מהמסמך נ/17 שנערך על-ידי רואה החשבון איציגסון, עולה כי משנת 2005 עד שנת 2012, דהיינו - במשך שמונה שנות פעילות, קיבל הנאשם כדיבידנד 515,000 ש"ח, אך הזרים מחדש לחברה 305,000 ש"ח, וזאת לצד סכומים נוספים שהזרים לחברה (ראה גם האמור בסעיף 125 לסיכומי התביעה, על ההפניות הרלוונטיות המוזכרות שם, שם ציינה התביעה כי הנאשם אף רכש סחורות עבור החברה בסך 120,000 ש"ח). חישוב בסיסי מלמד כי הנאשם, איש אמיד ביותר לכל הדעות, "הפיק רווחים" מחברת בי אנד אי, לאורך שמונה שנות פעילות, בהיקף של 11,250 ש"ח לשנה, סכום זעום במיוחד עבורו וכזה שיש בו להמחיש את עוצמתו הנמוכה של האינטרס הכלכלי הנטען על ידי התביעה.
יתרה מכך, מכלל הנתונים עולה כי הנאשם לא "חי" את פעילות החברה, לא קיבל ממנה משכורת, עובדיה לא הכירו אותו, ולא הוכח כי היה מודע בזמן אמת למחזורי הרווח שלה.
המסקנה העולה מן האמור לעיל, היא כי סיועו הנקודתי של בן-אליעזר לחברת בי אנד אי, סייע גם לנאשם, אך על רקע כלל הנתונים - ניתן להגדיר את עוצמת התרומה לנאשם כמזערית.
האם פעולתו של בן-אליעזר מהווה סטייה מן השורה?
- התביעה ביקשה לקבוע כי פעולתו של בן-אליעזר לטובת האינטרס הכלכלי של הנאשם, מהווה סטייה מהשורה, באופן המהווה ראיה נסיבתית לקשר בין המתת לבין פעולתו.
מעבר לקושי בקביעה מעין זו, על רקע פטירתו של בן-אליעזר ואי יכולתו של בית המשפט להידרש לגרסתו, אציין כי גם מבחינה מהותית נראה כי עמדתה של התביעה מעוררת קשיים.
על פניו, הסיוע הנקודתי שהעניק בן-אליעזר תאם את האינטרסים של מדינת ישראל, הן בכל הקשור לחיזוק ועידוד יצרנים ובעלי עסקים מקומיים, והן בכל הקשור לחיזוק יחסי החוץ של ישראל, על דרך של שמירה על פעילות בעלי העסקים במסגרת הסכם הקוויז. כעולה מהראיות שהציגה התביעה (לדוגמא מעדותו של איסקין) גם גורמים נוספים ובהם סילבן שלום ואהוד ברק סייעו במימוש אינטרסים אלה, מבלי שנטען כי מדובר בפעולות פסולות.
ואם היה צורך בהמחשת האמור לעיל, צריכה הייתה התביעה לעיין בעדותו של עובד הציבור חורי שכזכור - בהיותו עובד הציבור האחראי על יישום הסכם הקוויז - הפנה את איסקין ואורי מוצפי לבן-אליעזר על-מנת שזה ינסה לסייע בקבלת האשרות.
באותו הקשר, ראיתי להפנות גם לעדותו של אורי מוצפי, אשר תיאר כיצד נעשתה פניה מצידו (ללא קשר וללא ידיעת הנאשם) לשר לשעבר רענן כהן, בבקשה זהה לקבלת סיוע בהתנהלות מול השגרירות המצרית.