מחדלי חקירה
באי כוח הנאשם טענו, החל משלב התחלתי ביותר, כי המשטרה זנחה כיווני חקירה אפשריים והתמקדה בנאשם בלבד, תוך התעלמות, כמעט מופגנת, מסכסוכים אחרים שבהם היה המנוח מעורב. בפרט נאמרו הדברים על אילן הלחמי (שהעיד בפרשת הגנה) ועל שמעון דדון (שהעיד במהלך פרשת התביעה) ובנו אביאל שחייו קופדו בתאונת דרכים זמן קצר לאחר הרצח ולפני העלאת הגרסה בעניינו. עדים רבים, לרבות ראש צוות החקירה, נשאלו על היעדר פנייה לבני משפחת דדון כבר ביום הרצח, לאחר ששמו עלה מפיהם של שניים (מורן ועקנין ויעקב גרינשטיין). אין אנו סבורים כי מדובר במחדל ממשי או משמעותי, שהרי לסופו של יום השניים (אילן הלחמי ושמעון דדון) נחקרו, אם כי לא באזהרה. העובדה שפרטיהם עלו כאנשים המסוכסכים עם המנוח אינה יוצרת תשתית מספקת לקיומו של חשד סביר לביצוע רצח המנוח. אנשי החקירות, ובראשם ראש הצוות שי פלג (20.2.23, עמ' 2034, עמ' 2036, עמ' 2064, לדוגמה) הסבירו, ושבו והסבירו, כי הנאשם נעצר ונחקר באזהרה נוכח קיומה של תשתית ראייתית לביסוסו של חשד סביר, ועמדתם מקובלת עלינו. נאמר שוב, קיומו של סכסוך אינו יוצר חשד סביר לביצוע רצח, אלא שהוא לכל היותר מאפשר כיוון חקירה מסוים. בענייננו, הראיות הראשוניות עסקו למעשה ברכב השברולט המקושר לאירוע, ולאו דווקא באדם מסוים. משעה שנוצרה זיקה ברורה בין רכב השברולט לנאשם, נראה כי נכון היה להתרכז בנאשם כחשוד ולא באנשי ריבו האחרים של המנוח. זאת בפרט שבהמשך, זמן קצר לאחר הרצח, נתגלו ראיות נוספות הקושרות את הנאשם לאירוע, ואילו הוא עצמו טרח לשתוק באופן מופגן, צורם וחד משמעי, והקפיד שלא למסור בחקירה גרסה כלשהי אשר יש בה להסביר את הראיות האמורות. אין לשכוח, המשטרה אף ניסתה לאתר מידית סרטוני מצלמות אבטחה בסמוך לביתו של שמעון דדון (גם אם לא עשתה זאת באופן מיטבי), וגבתה ממנו בהמשך הודעה. הוא לא הסתיר דבר קיומו של סכסוך עם המנוח, לרבות עימות במסגרתו הניף לעברו המנוח קרש עץ, ובשל כך אף הגיש תלונה כנגד המנוח.
בכל הנוגע לחקירה שהתבצעה לאחר שהנאשם מסר גרסתו, אכן ניכרו בה פגמים, חברתו של אביאל לא נחקרה, למרות ששמעון דדון העלה טענה שלפיה בנו שהה בחברת חברתו הגם שהעיד כי לבנו היו חברות רבות (ראו: ת/251), לא נבחנה אפשרות שהבן אביאל החזיק בטלפונים נוספים (מבצעיים) נוסף על הטלפון שנתפס ונפרק, כך גם לא בוררה טענת אייל צפריר (חתנו של המנוח) מי הוא "השכן" שחתך לרכבו של המנוח את צמיגיו (22.2.23, עדות שי פלג, עמ' 2123, ועדות אייל צפריר, 11.12.24, עמ' 4607), אף ניתן היה לשאול את רותי ארנון, אשת המנוח, אם היא יכולה לזהות את הדוקרים ולמצער האם חבשו ממש בעת הדקירות כובעים על ראשיהם, ומה ממדיהם (גובה רוחב וכד').