור, כי הילכת אפרופים, כפי שנקבעה בפסק-דינו של חברי הנשיא א' ברק, מאפשרת למערכת בתי המשפט להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים ולקבוע מה הייתה מטרת התקשרותם ומה היה למעשה רצונם.
ברי, אפוא, כי השיקול העיקרי שצריך לעמוד ביסוד פעולתם של דיני החוזים הוא קידום האוטונומיה של הצדדים המתקשרים בחוזה. כדי להתחקות אחר כוונתם ולקדם את תועלתם, על בית-המשפט להתחשב בכל מקור רלוואנטי, לא רק בלשון שנקטו הצדדים, אלא גם באילו נסיבות נערך החוזה.